אדם בים!

על  ג'נטלמנים שנפלו הימה

האדון-שנפל-ליםלאורך כל שלביו של החינוך הימי – החל מהפלגות ילדים בסירות קלות באגודות הימיות, דרך בתי הספר הימיים, אימוני צוות בחיל הים ובקורס חובלים, וכלה בהסמכת קצינים בצי הסוחר – חוזר ונשנה, בווריאציות המתבקשות, תרגול שכותרתו "אדם בים." מטרתו להחדיר באנשי הים מיומנות מקצועית, יעילות ובעיקר מהירות תגובה, שכולם הכרחיים במקרה שבו נופל אדם מן הסיפון בעת הפלגה. פרוטוקול בהיר ומדוקדק מפרט את סדר הפעולות הנדרש ממפקד כלי השייט וצוותו בעת אירוע שכזה. ולמרות התרגולים התכופים, אין ספק שהקריאה "אדם בים!" היא אחת המצמררות ביותר שניתן לשמוע על סיפונו של כלי שייט, והיא תאיץ את הדופק ותזרים אדרנלין אצל כל איש ים שישמע אותה. הסיבה פשוטה: במקרים רבים מאוד, הנפילה הימה פירושה סכנת מוות, ובטווח זמן קצר למדי.

"בפועל, חינוכו של סטנדיש גזר עליו לנהוג כג'נטלמן אפילו ברגע זה. בני סטנדיש אינם צועקים….לאחר שנעשה הגיוני שוב, ככל ג'נטלמן שנפל מספינה, הודיע סטנדיש ל"ארבלה" על משוגתו. "אדם בים!" צעק. "אדם בים!" אלא שהוא הבין – והדבר היה מצחיק מאוד בעיניו – שהוא לא צועק. אדם צריך להקים קול זעקה נורא כדי להישמע באוקיינוס השקט, וסטנדיש התמלא תחושה מטופשת שהוא לוחש ותו לא. "אדם בים!" אמר בשלישית…אך ה"ארבלה" נראתה אדישה לתלונותיו." (מתוך האדון שנפל לים, מאת הרברט קלייד לואיס, תרגום יהונתן דיין, הוצאת זיקית, 2013)

הספר שקטע מתוכו צוטט לעיל, "האדון שנפל לים", מביא נקודת מבט שלעתים רחוקות זוכה לביטוי, זאת של האדם – במקרה זה, הג'נטלמן – שנפל לים. והיא מחייבת את כשרונו וכוח דמיונו של סופר, כי רבים מן הנופלים הימה אינם חוזרים לספר את סיפורם. לבני הים התיכון או האזורים החמים של הכדור, הדברים אולי אינם ברורים מאליהם: טבילה בים ביום קיץ הרי אינה נחשבת קטלנית. אבל הנחה שגויה כזאת אינה לוקחת בחשבון את המצב הייחודי של נפילה פתאומית מכלי שייט נוסע. וככל שמצפינים, וככל שהטמפרטורה יורדת, הסכנה ברורה יותר ומידית יותר. משום כך חשובה במיוחד פעולה זריזה ויעילה של צוות כלי השיט, ובעיקר ימאות טובה ומקצועית, על מנת להציל אדם שנפל לים. וחשוב במיוחד לשמור קשר-עין עם הניצול, כי האפשרות לאתר אדם במרחבי הים בלי לדעת את מיקומו המדויק קטנה מאוד.

הג'נטלמן סטנדיש שנפל לים החליק על כתם שמן בירכתי הספינה, באזור שבו נהגו המלחים להשליך פסולת הימה, בימים הרחוקים שטרם התקנות לשמירת איכות הסביבה. רוב אירועי "אדם בים" הם אכן תאונות, חלקן מטופשות. אבל יש גם מקרי התאבדות – חלקם משוערים, אחרים ודאיים: אנשי ים שהותירו אחריהם מכתב התאבדות, ונעלמו מן הסיפון בלב ים.

