זכרונות מאפריקה

"הביתה", ספרו של אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים (הוצאת ידיעות אחרונות, 2009), מספר את תולדותיהם של כמה מהאנשים שהקימו את הקיבוץ, בסגנון ייחודי. חבורת מייסדי אפיקים בגרסת ענברי מורכבת מדמויות שאי-אפשר שלא לכנותן מיתולוגיות, ומעלילות שמצטיירות כמעט כמו ריאליזם מאגי בנוסח גבריאל גארסיה מרקס, ומערב מציאות ופנטזיה. אלא שבמקרה של אפיקים, הכול אמת המעוגנת במסמכים.

ולמה אני מטריח את קוראיי בסיפור עלייתו ונפילתו של הקיבוץ, במסגרת הזאת שכולה קודש לספנות, ובעיקר ישראלית? משתי סיבות. האחת אנקדוטלית: אחד מראשוני החבורה האגדית של מייסדי אפיקים – רובם ככולם ילדי המהפכה הרוסית – היה וולודיה איצקוביץ' מאודסה, מי שלימים עזב את הקבוצה, שינה את שמו והפך לרב-חובל זאב הים, אחד מחלוצי הספנות בארץ ואיש רב-זכויות ימיות. הסיבה השנייה קשורה לחבר אחר באותו גרעין מייסד, פחות ידוע, ודאי בהקשר ימי או ספנותי, ששמו היה מיטיה קריצ'מן.

מיטיה קריצ'מן היה בנו של רופא השיניים של לנין, וזאת כבר התחלה טובה לסיפור. לאה גולדברג כתבה עליו בהערכה עצומה. שלונסקי, ידיד נוסף, נתן למפעל של מיטיה את השם "קלת" 

קריצ'מן היה בנו של רופא השיניים של לנין, וזאת כבר התחלה טובה לסיפור; הוא גורש לסיביר בעוון ציונות עם כמה מחבריו, והם שרדו שם בתנאים לא אנושיים, לא מעט בזכות כושר ההמצאה והתושייה שלו. ב-1926 עלה ארצה והיה לאחד מעמודי התווך של הקבוצה שעבדה בחוות כנרת ואצל "הזקן" בנהריים; הוא התיידד עם המשוררת לאה גולדברג שכתבה עליו בהערכה עצומה, והיה "יחפן, שערו הזהוב מסתיר את עינו הימנית" (כך ענברי). קריצ'מן, איש נמוך קומה וכריזמטי, החליט לייצר בקיבוץ אפיקים ארגזי אריזה לתוצרת חקלאית. אברהם שלונסקי, ידיד נוסף, נתן למפעל של מיטיה את השם "קלת", והשאר היסטוריה.

מפעל קלת אפיקים נזקק לחומרי גלם, וחומרי הגלם היו עצים. וכיוון שלנו בארץ אין יערות אדירים, הביאו את העצים באניות, ועכשיו הקשר לספנות גלוי ופשוט. קלת אפיקים, שהפך בהנהגתו של מיטיה קריצ'מן לאימפריה בממדים לאומיים ולמעלה מכך, יצר ביקוש שהספנות הישראלית הצעירה מיהרה למלא. זה דרש כלים, אנשים ושווקים, שאת כולם צריך היה להקים יש מאין.

הוי, כנרת שלי

או כמעט יש מאין. במאמר משנת 1956 כותב שמאי שפיר, שבול העץ הראשון מיערות העד של אפריקה המערבית הגיע ארצה ב-1945. אין סימוכין לאמירה הזאת, אבל גם אין סיבה להטיל בה ספק. הוא ממשיך ומספר כי כמה מסוחרי העץ הגדולים באנגליה ובצרפת היו יהודים, שלהם קרובי משפחה בארץ ישראל, ועם תום מלחמת העולם השנייה סייעו ויצרו קשרים בין הארצישראלים למקורות העץ האפריקניים. הארצישראלים הללו – ככל הנראה אנשי קלת אפיקים ואולי קריצ'מן עצמו – הגיעו לניגריה וגבון ו"חקרו את סוגי העץ השונים שאפשר להתאימם לתעשיית עץ הלבוד בבית החרושת הראשון ממין זה, בקלת אפיקים". הבדיקות עלו יפה.

kineretבשנת 1951, בשעה שמוקד המאמץ והעניין של הספנות עדיין היה אניות העולים שהביאו ארצה את גלי העלייה הגדולים של ראשית המדינה, רכשה צים ספינה בשם בעל בק, שייעודה העיקרי היה לייבא עצים ממערב אפריקה. לבקשתם של חברי קיבוץ אפיקים הוסב שמה של האנייה ל"כנרת". אחד מרבי החובלים ששירתו בקו כתב לי (לאחר הפרסום בדפוס) ש"כנרת" הייתה בחירה מוטעית, בלשון המעטה, שנבעה מחוסר ניסיון של מנהלי צים.

