באש ובמים: סיפורה של האנייה אתרוג

מה גורם לימאי לקרוא לבנו אתרוג, על שם האנייה שעליה הוא הפליג? מדובר כנראה באירוע מסעיר, כמו השריפה שפרצה באנייה הישראלית סמוך לחוף האנגלי בשנת 1961, אירוע שלמרבה המזל לא היו בו נפגעים בנפש. האירוע קשור בעקיפין גם לסמי עופר, שהלך לעולמו בחודש שעבר, ולראשית דרכה של אימפריית הספנות של האחים עופר

דני זמרין

 אניות רבות ברחבי העולם קרויות על שם גברים ונשים, אבל הרבה פחות בני אדם וחווה קרויים על שם אניות. אתרוג הלל, תושב זכרון יעקב, שלפי העיתון "מקור ראשון" הוא היחיד בישראל ש"אתרוג" הוא  שמו הפרטי, נקרא על שם האנייה הישראלית אתרוג. אביו, שמשון הלל, היה ימאי של חברת הספנות צים ואיש צוות באנייה.

האירוע המסעיר שגרם כנראה לאב הגאה לקרוא לבנו על שם אנייתו, הוא השריפה שפרצה בה סמוך לחוף האנגלי בשנת 1961. היה זה אירוע חמור שיכול היה להסתיים באסון, אך למרבה המזל לא היו בו נפגעים בנפש. זה היה אירוע מכונן מעוד כמה בחינות, ובעקיפין הוא קשור גם לסמי עופר, שהלך לעולמו בחודש שעבר, ולראשית דרכה של אימפריית הספנות של האחים עופר.

לטובת יצוא ההדרים הישראלי

אבל הבה נתחיל בהתחלה. בשנת 1950 נבנתה אנייה בשם Carlshamn על ידי המספנה השוודית A. B. Ekensberg Varv בשטוקהולם. זו הייתה אניית מטען כללי בסגנון הקלאסי, עם מבנה וגשר במרכז האנייה, ובמידות ובממדים המקובלים של התקופה, למי שעוד זוכר: טון תפוסה ברוטו (GRT) של 2,424; טון תפוסה,נטו 1,267; מעמס  2,963 טון. אורכה היה 95.26 מטר ומהירותה 16 קשר. בעליה המקוריים ביטלו את הזמנתם, ובעודה במספנה בשלבי בנייה אחרונים נכנסה צים לתמונה וקנתה אותה במטרה מוצהרת לייעד אותה להובלת יצוא ההדרים הישראלי לאירופה, כאנייה שנייה אחרי ה"הדר". הייתה זו תקופה של תנופה ובנייה בצים, שנהנתה מגאות בשוק העולמי וחיפשה השקעות רווחיות לפיתוח עסקיה.

ב-20 בפברואר 1950 נערכה במספנה סעודה חגיגית לציון מסירתה של אתרוג לידיים ישראליות. לצד מנהלי המספנה ומהנדסיה ישבו נציגי צים, בהם רב-חובל האנייה אנריקו לוי; החבר מנחם ריבלין, ממנהלי החברה; קומנדר רוברט סטיבנסון מילר, הזכור לטוב, האנגלי שניהל את בית הספר לקציני ים בראשית דרכו והיה מפקח ראשי בצים; פאול לוינסון, עוד מנהל אגדי מראשית ימי החברה; והמפקח האנגלי ג' אלאן. למרות שבאירוע נכח הרב הראשי הישיש של שטוקהולם, מרדכי אהרנפרייז, שהתכבד בהנפת הדגל והתרגש התרגשות גדולה, הוגשה שם בין השאר מנה בשם Baron de chevreuil Etrog, שהיא צלי בשר צבי בסגנון צרפתי, לצד מבחר גבינות וסורבה שמפנייה. בין יינות הנסך שהוגשו לסועדים, למי שמעוניין: שאטו קאלון סגור 1934 מסנט אסטף שבבורדו (אפשר עדיין להשיגו תמורת 600 דולר לבקבוק), שמפנייה של פומרי את גרנו 1943 (אין להשיג כי היצרן עבר מהעולם) ומנזנילה לה-קפיטנה (יין שרי – מחרז שבאנדלוסיה. יין יבש מאוד ויש כאן משחק מילים, שכן לה-קפיטנה בספרדית זו אניית הדגל).