צ'רצ'יל הצעיר

צ'רצ'יל הצעיר

אגב, יש עוד ג'נטלמן שנפל לים בתולדות הספרות. הוא גיבור של סיפור קצר מאת אחד, וינסטון ספנסר צ'רצ'יל. "ספנסר" מובלט, כדי להבדיל את המחבר, לימים מנהיג האימפריה הבריטית במלחמת העולם השניה, מסופר אמריקאי בעל שם זהה. אפשר לקרוא אותו במלואו ברשת

חבל כביסה ומטוסי סיור

בצי הסוחר הישראלי, כמו בכל צי, נרשמו כמובן מקרים של "אדם בים". מקרה יוצא דופן, חריג ומפתיע – וגם אופטימי – אירע בשנות החמישים, בהפלגת לימודים של ביה"ס לקציני ים, באנייה שעליה פיקד רב-חובל אנריקו לוי. רב-חובל צבי מריאנסקי מביא בספר הביוגרפי שלו, שיצא לא מכבר, שתי גרסאות של האירוע: על פי הגירסה שנפוצה בין תלמידי בית הספר, נפל אלכס, אחד המדריכים, לים בשעה שיצא לבדוק אבטוחים וקשירות בים סוער. כשבושש לחזור, סובב רב-החובל את האנייה וחישב את מקום הנפילה המשוער, שם דומם את המנועים בתקווה לשמוע צעקות – ואלה אכן נשמעו, מכיוון הירכתיים: שיטה נושנה לכביסת מכנסי ג'ינס, קשירתם בחבל ארוך שנשרך מירכתי האנייה, הצילה אותו. הוא נאחז בחבל עד שנתגלה. בגרסה השנייה, המעט פחות הירואית, נפל המדריך הימה סמוך לנמל. הצעקה "אדם בים" אכן נשמעה, ואנריקו לוי אכן ביצע את התימרון הקלאסי, "סיבוב וילאמסון". הפרט הזהה היחיד בשתי הגרסאות הוא שהמדריך אלכס אכן נאחז במכנסי הג'ינס שהשתלשלו מהירכתיים, וניצל.

כפי שמציין מריאנסקי, זהו אירוע נדיר. אירועי אדם בים נוספים שהתרחשו בצי הסוחר הישראלי לא דווחו לרוב לפרטיהם בתקשורת, בין אם הנופל ניצל ובין אם הסתיימו בכי רע. הרגישות מובנת: מקרי ביש כאלה עדיף לשמור בפרופיל תקשורתי נמוך, גם מתוך התחשבות בבני המשפחה וגם מסיבות פרוזאיות יותר, כגון חקירות של הביטוח: האם הנפילה נבעה מרשלנות, מכוח עליון, ואולי מדובר בהתאבדות – לכל אלה יש כמובן השלכות מאוחרות.

רב-חובל זאב הים תיאר בהרחבה אירוע "אדם בים" על האנייה "שקמה" בפיקודו של רב חובל אלכס שפירא, בדרכה ממערב אפריקה ארצה. בפברואר 1970, במזג אוויר סוער, נשטף הימה מחרטום האנייה המלח יצחק כהן שעסק בסגירת פתחי האוורור של המחסנים. קציני המשמרת בגשר ראו את הנפילה וזיהו את המלח במים, וגם שמעו אותו צועק לעזרה. הקצין הראשון סובב את האנייה שמאלה, במטרה להרחיק את המדחף מהמלח, ורב החובל שעלה לגשר הורה להוריד סירת הצלה. הסירה נאבקה בים קשה ולבסוף קפץ הקצין הראשון לים והגיע למלח, שנאחז בגלגל הצלה שהושלך אליו. שניהם נאספו אל הסירה, שהחזרתה אל האנייה בתנאי הים הגבוה הייתה מבצע מסוכן בפני עצמו. זאב הים כותב כי פרטי המקרה נמסרו לו מפי אברהם מוסקוביץ שפיקד על הסירה. המלח כהן, ששבר כמה צלעות בזמן הנפילה, שהה כעשרים וחמש דקות במים, והיה תשוש וקפוא כאשר חולץ, אבל יצא מהמקרה בשלום.

