הים דורש צדק חברתי

מחאה חברתית על הסיפון: מהפיראטים עד מרד הימאים 

הקולנוען הרוסי-יהודי סרגיי אייזנשטיין נכנס לפנתאון של תולדות הקולנוע, לא מעט בזכות סצנה מפורסמת שאותה מכיר כל סטודנט לקולנוע וכל חובב של הז'אנר: עגלת תינוק מתגלגלת במורד גרם-המדרגות הגדול של אודסה, היורד לנמל, במהלך טבח של חיילי הצאר באזרחי העיר ב-1905. הסצנה היא שיאו של הסרט "אונית הקרב פוטיומקין", מן הנודעים ומהשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע: הוא מתעד – אמנם בלי נאמנות מדויקת לפרטי האירועים האמיתיים – את מרד הימאים המפורסם ביותר, כנראה. כמו מרידות אחרות, גם הוא התחיל ממה שנראה כמו פרט טריביאלי: בורשט עם בשר מקולקל, שמלחי הפוטיומקין סרבו לאכול. קצין אוטוקרטי, אכזר וטפש בשם איפוליט גיליארובסקי החליט לאלץ אותם לאכול, ואיים להוציא להורג את הסרבנים. אחרי דין ודברים נזרקה גופתו נקובת הכדורים הימה, והשאר הוא היסטוריה.

כרזה מהפכנית עם מלחי "פוטיומקין"

מלחי האוניה פוטיומקין הפכו למיתוס חשוב של המהפכה הבולשביקית, וכך גם אלה של האוניה "אורורה", שתותחיה ירו פגז מפורסם אל ארמון-החורף בסנט. פטרבורג, ונתנו את האות למהפכת אוקטובר 1917;  ימאי ה"אורורה", אגב, הפליגו מעיר הנמל קרונשטדט, שם היוו הימאים כבר שנים אלמנט מרדני נגד הצאר – אבל אחר כך גם נגד הבולשביקים: ב-1921 דרשו ימאי ה"פטרופאבלובסק" חרויות פוליטיות מלאות, ואז האשים אותם לנין בקשר פוליטי וסיוע לצבא הלבן, ושלח את הצבא האדום נגדם. אלה שלא חוסלו, נמלטו לפינלנד, והסיפור כולו נשכח, ובכל מקרה לא הפך לחלק מן המיתוס של המהפכה. צריך לדעת נגד מי למרוד כדי לזכות בתהילת עולם.

הימאים הרוסיים הללו הם חלק מהיסטוריה ארוכה של אנשי-ים מרדניים וחסרי-פחד, שנשאו את נס המחאה וההתקוממות כנגד כל עוולה ועושק – או שמא סתם חבורה מסוכנת של מחפשי-צרות חסרי-מעצורים ואלימים, אם תשאלו את הצד השני. ימאים מרדו בצרפת ובגרמניה, בברזיל ובהודו, באמריקה ובסין. כל תנועה מהפכנית ראתה בימאים בני ברית טבעיים, וכרזות מהפכניות רבות טיפחו את דימוי המלח בחולצתו המפוספסת, הלוחם, שכם-אל-שכם עם המדוכאים עלי אדמות, את מלחמות החירות.

אולי זאת הסיבה ששביתת הימאים הגדולה, שהדרדרה לעימותים אלימים והייתה אירוע מהדהד בראשית ימיה של מדינת ישראל, זכתה – כנראה בזכותו של אורי אבנרי – לכינוי "מרד הימאים": כל הנוגעים בדבר היו בלי ספק תחת השפעת האיקונוגרפיה המהפכנית של רוסיה, גם אם הנסיבות היו שונותלמדי, וכך הפכה השביתה מסכסוך עבודה על שעות נוספות ומטבע זר למרד הרואי חדור פאתוס אידיאולוגי. עוד נחזור אליה, אבל עוד לפני כן עוד קצת רקע היסטורי על ימאים ומהפכה.