אתרוג הפליגה ארצה והמשיכה לרגש ולהסעיר את רוחם של רבים, כמו למשל את פ' עוזאי, שהתפייט עליה בכתב העת "ים": "איזה שם נאה לאנייה זו, 'אתרוג', כל השומע מילה זו ויעלו לפני עיניו מראות פרדסי ההדרים שלנו בימי אביב… ראינו בחלומנו והנה אניות עבריות הנושאות על תרנן את דגל הים הישראלי… חלום זה מצא לפתע את תיקונו הממשי, המציאותי". והוא ממשיך ודורש בנפלאות האנייה, ש"נבנתה מקשה אחת, שדופנותיה אינם מוברגים אחד לשני אלא מרותכים זה לזה", ויש לה אוורור אוטומטי המאפשר להזרים למחסנים אוויר רענן: "החום, המחנק והעובש, הם הם שונאי הפרי העדין המובל מן הארץ לארצות אירופה". לאנייה "שני מנועי דיזל עדיני-מנגנון, הצוהלים בשעת עבודתם כסוסי מרוץ משובחים".

האש אחזה בחלקי העץ המשובח

רב-החובל הראשון של האנייה אתרוג היה כאמור אנריקו לוי. אחוזה כך ברוח החלוצית והגאה של ימיה הראשונים של מדינת ישראל, שייטה לה האתרוג במשך שנים בין ישראל ואירופה, ולעוד יעדים: אתרוג הייתה הראשונה שיצאה מחיפה והקיפה את אפריקה בדרכה לרנגון שבבורמה. תעלת סואץ הייתה סגורה לשייט ישראלי, ומסע 26,000 המייל היה ניסיון לבדוק את הכדאיות הכלכלית של הנתיב. בורמה, אגב, הייתה אז, בראשית שנות החמישים, ידידה גדולה של ישראל, וישראלים – אנשי צים ברובם – סייעו לה להקים חברת ספנות לאומית משלה, שנקראה חמשת כוכבי בורמה (Burma 5 star) (נדמה לי שזה היה דרור ורד, כדאי להזכיר כאן מי בדיוק לאחר בדיקה כמובן). בשנת 1959 נחלצה האתרוג לעזרתה של אנייה בשם בוסארד שעלתה באש בלב ים. אבל ביוני 1961, סמוך לחופי אנגליה, פרצה בה שריפה. רב-חובל רפאל שפינט, הידוע בכינויו "שפוקי", שפיקד על האנייה, מספר: "בדרך לצפון אירופה (כנראה לליברפול) טענו באלות (כְּפָתִים) של כותנה. היינו בקורס צפוני לרוחב הכניסה המערבית לתעלה האנגלית כשפרצה שריפה באחד המחסנים האחוריים. הניסיון לאטום את המחסנים לא הצליח, קירור הסיפון לא הועיל והאש התקדמה בסיפון הביניים שלא היו בו מחיצות. הסיפון האחורי היה מצופה עץ וכך גם הסיפונים במבנה המגורים, וגם גשר הפיקוד ועמדות התצפית (wings) היו מעץ משובח, מכוסה בלכה כהה – כנראה שהעץ היה זול בשוודיה. זה היה חומר בערה משובח.

אתרוג עולה באש

"האלחוטאי כבר שיגר הודעה לתחנות החוף האנגליות בדבר מצבה של האנייה. בשלב זה היה ברור לי שצריך להיכנס למפרץ בריסטול – לפחות להעביר לכלי שייט אחר אנשים שאינם חיוניים… החובל השני תפס יוזמה והציף במים את סיפוני המגורים. המיועדים הראשונים לפינוי מהאנייה היו הנשים והילדים, בני משפחות שהיו על הסיפון. הם התכנסו ליד סירת ההצלה הימנית. הסירה הורדה לגובה סיפון הסירות על מנת לאפשר להם ולשאר הצוות הלא חיוני להיכנס אליה, כשהם נעזרים ב'חבלי החיים' (לטעמי התרגום צריך להיות חבל הצלה) (lifelines). למזלנו הים היה שקט יחסית והסירה הורדה למים בזהירות, שוחררה מהרוהטות (falls) והתרחקה מהדופן בהצלחה".