עוד מהמקרים שהגיעו לתקשורת – מלח ספרדי שנפל הימה מהאנייה הישראלית דגן ב-1962 סמוך לגיברלטר, ולא נמצא; ימאי ישראלי שנפל ואבד בסערה קשה מהאנייה רימון, סמוך לחופי בריטניה בחורף אותה שנה; לאורך השנים הצטברו עוד אירועים, כאמור לא רבים אבל כל אחד מהם צופן מן הסתם עולם ומלואו. האחרון שבהם דווח בעיתונות במרץ 2012: קצין ים על אניית צים נעדר ליד חופי ג'מאיקה, והאנייה ומשמר החופים האמריקאי ערכו אחריו חיפושים בלב ים. החיפושים לא צלחו. לא היו דיווחי המשך על המקרה בתקשורת. לפחות שלושה מקרים נוספים דווחו בשנות התשעים, באניות "צים ישראל", "צים יפן" ו"צים אירופה", שאירעו בין קינגסטון לסוואנה, באזור לונג ביץ' ובין פנמה לחוף המערבי של ארה"ב. בכל אלה, נתגלתה היעדרותו של איש הצוות במאוחר, ומקום נפילתו הימה היה משוער בלבד. מבצעי החיפוש וההצלה שנערכו היו מקיפים ואינטנסיביים, וגם משמר החופים האמריקאי על משאביו והניסיון הרב שלו, כולל מטוסי סיור, גויסו למאמץ, אבל לא העלו תוצאות. כאמור, אין בכך להפתיע, גם לא בעידן של אמצעי חישה מרחוק, לוויינים ואלקטרוניקה מתקדמת. כאז כן היום, האדם אינו אלא "צרור חיים כה קטן ועלוב בעולם כה אדיר", כפי שהבין אותו ג'נטלמן שנפל לים בספר שצוטט לעיל. גם מעמדך ביבשה אינו מקנה לך זכויות יתר בים – זיכרו נא שני מקרים של בעלי הון שנעלמו בנסיבות מסתוריות בים, גומא אגיאר והמליארדר רוברט מקסוול.

 לשרוד את הנפילה

הנופלים הימה באזור הטרופי עשויים לסבול מהחום והצמא הקטלניים, כמו מיודענו סטנדיש. אבל באזורים הקרים יותר של העולם, הנפילה הימה כרוכה בסכנת מוות מידית, ושם מתרחשים רוב מקרי המוות בים. מדוע בעצם?

Screen shot 2014-09-13 at 5.41.44 PMהתפיסה המקובלת כיום היא שהנפילה הפתאומית למים קרים מאוד (עד חמש מעלות צלזיוס) גורמת ל"הלם קור", שיכול להביא למוות תוך דקות ספורות: הגוף מגיב בהתכווצות של כלי הדם בעור והזרמת דם רב ללב, ובעלייה בקצב פעימות הלב; לחץ הדם עלול לנסוק בדרמטיות ולגרום דום לב או שבץ. אם אלה לא מתרחשים, במקביל או מיד לאחר מכן עלול הנופל להיכנס לחוסר שליטה בנשימה, לשאוף מים ולטבוע. אחוז ניכר מאוד ממקרי המוות, סבורים החוקרים, מתרחשים בתוך כשתי דקות מרגע הנפילה. מי ששורד מגיע לשלב המסוכן הבא של השהות במים הקרים: קצב הלב יורד וכך גם קצב הנשימה, ומתחילה החלשות הדרגתית של השרירים. השליטה בגפיים אובדת, ועמה היכולת לשחות או לאחוז. זהו למעשה אמצעי הגנה של הגוף, המנסה לשמור על חום אזורי הליבה של הלב והמוח. אצל אדם בריא ולבוש, הסוף יגיע בתוך כ-30 דקות – אם ראשו נמצא מעל המים. במאמר מוסגר נציין כי ישנם גם אירועים נדירים מאוד, שבהם שרד טובע מתחת לפני המים מפני שגופו עבר למעין מצב של הקפאה, או היברנציה: זה מתרחש רק כשהמים קרובים לנקודת הקיפאון, ועל פי רוב בילדים קטנים. השיא הידוע כיום הוא של 66 דקות, אבל ניצולים נדירים אלה סובלים מנזקים מוחיים ולעתים מתים כעבור מספר חודשים.