אלא שהובלת הלוגים, בולי העץ הענקיים שנכרתו ביערות העד של אפריקה המשוונית, לא הייתה עניין של מה בכך. זה היה תחום התמחות ספנותי ייחודי. הניווט לאורך חופי מערב אפריקה ונקודות ההטענה בשפכי הנהרות הגדולים, שאי-אפשר לקרוא להם נמלים, דרשו היכרות וניסיון לא מבוטלים. לא פחות מורכב ולעיתים אף מסוכן היה תהליך הטעינה, באמצעות צוותים מקומיים – ה"קרו-בויז". האנייה כנרת פתחה את הדרך לנתיב הסחר הזה ולעולם שלם, מסתורי ומאתגר, ורחוק כל-כך מכל בחינה מעולמה של מדינת ישראל הצעירה, על קיבוציה, עסקניה וסערות קליטת העלייה. "בפעם הראשונה לאחר 2,500 שנים", כותב צבי הרמן, אבל במירכאות ובנימת אירוניה ברורה, "מופיעה לחופי אפריקה אנייה המניפה דגל עברי". הפעם הקודמת הייתה כשיורד ים מקרתגו הפליג למערב אפריקה, לפי תעודות היסטוריות שצבי הרמן אולי הכיר.

האנייה כנרת פתחה את הדרך לנתיב הסחר הזה ולעולם שלם, מסתורי ומאתגר, ורחוק כל-כך מכל בחינה מעולמה של מדינת ישראל הצעירה, על קיבוציה, עסקניה וסערות קליטת העלייה.

בתחילת הדרך הפליגו האניות הישראליות מערבה ללא סחורות ומטען. נעשו ניסיונות להשגת מטענים לאפריקה בנמלי הים התיכון אך ללא הצלחה רבה – יוון, איטליה וצרפת העדיפו את הספנות המקומית שלהן. פה ושם הביאו האניות מטעני יבוא דלים לאפריקה: מלט בדמי הובלה נמוכים ומטען כללי מישראל ומקפריסין לסיירה לאונה ולניגריה. באמצע שנות החמישים נכנסו במקום האנייה כנרת כמה אניות אחרות לקו: האנייה "צפונית" בפיקודו של אייק אהרונוביץ' האגדי, והאניות "עצמאות" ו"יהודה". אבל מבחינה כלכלית העסק המשיך להיות בלתי מאוזן, אם ננקוט לשון עדינה. בעוד מפעל קלת אפיקים שגשג, צמח, הרוויח והתפתח, קו מערב אפריקה המשיך להפסיד. המפעל הלאומי המשותף היה חשוב יותר מכל שיקולים כלכליים קטנוניים. אם מפתחים את תעשיית הלבידים, ומפתחים את הספנות הישראלית, ובנוסף מפתחים קשרים דיפלומטיים עם מדינות אפריקה המתעוררת – מה זה חשוב אם העסק אינו כלכלי ואם האניות אינן מרוויחות כסף?

על-מנת למצוא בכל זאת פתרון לבעיה, הקימה צים חברה-בת בשם דיזנגוף מערב אפריקה. על קצה המזלג, תפקיד החברה היה לשווק סחורות יצוא ישראליות למקומיים, בתקווה למלא את האניות גם בדרך מערבה … מהר מאוד נכנסה ממשלת ישראל כשותפה בכירה, כי לא רק שיקולים מסחריים וכלכליים עמדו לנגד עיני המעורבים בנושא, אלא גם, ואולי בעיקר, עניינים פוליטיים והידוק הקשרים עם אפריקה המתעוררת. הרי לכל מדינה, קטנה כגדולה, יש קול אחד באו"ם. ההצלחות בתחום הזה היו ניכרות – ייזכרו, למשל, הקשרים המצוינים שנמשכו עמוק לתוך שנות השישים עם קוואמה נקרומה (נשיאה הראשון של גאנה), שהיה מעין "בן גוריון של גאנה". איתו הקים ד"ר נפתלי וידרא את קו "הכוכב השחור", חברת הספנות הלאומית של גאנה, בצלמה ובדמותה של צים. וזאת הייתה רק ההתחלה.

