שובו של הנתיב שלא היה

הרעיון שהפלגה בקווי רוחב צפוניים ככל הניתן תקצר את המסע הימי, בהשוואה להפלגה קרוב יותר לקו המשווה, הסעירה את דמיונם של יורדי ים רבים ויצרה את המיתוס של המעבר הצפון-מערבי, אותו נתיב-ים אגדי שספנים וסוחרים חיפשו אחריו במשך מאות בשנים. האם אכן מדובר באגדה ימית, או שיש כאן פוטנציאל מסחרי לא מנוצל, שבימינו עשוי להפוך למציאות?

בשנים האחרונות, כך מספר לי ידיד מחברת ספנות גדולה בצפון, מתקבלת מדי פעם במשרדי ההנהלה או במחלקת הפיתוח העסקי איגרת הכתובה בנימת חשיבות, מנוסחת היטב, באווירה חשאית מעט, המציעה לגורמים הרלוונטיים להתעמק לרגע בהצעה יוצאת דופן. מנהלים מנוסים כבר מזהים את הטון. לא אחת השולח הוא פרופסור בעל מוניטין, גוף מחקר בעל שם או סתם יזם יצירתי. הנושא הוא: NWP, או המעבר הצפון מערבי. הפניות, בהתאם לכך, הן לעתים "אקדמיות" – התעניינות מנומסת מצד פרופסור כלשהו או קבוצת מחקר לגבי הכוונות האסטרטגיות של חברת ספנות זאת או אחרת בקשר לנתיב הים הפוטנציאלי החדש. לעתים מדובר בהצעה למיזם עסקי של ממש, תמורת עמלה ליזם.

יש מנהלים – למעשה, כולם כמעט – המתייחסים ליוזמות כאלה כאילו היו הצעה לפתוח קו מכולות ליבשת אטלנטיס האגדתית, או להשקיע במנוע חדשני הפועל על זבל עופות. עם זאת, ענף הספנות ידוע בשמרנותו, והמשבר הקשה בענף הרי דוחף את כולם למצוא פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיות ישנות, אז למה בעצם אין פתיחות של ממש לחידושו של רעיון המעבר הצפון-מערבי, אותו נתיב-ים אגדי שספנים וסוחרים חיפשו אחריו במשך מאות שנים? הרי ההתחממות הגלובלית משנה סדרי בראשית, כיפת הקרח הארקטית בנסיגה חסרת תקדים ויתכן כי המעבר הקפוא נפתח לתנועת אניות. שמא יש משהו בהצעות הללו, שמקוטלגות בדרך כלל תחת תיקיית ה"תמהונים" ואולי אף גרוע מכך? אולי ואולי לא, אבל בכל מקרה מעניין לסקור את תולדות המעבר הצפון-מערבי, או "המעבר שלא היה", אשר עשוי להפוך למציאות, מסיבות לא כל כך סימפטיות.

 

