אנחנו נעבור? היסטוריה קצרה של ספנות ישראלית בסואץ

ועוד על הקשר בין מדוזות, קולוניאליזם, וספנות חופשית

כאשר הגה פרדיננד מארי דה לֶסֶפְּס את כרייתה של תעלת סואץ – מבצע בממדים הרקוליאניים במונחי המאה ה-19, ודי מרשים אפילו במונחי ימינו  – ראה לנגד עיניו חזון גיאופוליטי אדיר של חיבור המזרח עם אירופה. אבל למרות שהיה איש מרחיק ראות ובעל דמיון נועז, קשה להניח שחשב מראש על חלק מן ההשלכות של הפרוייקט שלו: למשל, על מה שקרוי על שמו "הגירה לספסית" – מעבר של מיני דגים ובעלי חיים ימיים אחרים מן הים האדום לים התיכון. כן, אפשר להאשים את לספס בהגירתם של נחילי החוטית הנודדת, או בשמה העממי "אמא'לה, מדוזה!" ובסבלם של המתרחצים בחופי הארץ. וכיוון שהיה אירופי שחי בשיאו של העידן הקולוניאליסטי, ספק גם אם ראה בעיני רוחו איך תהפוך התעלה שלו לקלף מיקוח מרכזי במאבק נגד האימפריות הישנות – וגם לכלי חשוב בהתנצחות בין תנועות לאומיות, שבימיו עוד בקושי נראו לעין ניצניהן הראשונים.

סקס, סואץ ורוקנרול

סדרת טלוויזיה בריטית משובחת משנות ה-90, "שפתון על צווארונך", מתרחשת במשרד המלחמה הבריטי זמן קצר לפני משבר סואץ של 1956. המחבר, דניס פוטר, שירת באותה תקופה במודיעין הבריטי כמתורגמן מרוסית, והיא מבוססת על חוויותיו:  זוהי סדרה שנונה ונשכנית העוסקת בהרבה נושאים, בין השאר בתגובתם של כמה מאנשי הקצונה הבכירה, חסידי הסדר הישן, למתרחש בסואץ, לעומת צעירים חסרי מנוח כמו מיק הופר, בגילומו של איאן מקגרגור, המתעניינים הרבה יותר בסקס ורוקנרול (או לפחות בניצניו הראשונים), ואילו תעלת סואץ והאימפריה הבריטית מעניינים אותם כשלג דאשתקד. עבור צופה ישראלי, מעניין להיווכח שבכל תיאורי ההכנות ל"מבצע מוסקטר" – ההשתלטות על התעלה – ישראל בכלל לא נזכרת; ישראל, במבט מרחוק, הייתה רק הערת שוליים בסיפור הזה על התפרקותה של האימפריה הבריטית והסדר העולמי הישן.

אבל לנו אין ברירה אלא לראות את הדברים מן הפריזמה שלנו. בהיסטוריה של מדינת ישראל תעלת סואץ זכורה אולי פחות כנתיב סחר ימי בינלאומי ויותר כקו ביצורים וכמכשול מים; ישראלים, כך נדמה, נטו לצלוח את התעלה לרוחב יותר מאשר לאורך – ע"ע אריק שרון. אבל כך או אחרת הכתיבה התעלה את סדר היום הפוליטי (והתקשורתי) של ישראל בכמה וכמה נקודות מפתח היסטוריות, שהדגישו את מרכזיותה של הספנות בסיפורה של ישראל הצעירה.

המעבר החופשי של אוניות ישראליות במיצרי הים האדום ובתעלה, כחלק מחופש השייט המוגדר בחוק הבינלאומי, וספציפית ב"אמנת קושטא" מ-1888, העמיד במבחן את מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל – וגם כמה אנשי ים שנקלעו ללב-הסערה ההיסטורית בתעלה השקטה תמיד. הרשימה הזאת תביא כמה מהסיפורים שלהם.

בת-גלים: ממאסאווה לכלא המצרי 

מאז 1949 מנעה מצרים מעבר סחורות ואוניות ישראליות בתעלה, בניגוד לאמנת 1888; מהפכת הקצינים ב-1952, ולאחר מכן עלייתו של נאצר, רק החריפו את העמדה המצרית. משה שרת היה ראש הממשלה כאשר הוחלט, ב-1954, לשלוח אונייה ישראלית במטרה לממש את זכות השייט החופשי בתעלה.

