הדר בית"רי ברוטב פסטה או: באיטליה ייסדתי את הספנות הישראלית

לא מזמן, בתום נופש בטוסקנה היפה, נותרו לי כמה שעות לפני מועד הטיסה מרומא, ובהחלטה די ספונטנית נסעתי לבלות אותן בעיר הנמל הקטנה צ'יוויטווקיה, כ-60 קילומטר מרומא. נזכרתי בעיר מפני שאחד הספרים שלקחתי לנופש היה "שלך סנדרו" מאת צבי ינאי. רבים וטובים כבר התאהבו בספר והמליצו עליו; את עיני תפס קטע מסוים שבו מוזכרת העיר ובית הספר הימי שלה.

שנים לא הייתי כאן, והעיר השתנתה כמובן – אבל עדיין הרושם הראשוני הוא של עיר ים-תיכונית קטנה וצבעונית, שקל לראות קווי דמיון בינה לבין עכו או אפילו בת-ים: מסעדות עממיות משקיפות אל הים, והמון איטלקים על ילדיהם מטיילים בשמש. צ'יוויטווקיה [כדי להקל על ההגייה למי שאינם איטלקים מבטן, מומלץ לחלק לשתי מילים: צ'יוויטה ווקיה, בתרגום מילולי, פשוט "העיר העתיקה"] מתגאה במבצר עתיק שתוכנן ע"י מיכאלנג'לו, ובמורשת היסטורית המגיעה עד תקופת האימפריה הרומית; סופר המופת הצרפתי סטנדל, מחבר "האדום והשחור", היה קונסול בעיר – אבל היא שעממה אותו, למען האמת. אבל לא בשל כל אלה הגעתי לנמל הישן והמבצר המרשים שצמוד אליו.

נמל צ'יוויטווקיה היום – צילום דני זמרין

במשך שנים רבות עגנו תלמידי בתי הספר הימיים וצוערי קורס חובלים, במסגרת הפלגות הלימודים שלהם [לרוב על האונייה "נוגה", אוניית השירות של חיל הים] בנמל צ'יוויטווקיה; מן הסתם הרביצו בהם קצת היסטוריה ציונית לצד השיעורים המקצועיים, העבודה והבילויים, אבל ספק אם משהו מזה נקלט באמת, ולכן לפניכם תקציר הסיפור המופלא של בית הספר הימי העברי הראשון.

וכך כותב צבי ינאי, במכתב לאחיו האבוד על "פרשה מוזרה זו":

"מוסוליני התייחס בעשור הראשון לשלטונו לרעיון הציוני באהדה מסוימת…אבל כאשר התברר למשטר הפשיסטי שהזרמים המרכזיים בציונות הם פרו-בריטיים ביסודם, הוא קירב אליו את האופוזיציה הרוויזיוניסטית… בדצמבר 1934 ,בהמלצת משרד החוץ האיטלקי, פתח בית הספר הימי בצ'יביטוווקיה את שעריו לצוערים יהודיים. נרכשה ספינת תרנים בת 635 טונות.. באוקטובר 1935 יצאה הספינה להפלגה ראשונה לספרד ולאלג'יר, כשעל סיפונה עשרים צוערים יהודים במדי צבא. המסע נקטע עקב מהומה שהתחוללה בדרך. בסביליה שבספרד הפגינו הצוערים היהודים את רגשותיהם האנטי נאציים בקולניות יתרה, ואילו באלג'יר עוררה הופעתם של היהודים במדים מחאה רועשת. הקונסוליה האיטלקית באלג'יר הזהירה את משרד החוץ מפני הנזק שעלול להיגרם ליחסיה של איטליה עם העולם המוסלמי …"

 גאון ונדיב ומוזר

מאחורי "הפרשה המוזרה" עמד ירמיהו ("ירמה") הלפרן, איש אמונו ושלישו של ז'בוטינסקי. ירמיהו, בנו של מיכאל הלפרן, חובב-ציון הרפתקני וממייסדי נס-ציונה ואגודת השומר, היה תפוח שלא נפל רחוק מהעץ. כמו אביו, היה טיפוס ססגוני, רב-כשרונות – ואקצנטרי, בלשון המעטה. ירמה – ציוני וצמחוני – היה איש מעשה וארגון, אבל גם הוגה דעות; הוא החזיק בתפיסת עולם תקיפה בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת. בהקשר שלנו, מעניינת למשל התזה ההיסטורית שלו בדבר היהודים והימאות. ירמה גייר בחדווה את הפיניקים, יורדי-הים המסתוריים והמופלאים של העולם העתיק, וביטל בהבל-פה את ההבדלים בינם לבין העברים הקדומים. אני לא בקיא בהתפתחויות האחרונות בחקר הפיניקים, אבל באשר לתזה הזאת, למרות מקוריותה, ספקותיי עימדי. בעיקר כאשר מפליג ירמה ואומר כי יש יסוד לסברה שהאיליאדה והאודיסיאה "מבוססות על לוג-בוק…של ספינת מסחר צורית-עברית בהפלגתה לאיי הקליפסו." מעניין, אגב, שהיה לו שותף נודע לתזה הזאת – אחד, דוד בן גוריון.

