יום שישי ה-13

אמונות טפלות הן חלק מהטבע האנושי: גם אנשים רציונלים ונאורים נאחזים בהן. לפעמים הן שוליות ובלתי מזיקות, אבל יש והן מובילות למצבים קיצוניים. מכל מגזרי האוכלוסייה ומשלחי היד, מכדורגלנים ועד מהנדסים, ממנשקי מזוזות ועד מקישים בעץ, נטלו הימאים תשעה קבין של אמונות שונות ומשונות ללוות אותם במסעותיהם. זהו עניין עתיק מאוד – זכרו נא את סיפור יונה הנביא – אבל במהלך מאות שנים של ספנות אירופית התקבעו כמה מהאמונות הללו בעקשנות מיוחדת. גם בעידן המודרני, המדעי, הנאור והרציונלי (תקופה שכידוע כבר עברה מן העולם, עם כניסתו של "העידן החדש"), קשה היה לבער אותן.

הסיפור על האנייה פריידיי

אחד הניסיונות ההרואיים ביותר להילחם באמונות הטפלות, כך מספרים, היה השקתה של אניית הוד מלכותה "פריידיי", שהאדמירליות הבריטית הקפידה להניח את השידרית שלה ביום שישי, ולהשיק אותה ביום שישי, הכול על מנת להוכיח לימאי הצי שלאמונות ההבל שלהם אין בסיס. גם למסע-הבתולין שלה בפיקודו של רב חובל ששמו ג'יימס פריידי יצאה האנייה ביום שישי – מעשה שלא ייעשה על-פי המסורת הימית. אלא שהאנייה לא הגיעה ליעדה, ואיש לא שמע ולא ראה אותה מאז, ואין יודע מה עלה בגורלה.

סיפור נחמד, לא כן? אבל מתברר שזהו רק סיפור. אניית הוד מלכותה "פריידיי" לא הייתה ולא נבראה. הסיפור זכה לפופולריות רבה אחרי שסטנדאפיסט בריטי סיפר אותו בתוכנית טלוויזיה בשנות השבעים, ומאז, פה ושם, יש המצטטים אותו כעובדה. אין בסיפור אפילו קמצוץ של אמת – אנייה בשם פריידי לא מופיעה ברישומי ארכיון הצי שבפורטסמות' – אבל הסיפור בהחלט מעיד על משהו.

הימנעות מיציאה להפלגה ביום שישי היא אחת מאמונות היסוד של ימאים רבים, בעיקר הנוצרים שבהם, כי יום שישי הוא על-פי האמונה יום צליבתו של ישו. אבל יש עוד ימים שנחשבים חסרי מזל: יום חמישי, למשל, אולי מפני שהוא נקרא על שמו של תור, אל הרעם והסערה הנורדי; ואם נרד לפרטים, גם יום שני הראשון בחודש אפריל, שהוא, כך חישב ומצא מישהו, היום שבו קין הרג את הבל; ויום ב' השני בחודש אוגוסט, שבו, על-פי אותה כרוניקה מפוקפקת במקצת, נמחו הערים סדום ועמורה מעל פני האדמה. יש ימאים שסברו שהיום היחיד שבו ראוי לצאת להפלגה הוא יום א'. נו, לך ונהל ספנות מודרנית תוך התחשבות באמונות כאלה… תארו לעצמכם ניסיון להקים את שירות "דיילי מארסק" עם מגבלות מן הסוג הזה.

כבר עשורים רבים – אולי מאות בשנים – ניהול של קווי ספנות דורש נקודת מבט עניינית, קרה ויעילה, ואולי מכאן נובע הסיפור: מהתנגשות סמויה בין מנגנונים בירוקרטיים של ציים או של חברות ספנות, השואפים לנהל את אניותיהם על-פי עקרונות וסדרים מתוכננים היטב, מתוך שיקולים כלכליים ותפעוליים – לבין ימאים, שיש להם לעתים דעות משלהם. ולא תמיד ידם של הראשונים על העליונה.