המבצע – שבדיעבד לא חסרו לו מבקרים – החל להתגלגל במסדרונות השלטון, ואף על פי שהיו לו מתנגדים היה זה דווקא ראש הממשלה משה שרת המתון שדגל בצעד פרובוקטיבי, שבעיניו היה מהלך מדיני, לא בטחוני: "אני רואה את דבר העברת האונייה בתעלת סואץ כמבצע מובהק של מדיניות חוץ, ולא כצעד בטחוני", כתב לשר הביטחון דאז, לבון. בין השאר רצה לעורר את דעת הקהל העולמית נגד הסגר, ולנער קצת את המעצמות, שסוגיית חופש השייט הייתה נושא רגיש עבורן.

משרד הביטחון, וליתר דיוק ראש אמ"ן דאז בנימין גיבלי, מינה את גבי טראוב, איש צים, לנהל את האופרציה באמצעות חברת ספנות בשם "פוסיידון", שבבעלותה עוד חברת-קש בשם דולפין; באוגוסט 54 נרכשה ספינה קטנה, בת 400 טון, בשם "פרימה" תמורת 70 אלף דולר, וצוותה ההולנדי הביא אותה לנמל מסאווה שבמזרח אפריקה. טראוב היה גם זה שהחל לגייס את הצוות, והגיע אל רב-חובל צבי שידלו, איש הפלי"ם וחיל הים, שעבד אז בצים ופיקד על ספינה בשם "נירית".

שידלו סיפר באחד הראיונות איתו שלא היה הראשון שאליו פנו – למען הדיוק, הוא היה המועמד ה-12. הוא הבין היטב לקראת מה הוא הולך, וכך גם שאר הצוות שאותו גייס למשימה: רפאל שפינט (חובל), מרדכי כתריאל (מכונאי ראשי), קלמן פולק (מכונאי שני), אלכסנדר צור (מכונאי שלישי), מאיר שמואלביץ (רב מלחים), זרובבל תבלין (מלח), שלמה לוויצקי (מלח), יוסף חננאל (מלח) ורפי גולדנברג (טבח). ב-1 בספטמבר הגיע צוות הספינה בטיסה לאריתריאה. הצוות עלה לספינה, ודגל צי הסוחר הישראלי הונף עליה. המבצע היה כמובן חשאי וסודי ביותר, שו-שו מוחלט, או כמו שמספר רב-חובל רפאל שפינט (שפוקי): "נוכחנו שכל ילדי העיר, שרצו אחרינו יחד עם הקבצן ה"עיוור" – ידעו שאנחנו מפליגים לתעלת סואץ." אם כי צריך לומר שמבצע שנועד להיות הפגנתי במהותו, לא יכול היה להישמר בסוד לאורך זמן. ב-20 בספטמבר הפליגה "בת גלים" מנמל מאסאווה  ועליה מטען של 93 טון בשר משומר, 30 טון עורות ו-42 טון לבידים.

אנשי הצוות, חדורי רוח הקרבה פטריוטית במובנה הפשוט והאותנטי ביותר, ומשוכנעים שהם מבצעים משימה לאומית חשובה, היו כאמור מוכנים לסיכונים וידעו  לקראת מה הם מפליגים. זה לא הפך את התגשמות התרחיש הגרוע ביותר קלה לעיכול. ב-29 בספטמבר הגיעה "בת-גלים" לפתח התעלה; אחרי כמה שעות של היסוס עלה משמר מזויין לאונייה, אסר את הצוות והעלה אותו על משאית – בפיקוח קצין דובר עברית – שנסעה לבית כלא צבאי, שבו "התחיל הגיהנום." אנשי הצוות הוכו באכזריות על ידי חבורת סוהרים שבראשם אירופי בהיר שיער – אולי גרמני; במהרה התברר שהמצרים ניסו לתרץ את פעולותיהם בכך שהעלילו על הצוות הישראלי רצח של דייגים מצריים.

האנשים הועברו לכלא אזרחי בקהיר, עמדו למעין משפט צבאי, והוחזרו לכלא. כעבור מספר ימים ניתן להם לפגוש אנשי או"ם, אבל כיוון שסיפרו להם על העינויים – נענשו בבידוד של חודש, תקופה שאותה זוכר שפוקי כקשה ביותר בכלא.