התלהבותו לעבר הימי ההירואי של העברים הקדומים בערה בו, בירמה, לפחות כמו המרירות העזה כלפי הממסד המפאי"ניקי, שהדיר מן ההיסטוריה הימית "הרשמית" את מקומה של בית"ר, צ'יוויטווקיה, ושל ירמה עצמו. יש מידה של צדק בכעס שלו, ומכיוון שהרוויזיוניסטים כבר מזמן בשלטון, ורוויזיוניזם היסטורי הוא צו השעה, הנה הסיפור, בקיצור נמרץ.

ירמה, כאמור בית"רי נלהב, תלמיד ומעריץ של ז'בוטינסקי, ובעל חלומות ימיים נשגבים, מינה את עצמו בראשית שנות השלושים לראש "המחלקה הימית של שלטון בית"ר", בברכת ז'בוטינסקי. הגוף הזה נועד להיות מיניסטריון הימיה של המדינה שבדרך, לא פחות. בגלל עוינות שלטונות המנדט הבריטי, לדבריו, החל לנסות ולפתח מוסדות להכשרה ימית לצעירים יהודיים בחו"ל ולא בארץ – בלטביה, פולין, יוון, ואפילו סין, ברזיל וארגנטינה. שני מוסדות יצאו מן הכוח אל הפועל – אחד בעיר הנמל הלטבית ריגה, והשני באיטליה.

ירמה התרוצץ ברחבי אירופה במסע שתדלנות ושנור – שהיה שנוא עליו מאוד – וב-1934, בסיוע קשרים במפלגת השלטון הפאשיסטית של מוסוליני (הקשר היה פרופסור גוידו מנדס, מומחה למחלות ריאה ובעל דרגת גנרל בצבא האיטלקי. יהודי, כמובן)  ניתן האישור להקמת אגף אוטונומי בבית הספר הימי של צ'יוויטווקיה. מי שקיבל את האישור, או ההוראה, היה מנהל בית הספר הימי, קפיטן ניקולא פוסקו. "הקפיטן פוסקו ירשם בתולדות תחיית הימאות העברית כאיש שהעמיד דור ראשון של ימאים עבריים מקצועיים לדייג ולספנות וחינך את קציניו הראשונים של צי-הסוחר וחיל-הים הישראליים," כתב בהתרגשות ירמה הלפרן בספרו. פוסקו נרתם לעניין המוזר הזה, של חינוך יהודים למקצועות הימאות, בכל מאודו. המחזור הראשון, ש-25 תלמידיו עמדו בדרישות הסף וזכו לאישורו של פוסקו, החל את לימודיו בנובמבר 34; בין מוריהם היו, לבד מניקולא פוסקו, גם הקפיטנים סקאלאבריני, פאבונה וצ'רבליני, והמהנדס זאבוטה. אידילה של ממש שררה שם, על פי תיאורים שונים. "צ'רבליני התייחס לתלמידינו כאב אשר סבל את סבלם ושמח בשמחתם…פורג'י, שלישו של פוסקו, הפך לחלק מן המשפחה הבית"רית וביקש להצטרף לקורס ההשתלמות בעברית." הלפרן עצמו הגיע באפריל 1935, ובבית"ר כמו בבית"ר, החל להעניק לחניכים "תרגילי משטר וטכס" ו"תורת הנימוסים", על מנת שידעו איך להתנהג בקבלות הפנים הרשמיות בנמלים שאליהם יגיעו…הלפרן ופוסקו כנראה חיבבו זה את זה ממבט ראשון, ופוסקו הביע בפני הלפרן את השקפותיו הפרו ציוניות. זאת הייתה תחילתה של ידידות נפלאה.