חומר להרפתקה ספרותית

לילי סאיג, רעייתו של קצין ים ותיק, פרסמה לא מכבר רומן בשם "בין ים ואש" (הוצאת אופיר, 2009). הרומן הבדיוני מתרחש על אנייה ישראלית בשם "לימון", על רקע הפלגה רבת-אירועים, שבשיאה שריפה בלב ים. לא קשה להבין שהמחברת היא-היא אשת הקצין, ושהחוויה הקשה הזאת, שאירעה לפני 50 שנה, נחרתה היטב בזיכרונה והפכה ברבות השנים חומר גלם להרפתקה הספרותית שלה. הסגנון של לילי סאיג רחוק כרחוק מזרח ממערב מסגנונו המאופק והמחויך משהו של קפטן שפינט, שהתנסה בעוד אי-אילו הרפתקאות ימיות במהלך הקריירה הימית הארוכה שלו. תיאוריה הדרמטיים והנרגשים של סאיג  אולי אינם תיעוד מדויק לפרטיו של ההתרחשויות, אבל בלי ספק משקפים לאמתן את תחושות הבהלה והפחד של "עכברי יבשה", שיצאו להפלגה שנועדה להיות חוויה משפחתית נעימה, עם בונוס של טיול בחו"ל – ומצאו עצמם בלבה של דרמה ימית מטלטלת ומבעיתה. עם שני ילדים קטנים מצאה עצמה סאיג בסירת הצלה קטנה, מועברת לספינת חילוץ ולאחר מכן מוצאת מפלט בבית יורדי-ים בריטי, שנועד בדיוק למטרה זו – מחסה לניצולי אניות חסרי כול, שנחלצו בעור שיניהם מאסונות ימיים.

רב החובל שפינט ממשיך: "באותו זמן כבר היו שתי גוררות שהיו גם ספינות כיבוי ליד האנייה, והן העלו לסיפונן את נוסעי סירת ההצלה. הגוררת השנייה התיזה מים על האנייה, ושתיהן חיכו בתקווה שנאלץ לנטוש את האנייה, כך שהם יוכלו לדרוש דמי הנצלה גבוהים במיוחד. נשארנו עשרה אנשים על הסיפון והתרכזנו בגשר הפיקוד. חדר המכונות וההגה היו משותקים משום שקצין המכונות הראשי (הולנדי) היה גם הוא על הגשר. כשהתחיל להיות מסוכן על הגשר, החלטתי שנעבור לחרטום. לשם כך לקחנו את סולם החבלים בעל שלבי העץ שנשאר על סיפון הסירות הימני, קשרנו אותו על ה-wing הימני ושלשלנו אותו עד לסיפון הקדמי. כולנו ירדנו במהירות לסיפון ורצנו לחרטום. מישהו עוד הספיק להוציא מצלמה מחלון שפנה לסיפון. ברגע שהגענו לחרטום הסתכלנו אחורה לכיוון הגשר וראינו אותו עולה בלהבות עצומות, שהגיעו כמה מטרים מעל לגובה הגשר. מישהו הצליח להנציח את התמונה במצלמה – שנים רבות הייתה בידי שקופית צבעונית של הלהבה הזאת – אך היא נעלמה". אם מי מהקוראים מחזיק בידו עותק, הוא מוזמן לפנות למערכת.

