רומן רוסי

בשנת 1963 יצאה אניית הנוסעים המפוארת "ירושלים" להפלגה הישראלית הראשונה מתוך שתיים, שפקדה שלושה נמלים רוסיים בים השחור, ובראשם נמל אודסה. מה היה הרקע להפלגה החריגה הזאת? איך היא קשורה ל"עניין העדין", קרי תוכנית הגרעין של ישראל, ומה תפקידה בסיפור של האנייה הסובייטית רוסלאן, שנחשבה לאבן דרך בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל?

אוניית הנוסעים ירושלים של צים. הפלגה חד-פעמית לברה"מ.

דני זימרין

שנת 1963, רשימת אירועים חלקית: האלבום הראשון של הביטלס רואה אור; תנועת זכויות השחורים בארה"ב צוברת כוח; מופיעים ניצניה הראשונים של המהפכה המינית; הנשיא ג'ון קנדי נרצח בדאלאס; שר המלחמה הבריטי ג'ון פרופיומו מתפטר בצלה של שערוריית מין הקרויה על שמו, והמרגל קים פילבי נחשף ומקבל מקלט במוסקבה; אצלנו מתפטר איסר הראל בעקבות "הפרשה", וביוני פורש דוד בןגוריון מראשות הממשלה. בקיצור, כמו תמיד, העולם כמרקחה. אבל ברקע כל אלה מתנהלת מלחמה של ממש: המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי למערב, שהניעה מהלכים אסטרטגיים חובקי עולם, מהפלת ממשלות ועד הנחיתה על הירח, ושימשה השראה לאינספור ספרי מתח וסרטי ריגול.

מדי פעם בפעם נחשפות עוד פרשיות מן העידן הדרמטי והחשאי ההוא, והפעם יחשפו כאן עדויות מפתיעות על חלקה של חברת צים ואניותיה בתמרונים הדיפלומטיים שערכו מנהיגי מדינת ישראל כחלק מן המלחמה הקרה ההיא.

מייפלאואר של התנועה הציונית

אלף לבבות

הרומן "אלף לבבות" מאת דן צלקה. מתחיל על סיפונה של "רוסלאן".

אבל נתחיל, כרגיל, הרבה קודם לכן, באנייה ששמה רוסלאן. הקשר הימי בין ישראל לאימפריה הרוסית אינו מסובך: בעוד שנמלי הצפון הרוסיים קופאים בחורף, הים השחור היה ונותר השער הימי החשוב של הרוסים, וכידוע ממנו אלינו יש לא יותר מכמה ימים – או שבועות – של הפלגה, תלוי בכלי השיט. צליינים רוסים פקדו בקביעות את חופיה של ארץ הקודש, והגיעו אליה על ספינות קטנות שפקדו נמלים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון.

תהפוכות ראשית המאה העשרים הביאו נוסעים מזן חדש: יהודים רוסים שהגיעו לחופי הארץ המובטחת שלא על מנת לנשק את צלמי הקודש הפרבוסלביים, אלא עם מטרות אחרות לגמרי. לא על כולן יכלו לדבר בגלוי, אבל רוחות הציונות כבר נשבו בעוז, הכרזה על בית לאומי כבר הייתה באוויר, ולא פחות חשוב – הצורך למצוא מקלט בטוח מאימי המהפכה הרוסית גבר. בנובמבר 1919, בעיצומה של מלחמת אזרחים קטלנית בין האדומים ללבנים, הפליגה מנמל אודסה, העיר שבמובנים רבים הייתה ערש ההשכלה והציונות, האנייה רוסלאן ועל סיפונה 670 נוסעים.