אמרנו "מים קרים מאוד", אבל מים קרים הם למעשה המצב הרגיל. האדם הוא יצור טרופי, וטמפרטורת המים היחידה הנוחה לגוף לטווח ארוך היא זו הקרובה לטמפרטורת הגוף. כלומר, גם טמפרטורה של 20-25 מעלות צלזיוס תהפוך במהירות קטלנית בגלל ההיפותרמיה – מצב רפואי שלמרבית הפליאה לא הוגדר ולא הובן כראוי עד אמצע המאה העשרים, וגם היום מרבים לחקור ולעדכן את הידע הרפואי לגביו. הפיזיולוגיה של ההיפותרמיה עדיין אינה מובנת במלואה, אבל ברור שהיא מורכבת מאוד. כיום יכולים החוקרים להסביר למשל מדוע רבים מניצולי אניות טרופות, בהן נודעות כמו הטיטאניק והלואיזיטניה, מתו הרבה אחרי שנמשו מן המים הקפואים והובאו למקום מבטחים יבש וחם, שאמור היה לאושש אותם, תופעה הקרויה  post rescue collapse. המחקר הרפואי בנושא קיבל דחיפה רצינית במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה מתו עשרות אלפי ימאים ונוסעים במים הקרים של האטלנטי. מטרת המחקר הייתה לפתח חליפת הישרדות וגם להבין את ההיבט הרפואי של חשיפה למים קרים. בצד הגרמני – בעיקר בעקבות אובדנה של ה"ביסמארק", אוניית הדגל הגרמנית – החלו במחקר שכלל, למרבה הזוועה, ניסויים רצחניים בבני אדם, שנערכו במחנה המוות דכאו, במהלכם הושלכו אסירים למי קרח. שם תועדה לראשונה התופעה של המשך הירידה בטמפרטורת הגוף הפנימית (CORE TEMPRATURE) לאחר היציאה מהמים. הוראות העזרה הראשונה והטיפול בניצולים שונו בהתאם, ונוהגים פסולים כמו מתן אלכוהול נאסרו על צוותי ההצלה. גם "שמיכות חלל" המשמשות מטפסי הרים, ומסתמכות על בידוד ועל חום הגוף, הן חסרות ערך במקרים אלה.

רשויות ההצלה ומשמר החופים בארה"ב פיתחו טבלה – ( PROBABILITY OF SURVIVAL DECISION AID (PSDA – המשקללת סדרת משתנים, כמו טמפרטורת המים, נתונים גופניים של הנופל למים כמו גיל, מין ומשקל, כדי לתת הערכת זמן של ההסתברות לשרוד במים, ולתכנן בהתאם לכך את המשאבים המוקדשים לחיפוש וחילוץ. אגב, לאנשים שמנים, ולנשים באופן כללי, יש זמן הישרדות ארוך יותר, כי השומן התת-עורי מבודד ומאריך את העמידות לקור. אבל סטטיסטיקה היא רק סטטיסטיקה, ולכל כלל יש יוצאים מהכלל. על אחד מאלה נעשה לאחרונה סרט עלילתי.