הנתיב הצפון מערבי: אגדה ימית או פוטנציאל מסחרי לא מנוצל? הנתיב הצפון-מערבי הוא נתיב ימי המקשר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט דרך הארכיפלג הקנדי שבצפון קנדה. בשנים שחיפשו אחריו הוא לא היה קיים למעשה, שכן שכבת קרח עבה כיסתה אותו בכל עונות השנה. המציאות הזאת מתחילה להשתנות בימינו. היתרון הפוטנציאלי של המעבר הוא קיומו של נתיב ימי מסחרי המקשר בין אירופה לאסיה וקצר ב-4,000 קילומטרים (או 2,500 מיילים) מהנתיבים הקיימים. בנוסף לכך, הוא עשוי לאפשר גם שינוע מהיר וקצר של נפט המופק באזור אלסקה לאירופה ולמזרח ארה"ב, ולהפוך את שטחי הענק של צפון קנדה, העשירים במחצבים, נגישים וזמינים יותר. לקיצור הנתיב הימי יש כמובן פוטנציאל כלכלי אדיר: הוזלת עלויות הובלה, חיסכון מסיבי באנרגיה ועוד כהנה וכהנה.  ברזולוציה גבוהה יותר, מפרידים המומחים בין המעבר הצפון-מערבי למעבר הצפון-מזרחי. המערבי, שבו אנו דנים, מתואר כמערך של תעלות בארכיפלג הקנדי ממפרץ באפין אל ים בופור ומצרי ברינג במערב, והלאה ליבשת אסיה; ואילו המעבר הצפון-מזרחי הוא הנתיב מאירופה דרך הים הצפוני, צפונית לרוסיה, מאזור איי נוביה זמליה עד מיצר ברינג, הפעם בקצה המזרחי של הנתיב, ועד לאסיה. יש אפילו נתיב "קטבי", במקרה של שינויי אקלים רדיקליים. לאפשרות של פתיחת הנתיב הצפון-מערבי לשיט מסחרי יש תומכים ומתנגדים. אם אכן יוכח שצמצום אזורי הקרח מאפשר הפלגה של אניות באופן שגרתי ובטוח (המצב הזה עדיין לא נראה באופק), רבים סבורים כי ההשלכות הסביבתיות באחד האזורים הרגישים ביותר מבחינה סביבתית לפגעי הטכנולוגיה המודרנית, יהוו פצצה אקולוגית הרסנית. זכר ה"אקסון ולדז", מיכלית הנפט שהתבקעה ליד אלסקה ויצרה את האסון הסביבתי החמור ביותר בהיסטוריה של האזור הארקטי, עדיין טרי.   על מנת להשקיט את ההתלהבות, קבעה בשנת 2009 חברת הסיווג הנורווגית DNV (Det Norske Veritas) כי עשויים לחלוף עשורים עד שהנתיב הצפון-מערבי יהיה פתוח לספנות ולהפלגות מסחריות מעשה שגרה. המחקר השווה את המסע הצפוני הפוטנציאלי למסלול הקיים בין אסיה לאירופה, דרך הסואץ, וקבע שכלכלית השינוי אינו מעשי בעתיד הקרוב. החוקרים השתמשו במודלים של חוקרים הממפים את שינויי האקלים הגלובליים, המראים כי למרות הנסיגה המתמשכת הצפויה בשטחי הקרח, אפילו בשנת 2050 שכבת הקרח בנתיב המדובר תישאר עבה ובלתי עבירה בעונת החורף והאביב. הפתרון האפשרי של חיזוק גוף אניות מכולה, כך שיהפכו למעין שוברות קרח, יהפוך אניות כאלה לפחות יעילות במידה משמעותית באזורי ים אחרים, שעדיין יהוו את רוב המסע, ויהפכו את היתרון לחיסרון. גם אמינות לוח ההפלגות, שהשוק כה מורגל אליה, תסבול בנתיב הזה. מה שעשוי לשנות את ההערכות הללו ולהקדים את ההיתכנות הכלכלית של מסע בנתיב הקרח, הוא עלויות הדלק המאמירות או שינויים טכנולוגיים אחרים שכרגע אינם נראים באופק.