ברבות השנים וכטוב ליבם של כותבי העתים בהשוואות היסטוריות, הפכה רוסלאן ל"מייפלאואר של התנועה הציונית", למבשרת העלייה השלישית ולאבן דרך בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. יותר מכל, כנראה, תרמה לתפיסה הזאת רשימת הנוסעים של רוסלאן, שכללה דמויות מוכרות כמו ההיסטוריון יוסף קלוזנר, האדריכלים זאב רכטר ויהודה מגידוביץ', יהושע חנא רבניצקי(שערך עם חיים נחמן ביאליק את ספר האגדה), מי שלימים היה עורך עיתון "הארץ" משה יוסף גליקסון, הקריקטוריסט אריה נבון, הרקדן ברוך אגדתי, שר החינוך לעתיד בן ציון דינור, ישראל גורי(חבר כנסת ואביו של המשורר חיים גורי), המשורר יונתן רטוש וגם רוזה כהן, אמו של יצחק רבין, שהייתה נוסעת סמויה על האנייה. ריבוי המושכיםבעט וההיסטוריונים ודאי תרם להפיכתה של רוסלאן לשם דבר. אגב, מחקר מעניין של גור אלרואי בכתב העת "קתדרה" מנסה לברר את מעמדה האמיתי של רוסלאן, תוך ניתוח דמוגרפי של נוסעיה, והוא מסיק שרוסלאן לא הייתה נקודת מפנה ממשית ולא בישרה את תחילתה של העלייה השלישית. אבל ברור שיש מיתוסים היסטוריים מושרשים שקשה לערער עליהם.

"למעשה לא הייתה רוסלאן אלא אניית משא עלובה, העלובה באניות המשא, ארבעה תאים בירכתיה, תאו של רב החובל אדום העיניים, תאם של שני סגניו – הנווט, שהיה לפעמים פיכח, והרבמכונאי שהיה שיכור תמידהכול ישנו בבטנה הענקית של הספינה שכולה פחם, פיח, גלי אשפה נושנים, חבלים רקובים וכבלים חלודים". כך כותב הסופר דן צלקה ברומן הגדול שלו, "אלף לבבות", העוקב אחר קורותיהם של כמה מעולי הרוסלאן.

מנמל אודסה יצאה רוסלאן בשן ועין: כשהפליגה כבר נשמעו בעיר טרטורי הירי של ה"מקסימים"כאשר קרבו האדומים למרכז העיר. הלבנים, כותב צלקה, הסכימו לתת אשרות יציאה לארץישראלים המסכנים שבין נוסעי האנייה (רבים זייפו ניירות כדי להוכיח שהם "תושבים חוזרים" ולא פליטים נמלטים). "אבל האדומים לא היו מוכנים להוציא איש מהאי הסובייטי, אי השוויון והצדק", כך לפי צלקה. אחרי טלטולים רבים הגיעה האנייה לנמל יפו, וחלק מנוסעיה ירדו כדי לבנות מחדש את החזון הציוני. אחרים נאלצו לשוב לסיבוב שני דרך מצרים, כי סערה מנעה מהם לרדת לחוף.

ירושלים באודסה

עשורים דחוסי מאורעות חלפו להם, וניצני הסדר העולמי החדש שבישרו אותן מכונות ירייה באודסה הפכו לחלק מן המציאות הדומיננטית של העולם החדש – מאזן ביןגושי שברירי, מסך ברזל מאיים ועולם חשאי פתלתל של בריתות סודיות וחתרנות פוליטית. ישראל, על אף המורשת הסוציאליסטית והמבטא הרוסי הכבד של רבים כלכך ממנהיגיה ומובילי הדעה שבה, הפכה, פחות או יותר, לחלק מן הגוש המערבי. היחסים הדיפלומטיים בין האימפריה הרוסית ל"עכבר הישראלי שטרם למד לשאוג" היו צוננים עד מעורערים. הנתיב הימי בין אודסה לחיפה ולתלאביביפו נסגר.

בשנות השישים המוקדמות החלו כמה משרידי המפליגים ברוסלאן וצאצאיהם לדבר על ציון יובל כלשהו לאותה הפלגה, אולי על סיפונה של אחת מאניות הנוסעים המפוארות של צים. הרעיון הזה לא הבשיל, אבל ב-1963 התגשם במפתיע רעיון אחר, ואניית הנוסעים המפוארת ירושלים הייתה לאנייה הישראלית הראשונה שפקדה שלושה נמלים רוסיים בים השחור, ובראשם אודסה.

עלון פרסומי של אוניית הנוסעים "ירושלים".