חיים קצרים ושמחים

למה דווקא ימאים? איך זכו למוניטין היסטורי שכזה? סיבה פשוטה. הם היו הנואשים ביותר, המדוכאים ביותר, ובה בעת גם הקשוחים ביותר, המגובשים ביותר והאמיצים ביותר.

באירופה של העת החדשה, שבה הייתה הספנות תנאי-יסוד של הפיתוח הכלכלי והטכנולוגי, כלי השליטה האימפריאלית, עמוד-השדרה של הסחר וחוד-החנית של העוצמה הצבאית – התפתחו דפוסים מיוחדים מאוד של גיוס וניהול משאבי אנוש בצי. השיטה הנפוצה הייתה לקנות לאיזה בחורצ'יק משהו לשתות בפאב, כך שימצא עצמו מתעורר על דרגש בדרך לברבאדוס או מלאיה; לעיתים חסכו את דמי השתייה ופשוט ראיינו מועמדים לתפקיד באמצעות אלה, ונשאו אותם בכוח הזרוע אל סיפון אוניות הצי. על האוניות הושלטה מדרך הטבע משמעת ברזל, ולקציני האוניה ולקפטן הייתה סמכות חסרת פשרות, אלוהית כמעט. החוק הגן עליהם, ומרידה בים – המילה האנגלית שיוחדה לפעולה כזאת היא  mutiny – הייתה הפשע האולטימטיבי, שדינו כמובן מוות. הדרך לניצול לרעה של הסמכות הזאת הייתה קלה ונפוצה. ימאים הועבדו בפרך ללא רחמים, הורעבו, הוכו – לעתים עד מוות.

press gang בפעולה: גיוס כפוי של מלחים

התוצאה הטבעית הייתה עליית תור הזהב של הפיראטים, שהיו רובם ככולם בעצם מלחים מורדים. על האוניות שלהם השליטו משטר הפוך מזה שתחתיו נאנקו: משטר שוויוני, שבו רב-החובל היה רק ראשון בין שווים, שבו הקפידו על חוסר דיסטנס בין בעלי התפקידים, חלוקת השלל הייתה שוויונית ועקרונות של צדק ויחס הוגן היו יסוד מוסד של החיים על הסיפון. זה אולי לא מה שאתם יודעים על הפיראטים – אבל זה בגלל שרובנו שואבים את המידע עליהם מג'וני דפ וסדרת סרטי הפיראטים של דיסני. האמת, מעידים מחקרים ומסמכים, הייתה אחרת.

דוגמה אחת היא העדות על הפיראט רוברט פליי, שנתלה בבוסטון ב-12 ביולי 1726 עם שלושה מחבריו. בין השאר נאשם ברצח הקפטן שלו. על הגרדום נזף פליי בתליין על שקשר באופן לא-מקצועי את החבל, ותיקן את לולאת-התלייה בעצמו; כמו חבריו, התבקש על ידי שופטיו לשאת מילים אחרונות, של חרטה והכאה על חטא, וכך אמר – על פי עדות כתובה של איש הכנסייה שליווה את ההליך – לקהל גדול של אזרחי בוסטון, בהם קציני-ים ורבי-חובלים רבים: "כל רבי-החובלים בכל האוניות צריכים לראות בגורלו קפטיין גרין (הנרצח) אות אזהרה  – לשלם לימאים את משכורותיהם בזמן, ולהתנהג אליהם בהגינות, מפני שהברבריות שלהם (הקצינים והקפטנים) היא שהפכה ימאים כה רבים לפיראטים".

הפיראטים ידעו שלמרד שלהם אין סיכוי. סיסמתם הייתה: "לחיות חיים שמחים – וקצרים." הפיראטיות דוכאה בכוח הזרוע, וימאים המשיכו לחיות חיים קשים, ולרוב גם קצרים. והם המשיכו להיות גורם אנטי-ממסדי, מתסיס ומרדני בכל מקום שאליו הגיעו.