בדצמבר 1954 הודיעו השלטונות המצרים לאנשי הצוות כי בוטל האישום ברצח, והוגשו נגדם כתבי אישום חדשים – כניסה ללא רשות למים טריטוריאליים  כניסה לשטח צבאי סגור. בינואר 1955, אחרי כ-100 ימים בשבי,  שוחררו אנשי הצוות בגבול מצרים-ישראל. מאחורי הקלעים התנהלה פעילות דיפלומטית קדחתנית ועניפה, כולל מגעים חשאיים עם שלטונות מצרים ומברקים מנוסחים לעילא של אבא אבן; אנשי הצוות יכלו רק לשער מה מתרחש ברקע. בסופו של דבר "הסיעו אותנו בטנדר בכיוון מעבר כרם שלום ובשלב מסויים הורידו אותנו בשדה פתוח והקצין המצרי הראה לנו את הכיוון לגבול…הייתה קבלת פנים נלהבת – פפו אפילו קיים את הנדר שלו ונישק את האדמה – אבל המשפחות חיכו לנו במרחק מספר קילומטרים – ושם כמובן התנפלו עלינו העיתונאים."

צוות הבת-גלים, 1954

צוות הבת-גלים חוזר מהכלא המצרי, 1955

כך הסתיימה ההרפתקה הימית של "בת-גלים". אפילוג מכוער במיוחד לפרשה היה הלנת שכרם של אנשי הצוות. כך סיפר שידלו בראיון: " לאחר שחזרנו מהכלא דרשתי את הכסף שהיה מגיע לצוות. מכיוון שבחוזה הימאים כתוב "אשל" בצד המרכיב של הכסף הזר, גיבלי טען שהצוות קיבל אוכל ומגורים בכלא, ולכן לא מגיע לו לקבל את הכסף…" היה זה אותו גיבלי מ"עסק הביש" ופרשת טוביאנסקי – קיראו עליו בויקיפדיה, והוסיפו לקורותיו את האנקדוטה המפוקפקת הזאת.

"בת גלים" עמדה שנים ארוכות בנמל פורט איברהים ובמלחמת ששת הימים טובעה בתעלת סואץ כחלק מניסיונה של מצרים לחסום את התעלה לשיט. "בת גלים", בהערכה זהירה, לא השיגה את המטרות לשמן נשלחה. בין המבקרים הרבים של המבצע היה גם מנחם בגין שבמאמר ב "העולם הזה" כתב: "עובדה היא שהממשלה לא הכינה כל תשובה מצדה למעצרה של "בת-גלים" בתעלת סואץ. ובאין תכנון כזה, אין מבצע, בעל אופי אסטרטגי מדיני, יכול אלא להיכשל." שרת, מצדו, ראה בכל זאת איזו כף זכות לפרשה, וכתב ביומנו: "ראשית,  נחשפה לחלוטין העמדה המצרית והוצגה קבל העולם כולו במערומיה, הם ניסו לחפות עליה בעלילות כזב אבל הוכרחו לסגת מהן. שנית, בפעם הראשונה נתקבלה החלטה מפורשת במוסד של או"ם על חוקיות השיט הישראלי בתעלה."

האחיות מדנמרק

מבצע קדש של 1956 הסתיים כידוע בנסיגה מהירה של צה"ל מסיני ועזה. הסגר המצרי נותר בעינו, וישראל המשיכה לחפש דרכים לפרוץ אותו. למודי הלקח המר של בת-גלים החליטו מי שהחליטו על טקטיקה אחרת – שליחת מטענים ישראליים על גבי אוניות זרות שאינן מניפות דגל ישראל. לצד המעבר בסואץ עמדה תמיד גם שאלת המעבר במיצרי טיראן, והאונייה "בריגיטה טופט", שנחכרה על ידי צים מחברת הספנות הדנית "יוטלנד" בבעלות ינס טופט (Jens Toft), שהעניק לה את שמה של בת אחותו, נשלחה לחצות את המיצרים – ועשתה זאת ללא קשיים מיוחדים; ב-1957 גם חצתה את התעלה ללא אירועים חריגים (פרט למעצרו של רפי נלסון, שהפליג במסווה של ימאי באונייה, עבר הרפתקאות במצרים וסיים בבית משפט בעוון מסירת סודות צבאיים לאויב – פרשה ספק מביכה, ספק מגוחכת). אבל האונייה האחות, "אינגה טופט", שנשאה את שמה של בת משפחה אחרת – הפכה לאפיזודה נוספת, בעלת פרופיל תקשורתי גבוה (אף שהייתה בפועל פחות דרמטית) בסאגת התעלה.