לא מזכירים בננות

כל אמונה במה שמחוץ לגדר הטבע עשויה להיראות זרה ומוזרה, אם היא שייכת במקרה לשבט השכן. אנתרופולוגים ופסיכולוגים שחקרו אמונות אקזוטיות שונות ניסו להסביר איך ולאיזו מטרה התפתחו אמונות כאלה, המחברות באופן שרירותי ומופרך בין סיבה לתוצאה. מדוע, למשל, נוצרה האמונה הימית המוזרה שמטען של בננות מביא מזל רע? האמונה הזאת שייכת בעיקר לדייגים, אגב, והיא מקרה שניתן אולי לפענוח. במאה ה-18 עלה מישהו על העובדה שרבות מהאניות שנעלמו בסחר שבין הקריביים לספרד נשאו מטען של בננות. האומנם משהו במטען הבננות יכול היה לגרום לאנייה לרדת תהומה? לפי השערה אחת, הפרי הצהוב והאקזוטי מתקלקל במהירות, ובהירקבו יוצר גז מתאן שעשוי להיות רעיל לשוכני התאים הסמוכים למחסן. תיאוריה אחרת טוענת שעכביש ארסי שחי לו בין שיחי הבננה מתגנב עם המטען לאנייה, וגורם למפגשים לא נעימים. כך או אחרת, בקרב דייגים בהוואי ואנשי ים אחרים, האמונה הזאת מושרשת וחזקה עד כדי כך שאפילו אזכור של בננה, או מוצרים כמו עוגת בננות או קרם שיזוף עם שמן בננות, אסורים בתכלית האיסור. ויש עוד סיפור, שעל-פיו היה זה קפטן מסוים שנתקל בבעיית המזיקים המסתתרים במטעני הבננות, וכדי להקדים תרופה למכה הפיץ את השמועה על "המזל הרע" של מטעני הבננות – והסיפור תפס מעל המשוער.

 שורקים ומרגיזים את נפטון

בין אם התיאוריות נכונות או לא, הן מציגות ניסיון להסביר באופן רציונלי איך נוצרת אמונה טפלה, והופכות אותה לאמצעי הגנה בר-צידוק מפני מצבי סכנה אמיתיים. אפילו לאיסור הראשון שבו נתקלים קדטים העולים לראשונה לסיפון, הדיבר הידוע "לא תשרוק" (כי זה מרגיז את האל נפטון) – יש הסבר מעשי: ימאים נהגו לתקשר בימי המפרשים באמצעות שריקות, ושריקה הייתה אות הקריאה של הבוסן (רב-המלחים) כדי להזעיק את אנשיו לסיפון בעת הצורך. שריקה סתמית לצורך שעשוע עלולה הייתה ליצור בלבול ומטרד, ומכאן האיסור החמור על שריקה.

אבל היצע האמונות הטפלות על הסיפון רחב ומגוון ולא ניתן להסביר את כולן באופן הגיוני. למה לא רצוי שיהיו ג'ינג'ים על הסיפון? או אנשים עם פלטפוס? ומה באשר לנוהג של הצמדת מטבע לתורן? ומדוע לא כדאי לשנות את שמה של אנייה – נוהל נפוץ ומקובל בימינו? הנה ציטוט מ"אי המטמון" של רוברט לואי סטיבנסון: "תלו אותו כמו כלב, להתייבש בשמש כמו כל השאר, בטירת קורסו. אלה היו האנשים של רוברטס, כן, וזה קרה בגלל שהם שינו את שמות האניות שלהם, 'רויאל פורצ'ן' וכן הלאה. כשקוראים לאנייה בשם, תשאירו את השם כפי שהוא, זה מה שאני אומר". הדובר הוא לונג ג'ון סילבר, הפיראט מזרה-האימה בעל רגל העץ. אין ספק שחלק גדול מן האמונות הללו נבעו ממה שמכונה חשיבה מאגית, במובנה הקמאי ביותר, אמונה בנוסח הפגני-שמאניסטי, כמו למשל זו שהחזקתו של שק מי השפיר של תינוק שזה עתה נולד תציל מלח מטביעה בים. במשך תקופה מסוימת היה סחר ער במוצר הזה, שהיה מעין קמע מפני מוות בים.

 חתול שחור מביא מזל טוב

סדרה ארוכה של אמונות קשורה בבעלי חיים, ימיים ואחרים. חלקן מובנות באופן אינטואיטיבי, אחרות הרבה פחות:

  • כריש המלווה ספינה בדרכה מבשר על מוות מתקרב. לא קשה להבין למה.
  • גם דגי החתול הענקיים, המנטה-ריי או דג-השטן, נחשבו מבשרי רע ועל-פי האמונה הם מסוגלים להטביע ספינה.
  • דולפינים המזנקים לצד הספינה או בעקבותיה הם סימן למזל טוב, והחיבה עתיקת היומין של בני האדם לדולפינים גם היא אינה דורשת הסבר מיוחד.
  • עכברושים הנוטשים את הספינה העומדת לטבוע הפכו למטפורה שימושית בפי כל, אבל מקורה באמונה ימית שיש לה בסיס עובדתי.
  • חתולים – ובמיוחד חתולים שחורים – נחשבו למביאי מזל טוב בים. אולי מפני שעל היבשה ההפך הוא הנכון. יתרה מזאת, מלחים טענו כי האופן שבו מנקה את החתול את פרוותו – בכיוון צמיחת השיער או נגדו – מאפשר לחזות את מזג האוויר. זאת ועוד, היו שהאמינו שחתול יכול להשפיע על מזג האוויר ולגרום לסערות, ולכן חשוב להקפיד כי חתול האנייה יהיה שבע ומרוצה. פגיעה בחתול על הסיפון מבשרת צרות ומוות.
  • חזירים, באופן מוזר מאוד, היו נערצים על דייגים בים האטלנטי. אסור היה לומר את שמם המפורש, ואסור היה גם לשחוט חזיר על הסיפון.
  • אצל דייגים, ארנב או דג סלמון על הסיפון מנעו יציאה לים.

ציפורים, על-פי רוב, מבשרות טוב, להוציא, משום מה, קורמורנים וחרטומנים; נוצת גידרון (wren) נחשבה לבעלת כוח מאגי שמגן על מלח מטביעה, ובתקופה מסוימת באנגליה כמעט נכחדה הציפור המסכנה בגלל ביקוש עצום לנוצותיה. יתרה מזאת, סנוניות ושחפים נושאות על-פי האמונה הנפוצה את נשמותיהם של ימאים שאבדו בים. אבל מעל כולם מתנשא האלבטרוס, ציפור הים המופלאה, עוף ענק שמוטת כנפיו עשויה להגיע ליותר מ-3.5 מטרים ואשר מבלה את רוב חייו בדאייה באוויר מעל הים. גם האלבטרוס נחשב לנושא נשמות של מלחים, ומעמדו הסימבולי נחקק בסלע ביצירתו הקלאסית של המשורר סמיואל טיילור קולרידג', מהגדולות בשירה האנגלית הרומנטית, "שירת יורד הים הקדמון" (The Rime of the Ancient Mariner). הפואמה הארוכה, הספוגה מיסטיקה ומיתולוגיה, עוסקת במסע ימי באוקיינוס האטלנטי, מן הקוטב הדרומי (מקום מחייתו של האלבטרוס) אל קו המשווה ובחזרה למולדת. במרכז העלילה הגלויה עומד ימאי ההורג אלבטרוס, והתוצאות החמורות של מעשהו.

נשים על הסיפון: ממרי ריד עד ויקטוריה דראמונד

נשים על הסיפון הן נושא בעייתי: מזל רע, סערות וכן הלאה. האמונה הטפלה הזאת נובעת לכאורה ממקור מובן מאליו – בצוות שכולו גברים, אישה עשויה ליצור מתח מיני, לפגום ברוח הצוות ובאחוות הימאים ולגרום נזק בל ישוער. אבל האמונה הזאת, שלא במפתיע, מלאה בסייגים ובסדקים. היא לא חלה לבטח על נוסעות, אלא רק על נשים שהן חלק מהצוות; והיא לא חלה, במפתיע או שלא במפתיע, על נשים בעירום, שצלמיהן פיארו לא אחת את מוטות החרטום של ספינות מפרש. החזה החשוף אמור היה להתריס כנגד איתני הטבע, שנתפסו גם הם ככוח נקבי, ועוד כהנה וכהנה.

את "האיסור" הזה הרבו להפר מאז ומעולם. "הפלגת משפחות" היא לא המצאה של צי הסוחר הישראלי, ורבי-חובלים לקחו לא אחת את נשותיהם להפלגה. היו גם מקרים של נשים שהפליגו כחלק מהצוות, אבל בתחפושת גברית, כמו הפיראטיות הנודעות אן בוני ומרי ריד.