כמובן שהשיפור ההדרגתי במודעות לזכויות אנוש בסיסיות חלחל גם אל החיים בים, וכמובן שהדיכוי הקיצוני לא היה חזות הכל. אבל גם במאה העשרים – והס מלהזכיר את ההווה – ימאים המשיכו לסבול – ולעתים להרים ראש, למחות ולמרוד.

אוניית המתים והחבר ירוחם משל

על שביתת הימאים הגדולה של 1951 נכתבו עשרות עבודות סמינריוניות, מחקרים, ספרי תעוד וזכרונות, הופקו סרטים תיעודיים וגם מחזה של יהושוע סובול. (מנהיגי הימאים, אגב, לא אהבו את המחזה; סובול אמר שההשראה שלו הייתה דווקא מהומות הסטודנטים בפאריס ב-1968.) אחד ממנהיגיה, נמרוד אשל, כתב ספר ("שביתת הימאים", הוצאת עם עובד) המסכם את האירועים בפירוט מעמיק, מנקודת מבטם של השובתים. לא נעסוק בה כאן לעומק – אולי בהזדמנות אחרת – רק נרפרף על האירועים, על אווירת הזמנים ההם ועל ההקשר ההיסטורי שלהם.

"אוניית המתים" (Das Totenschiff)  מאת הסופר הגרמני ב. טראוון היה פעם ספר מוכר מאוד, פופולרי ומשפיע, בעיקר בקרב אנשי ים. טראוון עצמו, אגב, הוא דמות מסתורית ומרתקת: הביוגרפיה שלו כולה משוערת ואין כמעט פרטים ממשיים שידועים אודותיו – פרט לעובדה שחי שנים רבות במקסיקו ואחד מספריו, "האוצר של סיירה מדרה", הפך לסרט קלאסי בכיכובו של האמפרי בוגארט. טראוון כתב ספר המבוסס על מציאות החיים של חלק מן הימאים באוניות הברזל של ראשית המאה העשרים, ימאים שהיו נידחי החברה, פליטים חסרי תעודות ובית, שהפליגו על אוניות הידועות בשמן האנגלי coffin ships – כאלה שבעליהן מפעילים אותן בציפיה לחלט את דמי הביטוח לאחר שיטבעו.

אנשי-ים ישראליים בראשית ימי המדינה – רבים מהם משוחררים טריים מן המלחמה, כאלה שהפליגו על אוניות המעפילים הרעועות והבקיעו את המצור הבריטי על חופי הארץ – התחילו להרגיש שיש להם הרבה מן המשותף עם מלחיו של טראוון. היו אלה צעירים שהיינו מכנים היום מיטב הנוער, חדורי להט פטריוטי ואידיאולוגי, מוכשרים ומגויסים – אבל לא בהכרח למפלגת השלטון מפא"י. צי הסוחר הישראלי כלל גרוטאות מימי ההעפלה לצד כמה אוניות ישנות ודולפות שנרכשו על ידי מנהלים חסרי ניסיון. המצב הכלכלי היה גרוע, לא היו תקציבים, וכל אלה באו לידי ביטוי בתנאים שבהם חיו הימאים. קשה היה להאשים אותם בפינוק, או בדרישות מופלגות, אבל בניגוד לרבים מקודמיהם למקצוע – אני חושב על הפיראטים או המלחים הפשוטים בצי הרוסי – הם היו אנשים משכילים, דעתנים ואינטיליגנטים, ואחרי שקראו תיגר על האימפריה הבריטית ויכלו לה, קשה היה להשליט עליהם את מוראם של פקידונים ועסקנים – כך הם ראו את מקבלי ההחלטות ובעלי הסמכות בחברת שוהם, היא צים, שההסתדרות הייתה בעלת מניות עיקרית בה. סדרה של אירועים שנוהלו בשלומיאליות רבה הביאו את המצב לנקודת רתיחה שלא הייתה ממנה חזרה.