 קופיקו במיומבה

רוח התקופה: קריקטורה שספק אם הייתה עוברת היום

רוח התקופה: קריקטורה שספק אם הייתה עוברת היום

אבל מה לימאים ולפוליטיקה? לימאים נכונו הרפתקאות בלתי פוליטיות בעליל, ולסיפורים שעימם חזרו ארצה היה הד ציבורי גדול. כל אנייה שחזרה ממערב אפריקה, עמוסת בולי עץ ומזכרות – כולל תוכים וקופים, ממש כמו ספני שלמה המלך התנ"כיים – דגדגה את דמיונם של הישראלים והותירה חותם בתרבות ובזיכרון הקולקטיבי של ישראל הצעירה. קשה לדעת מתי בדיוק זה התחיל, אבל הסיפור הראשון על קופיקו, הקוף המדבר שהפך לאייקון תרבות עממי, פורסם ב-1954 בדבר לילדים – ואת הקוף הביא כמובן מאפריקה הדוד המלח לאחייניתו מפתח תקווה. רבים מאנשי הים העלו את רשמיהם מאפריקה על הכתב. בשנת 1957 זכתה להצלחה ניכרת ההצגה של הבימה "סנונית בחוף מיומבה", משובצת פזמונים של דידי מנוסי ויוחנן זראי. המחזאי היה יוש הלוי, איש פלי"ם ששירת על האנייה "צפונית" בפיקודו של אייק.

"סנונית" היא אם כן "צפונית" בהסוואה קלה, ומיומבה היא מקום אמיתי לגמרי – לגונה גדולה מאד בדרום גבון, שוכנת בקצה שפך הנהר שעליו השיטו את רפסודות הבולים מעמקי הג'ונגל ועד לים, מקום פראי ומקסים, אומר לי אחד הקפטנים הוותיקים שהפליגו לשם. ובלשון התוכניה של תיאטרון הבימה: "אינכם מאמינים שיש מקום כזה, מיומבה? האמת, קשה למצוא אותה אפילו במפות. ובכל זאת – היא קיימת. היא לא רק קיימת, אלא שמותר לומר שכל כולה מעשה ציוני-חלוצי… מיומבה היא נקודה זעירה במושבה גבון, על חוף אפריקה. שבע שעות הפלגה מפורט נואר (אם המידע הזה עוזר לכם). היא באה לעולם כשיהודי ישראל החלו לעשות מגביות ומלוות אצל אחיהם באמריקה, ובד בבד ייסדו בית חרושת לדיקטים. ובולי עץ בשביל דיקטים מהיכן? מלב הג'ונגל! לשם כך החלו אניות ישראל מגלות את חוף אפריקה. ולשם כך נוסדה מיומבה!"

סנונית בחוף מיומבה, 1957. מתוך אתר

סנונית בחוף מיומבה, 1957. מתוך אתר "הבימה"

צפונית בחוף מיומבה

צפונית בחיפה – אולי בדרך לחוף מיומבה

רב החובל ישראל אוירבך שירת גם הוא על האנייה "צפונית", ובספרו "ים רוגש, גבה גלי" יש כמה פרקים עסיסיים וציוריים במיוחד המוקדשים לחופי מערב אפריקה ולמסעות מסמרי שיער במעלה נהר האסקרבוס, יובל של נהר ניג'ר הגדול, ועל הנווט סמסון גולה, המגיע לאנייה בקאנו המניף את דגל צים בעל שבעת כוכבי הזהב.

"אינכם מאמינים שיש מקום כזה, מיומבה? האמת, קשה למצוא אותה אפילו במפות. מותר לומר שכל כולה מעשה ציוני-חלוצי" 

שנים אחר כך מגיע לשם רב חובל אילן מאירסון, וגם לו יש סיפור על הנווט סאנדיי גולה, בן לאותה משפחת נתבי נהר רבי עלילות . גם רב החובל הלל ירקוני, שכתב על חוויותיו באפריקה, הכיר אותו וכתב עליו בביטאון צים. רב החובל אברהם אריאל כתב על הפלגה באנייה יהודה, ועוד רבים אחרים.

אולם לא כל החוויות היו מרנינות. אוירבך מתאר את טביעתו של נער שחור מן הקרו-בויז, אירוע שלא היה נדיר במיוחד; אחרים מספרים על העוני המחפיר של חלק מהמקומיים ועל תנאי החיים הקיצוניים במעבה הג'ונגל. הישראלים, נציגי מדינה צעירה שהשתחררה מעול הקולוניאליזם הבריטי, ראו את עצמם שונים משאר האירופים באפריקה. הם לא ייצגו מאות שנים של דיכוי וניצול אכזרי, של סחר עבדים ושוד אוצרות טבע. חלקם היו חדורי אידיאלים של שוויון ואחווה. לזמן מה, אולי, כך ראו אותם גם האפריקנים. בכל מקרה, אין ספק שאפריקה השחורה הותירה חותם בל יימחה על כל אלה שהפליגו אליה.

