ג'נטלמן של הצי והקפטן האחרון

"נאצים, פיראטים וג'נטלמנים של הצי – זיכרונותיו של רבחובל בצי הסוחר", ספרו של רבחובל צבי מריאנסקי, מספק הצצה מענגת אל עולם הימאות הישראלי של מדינת ישראל הצעירה, ועושה זאת בשפה קולחת, מבודחת וכלל לא פוליטיקלי קורקט. הנה הצצה לסיפורו של מריאנסקי.

unnamedהכול התחיל מהילדים, אומר רבחובל צבי מריאנסקי על מה שהניע אותו לכתוב ספר זיכרונות אוטוביוגרפי שיצא לאור לאחרונה, ששמו "נאצים, פיראטים וג'נטלמנים של הצי – זיכרונותיו של רבחובל בצי הסוחר". בימים היפים של צי הסוחר, כשימאי שב הביתה מהפלגה ארוכה, ציפו ממנו לשני דברים: למתנות ולסיפורים. עניין המתנות נפתר באמצעות הגאדג'ט האחרון מניו יורק, טייוואן או הונג קונג. אבל הסיפורים דרשו מאמץ נוסף, מה גם שחבורה שלמה של ילדים מהשכונה התאספה לשמוע אותם. מתברר שסיפורי הים הותירו חותם בלתי נשכח. שנים רבות אחר כך ערכו אותם הילדים, בנו של מריאנסקי והחברים מהסביבה, מפגש נוסטלגי שהביא לפרץ זיכרונות מאותם ימים ומאותם סיפורים, ולכמעט אולטימטום שהופנה למריאנסקי: להעלות אותם על הכתב.

פרולוג: הישרדות עם הפרטיזנים

מריאנסקי, בתפקידו האחרון מפקח ימי ראשי בחברת צים, האחראי לכל ההיבטים המקצועיים של תפעול אניות הצי, נענה לאתגר שהציבה בפניו חבורת הילדים מאז. הוא גם הרחיב את היריעה לכלל אוטוביוגרפיה, הכוללת את קורות משפחתו במלחמת העולם השנייה, סיפור שאינו ימי, אבל לא פחות מסמר שיער, מרתק ומפתיע. העלילה הזאת אמנם אינה נושא הכתבה הנוכחית, אבל מן הראוי לסכמה בקיצור נמרץ:

מריאנסקי נולד בוורשה ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו נמלטו לווילנה, אבל שם השיגו אותם הגרמנים והם נלכדו בגטו וילנה. בזכות הקשרים הטובים של סבתו של מריאנסקי, אשת עסקים אמידה שדאגה לרווחת עובדיה, נודע להם מראש על הכוונה לחסל את יהודי הגטו ביער פונאר הנודע לשמצה. המשפחה נמלטה בעזרת אותם מסייעים וחברה לפרטיזנים בביילורוס, פרט לאחות התינוקת שהופקדה במנזר ועקבותיה נעלמו. אביו של מריאנסקי, שהיה רופא, היה חשוב לפרטיזנים. הוא קיבל תפקיד כיסוי כעובד בתחנת תדלוק, וגילה דרך מתוחכמת למהול את הדלק ולחשב במדויק את המרחק שיעברו כלי הרכב לפני שהמנועים ישבתו. כך יכלו הפרטיזנים הביילורוסים להטמין מארבים קטלניים לכוחות הגרמניים.

בעקבות אחד הקרבות הציל אביו בניתוח שדה את חייו של מפקד הפרטיזנים. מריאנסקי הילד עצמו נכח בניתוח – הוא זה שהחזיק את הפנס שהאיר לאביו. כל אלה זיכו את משפחתו בהוקרה ובהערכה עצומה, שבאה לידי ביטוי מיד לאחר תבוסת הגרמנים: אביו מונה למנהל בית חולים בעיר גרודנו, שהוקם למעשה בעבורו. בעבור אמו, שהייתה פסנתרנית ומורה, הקימו קונסרבטוריון. המשפחה אפילו הובאה למוסקבה למצעד הניצחון הגדול בתום המלחמה, אבל החיידק הציוני שבער באביו עוד מאז נערותו גרם לו לוותר על כל אלה לטובת הסיכוי לעלות ארצה. הם ביקשו לחזור לפולין, שכן מברה"מ לא היה סיכוי סביר לעלות ארצה. הם התיישבו בעיר הנמל גדנסק, ושם החל למעשה הרומן של מריאנסקי עם הים. כחלק מהניסיונות להימלט מפולין הקומוניסטית יצאו הוא ואביו להפליג ביאכטה, שעל סיפונה רצו להפליג לדנמרק. אבל השלטונות חשדו, אביו נעצר והתכנית נגנזה.