זה התחיל באוגוסט 1951, באוניה "נגבה", שעמדה על מבדוק במרסיי לצורך תיקונים. הימאים התלוננו על תנאי חיים מחפירים ומסוכנים ועל הלנת שכר, נציג צים-שוהם המקומי גייס את הקונסול הישראלי והשניים נזפו בימאים בהתנשאות והטיפו להם ציונות. התוצאות לא אחרו לבוא. אמנם לא זרקו אותם לים, אבל הימאים הכריזו שביתה, ואגודת הימאים הרישמית – סניף של ההסתדרות – דרשה מהם לחזור לעבוד. הימאים החליטו שהאיגוד אינו מייצג אותם, בחרו איגוד חלופי משלהם ברוב קולות – וכך החלה הפרשה להתגלגל. החבר ירוחם משל ניהל מו"מ עם נציגי הימאים וניסה להחזיר אותם לתלם, בתערובת של פיתוי ואיום, הואשם בהעלבת האיגוד, נעלב קשות בעצמו – כל זאת על פי הפרוטוקול מ-7 בנובמבר 1951 – " אסף את חפציו ועזב את הישיבה." בדומה לרופאים המתמחים כיום, הודיעו הימאים על התפטרות קולקטיבית, והואשמו בחבלה, בגידה באינטרס הלאומי, וכמובן בקומוניזם. ברקע עמד החשש המבוסס שכמה מהמנהיגים, לוחמי פלמ"ח לשעבר, הם – שומו שמיים – מפ"מניקים. כמובן שאם תשאלו תיכוניסט בן ימינו מה בין מפ"מניק למפא"יניק, יביט בכם כמו בחייזר, אבל אז היה לדברים כוח וחשיבות.

כותרת מעריב, 12 נובמבר 1951

 ההסתדרות גייסה מפירי שביתה – "צוות שנאסף בקרן הרחוב, מבין הספסרים וסרסורי הזונות שמסובבים בשווקים ובמבואות הנמל", כהגדרת הימאים, בניסיון לשבור את השביתה ולהפעיל את אוניות הצי, ואחר כך גייסו את כל כוחו של ממסד המדינה הצעירה – המשטרה, פלוגות הפועל וגם את חוק שירות הבטחון – כדי לתקוף את הימאים, לפרק את האיגוד שהקימו ולשבור את כוחו. הם ראו בשביתה ובקריאת התיגר על סמכות ההסתדרות – בצדק או שלא בצדק – איום פוליטי רדיקלי על השלטון. הפרשה חרגה במהירות רבה מן התחום המקצועי ומתחום יחסי העבודה והפכה לעימות חזיתי שהציף כמה מן הבעיות הגדולות שרדפו את מדינת ישראל שנים רבות אחר כך. כמה משיאיה התרחשו לפני 60 שנה בדיוק, בנובמבר ודצמבר 1951.

על מה סער הים?