ה"אינגה טופט" נחכרה על ידי חברת דיזנגוף והפליגה מחיפה ב-18 במאי 1959, כשעליה 5500 טון אשלג ומלט ליפן. העתונות הישראלית סיקרה בהרחבה את הפלגתה, בהנחה שזהו מסע-מבחן נוסף. ב-21 במאי נעצרה הספינה על ידי שלטונות מצרים, שהורו  להחרים את מטענה הישראלי של הספינה. רב החובל, ארהארד ויליאם שולץ – איש ממושקף ונמוך קומה, שלפי אחת הכתבות בעיתונים נראה כמו מורה להיסטוריה  יותר מאשר כקברניט נועז, סירב, על פי הוראה מדנמרק, לאפשר למצרים לפרוק את המטען, ועמד בסירובו לאורך ימים ושבועות.

חיש קל הפכה הפרשה לתקרית דיפלומטית בינלאומית, בניצוחו של מזכ"ל האו"ם האגדי דאג המרשילד. העסק התארך והסתבך, המרשילד פגש את נאצר, אבא אבן את יוסף תקוע, אבל הכל נשאר תקוע – תשעה חודשים תמימים.

למרות שהעיתונות הישראלית נטתה לעיתים להאדיר בתיאורי הסבל וההקרבה של הימאים הדנים וקברניטם האמיץ, כנראה שפרט לשעמום ולחום לא עמדו הדנים הסימפטיים מול קשיים מיוחדים. את ימיהם במצרים העבירו כתיירים, בטיולים על גמלים ליד הפירמידות ובניסיונות חיזור שלא צלחו אחרי נערות מקומיות (הם התנחמו בחברתן של אחיות מדנמרק שעבדו בפורט סעיד).

אבל בפברואר 1960 נואשו בעלי הספינה הדניים מכל סיכוי לשחרר את מטענה והודיעו לקברניט הנחוש שולץ כי הם מסכימים לפרוק את המטען הישראלי בתנאי שהספינה תורשה להפליג לאחר מכן. שולץ סיפר אחר כך כי למרות ארבעים ושתיים שנותיו על הים, בעיתות שלום ומלחמה, "מעולם לא ראיתי זריזות כזאת של בחורים להפלגה כפי שגילו הבחורים שלי בפןרט סעיד, כאשר אמרתי להם לפני ימים אחדים, בחורים, אנו מרימים את העוגן, מפליגים…באמת, היה לנו די והותר."

שרת החוץ גולדה מאיר שלחה לקברניט שולץ המברק: "ברצוני להביע לך ולצוות אינגה טופט את רגשי ההערכה שלי להפגנת  אומץ הלב והעמידה האיתנה בתנאים הקשים של שהייתכם הממושכת בפורט סעיד. במיטב המסורת של אנשי הים הדניים הגנתם בעמידתכם האמיצה על חופש השיט בימים ותרמתם תרומה חשובה לתמיכת עיקרון חיוני זה." בבואם לחיפה נערכה לצוות קבלת פנים חגיגית על סיפון אוניית הנוסעים "ישראל."

עם שיחרורה של ה"אינגה טופט" נשארה עדיין עצורה במצרים עוד ספינה שנשאה מטענים ישראליים – אסטיפליה, בבעלות יוונית. גם היא שוחררה לאחר שמטענה הוחרם. הדיפלומטים המשיכו להזיע, והמצרים? הם נותרו בשלהם. אוניות ישראליות לא עברו בסואץ.

אשדוד עושה היסטוריה

גם מלחמת ששת הימים, קו פרשת המים של הסכסוך הערבי ישראלי, החלה, למי ששכח – ורבים שכחו – כמאבק על חופש השייט. אנו עוסקים כאן בתעלה, ולא במיצרים, שחסימתם הייתה ה"קאזוס בלי" של ישראל לצאת למערכה שהסתיימה על גדות התעלה; נזכיר אם כן רק בקצרה עוד שתי אוניות מגוייסות – "דולפין" ו"עמליה" – שנשלחו לפרוץ את הסגר הימי זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. גם כאן גוייס הצוות תוך ראיית הסכנות הברורות שבמעבר במיצרים תחת קני התותחים המצריים. אבל מלחמת הבזק הישראלית הפכה את ההפלגות הללו להערת שוליים.