הנתיב הצפון מערבי: אגדה ימית או פוטנציאל מסחרי לא מנוצל?
הנתיב הצפון-מערבי הוא נתיב ימי המקשר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט דרך הארכיפלג הקנדי שבצפון קנדה. בשנים שחיפשו אחריו הוא לא היה קיים למעשה, שכן שכבת קרח עבה כיסתה אותו בכל עונות השנה. המציאות הזאת מתחילה להשתנות בימינו. היתרון הפוטנציאלי של המעבר הוא קיומו של נתיב ימי מסחרי המקשר בין אירופה לאסיה וקצר ב-4,000 קילומטרים (או 2,500 מיילים) מהנתיבים הקיימים. בנוסף לכך, הוא עשוי לאפשר גם שינוע מהיר וקצר של נפט המופק באזור אלסקה לאירופה ולמזרח ארה"ב, ולהפוך את שטחי הענק של צפון קנדה, העשירים במחצבים, נגישים וזמינים יותר. לקיצור הנתיב הימי יש כמובן פוטנציאל כלכלי אדיר: הוזלת עלויות הובלה, חיסכון מסיבי באנרגיה ועוד כהנה וכהנה. 
ברזולוציה גבוהה יותר, מפרידים המומחים בין המעבר הצפון-מערבי למעבר הצפון-מזרחי. המערבי, שבו אנו דנים, מתואר כמערך של תעלות בארכיפלג הקנדי ממפרץ באפין אל ים בופור ומצרי ברינג במערב, והלאה ליבשת אסיה; ואילו המעבר הצפון-מזרחי הוא הנתיב מאירופה דרך הים הצפוני, צפונית לרוסיה, מאזור איי נוביה זמליה עד מיצר ברינג, הפעם בקצה המזרחי של הנתיב, ועד לאסיה. יש אפילו נתיב "קטבי", במקרה של שינויי אקלים רדיקליים.
לאפשרות של פתיחת הנתיב הצפון-מערבי לשיט מסחרי יש תומכים ומתנגדים. אם אכן יוכח שצמצום אזורי הקרח מאפשר הפלגה של אניות באופן שגרתי ובטוח (המצב הזה עדיין לא נראה באופק), רבים סבורים כי ההשלכות הסביבתיות באחד האזורים הרגישים ביותר מבחינה סביבתית לפגעי הטכנולוגיה המודרנית, יהוו פצצה אקולוגית הרסנית. זכר ה"אקסון ולדז", מיכלית הנפט שהתבקעה ליד אלסקה ויצרה את האסון הסביבתי החמור ביותר בהיסטוריה של האזור הארקטי, עדיין טרי.
על מנת להשקיט את ההתלהבות, קבעה בשנת 2009 חברת הסיווג הנורווגית DNV (Det Norske Veritas) כי עשויים לחלוף עשורים עד שהנתיב הצפון-מערבי יהיה פתוח לספנות ולהפלגות מסחריות מעשה שגרה. המחקר השווה את המסע הצפוני הפוטנציאלי למסלול הקיים בין אסיה לאירופה, דרך הסואץ, וקבע שכלכלית השינוי אינו מעשי בעתיד הקרוב. החוקרים השתמשו במודלים של חוקרים הממפים את שינויי האקלים הגלובליים, המראים כי למרות הנסיגה המתמשכת הצפויה בשטחי הקרח, אפילו בשנת 2050 שכבת הקרח בנתיב המדובר תישאר עבה ובלתי עבירה בעונת החורף והאביב. הפתרון האפשרי של חיזוק גוף אניות מכולה, כך שיהפכו למעין שוברות קרח, יהפוך אניות כאלה לפחות יעילות במידה משמעותית באזורי ים אחרים, שעדיין יהוו את רוב המסע, ויהפכו את היתרון לחיסרון. גם אמינות לוח ההפלגות, שהשוק כה מורגל אליה, תסבול בנתיב הזה. מה שעשוי לשנות את ההערכות הללו ולהקדים את ההיתכנות הכלכלית של מסע בנתיב הקרח, הוא עלויות הדלק המאמירות או שינויים טכנולוגיים אחרים שכרגע אינם נראים באופק.

 

 כמה פעמים אפשר לגלות את אמריקה?