והספינה שטה: מסע הפלאים של שרה א'

פתיחת בית הספר הייתה רק נדבך אחד בחזונו של הלפרן. הוא רצה שחניכי ביה"ס יפליגו על ספינת אימונים ראויה. מאמציו נשאו פרי בזכותו של נדבן יהודי בשם קירשנר, שסייע לו להשיג את המשאבים לקניית ספינת מפרשים גדולה שתשמש ספינת אימונים לצוערים, כנהוג במיטב האקדמיות הימיות. שרה הייתה רעייתו של אותו קירשנר, ועל שמה נקראה הספינה. שרה א', מתגאה הלפרן, ובצדק, הייתה ספינת המפרשים הגדולה ביותר בים התיכון באותה עת. לחובבי ספינות המפרשים נספר, כי היא הייתה סקונר מדגם "אמריקן קליפר" (* ראו הערה בסוף) . שמה המקורי היה "ארבע הרוחות", תחילה באנגלית (four winds) ומאוחר יותר באיטלקית; אחד-עשר חריצים נחרתו על התורן הקדמי שלה – חריץ כנגד כל הקפה של כף התקווה הטובה.

ירמה הלפרן והאוניה שרה א' צילום משנת 1937 לערך. התמונה מתוך דף חינוכי בהוצאת תנועת בית"ר.

"אהבה ממבט ראשון", כתב ירמה על פגישתו הראשונה עם שרה א', ואין זה פלא. ספינה מלאת הוד הייתה: "לעולם לא אשכח את שרה א' היפה, החסונה, קלת-המרוץ, שרה תכלת-לבן" כתב  – ברוסית! המשורר דוד קנוט – אחד הטיפוסים הססגוניים שירמה משך אחריו להרפתקאותיו, ושהפליג על הספינה כמלח. מאוחר יותר הצטרף לצוות גם אריסטוקרט רוסי, גר-צדק, שנודע בשם באייבסקי: מהפכן ובעל חלומות ששירת כקצין על הספינה "אורורה" בעת שהפגיזה את ארמון הצאר הרוסי ב-1917, הפך למשורר יחפן,תמהוני שנפשו דבקה לאהבה בעם היהודי ובחלום תחייתו הימית. ירמה, שעבד איתו שנים קודם לכן על הספינה "החלוץ",  פגש אותו בתל-אביב, הומלס מדיף ריח אלכוהול, וצירף אותו לצוותו כקצין ראשון. באייבסקי היה סנצ'ו פאנשה נאמן, נושא כלים של אותו דון-קיחוטה דה-לה נס-ציונה.

להפלגתה הראשונה יצאו החניכים על אף התנגדותו החריפה של קפיטן פוסקו, שידע שהספינה אינה בטוחה דיה להפלגה. ואכן, בדרכה לסביליה עם מטען של לוחות עץ, החלו מים לחדור לאוניה. ירמה גייס את חניכיו לשאוב מים בירכתיים, שעה שקפטן פאבונה ניסה לנווט אותה, ברוח נגדית, אל מעגן ספרדי קטן שהיה המחסה הקרוב ביותר על המפה. הצוות והחניכים שאבו את המים החודרים עד שחדלו מאפיסת כוחות. באונייה היה רק מעט דלק. "מצבנו היה בכי רע," כותב ירמה. "חששתי שמא יהא גורלנו כגורל הספינה העברית "עמנואל", שירדה למצולות על כל צוותה." הם המשיכו להפליג עד שראה הצופה מן התורן את המגדלור הספרדי. הספינה עגנה לבסוף במפרץ שקט ליד עיירה ספרדית קטנה ונידחת, שתושביה בהו בתמהון בספינת המפרש שהופיע לפתע על חופיהם. אחרי תלאות מרובות רכשו קצת דלק בעיירה סמוכה, ובינתיים הצליחו המכונאים להפעיל את המשאבות ולרוקן את הספינה הדולפת. בכוח המפרשים עברו את גיברלטר והגיעו לנמל סביליה. התלאות לא חדלו, והפעם לא היו ימיות אלא פוליטיות: הקונסול האיטלקי התלונן על החרם הבית"רי על סחורות גרמניות, ושערורייה פוליטית התבשלה לה.