המסע הפתאומי הזה היה חריג בנוף הפלגות הסיור של אניות הנוסעים של צים. אלה חרשו עלפי רוב את הים התיכון והציעו חבילות תיור עממיות לתושבי ישראל, לא כולל פרוטקציונרים ונוסעיחינם רבים מספור, וליהודים אחוזי סנטימנטים ובעלי ממון. הן פקדו את נפולי וגנואה, אתרי תיירות ביוון ובצרפת, ובחורף חצו את האוקיאנוס האטלנטי והציעו חבילות תיור לאיים הקריביים. גם הפעם היה קהל היעד תיירים יהודים מאמריקה, שקיבלו בתמורה לדולרים שלהם אוכל כשר והיכרות אינטימית עם רמת השירות הישראלית ועם שירי סוכנות. בחוברת צנועה שיצאה לאור עם השקתה נכתב שהאנייה ירושלים תצטרף לקו הקבוע בים התיכון, המשמש "כקשר העיקרי בין ישראל ויהדות אירופה ושאר העולם".

האנייה ירושלים הייתה השנייה שנקראה בשם זה. היא נבנתה ב-1957 במספנות דויטשה וורפט בהמבורג, וכאשר נכנסה לשירות הוחלף שמה של קודמתה העתיקה, שנבנתה ב-1913, ל"עלייה". ירושלים נבנתה במסגרת הסכם השילומים כאנייה אחות לאנייה תיאודור הרצל. תפוסת הנוסעים שלה הייתה 560 איש, היו בה 57 תאים של מחלקה ראשונה וארבע סוויטות מפוארות, חמישה אולמות ציבוריים, בית כנסת, גן ילדים, קולנוע ובריכת שחייה. האולמות הציבוריים נקראו על שמות שערי ירושלים: שער ציון, שער יפו, שער הפרחים וכו'. התכנון הפנימי והקישוטים היו – כמו באניות נוסעים נוספות – של צוות הארכיטקטים אל מנספלד ודורה גד. יצירות רבות של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל עיטרו את אולמות האנייה.

חוברת צנועה שיצאה לאור עם השקת האנייה, וכוללת את כל הפרטים אודותיה, מכילה משפט מעורר מחשבה. "בניגוד לאניות המופעלות עלידי עמים בהם גדולים ההבדלים החברתיים בין שכבה קטנה ועשירה לבין רוב העם שהנו עני, באניות מודרניות יש מחלקה יחידה, והאולמות הציבוריים משמשים את כל הנוסעים". זאת צורת ארגון אשר "תואמת במיוחד את רוח הארץ והאידיאלים של בעלי המניות". לרוח הסוציאליסטית הזאת, כפי שיתברר עוד מעט, היו השלכות פוטנציאליות מעניינות.

חוברת צנועה שיצאה לאור עם השקת האנייה, וכוללת את כל הפרטים אודותיה, מכילה משפט מעורר מחשבה. "בניגוד לאניות המופעלות על-ידי עמים בהם גדולים ההבדלים החברתיים בין שכבה קטנה ועשירה לבין רוב העם שהנו עני, באניות מודרניות יש מחלקה יחידה, והאולמות הציבוריים משמשים את כל הנוסעים". זאת צורת ארגון אשר "תואמת במיוחד את רוח הארץ והאידיאלים של בעלי המניות"

המסע לים השחור היה כאמור חריג מוחלט בפעילותה הסדירה של האנייה. היא הוחכרה, על צוותה הישראלי, לסוכנות נסיעות בריטית בשם צ'רלס ס. רובינסון. התיירים על סיפונה לא היו אזרחים ישראלים כי אם בריטים, אמריקנים ואחרים. אבל היו כמה "מסתננים", כנראה בעלי אזרחות כפולה. לצוות האנייה הצטרף נספח מיוחד: וולודיה איצקוביץ, יהודי יליד אודסה, שנודע יותר בשם רבהחובל זאב הים, האיש שהקים את איגוד הימאים העברי בשנות העשרים, דמות רבתפעלים, שגם כתב על המסע בלשון מאופקת שרק בקושי הסתירה את התרגשות הפגישה המחודשת עם עיר הולדתו.