"המעבר הצפון-מערבי" הוא כינוי עתיק יומין. אם נדייק, הסיפור מתחיל בשנת 1495, כאשר אדם בשם ג'ון קאבוט (שלמען האמת היה איטלקי מוונציה ושמו ג'ובאני קאבוטו) הציע את שירותיו למלך אנגליה. המטרה – מציאת נתיב נוח ואמין לאסיה בכיוון מערב, ממש כמו כריסטופר קולומבוס. וכמו לקולומבוס, גם לקאבוט לא היה מושג ברור לאן הוא מפליג ולאן הגיע. הפטנט היחיד שעליו הוא חתום הוא הרעיון שהפלגה בקווי רוחב צפוניים ככל הניתן תקצר את המסע, בהשוואה להפלגה קרוב יותר לקו המשווה. הוא השיג כנראה מימון מסוחרים אנגליים בעיר הנמל בריסטול, וקיבל כתב מינוי רשמי ממלך אנגליה הנרי השביעי. מסעו הראשון נכשל, אך מסעו השני, עם אנייה בשם מתיו שיצאה מבריסטול, הביא לגילויה המחודש של אמריקה, הפעם בחסות מלך אנגליה. הוא ככל הנראה הגיע לניופאונדלנד, ושיער שנחת באזור מרוחק של סין. על דבר מסעה הקשה והמאתגר של האנייה מתיו אנו יודעים מתוך כמה מקורות היסטוריים אמינים, אחד מהם הוא מכתב שנשלח כמעט בוודאות אל קולומבוס עצמו מאדם בלתי ידוע, אבל בעל תפקיד בכיר, בעל קשרים ומידע רב; המכתב מכיל אינפורמציה רבה על מסעו של קאבוט, שהיה איום פוטנציאלי על המונופול של קולומבוס בעולם החדש.

קאבוט יצא למסע נוסף בשנת 1498, שהסתיים בכי רע: אנייתו נטרפה והוא אבד בים. בנו סבסטיאן המשיך את דרכו וחיפש גם הוא את המעבר הצפון-מערבי. בשנת 1509 הוא הגיע הרחק, עד למפרץ האדסון שבצפון קנדה, אבל את המעבר המיוחל לא גילה. המסעות הללו היו פתיח לסדרה בלתי פוסקת של ספנים ומגלים אירופיים שניסו, בעקשנות ובאומץ, למצוא את הנתיב החמקמק. לאורך השנים הלכה מפת העולם ונעשתה ידועה וגלויה יותר ויותר נתיבי ים שעברו בהם רק חלוצי ספנות נועזים הפכו בהדרגה לנתיבי סחר שגרתיים, אבל הנתיב הצפון-מערבי נותר משאת נפש.

הצרפתים באים

הצרפתי ז'אק קארטייה (1431-1557) הפליג בשנת 1543 מערבה, נגוע באותו חיידק עצמו. קארטייה חצה את האוקיינוס האטלנטי והגיע בעשרה באוגוסט באותה שנה אל מפרץ גדול ותעלה ימית, שלהם העניק את השם סן לורנס, לכבודו של הקדוש היומי של הכנסייה הקתולית. את ההר שניצב בקצה התעלה כינה Mont Royal, או בשינוי קל – מונטריאול. מתן שמות הינו שווה-הערך של עידן התגליות להשתנה על אבנים כסימון טריטוריה. מחלוקת של מאות שנים בין אנגליה לצרפת, והבדלנות של מחוז קוויבק בימינו – כולם מתחילים ממסעות הגילויים העתיקים האלה.

קארטייה היה משוכנע שהגיע לאסיה. הוא הגיע למפלים על נהר סנט לורנס, סמוך לקוויבק, והיה בטוח שהם הדבר היחיד שעומד בין ספינותיו לבין סין, מכאן שמם – מפלי לאשין, מפלי סין בצרפתית. הוא יצר קשר עם אינדיאנים מקומיים, לקח שניים מהם לאירופה וחזר עמם כעבור שנה. הפעם החליט לבלות את החורף בעולם החדש, מה שהתברר כהחלטה לא נבונה: עשרות ממלחיו מתו מצפדינה. בפקודתו של קארטייה נעשה ניסיון לחקור את גורמי המחלה, כולל ניתוחים פתולוגיים, וכך נותר לנו תיאור קדום של המחלה. היו שניצלו בזכות האינדיאנים, שלימדו אותם להשתמש בחליטה של מחטים וקליפה מעץ האשוחית הלבנה, המכיל ויטמין סי. מלחיו של קארטייה תרמו רבות גם להיעלמותו של עוף ענק בשם Great Aulk, שמילא בהמוניו את האיים באזור, אבל לא ידע לעוף או לברוח מבני אדם. במסעו השלישי הקים קארטייה היאחזויות באזור קוויבק ותרם לשפה הצרפתית את הביטוי "faux comme les diamants du Canada" ("מזויף כמו יהלומים מקנדה"), זאת משום שהמתנחלים החדשים מצאו גבישי קריסטל שאותם חשבו ליהלומים, וכן אבני פיריט, הידועות כ"זהב השוטים". משהתברר סופית שסנט לורנס הוא מבוי סתום, ומאחר שלמלך צרפת היו עניינים אחרים לעסוק בהם, דעך העניין הצרפתי בחיפוש הנתיב הצפון-מערבי.

