צבי הרמן ומלחמות הדת

"מבצע ההצלה החל לפנות ערב, במבנה ציבורי בפרבר ליד חיפה. דלת המחסן לא נפתחה, והיה צורך להשתחל פנימה, כדי לפנות מקום. חשמל לא היה בכוך הקטן, ונאלצתי לגרור 15 ארגזים אל חדר המדרגות, רק כדי להיווכח במצבם הרע של הספרים, ובתולעים שחגגו על כריכותיהם. בסוף המבצע נרשם: הצלחתי להציל 3 ארגזים מספרייתו המפוארת של ההיסטוריון הימי צבי הרמן, שניתנה לספריית נמל חיפה, וממנה עברה למועדון הצעירים, שדחפו אותה למחסן אפל, עד שאני הגעתי…"

כך כתב ביולי 2010 איתמר לוי, אביר הספרים הישנים, על הספרים שהותיר אחריו צבי הרמן, שהיה חוקר, סופר וגם חבר ההנהלה המצומצמת של חברת צים אי שם בימי הזוהר שלה בשנות החמישים והשישים.

herman-with book

צבי הרמן וספרו ״עמים ימים אניות״

מי היה הרמן? הוא לא נחרט בזיכרון הקולקטיבי, אף על פי שרבים מילדי שנות השישים קיבלו ספר פרי עטו כמתנת בר-מצווה, ואף שיש רחוב על שמו בפאתי חיפה, בצומת קרית אתא. "ספנא וספרא", כך כינה אותו שלונסקי בעת "מסיבת-רעים עם צאת הספר", או בלשון ימינו אירוע השקה, שנערך על סיפון האונייה ירושלים ב-1962, לכבוד ספרו "עמים, ימים, אוניות." וגם אלתרמן שלח מכתב: "ספרך זה…חרטומו חד ומפרשיו נכונים וחובלו איש אמן במלאכתו." הרמן עצמו אמר באירוע שפירסם פרקים מהספר בעילום שם, והתלבט אם להוציאו בשמו האמיתי. הרתיעה אותו המחשבה שיאמרו עליו שהוא הסופר טוב מבין אנשי העסקים ויוסיפו שמבין הסופרים, הוא איש עסקים לא רע; "חששתי לזכות ב'מחמאה' זו," אמר. ואכן נראה שכל ימיו נע הרמן בין שני עולמות, העיסקי והאינטלקטואלי-ספרותי. הייתה לו להרמן קריירה די מוצלחת, שבשיאה ניהל את קווי הנוסעים של חברת צים, תפקיד ניהולי בכיר ונכבד; אבל הוא היה ונותר סופר ומשורר, אולי מתוסכל, ואולי יותר מכך היסטוריון, חניך אסכולה קלאסית, קורא יוונית עתיקה ולטינית. הוא היה גם עסקן פוליטי שסלד מפוליטיקאים, איש התנועה הליברלית (כלומר, מרכז-ימין פוליטי) שהיה מקושר היטב לצמרת הממסד המפא"יניקי, מבן-גוריון ומטה; לפרקים מעין פילוסוף, מטיף בשער, ועוד כהנה וכהנה. מעל כל אלה בערה אהבתו המוחצנת לים ולספנות, והוא נתן לכך ביטוי בכל הזדמנות.