בסביליה פגש ירמה בעוד אספקט של חיי מלחים: "ערכנו סיור עם הקפיטאן פאבונה באחדים מן המקומות המפוקפקים…הרושם היה בלתי רגיל, ולא פעם חזרנו משם בשעות הבוקר המוקדמות. מתוך סיורנו זה הגענו לכלל מסקנה שיש לאסור בכל תוקף על חניכינו לבקר בכמה מן המקומות שבהם ביקרנו." בראשם עמד קברט בשם "אפולו", עם מופעי חשפנות. ירמה לא מנע מהסגל שלו להגיע למופע, וגם הוא הצטרף – לזכותו יאמר, שהיה שם עם אשתו רחל; "מה רב היה תמהוני כאשר גיליתי שם את "המסדר" המלא של פרחי הקצונה שלנו…"

משם הפליגו לאלג'יר, וגם שם עוררו מהומות והתרגשות בקרב יהודי העיר; בדרך חזרה לגנואה נקלעה שוב שרה א' למצוקה ושיגרה קריאות SOS. שתי גוררות איטלקיות נחלצו לסייע לה ולהובילה לנמל מבטחים. אבל ירמה כבר היה בלונדון, בענייני בית"ר.

תמונות החניכים – מתוך הספר ירמה מאת יעקב וינשל הוצאת אחיאסף 1968

נדמה שירמה לא יכול היה שלא להסתבך בצרות ולהיכנס לעימותים, שנבעו מגאווה אידאולוגית או סתם עקשנות עקרונית, עם יריביו ולעתים גם עם אוהביו. עם קפיטאן פוסקו נסב העימות על אופי הפלגות האימונים של שרה א': פוסקו רצה ללכת על בטוח, להסתפק בהפלגות חופיות ולהקפיד על כללי הבטיחות. ירמה התעקש על הפלגות ארוכות, בכל מחיר. כשלא התקבלה דעתו, נותר בסירובו ופרש. כך החמיץ את הפלגתה השנייה של שרה א', בנובמבר 1936 – הפלגת חופים קצרה יחסית ונעדרת אירועים מסעירים, מן הסתם לפי המתווה של קפיטאן פוסקו.

השיא היה בהפלגה השלישית, לחופי הארץ המובטחת: גם הפעם התנגדו אנשי המקצוע להפלגה ארוכה, ירמה התעקש, והנהגת בית"ר נעתרה. "נבואתו של קפיטאן פוסקו כי במסע זה נכונו לנו תקלות ותלאות, נתקיימה במלואה", מעיד ביושר ירמה. הממשל האיטלקי לא התיר לשרה א' לבקר בנמלי ארץ ישראל, על כן החל ירמה, שדבר לא עמד בפני רצונו, בהליך מסובך של החלפת דגל הספינה לדגל צרפתי, ושכירת קצין ים צרפתי על מנת לעמוד בדרישות החוק.

חלקו הראשון של המסע עבר בשלום, ורכס הכרמל שהופיע באופק גרם התרגשות עצומה לחניכים; שרה א' קרבה לנמל חיפה, במלוא מפרשיה  – בלי ספק מראה מרשים – ורבים באו לחזות בה. אבל כרגיל, מפא"י קלקלה את המסיבה. "דבר", העיתון המשפיע והנפוץ של היישוב, סירב לפרסם את דבר הביקור; מנעו מהחבל הימי לישראל להשתתף בקבלות הפנים, להימנע מ"מפלגתיות", ועוד. למרות הכל מתאר ירמה מסע ניצחון רב-תהילה עם חניכיו ברחבי הארץ ופגישות עם ציבור אוהד ומתפעם לנוכח ימאים עבריים ואוניה עברית.

על השרטון

סופה של שרה א' היה עגום. ההפלגה מארץ ישראל בחורף 1937 הייתה קשה. בסגנונו המאופק והיובשני (אני רק מתבדח) תיאר זאת ירמה הלפרן כך: "מכל צד ארב לנו המוות. ספינתנו עלתה למרומים וירדה תהומות, כשהיא מטלטלת כקופסת גפרורים זעירה על נחשולי הגלים האדירים. לעתים הגיעו סופות הרוח לשיא, שלא נודע כמוהו, ופרמו את מפרשינו לקרעי סמרטוטים בלים; "עמודי המוות" ("טורנאדו") אשר ראשם בענני השמים השחורים ובסיסם במערבולות מים אדירים צמחו ועלו בדרכנו ואיימו לנפץ את ספינתנו לשבבים…סיכויינו למנוחת עולמים על קרקע הים התיכון, היו יתרים על תקוותנו להישאר בחיים."