המלכה אליזבת נכנסת לתמונה

הכישלון הצרפתי נתן דחיפת עידוד ליריבים שמעבר לתעלה. סר האמפרי גילברט היה אריסטוקרט בעל אובססיה לעניין, שעמד מאחורי שכנוע הכתר הבריטי לשלוח מערבה את מרטין פרובישר, שודד ים שחזר בתשובה, שנחשב לספן מזהיר. הוא לא טעה כמו קודמו ולא ופנה שמאלה ברמזור הלא נכון, כך שבשנת 1576 הגיע צפונה עד למפרץ באפין, פגש אסקימוסים, או אינואיטים, מי יודע, הסתכסך עמם, וכמו קודמיו היה משוכנע שכמעט-כמעט מצא את המעבר הנכסף. גם מסעות הגילויים של פרובישר נגמרו בכי רע: בגלל טעות בניווט הוא הגיע הרחק צפונה, אל מפרץ האדסון, אבל לא ראה הרבה ממנו בגלל הערפל הסמיך. הוא הביא לאנגליה טונות של "זהב שוטים" ובסופו של דבר חזר לקריירה הקודמת שלו כשודד ים. בשלב זה האמפרי גילברט, שעמד מאחורי היוזמה, החליט לצאת בעצמו הימה. התיאוריה שלו גרסה שאמריקה הצפונית היא בעצם האי אטלנטיס, ושיש לעקוף אותו כדי להגיע לסין. הוא טבע בדרך בשנת 1583.

דו"ח על מסעו השלישי של פרובישר

שנתיים לאחר מכן, בברכת מלכת אנגליה, הצטרף לחיפוש ג'והן דיוויס, ספן ונווט רב תהילה, גדול הימאים של תקופתו, שהפליג עד קו הרוחב 73 צפון, גירד את חופי גרינלנד וכמעט מצא את המעבר הצפון-מערבי, אבל מכיוון שגם הוא נכשל בסופו של דבר, עברו שנים רבות עד שהעז מישהו אחר לנסות זאת שוב.

בשנת 1610 היה זה הנרי האדסון שלקח את המשימה על כתפיו. האדסון שהותיר את שמו מעל דפי ההיסטוריה (ובנהר ההאדסון), אף על פי שמעט מאוד ידוע אודותיו, יצא באוניה יחידה בשם דיסקברי והגיע למפרץ האדסון, הרחק בצפון קנדה, שהיה זרוע קרחונים. בניגוד לדעת צוותו המשיך לתמרן בין הקרחונים, עד שהקרח כלא את אנייתו. הצוות הממורמר, שעמד לבלות שמונה חודשים קפואים עם קצבאות מזון זעומות – התמרד, ושילח את האדסון, יחד עם בנו ועוד כמה מתומכיו, בסירה פתוחה ללא צידה. הם לא נראו עוד לעולם. האנייה חזרה לאנגליה בפיקודו של אדם בשם ביילוט, שיצא שוב באותה האנייה בשנת 1615, עם נווט בשם ויליאם באפין, לניסיון נוסף למצוא את המעבר הצפון-מערבי. באפין שהיה נווט מעולה, יצר מפות משובחות של האזור והפליג עד קו הרוחב 77 צפון, וגם הסיק סוף סוף  מסקנה נחרצת: המעבר הצפון-מערבי אינו קיים.