מאחורי מסך הברזל

אחת הנוסעות, שולמית מזרחי, כתבה על רשמיה מן ההפלגה: "על הרציף המצוחצח והנקי מרבב הצטופפו מעטים מתושבי המקוםהייתה שעת לילה מוקדמת יחסית. אנשים כמעט לא נראו ברחובותיה של אודסההאווירה בעיר זו הייתה מדכאהאנשים אלה, אשר לבשו את מיטב בגדי החג שלהם, נראו בעיניי כפליטים לאחר רעידת אדמה. מבט נבוך, בגדים מרופטים ופחד בכל ומפני כל. קשה מאוד לדובבםאדישות איומה בכל". זהו תיאור קלסי של החיים תחת יד הברזל של שלטון טוטליטרי, כשהדים מתקופת האימים של יוסיף סטאלין עדיין מקננים בכל מקום, יותר מעשור לאחר מותו. ובכל זאת מוצאת מזרחי כף זכות, ומציינת את הניקיון המופתי בעיר ואת המחזה הנפוץ של "נשים העוסקות בכל מלאכה גברית – נהגות קטר ומשאיות". התרשמותה משתי הערים האחרות – יאלטה וסוצ'י – הייתה חיובית יותר: "האנשים היו לבביים וידידותיים יותר, נראו חסרי פחד, והפרידה מהנמל נערכה מול קהל של אלפי אנשים ולצלילי התזמורת העירונית. כשתזמורת האנייה הצטרפה ב'הבה נגילה' הקהל על הרציף הצטרף בשירה אדירה". ברקע עמדו כל העת מפגשים חשאייםלמחצה עם יהודיהדממה, שנים לפני ההתעוררות הגדולה של שנות השבעים.

הימאים הישראלים זכו לטיפול מיוחד. העיתונאי יצחק וויט ראיין כמה מאנשי הצוות. "הם סיפרו על מועדון הימאים באודסה, על המארחות, ועל ניסיונות בודדים של יהודים אמיצים להתקרב אליהם לשיחה של רגע. הם סיפרו על כך שהיו 'חופשיים' בנמל אודסה – חופשיים ללכת מהאנייה למועדון הימאים המקומי ובחזרה. אך גם הדרך הקצרה הזו נעשתה כשבלשים רוסים עוקבים אחרי כל אחד מהם".

ברפל והרמן מבדרים את השגריר

ההפלגה הזאת לא בישרה על שינוי. היה רק עוד ביקור אחד של אניית נוסעים ישראלית באותם נמלים סובייטיים: קצת לפני מלחמת ששת הימים הביאה האנייה תיאודור הרצל צליינים צרפתים למולדת הרוסית. מה היה הרקע להפלגה החריגה הזאת ב-1963? האם הייתה זו יוזמה עסקית של מנהלי צים? ובכן, לא בדיוק. מתברר כי חברת צים שימשה כלי בידי צמרת השלטון הישראלי בגישושי התקרבות דיפלומטיים לגוש הסובייטי. ברקע עמדו עניינים הרי גורל, שלא כולם ידועים עד תום גם היום, ובראשם "העניין העדין" – תוכניתה הגרעינית של ישראל, שיצרה את ההתכתשות הנוקבת ביותר שהתחוללה בין הנשיא האמריקני הנכנס, ג'ון קנדי, וראשי ממשלה ישראלים. קנדי דרש שישראל תקבל על עצמה פיקוח אמריקאי שיבטיח שדימונה לא תוכל לייצר נשק גרעיני. הנשיא לינדון ג'ונסון, שמונה לאחר רצח קנדי, היה הרבה פחות נחרץ (מתוך הספר "ישראל והפצצה" של אבנר כהן).

זה התחיל בשנת 1962, בשעת בוקר מוקדמת, כשהטלפון צלצל בחדרו של אחד מחברי הנהלת צים. בצד השני נשמע קולו העמוק והצרוד מעט של שר האוצר לוי אשכול, בקרוב ראש הממשלה. אשכול מספר על פגישתו עם שגריר ברית המועצות, מיכאיל בודרוב.השיחה, הוא אומר, התנהלה בסגנון סובייטי –הרבה קריצות, רמזים ומחוות, בלי שום דבר מפורש. אשכול מגשש אחר אפשרויות ליצירת קשרים עסקיים. השגריר מתחמק, אבל אומר לו ש"טוריזם" (תיירות) בא בחשבון. עולה שמה של סוכנות בשם אינטוריסט, סוכנות הנסיעות הרשמית של ברית המועצות. אשכול מנחה את מנהלי צים ליצור קשר עם השגרירות. לצורך העניין, גם אשכול הוא רק קולו של הבוס – בןגוריון הוא עדיין ראש הממשלה והאיש החזק.