אמא פולנייה על הים

mar3המשפחה עלתה בסופו של דבר ארצה בראשית שנות החמישים, ומריאנסקי נכנס למחזור השלישי בביה"ס לקציני ים בעכו, מהלך בלתי צפוי למשפחה שבה האב עוסק ברפואה והאם פולנייה קלאסית, על כל המשתמע מכך. הציפייה הייתה כמובן שהבן יהיה רופא, או לפחות עורך דין. אבל הנחישות של מריאנסקי שכנעה בסופו של דבר אפילו את אמו, שכל כך רצתה בן דוקטור. אמו של מריאנסקי, שאותה הוא מתאר כאישה נמרצת ונחרצת, שנחישותה ואומץ לבה הצילו את המשפחה לא אחת בשנות המלחמה, השלימה עם בחירת הקריירה של בנה ובסופו של דבר התגאתה במדיו ובהתקדמותו, ואפילו הפליגה עמו לא אחת. בין השאר הפליגו אל המולדת הפולנית וערכו מפגשים נרגשים עם קרובים ומכרים.

עיקרו של הספר הוא כמובן הקריירה הימית המגוונת והמסועפת של מריאנסקי, ששירת במהלך שנותיו בים כמעט על כל סוגי האניות, אבל התמחה במיוחד כטנקרמן, איש מכליות. צי הסוחר הישראלי בשנות הפריחה שלו פתח קשת רחבה של התנסויות: היו בו אניות אהבה שיצאו לקרוזים בקריביים, שבהן חלק חשוב מהדרישות המקצועיות היה הקפדה על מדים לבנים והופעה ללא דופי וגם טיפוח קשרי לקוחות, או במילים אחרות רומנים סוערים וחטופים עם נוסעות. מנגד היו בו מכליות ישנות שהפליגו ממעגנים שוממים ומדבריים, שבהם לבשו בגדי עבודה ספוגי ריח נפט, ואניות ישראליות שטו במעלה נהרות אפריקאים פראיים ונתקעו בקרח בנמלים בצפון הקפוא. ימאים ישראלים גילו את העולם הגדול בימים שבהם טיול לחו"ל היה בעבור רוב הישראלים חלום רחוק, או הסתכם בהפלגת לילה לקפריסין.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

כל אלה דברים ידועים, אבל אלוהים כידוע נמצא בפרטים הקטנים, ואת אלה מספק מריאנסקי בשפע. הפרטים ממחישים ומעניקים צבע לאמירות כלליות על ספנות וספנים, וכאן ייחודו של ספרו של מריאנסקי.

האתגרים המקצועיים שבפניהם עמדו צוותי האניות נראים כיום מרוחקים כמעט כמו סיפורים מימי אניות המפרש. הנה למשל אפיזודה משנות השישים: המשרד הראשי של צים הורה לאנייה לטעון בנמל אמסטרדם לוחות, מוטות וצינורות ברזל שיעדם ארה"ב. באוקיינוס האטלנטי החלה סערה, ולוחות הברזל גרמו לטלטולים ולרעידות חזקות של האנייה, שגרמו לקריעת חבלי הקשירה. המטען התגלגל והכה בדפנות והיה חשש רציני לפריצת גוף האנייה. הצוות עמל בפרך ובסיכון בניסיון לרתק את המטען. הסערה המתמשכת גרמה גם לקשיי ניווט. העננות והגשם גרמו לכך שקציני האנייה חיכו בגשר לכל "הצצה" של השמש מבעד לעננים, כדי לערוך תצפית ולקבוע מיקום. כך כותב מריאנסקי: "כשהשמש יצאה הייתי יוצא עם הסקסטנט (מכשיר למדידת זוויות). גור היה מחזיק אותי בחגורה והצ'יף היה מחזיק את גור. אם הצלחתי לתפוס תצפית השמחה הייתה גדולה. הקפטן היה אחראי לפתוח ולסגור את דלת הגשר כדי שלא ייכנסו מים פנימה. בכל פעם הוא היה שואל: 'נו, נווט, נגיע לניו יורק או למיאמי?' כיום, בימי הניווט הלווייני בכל מכונית, כבר קשה לדמיין את הקושי והמאמץ שנדרשו לפני זמן לא כל כך רב כדי להוביל ספינה בבטחה מנמל לנמל".

אחד מקוראיו, בוגר בית הספר לקציני ים שהוא כיום חוקר באקדמיה, כתב לו: "עד כמה התרחקנו מן הידע הבסיסי שעליו חונכנו. רוב הקצינים בים, המתהדרים בידע המקצועי שלהם על סמך המכשירים האלקטרונים שיש בידם, לא ימצאו את ידיהם ורגליהם ברגע שהמכשיר ישתתק מכל סיבהיאבדו את עשתונותיהם ויעמדו חסרי אונים מול הגולם הזה".