משלחת פרנקלין והקניבליזם

יותר ממאתיים שנה חלפו עד שהתברר סופית ומעשית שבאפין למעשה צדק, אבל עד אז היו רבים שלא השתכנעו, והניסיונות למצוא את המעבר הצפון-מערבי, עם הפרס המתוק שהוא טומן בחובו – שליטה על נתיב סחר קצר ומהיר אל העושר האגדי של אסיה – הביא עוד רבים למפח נפש ותסכול עמוק, או במקרים הגרועים יותר – למוות קפוא ואכזרי. החיפוש העקר אחר המעבר הצפון-מערבי הפך מיתולוגי ממש, בעיקר בממלכה הבריטית שהפכה לאימפריה הימית הגדולה בהיסטוריה. ראו את ציורו הסמלי של הצייר הפרה-רפאליטי John Everett Millais, הממחיש באופן פיוטי ורב-הבעה את התחושה הלאומית של תסכול, עצב וחוסר אונים בחיפוש אחר המעבר הצפון-מערבי.

המעבר הצפון מערבי – ציור מאת ג'ון אברט מיליי ( Millais )

לא נמנה כאן את כל הגיבורים האלמונים שניסו למצוא את המעבר, אבל נזכיר גם את המשלחת של ג'ון פרנקלין, שיצאה בשנת 1845 בשתי אניות בשם ארבוס וטרור עם יותר מ-130 אנשי צוות לחפש את המעבר הצפון-מערבי. על סף העידן המודרני, המשלחת הזאת כבר לא הייתה מסע הרפתקני אל הלא נודע אלא מבצע ממשלתי מאורגן היטב, בתמיכת הצי המלכותי ששלט בימים. שתי האניות הפליגו לגרינלנד בליווי אניית הצי המלכותי ועגנו בה לקראת המשך המסע. חמישה אנשי צוות שוחררו וחזרו הביתה על אניית הליווי, והיו בעלי מזל: קפטן של ספינת ציד לווייתנים ראה את המשלחת ב-26 ביולי 1845 במקום שנקרא לנקסטר סאונד. שום אירופי אחר לא ראה את פרנקלין ומשלחתו מאז. חלפו שנתיים בלי מילה או ידיעה. למשלחת הייתה אספקה לשלוש שנים, משום כך האדמירליות לא מיהרה. לבסוף הוחלט לארגן משלחת חיפוש. ההשערה הרווחת כיום היא שהמשלחת של פרנקלין עברה את החורף באי ביצ'י ושהאניות נלכדו בקרח סמוך לאיי המלך ויליאם בספטמבר שנת 1846, ולא הפליגו עוד. פתק שנמצא על האי העיד שפרנקלין עצמו מת ב-11 ביוני 1847, אבל מקום קבורתו לא נודע עד היום. בשנת 1854 הגיע החוקר הסקוטי ג'ון ריי לאזור בו נעלמה המשלחת ושוחח עם ציידים אינואיטים. הם סיפרו לו מה עלה בגורל המשלחת: האניות שנלכדו בקרח, הניסיון הנואש של הצוות לנוע ברגל דרומה עד שנכנעו לקור ולרעב, לא לפני שהייאוש הוביל אותם לקניבליזם. הדו"ח של ריי לאדמירליות הודלף לעיתונות ויצר שערורייה עצומה. האלמנה פרנקלין, אישה רבת מרץ ועוצמה, בתמיכת הממסד הבריטי, הכפישה את ריי וסירבה לקבל את הדו"ח שלו, וכך יצאו עוד עשרות משלחות חיפוש אחר עקבותיו של פרנקלין. אף אחת מהן לא גילתה מידע נוסף, אבל מספר האנשים שמתו במהלך החיפושים עלה על זה של חברי המשלחת המקורית שאבדו. גם החיפוש עצמו הפך למיתוס, ושיר פופולרי נכתב אודותיו ואודות הרעייה האבלה – Lady Franklin's Lament