פינג-פונג עם המוסד

אבל הבה נתחיל בהתחלה. צבי הרמן נולד בהונגריה, מדינה שאין לה מוצא לים, מה שלא מנע מרבים מבניה, כולל היהודים שבהם, לאהוב בלהט את הים והרפתקאותיו. הוא היה אלוף הונגריה לנוער בטניס שולחן, למי שחובב פרטים קטנים כאלה (כשהפליג על "שלום" עם כל הסלבס של התקופה, ניצח את כולם ביד שמאל). לארץ עלה ב-1934, היה ממקימי קיבוץ כפר גליקסון, והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית. בו בזמן היה פעיל חרוץ במוסדות הלאומיים של טרם קום המדינה, הגלויים והמחתרתיים. הוא זכה להערכה על יכולת הארגון שלו וטיפס לעמדות בכירות, היה חבר בהנהלת הסוכנות היהודית, בועד הלאומי ובקרן היסוד. בקצרה, עצם מעצמות הממסד הפוליטי של היישוב המתפתח בארץ ישראל. אבל החשובה מכל הייתה חברותו בהנהלת המוסד לעלייה ב', מבצע ההעפלה המסועף והחשאי של שנות המנדט. העיסוק האינטנסיבי באניות – רכישתן, הכשרתן, תכנון מסעותיהן – היו בלי ספק תקופה מעצבת בחייו, והעניקה לו הכרות דרמטית ומעשית מאוד עם עולם הספנות. בין 1945 ל-1947 שהה בשליחות המוסד לעלייה ב' בפאריס. אחר כך היה ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, בשיאה של העלייה הגדולה. ב-1956 הגיע לצים, חובר לעמיתיו מן המוסד לעלייה ב', יוסף ברפל וצבי יחיאלי, המנהלים הבולטים לצד ד"ר נפתלי וידרא.

הקריירה שלו בצים, וההתמקדות שלו בענף הנוסעים שאותו כאמור ניהל, היו תולדה של תובנה עיקשת ועמוקה שהיו שותפים לה גם שאר חבריו מן המוסד לעלייה ב', תובנה שהייתה מסקנה נחרצת של תולדות ההעפלה: מדינת ישראל חייבת ספנות עצמאית משלה, ואינה יכולה לסמוך על שום גורם זר. התובנה הזאת הפכה לעיקר-אמונה שהדריך את האיסטרטגיה ודרך הפעולה של צים בשנותיה הראשונות. הרמן, בזכות הלהט וכושר הביטוי שלו, הפך לשופרה של התפיסה הזאת. הוא חזר עליה בכל הזדמנות – בעשרות מאמרי-פתיחה לבטאון הבית של חברת צים, "תורן", בהרצאות, ספרים, וגם באוזניהם של קובעי מדיניות, שאת רובם הכיר היכרות אישית.

התובנה הבסיסית הזאת של הרמן וחבריו, לפיה המדינה חייבת עצמאות ספנותית, התייחסה בראש ובראשונה לספנות נוסעים, שכן זאת הייתה סיבת קיומה של ההעפלה: הובלת יהודים ארצה. שינויים מהירים ערערו את התובנה הזאת ראשונה, עוד טרם התערערו הרבה אמיתות יסוד ואקסיומות אחרות. העלייה ארצה בשנים הראשונות הייתה מפעל ענקים – אבל הוא הלך והסתיים במהירות. גלי העלייה הדלדלו. כמו כל ארגון גדול המחפש מטרות חדשות שיהלמו את המשאבים והיכולות שצבר, צים הפנתה את מוקד הפעילות שלה מאניות מהגרים שבאו לענות על כורח דחוף, לתיירות נוסעים ונופש. זה התחיל כבר בראשית שנות החמישים, והלך וצמח והשתכלל במהלך אותו עשור ובזה שאחריו. הרמן היה כוח מוביל חשוב בענף, ועל שמו רשומות הצלחות, כמו גם כשלונות. 

הרמן נתפש לעתים, אולי בגלל לשונו הנמלצת והלהט הילדותי שלו, כמין נעבעך תמים שאינו מכיר את צדדיה הפחות מושכים של המציאות, שבוי באידיאלים הנשגבים שלו וחי במין מגדל שן אקדמי. כל מה שצריך כדי להפריך את ההנחה הזאת הוא לקרוא בתשומת לב את כתביו. לצד הפאתוס ורוממות הרוח, הכיר היטב את המאטרייה שבה עסק. הוא כתב למשל על הברחות הימאים, תופעה שהפכה כל כך נרחבת ונודעת בציבור עד שהכתימה, לצערו ולמורת רוחו, את המפעל הגדול של הספנות העברית. הוא הכיר היטב את התעשייה היטב, מלמטה עד למעלה; ידע על מעשי שחיתות ועל מאבקי אינטרסים ומאבקים פוליטיים וכלכליים המתנהלים מאחורי הקלעים של הספנות הישראלית. בקיצור, האיש היה בעל תפישה ריאליסטית בריאה – אבל הריאליזם שלו לא מנע ממנו מלהתייחס אל הספנות הישראלית, ואל צים בפרט, בחרדת קודש ואהבת אמת.   