בעולם הספנות של ימינו גם היקלעות לסופת הוריקן איננה אירוע שכיח. מפות מטאורולוגיות ותחזיות היו כבר אז, אבל גם אידיוקים והפתעות. יום אחד העיר קצין המשמרת את מריאנסקי באור ראשון וקרא לו לעלות לגשר, כי "שמים כאלה מעולם לא ראה". הברומטר היה בצניחה חופשית ולא היה ספק כי ההוריקן מרד בחזאים וניתב את דרכו היישר אל האנייה של מריאנסקי. מכיוון שלא הייתה דרך לחמוק ממנו, אסף מריאנסקי את הצוות כדי לתדרך אותו ולהפיח בו ביטחון, והאנייה עברה דרך עין ההוריקן, מעבר שבמהלכו ניצלו את השקט שבעין הסערה לתיקון נזקים ולאבטוח הסיפונים, במבצע מתוזמן ומתוכנן. האנייה הגיעה בשלום לפילדלפיה.

הברחות, רומנים והביטלס

לצד סיפורים על הוריקנים, נמלים נידחים, מטענים מסוכנים ותאונות עבודה, מספר מריאנסקי על חבריו אנשי הים – קצינים ודירוגים, 'בוסנים' (רבי מלחים) וצ'יפים (קצינים ראשונים) זן מיוחד במינו, צבעוני ומרתק. הוא מפליג בעלילותיהם בים ובנמלי העולם ומרחיב על סגנונם הפרוע והססגוני, הספוג אלכוהול ועשן, ברים וטברנות ותגרות אגרופים. הוא מספר על ההברחות והמסחר שהיו אלמנט מרכזי בהווייתם של ימאים ישראליים, ומעל הכול, כמובן, על מערך הקשרים האמיצים עם הנשים המחכות להם בנמלים, אותן נשים מיוחדות שהן לעתים נוקשות ומחוספסות כמו הימאים עצמם ולעתים רכות ועדינות, ושלפעמים גורמות לכך שבלב הגסות המדכאת נוסח "הנמל באמסטרדם", בשירו הידוע של ז'ק ברל, פורחת לפתע אהבה ענוגה ורומנטית. "בבר הטלפונים פרח רומן מופלא בין הברמנית היפהפייה לחברי, קצין המכונה חנן הרננדורנא. הוא היה בנו של הקפטן האגדי שכינויו היה סטיב (רחוב ליד בית המכס ונמל חיפה נקרא על שמו). חנן היה בחור מגודל עם קעקועים מאיימים על ידיוהוא הקפיד לשבת בכל יום על הבר ומהר מאוד שתה את כל כספולבסוף האהבה ניצחה. לא רק שהיא הגיעה לאנייה, אלא גם עלתה לישראל עם בתה הקטנה, התגיירה והם התחתנו". כל זה קרה באנייה נתניה, בעת שעגנה בנמל המבורג בראשית שנות השישים. חוויות אחרות מאותה שהות כללו תגרה גדולה של צוות האנייה עם בריונים אנטישמיים, בראשותו של ימאי עולה חדש מאיטליה שהיה מתאגרף, וגם בילוי במועדון מרופט שבו הופיעה להקה אנגלית אלמונית בשם הביטלס.

כאן מתגלה עוד צד רב ערך בסגנונו של מריאנסקי – הכנות הגלויה והיכולת לדבר בטבעיות על הכול, בלי כחל ושרק, בלי לייפות ובלי לחטוא ולו לרגע בקורטיות פוליטית. "דבריך קולחים כאילו הם היו מסופרים על כוס בירה, ללא מליצות וצחצוחי לשון, ללא יומרה וללא אפולוגטיקה", כתב לו אלוף שלמה אראל, לשעבר מפקד חיל הים. ואכן, לא רק לוותיקי הצי שעשויים לזהות ידידים משכבר, דמויות מוכרות או נשכחות מתולדות צי הסוחר הישראלי, אלא לכל מי שהספנות קרובה ללבו, "נאצים, פיראטים וג'נטלמנים של הצי" הוא ספר המבטיח הנאה ועניין לכל אורכו. את האנקדוטות המרתקות מלווה תמיד ההומור של מריאנסקי, מספר בדיחות בלתי נלאה, שאפילו את מבחן ההסמכה (השני) שלו לרבחובל עבר בזכותה של בדיחה עסיסית.

לא אחת קבלתי כאן על מדף הספרים העברי, הדל כל כך בספרים העוסקים בספנות ישראלית, ימאים ישראלים וצי הסוחר הישראלי. מעט מדי נכתב ומעט תועד, ועולם שלם עשוי להיעלם ללא זכר אם לא יהיה מי שידאג לכתוב ולתעד את הפרק ההיסטורי החשוב של הספנות הישראלית בשיאה. הספר של מריאנסקי הוא לכן תרומה חשובה גם כמקור היסטורי מהימן וראשוני לאותו עולם.