התפנית האחרונה בעלילה

בביטאון הפנימי של חברת צים, "תורן", פרסמו כתבה על האירוע וציטטו את אנשי הצוות: "לחמנו בדליקה בכל כוחותינו. אנו גאים ברב החובל שלנו, הוא היה לנו למופת אישי". בעיתון אחר, כנראה "העולם הזה", נכתב: "רב החובל רפאל שפינט (ששירת בשעתו כקצין על האנייה 'בת גלים', אשר נפלה בשבי המצרים לפני מספר שנים) החל מחלק פקודות ברורות וחדות (הוא לא התרגש כלל, אומרים פקודיו)… באמצעות רמקול ניהל רב-חובלה של אתרוג מו"מ עם הכבאית בדבר פעולת הכיבוי". על הכתבה חתום גדעון רייכר. שפינט, החובל השני עזרא עזרא וקצין הרדיו עמוס אטון, זכו לציון לשבח על אומץ לב והקרבה בזמן האירועים מידיו של מנהל אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה, דן פרידלנד.

האנייה נגררה אל הנמל הוולשי הסמוך, מילפורד הייבן. אנשי הצוות ובני משפחותיהם התקבלו בסבר פנים יפות על ידי תושבי עיירת הדיג הקטנה, שהאירוע המסעיר העיר אותה מנמנומה. כשקרבה האנייה הפגועה לנמל יצאו לקראתה תושבי המקום בעשרות כלי שייט קטנים, להוטים לסייע בפעולות כיבוי והצלה, אף על פי שהדבר כבר לא נדרש כלל. כששבו ארצה לבשו אנשי הצוות חליפות לונדוניות משובחות שנרכשו עבורם: הם לא הצליחו לחלץ את חפציהם האישיים מן האש.

השריפה גרמה נזק רב מאוד. "אני חושש שהאתרוג אבודה", ציטט כתב "מעריב" את אחד מקציניה בדיווח טלגרפי מלונדון. ההערכה הזאת התבררה כנכונה – אבל רק בחלקה. כי כעת מגיעה התפנית האחרונה בעלילותיה של האנייה אתרוג, והיא מתקשרת במפתיע לסמי עופר ז"ל, שהלך לעולמו בחודש שעבר. עופר שמר פינה חמה לאתרוג, שאותה זכר לטובה כאחת מאבני הדרך בבנייתה של אימפריית הספנות של האחים עופר. אתרוג הוכרזה על ידי חברת הביטוח כאבודה, אולם כנראה שבפועל מצבה לא היה כל כך חמור. החברה הצעירה והרעבה של העופרים (אז עדיין בשותפות עם משפחת מנו), שנקראה "נתיבי הים התיכון", זיהתה הזדמנות, קנתה את האנייה ושלחה אותה לשיפוצים ולהארכה (jumbolize). שמה שונה ל"ליאורה", על שם בתו של יולי עופר. באחת מהפלגותיה נפטר על סיפונה רב-חובל ולטר דלמן, מבכירי צי הסוחר ומי שעמד בראש איגוד הימאים וקציני הים. היא המשיכה להפליג בחברה עד שנמכרה לחברה פנמית, ושמה שונה שוב, הפעם ל־Sitia, עד שנגרטה. ההצלחה הזאת הייתה סימן לבאות.

אלה הן מקצת עלילותיה של האתרוג. לכל אנייה – ובמיוחד לאניות מן הימים הקשוחים ההם – יש הרבה סיפורים לספר, והן נושאות בבטנן רומנים פוטנציאליים רבים, שרק מחכים להיכתב. רבים מהסיפורים הללו אובדים לבלי שוב כאשר דור הנפילים נפרד מאיתנו. ראוי שילקטו וישמרו את הסיפורים הללו לפני שיאבדו.


מודעות פרסומת

3 תגובות על “באש ובמים: סיפורה של האנייה אתרוג

  1. פינגבק: ביה"ס לקציני ים, 1950 | אותו הים

  2. שמי : מיכאל שרון בוגר אורט נתניה מגמה ימית בשנת 1968.בסיום הלימודים שנה שלישית בחודש מאי 1968 יצאנו להפלגה לימודית לארה"ב דרך נמלי איטליה וספרד. היינו 11 תלמידים בלווי מורה ביה"ס בשם משיח. ההפלגה זכורה לי כחוויה בלתי רגילה. באותו זמן הפליגו 2 אניות. אחת בשם " הדר" שהפליגה לצפון אירופה והשניה "אתרוג " שבה אני הפלגתי.

    תודה : מיכאל שרון ( היום אני בן 62. )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s