שנות השישים העליזות

האניות אלון, אשל ושקמה מלכו בקו בשנות השישים. לאנשי ים רבים היו האניות הללו בית ספר לספנות, במלוא מובן המילה – השקמה אכן הייתה בית ספר צף לקציני ים. רב החובל הלל ירקוני כתב על בעיית השמות: לאנייה אלון היה רב חובל בשם אשל (נמרוד אשל) ולאנייה אשל היה רב חובל בשם אלון, והשם ליברמן היה נפוץ כל-כך בקרב ישראלים באפריקה עד שהיו אפריקנים שסברו שזה מין שם כללי לישראלי באשר הוא – רב החובל ליברמן פיקד על האנייה שיקמה, אביו היה נציג צים בלגוס, לובה ליברמן מקיבוץ אפיקים ניהל מפעל עץ מקומי לקילוף גזעים, וליברמן נוסף היה מנהל אחזקה באותו מפעל.

בולי עץ בשפך נהר

הפריחה הגדולה של שנות השישים בקו למערב אפריקה מעידה כי בסופו של דבר, הקו התחיל להרוויח. קלת אפיקים המשיכה להיות אימפריה מקומית. לתעשיית העץ והלבידים נוספו עוד מפעלים גדולים – ספן, תעל, עץ לבוד. מפעל נוסף הוקם באשקלון ונידונה הקמתו של מפעל לבידים חמישי. על "בום" הפורניר והדיקטים הזה ניצח מאחורי הקלעים מיודענו מיטיה קריצ'מן, מייסד קלת אפיקים. הוא גויס על-ידי ממשלת ישראל ושר האוצר פנחס ספיר למשימה הלאומית של פיתוח תעשיית הלבידים. הפרויקט כולו יוסד אמנם על מודל עסקי מעורפל מעט, בלשון המעטה. מומחי כלכלה טענו שוב ושוב שאין הצדקה לעוד מפעלי עץ, ובכל זאת הם קמו. וכולם רצו עוד ועוד בולי עץ אפריקאי: אוקומה, מהגוני, אוזיגו, וונגה וספלה.

הבום הזה, כדרכם של בומים, משך יזמים. העיתון מעריב דיווח ב-1965 על חברה קטנה שקמה להתחרות בצים הגדולה, וגרמה כאב ראש לא קטן לצים ששלטה ללא עוררין בקו הזה. לחברה קראו "נתיבי הים התיכון", בבעלות האחים האלמונים הרשקוביץ, שמוכרים לרובנו יותר בשם האחים עופר. היה להם שותף מפורסם הרבה יותר, רב החובל אייק אהרונוביץ', שכזכור חרש את חופי אפריקה המערבית ואת שפכי הנהרות על סיפון האנייה צפונית בראשית הדרך. צים ניסתה למנוע את התחרות הבלתי רצויה בכל מיני דרכים, חלקן עקלקלות, ללא הצלחה מאחר שהתחרות הביאה להורדת מחירי ההובלה.

הרומן דועך

שנות השישים היו שנות השיא של תעשיית הלבידים ושל הספנות ששירתה אותה. האתגרים וההרפתקאות של תחילת הדרך הפכו לאפיזודות נוסטלגיות. באניות החדשות היה מיזוג אוויר, וההפלגות ליעדים אקזוטיים בג'ונגל כבר לא הזכירו את "לב המאפליה". עבודות הטעינה של העצים הפכו לשגרה מייגעת.

ב-1970 נהרג מיטיה קריצ'מן בקונגו, בתאונת עבודה עם מכונה לעיבוד עץ במפעל שהוקם שם בשיתוף ממשלת ישראל והממשל המקומי. מותו היה בבחינת בשורה מקדימה לסופו של עידן הלבידים בארץ, ולדעיכתו של הרומן האפריקני-ישראלי, שהסתיים סופית ב-1973, כאשר יותר מעשרים מדינות ביבשת ניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. משלוחי ה"לוגים" אמנם המשיכו עמוק לתוך שנות התשעים, אבל הכול השתנה. בקיבוץ אפיקים, בספנות, ביחסים עם אפריקה. נשארו רק זיכרונות רבים, שעליהם אפשר לכתוב לא רק מאמרים, כי אם ספרים. אבל היריעה קצרה.