 למרות סערות הזעף פקדה האונייה עוד ועוד נמלים, עוד קהילות יהודיות בים התיכון – כרתים, סלוניקי, מאלטה; בכל מקום עוררה שרה א' תמיהה, השתאות והתפעלות, גם מפני שהייתה ספינת מפרשים רבת-הוד, זכר לעידן שלא מכבר חלף מן העולם, וגם בשל דגלה וצוותה יוצאי הדופן. ואם זה רק היה אפשרי, הסתבכו באיזו צרה עם השלטונות – בתוניס, למשל. את הכל תיעד ירמה הלפרן בפרוטרוט בספרו. גם באייבסקי הזכור לטוב כתב יומן עשיר ועז מבע ברוסית הדשנה שלו, שלח את הסיפור לרעייתו של המשורר אברהם שלונסקי – והלה תירגם לעברית ופירסם ב"הארץ".

אבל ב-26 בינואר עלתה שרה א' על שרטון סמוך לקורסיקה. מים חדרו לאוניה. ניסיונות החילוץ לא צלחו. ב-29 בינואר מגיעה ספינת משמר צרפתית, ה"סוקוא". לאחר שנכשלו כל נסיונות החילוץ, ירמה פוקד על פינוי החניכים והצוות לספינה הצרפתית. הוא עצמו מתכוון להישאר על הספינה. באייבסקי ועוד שלושה אנשי צוות מסרבים לפקודת ירמה ונשארים עמו על סיפון ה"שרה א". סערה רבת עוצמה מכה באוניה ומצבה הולך ומחמיר. חברת הביטוח שולחת ספינות חילוץ; ירמה משכנע את באייבסקי ושלושת אנשי הצוות לנטוש, ונותר לבדו על הסיפון. הוא נותן לבאייבסקי מכתב לאשתו: "לא הכלמתי ולא הכתמתי את דגל-הים-העברי…כשיוודע כי "ברחתי" מן הספינה והפקרתיה לגורלה יאמרו וילעיזו: – הרי תמיד אמרנו כי "אידישע אדמיראלען" המה…ואף שונאינו בחוץ ימצאו עילה ללגלג עלינו: "הרי תמיד אמרנו כי היהודי כשר רק לעסקי שוק שחור, לחנוונות ולמסחר ולא למלאכת אצילים, רבת גאון והדר ואומץ-לב של רדת ורדות בימים!"

יש פער טרגי-קומי, כמעט משעשע אלמלא הסוף המר, בין השגב הנמלץ בתיאוריו של ירמה לבין העובדות הפרוזאיות שהוא מתאר. טעויות קשות, וגם סתם שלומיאליות, הופכות אצלו להתנסויות הרואיות. אבל נדמה שיותר מכל סבלו ירמה ומפעלו הגדול מכך שירמה היה אולי האיש הנכון, אבל פעל בזמן הלא נכון ובעיקר במקום הלא נכון. איטליה הפשיסטית על סף מלחמת העולם השנייה לא הייתה מקום אידיאלי לטפח בו מפעל לאומי-ציוני; השמאל הציוני השולט לעג, השמיץ והוקיע את אנשי בית"ר כפשיסטים; תמיכת השלטון האיטלקי במפעל נשענה על כרעי תרנגולת של אינטרסים פוליטיים קטנוניים שיכלו להתהפך בן לילה – וכך אכן ארע.

כל אלא אינם גורעים דבר וחצי דבר ממה שאכן הושג בצ'יוויטווקיה – הקמת קאדר איכותי של אנשי ים, חדורי אהבה למקצוע, שספגו מירמה את רוח ההתלהבות, היוזמה והתעוזה שאפיינו אותו. חלקם המשיכו לקריירות ימיות מפוארות:  בין הבוגרים מפקד חיל הים שלמה אראל, צבי קינן – בכיר בחיל הים ויו"ר מועצת רשות הנמלים; אריה "קפי" קפלן – לימים סא"ל בחיל הים ופרופסור לרפואה; רבי-החובלים מרדכי ליבין, דוד חיימוב, וויקי בלייכר, ועוד רבים וטובים. כולם שמרו אמונים לירמה. על סיפון "קדמה" של צים – החברה שירמה כינה "טרוסט של ההסתדרות" – ערכו לו קבלת פנים מרגשת; וכשנפטר טרם עת, ב-1962, פרסמו מודעת אבל קולקטיבית. גם יריביו ממפא"י גילו הפעם גדלות רוח, והספידו אותו במילים נאות: "מראשוני החולמים והלוחמים למען ימאות ישראלית…הים היתה אהבתו העזה ביותר, – רומנטית ואבירית – אהבתו של בן תקופת המפרשיות…כבוד לזכרו!"