במאה העשרים נערכו מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים באשר לגורל המשלחת של פרנקלין. עדויות ארכיאולוגיות ושרידים של אנשי הצוות גילו שרובם מתו מדלקת ריאות, שחפת ועוד גורמים מעניינים כמו בוטוליזם, הרעלת עופרת (מקופסאות שימורים), צפדינה וכמובן רעב. באיחור של 140 שנה אישרו העדויות הפיזיות והפתולוגיות את הדו"ח המקורי של ג'ון ריי: חברי המשלחת נאכלו על ידי חבריהם הנואשים. מחקר עדכני משנת 2009 מסיק, מתוך סיכום של מסורות אינואיטיות וממצאים אחרים, שאחת האניות טבעה והשנייה נותרה לצוף, וכאשר הגיעו אליה האינואיטים מצאו בה אדם אחד, שאולי עוד היה בחיים באותו בוקר. מהנחושת שהייתה באנייה ייצרו הילידים כלים יקרי ערך, שחלקם נמצאו וזוהו. ראוי לציין שמתוך עדויות האינואיטים, במהלך האירועים, שנמשכו חודשים ארוכים, לא עלה על דעתו של איש מחברי המשלחת הגוועים לפנות אל המקומיים שחיו באזור ולבקש מהם עזרה, או לפחות טיפים להישרדות.

אמונדסן וספינת הדייג הקטנה

רואלד אמונדסן

בסופו של דבר הגיע לאזור רואלד אמונדסן, חוקר הקוטב הנורווגי הנערץ. אמרנו קודם שהמעבר הצפון-מערבי בעצם לא קיים, וזה די נכון בפועל, שכן בשנים שחיפשו אותו שכבת קרח עבה כיסתה אותו בכל עונות השנה, אבל אמונדסן עשה הרבה דברים בלתי אפשריים, ואחד מהם היה להפליג לראשונה למלוא אורכו של המעבר הצפון-מערבי. בשנת 1903 הוא יצא על ספינת הדייג ג'ואה, בעלת מפרש ומנוע עזר קטן, עם צוות של שישה אנשים.

הם הפליגו דרך מפרץ באפין, תעלת פארי, דרומה למפרץ פיל, מיצר רוס, מיצר סימפסון ומיצר ריי, ובילו שני חורפים באי המלך ויליאם. בניגוד לקודמיו, אמונדסן למד כישורי הישרדות מהמקומיים, בני הנטסיליק – בין השאר שימוש במזחלות כלבים ובבגדים מעור ולא מצמר (שהוא כבד וסופג מים). הוא המשיך למפרץ קיימברידג' ולאי ויקטוריה ובאוגוסט 1905 חצה את הארכיפלג הקנדי, אך נאלץ להמתין חורף נוסף לפני שסיים את מסעו באלסקה הדרומית החמימה. אחר כך ירד לטלפן הביתה מתחנת הטלגרף הסמוכה, 800 קילומטר ממקום עגינתו, לשם הגיע בדצמבר 1905. בשיחת גוביינא הודיע אמונדסן על הצלחת מסעו, ואז התברר לו שמאז יצא לדרך זכתה נורווגיה לעצמאות משוודיה. הוא הקדיש את הצלחתו למלך החדש והפך לגיבור הלאומי של נורווגיה. את הספינונת שחצתה את המעבר אפשר לראות במוזיאון באוסלו, ולהבין שאחת הסיבות להצלחה הייתה גודלה והעובדה שאין לה שוקע. שום אניית מכולות לא יכולה הייתה לעשות זאת.

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות על “שובו של הנתיב שלא היה

  1. הבעיה שצילומי לוון חדשים מראים שכפת הקרח גדלה בשנתיים האחרונות.

    כך שהדיבורים הם בגדר משאלה רחוקת טווח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s