מיתולוגיה נורדית

302px-Guðlaugur_Friðþórsson1במרץ 1984 יצאו חמישה דייגים מאיסלנד בספינה קטנה למסע דייג שגרתי. לא הרחק מהחוף התהפכה הספינה, בלילה קר ובים סוער. ארבעה מהם מתו תוך זמן קצר. טמפרטורת המים הייתה כ-5 מעלות, וטמפרטורת האוויר מינוס 2 מעלות צלזיוס. הניצול היחיד, גודלוגור פרידטהוסון, המכונה "גולי", Gudlaugur Fridthórsson, צעיר גדל-גוף ובעל פני תינוק עגולים,  פשט את חליפת הסערה המגושמת שלו, ולבוש ג'ינס, חולצה וסוודר, יחף, החל לשחות לכיוון החוף. בדרכו חלפה לידו סירה אחרת, שלא הבחינה בו.

כעבור פרק זמן של קרוב לשש שעות, כאשר על פי כל התיאוריות הרפואיות המקובלות אמור היה לעבור לעולם שכולו טוב, הגיע גולי לחוף, אבל לאזור של צוק תלול, ולכן נאלץ לחזור לים ולשחות לנקודה בה יכול היה לעלות לחוף. תלאותיו טרם תמו, כי המקום בו נחת היה שדה של לבה קרושה – סלעים חדים שקשה ללכת בהם, במיוחד כשאתה יחף, קפוא ואחרי מאמץ אל-אנושי. הוא הגיע לדרך עפר ומצא אמבטיה ישנה, ששימשה כשוקת להשקיית הצאן, שבר מעטה קרח עבה שכיסה את פני המים ושתה ממנה. הוא המשיך ללכת ואז ראה את "המראה היפה ביותר שראה בחייו" – אורות העיירה הסמוכה. כאשר אושפז בבית החולים, נמדד החום הפנימי (רקטלי) שלו, והמדחום הראה את המידה הנמוכה ביותר בסקלה שלו, 34 מעלות. גולי היה כל העת בהכרה מלאה, ולא הפגין את סימני הבלבול והטשטוש האופייניים לנפגעי קור. לבו פעם כסדרו.

ככל שהתבהרו פרטי הסיפור, הוא נראה תמוה ובל-יאמן. גולי אמור היה למות מהיפותרמיה במים תוך 15 עד 30 דקות, אבל הוא שחה במים הקפואים לפחות שש שעות;. שום ניצול לא שרד עם מידת חום פנימי כה נמוכה. אבל גולי החלים במהירות, וסיפורו חישמל את הקהילות הקטנות של איסלנד. חוקרים בריטיים סקפטיים זימנו את גולי ללונדון, שם ערכו במעבדותיו של פרופסור קיטינג, המומחה הבכיר בתחום והיועץ לצי המלכותי, ניסויים מבוקרים שאישרו את העובדה המדהימה שגולי הוא אקזמפלר יחיד במינו. שכבת השומן התת-עורי שלו כפולה ולעתים משולשת מזו של אדם ממוצע, ומרקמה מוצק יותר, בדומה לשומן של כלבי ים. הממצאים הפרו את דמיונם של חובבי האגדות הנורדיות על אודות ה"סלקי", יצורים שהם כלבי ים ההופכים ליצורי אנוש.

גולי הפך לגיבור מקומי, וסיפורו מצוין במעין פסטיבל שנתי, הכולל שחייה במים קרים, מדי שנה. אנדרטה המורכבת מאמבט ישן מוצבת במקום בו שתה כשעלה לחוף. וכעת, כאמור, נעשה עליו סרט – שמו:  THE DEEP – הזוכה לביקורות נלהבות. מעבר לסיפורו המיוחד של גולי זהו סיפור על ההתמודדות אוניברסלית של האדם עם הים, שהפעם הסתיימה בכי טוב.

the deep

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s