ההתנגדות להצטרפותן של נשים לצי גם בתקופה המודרנית נובעת ממגוון סיבות, ובהן דעות קדומות ושוביניזם קלאסי הנפוץ בכל שדרות החיים. אבל יש מקום לשער שנשים פורצות דרך שרצו לעסוק בימאות נתקלו גם באמונה הטפלה העתיקה, העקשנית והמושרשת הזאת, שהערימה קשיים בדרכן. סיפורה של ויקטוריה דראמונד, המכונאית הראשית הראשונה בבריטניה, מדגים זאת היטב. דראמונד, בתו של רב-חובל, נולדה וגדלה במשפחה מיוחסת המקורבת למשפחת המלוכה. בשנת 1922, החליטה בברכת אביה לפתוח בקריירה של מכונאית ימית, על אנייה שהפליגה לאוסטרליה. אחרי שהוסמכה לדרגת מכונאי שני, לא מצאה עבודה בדרגתה. כשהגיע זמנה לגשת לבחינות הסמכה למכונאי ראשי, עשתה זאת מתוך ביטחון מקצועי רב, אבל אחרי שנכשלה בבחינות 37 פעמים, הבינה בסופו של דבר שהכישלונות החוזרים אינם קשורים ליכולתה המקצועית אלא למינה – הבוחנים ומקבלי ההחלטות באדמירליות פשוט לא יכלו לקבל אישה בתפקיד כה בכיר. אבל דראמונד הנחושה לא ויתרה: היא השיגה הסמכה פנאמית, ואף-על-פי-כן, לא השיגה עבודה על אניות בריטיות. סוכנות הימאים שלה הציבה אותה, בסופו של דבר, על אנייה נושאת דגל זר. שמה של האנייה? הר-ציון, אנייה של חברת עתיד, שגויסה בראשית מלחמת העולם השנייה ונשלחה למשימות אספקה, הובלה וחילוץ בים התיכון. דראמונד שירתה על הר-ציון כחצי שנה.

כמו בתחומים רבים, המלחמה הייתה נקודת מפנה למעמד הנשים, ובמקרה הפרטי של דראמונד באופן מיוחד. ב-1940 היא הוצבה על האנייה בוניטה שהותקפה מן האוויר בלב האוקיינוס האטלנטי על-ידי מטוסים גרמניים. לא זו בלבד שהאישה הזאת הביאה מזל לבוניטה, אלא היא הצילה במו ידיה את האנייה, בתפקוד יוצא דופן תחת אש ותוך הפגנת תושייה, מקצוענות ואומץ. דראמונד חזרה לנמל הבית לקבלת פנים של גיבורת מלחמה, זכתה בתואר האבירות MBE ובמדליית המלחמה של לוידס על הפגנת אומץ לב בים. משם והלאה דרכה הייתה סלולה לקריירה מרשימה ופורצת דרך. היום מוענק לנשים פרס על שמה על הישגים בתחום הימי.

נשים היו ונותרו מיעוט בקרב צוותי האניות, אבל בציי המערב – בצי הסוחר ויותר מכך בציי המלחמה – נשים על הסיפון הן כבר לא אטרקציה אלא חלק מהשגרה. גם בצי הסוחר הישראלי שירתו כבר לא מעט נשים. על האמונה הטפלה הזאת הצליחו להתגבר. כנראה.

עולם חדש? עוד לא

רב-חובל ר. הוא ספן ותיק ועתיר ניסיון ימי, איש רציני, מפוכח, מעשי ורציונלי מכף רגל ועד ראש. כשאני משוחח איתו על הקונקורדיה, הוא מסביר לי, ברצינות מוחלטת, שהתאריך שבו טבעה אינו מקרי. "תמיד עשיתי כל מה שיכולתי כדי לדחות או להקדים יציאה לים, כך שלא תיפול ביום שישי, ודאי לא ביום שישי ה-13", אומר ר., שפיקד על אניות מודרניות בקווי ספנות בנתיבי הסחר הגדולים בעולם, אניות גדולות הפועלות לפי לוח הפלגות מתוכנן לטווח ארוך. ר. שמח לנדב סיפורים מסמרי שיער על הפלגות הרות אסון שהחלו ביום שישי ה-13, או על תאונות שהתרחשו בתאריך הקריטי. סטטיסטיקות לא ישכנעו אותו.

הוא מספר על הפלגה באניית מכולות במפרץ ביסקאייה הסוער, הפלגה שעמדה כמובן בסימן יום שישי ה-13. הסערה העיפה מכולות הימה, גרמה נזקים לאנייה, וחדירת המים למחסנים הרטיבה מטען תמים לכאורה שגרם לפיצוץ אדיר במחסנים. רק בעקבות האירוע הוכנס סוג המטען הזה לרשימת החומרים המסוכנים. יש באמתחתו עוד סיפורים רבים, והמסקנה היא אחת: אתה יכול לחיות במאה ה-21, לנווט עם GPS ולתקשר עם לוויינים, לשוט באניית פאר סופר-מודרנית או לטוס בחללית. אבל כל אלה לא יגנו עליך מפני הכוחות הנסתרים של יום שישי, ובמיוחד זה החל ב-13 בחודש. תשאלו את קפטן פרנצ'סקו סקטינו מהקוסטה קונקורדיה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s