 זה התחיל בשנת 1962, בשעת בוקר מוקדמת, כשהטלפון צלצל בחדרו של אחד מחברי הנהלת צים. בצד השני נשמע קולו העמוק והצרוד מעט של שר האוצר לוי אשכול, בקרוב ראש הממשלה. אשכול מספר על פגישתו עם שגריר ברית המועצות, מיכאיל בודרוב.השיחה, הוא אומר, התנהלה בסגנון סובייטי –הרבה קריצות, רמזים ומחוות, בלי שום דבר מפורש. אשכול מגשש אחר אפשרויות ליצירת קשרים עסקיים. השגריר מתחמק, אבל אומר לו ש"טוריזם" (תיירות) בא בחשבון. עולה שמה של סוכנות בשם אינטוריסט, סוכנות הנסיעות הרשמית של ברית המועצות

יוסף ברפל, איש קבוצת עיינות, לימים רמתדוד, היה אחד ממנהלי צים. גם הוא, הפלא ופלא, נולד באודסה. בברפל היו "מתכונותיו של האיכר הרוסי": ממעט לדבר, אבל כשהוא מדבר דבריו חודרים ללב הבעיה. הוא הרבה להשתמש באמרות כנף מתורגמות מרוסית ומיידיש. איש זהיר, שקול, אנליטי וקר רוח, וגם עיקש. יחד עם מנהל קווי הנוסעים צבי הרמן, הוא ארגן פגישה סגורה עם השגריר בודרוב על סיפון אנייה העוגנת בנמל חיפה, בלי נוכחות עיתונאים. ברפל בידר את השגריר ברוסית עסיסית. דיווחים מהפגישה זרמו ישירות לבןגוריון, והוא המשיך לתת הוראות מדויקות: הפגישה הראשונה הייתה רק גישוש, עכשיו יש לקבוע מפגש במגרש הביתי של הסובייטים, קרי השגרירות ברמת גן. ברפל והרמן (כנראה) הגיעו בשעה היעודה, עשר בבוקר. הוודקה כבר נמזגה והוגש גם הקוויאר הבלתי נמנע (בלוגה שחור). אחרי דברי הנימוס הציעו אנשי צים ארגון הפלגות תיור לאודסה.

"זה טוב מאוד. זה אינטוריסט מוסקבה".

אנשי צים הפגינו יוזמה נוספת: "אם יש קושי בעניין כניסת אזרחים ישראלים, נוכל להביא באניות שלנו תיירים בריטים, אמריקנים…"

"בריטים? אמריקנים? זה טוב מאוד. זה אינטוריסט מוסקבה".

ברפל והרמן המשיכו להפגין יוזמה: הם יודעים על שירות של אניית נוסעים סובייטית בין אודסה לפמגוסטה. הם מציעים שאניות צים יגייסו תיירים עבור האנייה הפועלת בקו הזה, פליקס דז'רזינסקי שמה, על שמו של מייסד הק.ג.ב.

"דז'רזינסקי? לא שמעתי על אנייה כזאת. אולי אתה שמעת?" פונה השגריר הסובייטי לעוזרו, שלא פצה פה כל הפגישה. הלה עונה בשלילה.

נפרדים בחיבוקים, ובדרך הביתה פותחים אנשי צים את השי הצנוע שהוענק להם ביציאה: ספר האנייה דז'רזינסקי כולל תיאור טכני מלא ולוח ההפלגות מאודסה.

הזרע נזרע. נציג צים יצא למוסקבה, והמשא ומתן עם אינטוריסט הבשיל. את התוצאות – מסע אחד ויחיד אל שכיות החמדה של הים השחור הסובייטי – תיארנו למעלה.

ומאיזה תיק סודי נשרו הדיווחים הללו על אחורי הקלעים של המחול הדיפלומטי המורכב בין ישראל לברית המועצות? ובכן, אין צורך בוויקיליקס וגם לא בפקיעתם של חוקי החיסיון על מסמכים חשאיים. צבי הרמן מפרט את הסיפור כולו בספר פרי עטו שיצא בשנות השבעים. הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) ושאר רשויות אפלוליות העלימו עין או לא שמו לב.

והספינה שטה.

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת על “רומן רוסי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s