אני מסיים בקטע מן הספר לטעימה:

"הודיעו לי שעלינו להטעין דלק לנמל קוויבק בקנדה. הפלגה זו הסתמנה כמעניינת מתחילתה. זה היה דלק פרטי של השאה האיראני, לכן קיבלתי שלושה סוגים של מסמכים: האחד רגיל למקרה שהכל הולך חלק וללא סיבוכים. השני למקרה שהשלטונות יעשו בעיות ויתחילו לבדוק בדקדקנות את כל העסקה, והשלישי למקרה שחס ושלום יקרה לי מקרה חירום חמור והאנייה תיבדק על ידי פורום בינלאומי. בכל אירוע עלי להשמיד את השניים הלא רלוונטיים למקרה המסוים.

"ההפלגה הייתה בתחילת האביב, תקופה בה הקרח נמס וקרחונים בגדלים שונים מתחילים לנוע בים ולסכן את האניות. נוסף על כך קיבלתי צ'יף אינג'ינר ממוצא הולנדי שהיה אלכוהוליסט. להפלגה הצטרפו כמה בני משפחות של הצוות ובהם הבת של הצ'יף סטיוארד (כלכל). עד גיברלטר פרחה האהבה בין הצ'יף לבתו של הצ'יף סטיוראד. הם ביקשו שאחתן אותם דחוף, כי אבא שלה היה נגד סקס חופשי. אחרי שבדקתי את כל החוקים מצאתי שאכן הקברניט יכול לערוך חתונה פורמלית על אנייה. החלטנו שנערוך אותה במיצר גיברלטר כדי שיהיה רישום ביומן הרשמי עם אתר סמלי וידוע. לרוע מזלם, במצר גיברלטר וסביבתו שרר ערפל כבד שדרש את נוכחותי הרציפה על הגשר, ולא התפניתי לחתונה. במקומה נערכו אירוסין ונטוותה תכנית לחתונה מקובלת ורגילה בישראל.

"בקרבת החוף הקנדי התחלנו במעקב אחר הקרחונים. החלטתי שדרוש מידע על חיזוקי האנייה נגד קרח, שלא מצאתי בתכניות ובמסמכים שהיו לנו עליה. שלחתי מברק למשרדנו ובו שאלה ברורה בנושא. דומה שמנהל התפעול לא היה במשרד ואחד הפקידים החליט לענות במקומו. תשובתו הייתה מאוד לא עניינית, עד כדי כך שהעמידה אותי באור שלילי של מטומטם שאינו מבין דבר כרב חובל וכימאי. החלטתי להגיב בכך שנעמיד את המשרד על הרגליים. חיברנו תשובה ובה כללנו, חוץ מנושא הקרח, גם בעיה חמורה במכונה שהמצאנו. הבעיה נוסחה עם כל הסיבוכים האפשריים. ליתר חידוד הוספתי שאם לא אקבל תשובה בהקדם האפשרי שתכלול התנצלות על תשובתם הקודמת, אצטרך, לצערי, ליידע את החוכרים שאני מתכוון להיכנס לנמל מבטחים חלופי (safe port) הקרוב ביותר…"

עבר ועתיד: הג'נטלמנים של הצי מול ההייטקיסטים

רן אדליסט – הקפטן האחרון

בעוד ספרו של מריאנסקי מביט בעין מחויכת ונוסטלגית אל ימי הזוהר של צי הסוחר, "הקפטן האחרון" של הסופר והעיתונאי הוותיק רן אדליסט, שיצא לאחרונה בהוצאת סטימצקי, הוא מבט קודר אל עתידו של הצי. גיבוריו הם מיכאל סקורניק, קפטן ישראלי ותיק ועתיר זכויות, ושי קופרבאום, יזם הייטק צעיר המתיימר להביא את המאה העשרים ואחת אל עולם הספנות המיושן והאיטי. מנהליה של חברת ספנות ישראלית גדולה (על כמה כאלה אתם יכולים לחשוב?) העניקו לצעיר יד חופשית ליישם את הרעיון שהוא מקדם – שליטה מרחוק באניות מכולה, המייתר לחלוטין את הימאים. מדע בדיוני? כך חשבו מן הסתם קציני הים הוותיקים כשסיפרו להם שמכשיר תקשורת לווייני, בסך הכול קופסה קטנה בגשר, תחליף את הסקסטנט וטבלאות הניווט שלהם. על רקע זה בונה אדליסט עלילת מתח, שבמהלכה מתעמת נציג הימאות הקלאסית עם העולם החדש והאמיץ של הקדמה הטכנולוגית. אדליסט ערך בלי ספק תחקיר מעמיק ויסודי, והוא כותב בבקיאות ובאמינות על העולם הימי שהוא מתאר.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s