מודעת אבל ממעריב 29 אוגוסט 1962

והנה מספר הערות לרשימה שלעיל, מאת רב-חובל אברהם אריאל:

1. חיפשתי ולא מצאתי ”סקונר מדגם אמריקן קליפר”. עם כל הכבוד להלפרן (עמ' 79 בספרו) אין ולא הייתה חיה כזאת. הסקונר, כידוע, הוא בעל מפרשי אורך והקליפר הוא בעל מפרשי רוחב ונושא רק מפרש אורך קטן בירכתיו, כעזר להיגוי. ההיסטוריון של המספנה בונת-האנייה מציין אותה כסקונר בלבד ואני תמה שהלפרן לא ידע את ההבדל.

2. חקרתי מעט את ההיסטוריה של ”שרה אלף”, באמצעות מקורות שונים, כולל ספרי ”לויד'ס רג'יסטר אוף שיפינג” , שכרכיו מן השנים 1930-1945 מוצגים במרשתת. להלן הממצאים, אשר ללא ספק עשויים לעניין את הקוראים.
הספינה הושקה  בשם Eric  בשנת 1898 במספנת ”האחים הול” בפורט-בלייקלי שבמדינת ושינגטון, ארה”ב. מספנה זאת — שנוסדה 1879 ונסגרה 1959 — בנתה בזמנו את מרבית הסקונרים הגדולים שסחרו באוקיינוס השקט. הספינה ראתה 37 שנות עמל לפני שהפכה לאהבת חייו של הלפרן, שהתמוגג מיפי תאי הקצינים והדר רצפת הפסיפס בשירותים שבתאו. עם כל הכבוד הראוי, אני לא בטוח שהוא הבין שספינת עץ בת 37 קרובה יותר לזקנה בלה מאשר ל”אישה בימי הסתיו הראשונים שלה”, כדבריו. בשנת 1925 הוחלף שמה ל- "Four Winds"  ולאחר מכן נשאה את השמות "Yacht Cruisador A" , שוב "Four Winds" ואחר כך "Quatro Venti".
הגברת שרה קירשנר רשומה כבעלת הספינה החל מתיקון במהדורת 1935-36 של הרג'יסטר. שינוי השם ל-Sara Primo  (”שרה א' ” בתרגום עברי של אותם ימים) הופיע לראשונה במהדורת 1936-37, כמצורף.
לכל אורך חייה של הספינה לוקים הרישומים באי-התאמות קטנות לגבי המפרט הטכני, כמו תפוסה ואורך. מסתבר שלבעלים שונים הייתה מידת דיוק שונה. ”לויד'ס רג'יסטר אוף שיפינג” אינו עוסק במדידת כלי שיט שאינם בריטיים, אם אינו מתבקש במפורש לעשות זאת, ומדווח כפי שנמסר לו, מפעם לפעם, על ידי בעלי אניות וספינות.

1936-37 Quatro venti_Sara Primo copy

הלפרן  מסיים בספרו את פרשת שרה א' עם גרירתה במארס 1938 לתיקונים בליבורנו. אותה שנה החלו רוחות המלחמה לנשוב בזעף ובדצמבר נסגרו שערי בית הספר הימי בפני הביתרים. אבל… הזקנה בת הארבעים כנראה שיחרה עדיין להרפתקאות. חיפוש נוסף בדפי הרג'יסטר מגלה שהיא רשומה בו עד לכרך של שנת 1945-46, שהוא האחרון שתקציבם של הגופים הטובים איפשר להם להעלתו למרשתת. רישומים מתקופת המלחמה אינם בהכרח מדוייקים, כיוון שאיטליה היתה, כזכור, מדינת אוייב. אי לכך גורלה, מבחינתי, עדיין לוט בערפל. בביקורי הבא בלונדון אנצל את הכנסת האורחים החביבה בספריית ”לויד'ס רג'יסטר אוף שיפינג” ואנסה לבדוק אם וכיצד עברה הספינה את המלחמה ומתי הופרשה לפירוק סופי.

3. הדברים אודות "אריה ’קפי’ קפלן – לימים סא"ל בחיל הים ופרופסור לרפואה” כנראה אינם מדוייקים. לא מצאתי שם זה בספרו של הלפרן. מאידך, היה אמנם אלוף משנה אריה ’קיפי’ קפלן בחיל הים, אותו הכרתי היטב, אך זה היה איש פלי”ם לשעבר ומעולם לא עסק ברפואה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת על “הדר בית"רי ברוטב פסטה או: באיטליה ייסדתי את הספנות הישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s