והנה מספר הארות והערות של רב חובל אברהם אריאל:

הייתה לי הזכות להפליג בקו מערב אפריקה, כחובל שני באניה ”יהודה”, חובל ראשון ב”וולטה ריבר” ורב חובל באניות ”צפונית”, ”אשל”, ”אוצ'י ריבר” ו”נקווה ריבר” — סך הכל למעלה מחמש שנים. הייתי רב החובל האחרון של ה”צפונית” תחת דגל ישראל והראשון של ה”אשל”. לא מעט מרבי החובלים שמככבים בסיפוריך מפעם לפעם שירתו עמי כקצינים. במיוחד זכורים לטובה ר/ח הלל ירקוני ור/ח אילן מאירסון. שניהם היו חובלים מעולים שעתידם המקצועי המרשים היה ברור עוד בהיותם קצינים זוטרים. הנתב החביב עלי היה פריידיי גולה, אחיו הצעיר של סמסון. נתתי לו כ”דאש” (”מתנה” בפידג'ין אינגליש) כובע וכותפות קברניט, שהוא הרבה להתהדר בהם בזמן שניתב אניות למעגני הדלתה — וורי (Warri) , בורוטו (Burutu) וספלה (Sapele) . איני זוכר אם ידע קרוא וכתוב, אך כשרון הניתוב והתמרון שלו לא נפל מזה של נתבי המיסיסיפי המפורסמים. תמהני מה עלה בגורלם של נתבי נהרות האסקרבוס והפורקדוס. דרך אגב, שמות נהרות אלו — Escravos ו-Forcados — פירושם בפורטוגלית ”עבדים” ו”תלויים”, עדות למעשיהם ”היפים” של ממשיכי דרכו של ”הנסיך הנרי הנווט” באפריקה השחורה.

קו הכוכב השחור” פרץ את דרכה של צים לעסקי ספנות בין-לאומיים. חבל שזכה אצלך לאזכור בן חצי משפט בלבד. אני תקווה שיום אחד תכתוב את סיפורו המלא. יצא לי להיות חובל ראשון באנייה הגנאית הראשונה ”וולטה ריבר”, תחת פיקודו של רב חובל מלאכי אפרת. אני מצרף כאן תצלום היסטורי המדבר בעד עצמו.

Volta River 12-12-57

קבלת הפנים הרשמית לאנייה הגנאית הראשונה ”וולטה ריבר”, טקורדי, גאנה, 12-12-1957.
מימין לשמאל: דר' נפתלי וידרא, מנכ”ל צים; קוואמה נקרומה, נשיא גאנה; יוחי זקס, קמ”ר; [צבי?] זמירי, כלכל ; אברהם אריאל, חובל ראשון (לוחץ יד לנקרומה) ; הדסון, אלחוטאי גנאי. רב חובל מלאכי אפרת מוסתר על ידי נקרומה ורק כותפתו הימנית נראית. [צילם סרג'יו יוספזון, אז מכונאי שלישי].

שיתוף הפעולה עם גאנה הביא לקשרים עם מדינות אפריקאיות רבות שהניבו עלייה לרגל של מנהיגים אפריקאים לישראל. אני מצרף כאן את החצי העברי (השני בצרפתית) של תפריט ארוחת צהריים שערכתי, לבקשת משרד החוץ, באנייה ”אשל” לכבוד מוריס ימאוגו, הנשיא הראשון של וולטה העילית (היום בוקינה פאסו) ופמלייתו, 9/7/61. החתמתי את הסועדים על התפריט. מימין חתימה ודברים שכתב הנשיא. משמאל, למעלה, חתימתו של אבא חושי. דר' וידרא, צבי יחיאלי (דירקטור בצים) ואחרים חתומים על המחצית הצרפתית.

Yamaogo menu 1

המסעות למערב אפריקה כללו את חציית קו המשווה והטבלה של ימאים ונוסעים ”ירוקים”, לפי כל כללי הטקס. המוטבלים קיבלו תעודות מתוצרת-בית, כמיטב כשרונותיהם האמנותיים של אנשי הצוות. אני מצרף כאן תעודה שהוצאה לרעייתי על ה”צפונית” בהפלגתה האחרונה:

2. חציית המשווה

מודעות פרסומת

תגובה אחת על “זכרונות מאפריקה

  1. פינגבק: זכרונות מאפריקה | אותו הים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s