עמליה יצאה מאילת והגיעה למעגן בשארם-א-שיך ביום החמישי למלחמה, זמן קצר לאחר כיבושה על ידי הטרפדות של חיל הים והצנחנים. באותו יום הגיעה למעגן גם האונייה "דולפין" – ספינה בתפעול צים, שנרכשה במיוחד לצורך זה, ובנוהל דומה לזה של "בת גלים" נשלח צוותה, בפיקודו של רב-חובל מנחם כהן,  לנמל מאסאווה, שם המתין במתח להתפתחויות. ב-8 ביוני יצאו להפלגה, ובדרך כבר שמעו על כיבוש דרום סיני ושארם. "דולפין" הפכה כוכבת-לרגע כאשר כתבים וצלמי טלוויזיה הסתערו עליה בהגיעה לשארם אחרי חצייתהמיצרים, סמל לניצחון הישראלי והחזרת חופש השייט בים האדום.

הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אולי במידה מסוימת של אירוניה המוכרת מעוד שטחי חיים, חיסל סופית את השייט בתעלה למשך כמעט עשור. את השפעותיה של סגירת התעלה – חזרה של מאה שנים לאחור מבחינת נתיבי הספנות הבינלאומיים – לא כאן המקום לנתח.

בינתיים נפתח עידן המכולות של צים, ושרות המכולות של צים – לימים אחת ההצלחות הגדולות של החברה – נבנה ותוכנן לקשר בין ישראל, ארה"ב והמזרח הרחוק בלי לקחת בחשבון את תעלת סואץ, בנתיבי הסחר שממזרח למערב בלבד, תולדה ישירה של המצב הגיאופוליטי והעובדה שתעלת סואץ הייתה סגורה לשייט ופתיחתה טרם נראתה באופק.

אבל זה קרה מהר יחסית – ב-1975. לאחר ששבה התעלה ונפתחה, נותר עבור אנשי הים הישראלים עוד אתגר פתוח גדול אחד: מעבר בתעלה באוניה נושאת דגל ישראלי.

קצת קשה, בימים אלה שבהם המעצמות הימיות הגדולות הן ארצות כמו מלטה וליבריה, המתפרנסות מדגלי נוחות, להבין איזו התלהבות ותחושה של משק כנפי ההיסטוריה שרתה על אנשי צוות אוניית המשא "אשדוד", שנבחרה, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, לחצות ראשונה את התעלה בדגלישראל. השמועות על יעד ההפלגה ריחפו באוויר, וחלק מאנשי הצוות – האפטימיסטים שבהם – הצטיידו בדגלוני ישראל ובמחזיקי מפתחות. גם הימורים התנהלו ביניהם – יעברו או לא יעברו – עד שהודיע רב-החובל, קרול מנדלוביץ, על שינוי היעד ועל המעבר המתוכנן בסואץ.

עם כניסתה של "אשדוד" למים הטריטוריאליים של מצרים הניף אחד הימאים, יליד מצרים, את הדגל המצרי על התורן, כנדרש, לצד הדגל הישראלי. רגעים של מתח נרשמו עם עליית נציגי הרשויות בפתח התעלה: אולי היו אלה זכרונות מ"בת גלים", אבל אלה ימי האופוריה של בגין-סאדאת, והרשמיות הנוקשה מתחלפת עד מהרה בלבביות מזרח-תיכונית וברגשנות מופגנת, שרק התגברו כאשר עברה האונייה בתעלה ונתקלה בקבלת פנים ספונטנית וידידותית של אלפי אזרחים שיצאו לקדם את פניה. אוניות אחרות צפרו ממושכות לכבודה של "אשדוד". קבלת הפנים בארץ הייתה לא פחות נרגשת: כותרות ראשיות בעיתונים ומסיבת קבלת פנים חגיגית, שבה הועניק מנכ"ל צים דאז, יהודה רותם, תעודות לציון המעבר ההיסטורי לאנשי הצוות. לצד התרוממות הרוח, לא שכח להעיר הערה קטנה על כך שעם כל חשיבותה של תעלת סואץ הפתוחה לשייט – הזעזועים הפוליטיים של האזור הם רכיב שתמיד צריך לקחת אותו בחשבון.

מאז חצייתה של "אשדוד" חוצות אוניות ישראליות – גם ספינות חיל הים – את התעלה כמעשה שבשגרה. נראה שאיש אינו מקדיש לכך מחשבה שנייה. ומה הלאה? האם השינויים הדרמטיים במצרים יחזירו את השיט בתעלה אל הכותרות? אולי הערתו של רותם שבה והופכת רלוונטית לאחר מהפכת א-תחריר. ימים יגידו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s