למה נסער הים? גרסת ההסתדרות ותשובת הימאים

במבט מרחוק, קשה אולי להבין את עומק סערת הרגשות שבערה אצל השובתים – כמו גם אצל מתנגדיהם. החבר יוסף אלמוגי, איש ההסתדרות המיתולוגי שהפעיל את פלוגות הבריונים של "הפועל" נגד השובתים, התפרץ בצעקות וגידופים על עורך הדין שחקר אותו בבית הדין העליון של ההסתדרות, שבו נחקרה פרשת השביתה. אחר כך הודיע שאינו יכול להתרכז במצב נפשי שכזה. הימאים חשו נבגדים על ידי המוסדות העליונים של המדינה שזה-עתה סיימו להילחם על הקמתה. הכרוזים שהפיצו הצדדים הניצים, האווירה הלוהטת, והפאתוס המהפכני – אין מילה אחרת – של ניסוחי הדברים, הבהירו שרוח המרי של "פוטיומקין" ריחפה על פני המים. הנה מכתב תמיכה בימאים שאומר זאת מפורשות – הוא נשלח ע"י "חברת נוער ניר שלום בעין שמר": "אל חברינו הימאים! בחרדת לב אנו עוקבים אחרי מהלך שביתתכם. אנו נוער עולה מפולין, ארץ הדמוקרטיה העממית, שם חונכנו על גבורת מלחי קרונשטד (ראו למעלה) וסבסטופול (זאת הפוטיומקין, כמובן) ועל השמועות שהגיעו אלינו איך עמדתם בזמן ההעפלה, באיזה עמל כבשתם את המקצוע החלוצי הזה של הפיכת הים ללחם…" מכתב אחר הגיע מקבוצת חיילים בחיל הים: "בהערצה ורגשי סולידריות אנו עוקבים אחר מאבקכם ההירואי על זכויותיכם. צבא ההגנה לישראל שימש כמכשיר לדיכוי שביתתכם הצודקת, אולם אנו, אנשי חיל הים, מזדהים אתכם במאבקכם." קבוצת קצינים במשטרת מחוז חיפה ומשטרת הנמל כתבה: "מטובי בני היישוב ומפלסי נתיבות-ים לצי הישראלי, הננו להביע את אהדתנו הלוהטת במלחמתכם נגד קשיחות הלב והרצון ההשתלטות של כת צרה בהנהלת ההסתדרות…" כן, אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר, כמעט מתבקש לומר להם.

המשבר הפך גם בין לאומי, כאשר איגודי ימאים מכל העולם הצהירו על סולידריות עם הימאים הישראליים. האיגוד הצרפתי, CGT, נקט פעולות של ממש – מנע פריקה וטעינה של אוניות חברת שוהם-צים – נתן תמיכה כספית וענה בארסיות למכתב מאת הועד הפועל של ההסתדרות, שביקש מהם להסיר את התמיכה בימאים: "תרשו לי לבטא את השתוממותי" – כתב לה-ליאפ, המזכיר הכללי של הארגון רב-העוצמה – מעולם לא מילאו חבריה הלוחמים של ה CGT תפקיד של שוברי שביתה….אחרי שבררנו את המצב אנו מעריכים כי תביעות איגוד הימאים בישראל הן חוקיות ומוצדקות לחלוטין. חברינו בצרפת יבטאו בנמלים שלנו את הזדהותם המלאה עם ימאי ישראל השובתים."

נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", שמן על דיקט, 1952

בן-גוריון משך בחוטים, העיתון "דבר", שופרה של ההסתדרות, תקף בזעם את השובתים וסילף את העובדות כאוות נפשו, אבל אלתרמן, שהיה לו מעמד משלו, הגן באותו עיתון עצמו על הימאים. הצייר נפתלי בזם צייר יצירה גדולה בשם "לעזרת הימאים". השביתה ארכה 43 ימים והסתיימה במעין פשרה רווית מרירות. השפעותיה היו ארוכות טווח. תנאי החיים והשכר של אנשי הים שופרו ללא הכר, והיו שנים שבהן היה זה מקצוע נחשק ומשתלם מאוד. הם חלפו כבר מזמן, כמובן, אבל חוזי עבודה קולקטיביים נוחים ונדיבים היו בלי ספק תולדה של רצון להמנע כמעט בכל מחיר מעוד פרשה עגומה, מכוערת וכואבת כמו שביתת הימאים הגדולה של 1951 – כל זאת עד שביתת הימאים הגדולה של 1978, אבל זה כבר סיפור אחר.

במחאה החברתית של ישראל 2011 כבר לא נשמע קולם של הימאים – מפני שכבר אין בעצם ימאים ישראליים. יש עדיין קציני-ים (האיגוד המשותף לקצינים וימאים דרוגיים התפצל בשלב מוקדם), אבל קשה לראות אותם ממלאים כיכרות או מסתערים על הנמל. עכשיו תורם של אחרים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s