BenGurion&Herman (1)

הרמן וידיד, על סיפון אניית הפאר של צים, שלום. נעבעך תמים?

 

 

שרצים ורמשים במטבח

השיא היה אניית הפאר שלום, ורבות כבר נכתב אודותיה, אבל הרבה ממה שנכתב כתב בעצם הרמן עצמו. הוא היה קרוב מאוד אל הפרוייקט הזה מראשיתו, וליווה אותו בדרך החתחתים אל הגשמתו, הצלחתו הזמנית – ואל תבוסתו הניצחת, שהייתה מכת המוות של ענף אוניות הנוסעים כולו. הרמן היה כוח מוביל בגיבוש התפישה והחזון הגרנדיוזיים של האונייה שלום, ובנייתה כחוד החנית של ספנות נוסעים מודרנית, הולכת בגדולות, חדשנית וחסרת פשרות. העובדה שהשלום, עד ימינו אלה, היא מוקד בלתי פוסק לנוסטלגיה ועניין בקרב המתעניינים בתחום – והכוונה אינה רק לישראלים שהאוניה הייתה חלק מנוף ילדותם –  מעידה שהמטרות שהציבו להם קברניטי הפרויקט אכן הושגו. הבעיות שרדפו את שלום וחיסלו את הענף בתוך שנים ספורות היו מורכבות וגלובליות  – וגם קטנוניות ופוליטיות. במשולב, נכנסה האונייה היפה לסערה מושלמת, שאותה לא הצליחה לצלוח.

herman-left-Th-1957-UK cheif rabi

הרמן משמאל, מביט בחיוך מסויים ברב-חובל אקסל קד בפני מועצת חכמים כלשהי, על סיפון אנייה של צים.

הרמן נכנס ראשו ורובו למערך התכנון של האונייה ובעיקר לצדדים השיווקיים והמכירתיים שבהם תלוי היה עתידה. הוא ריכז אישית את הפרויקט המורכב והייחודי של עיצוב הפנים של האונייה. לשם כך גייס את צמרת העיצוב והאדריכלות בארץ – אל מנספלד, דורה גד ואריה נוי – והזמין את האמנים הצעירים והבולטים של התקופה לעטר את אולמותיה. הוא פנה גם לאמנים בינלאומיים בולטים, הזמין אותם לטיול ארץ על מנת שייצרו יצירות אמנות בהשראת נופיה. אין ספק שזה היה פרויקט מורכב וקשיים נתגלעו מכל עבר, חלקם טכניים, ואחרים שנבעו מן הגורם האנושי. למשל, הרמן ציפה לאונייה שמהירותה 23 קשרים, ומחלקתו תכננה את מסלוליה בהתאם – אבל התברר שמהירותה בפועל מעט יותר מ-20 קשר, לא יותר. 

הדוגמה הבולטת ואולי המשעשעת ביותר לתוכניות המתנגשות בתלאות המציאות, הייתה פרשת הכשרות במטבחי האנייה שלום. צבי הרמן, בשם הנהלת צים, תכנן שני מטבחים, כשר ולא כשר. המטבח הלא כשר היה חלק מאותו חזון רחב שעמד ביסוד הפרויקט: פנייה לשוק רחב של צרכני מותרות, ולא רק ליהודיה החביבים של אמריקה, שבאותם ימים כל דגל ישראלי על תורן, וכל מלח לא מגולח דובר עברית, הביא אותם לידי דמעות התרגשות ופתח את ארנקם המתפקע. בעיני הרמן, זה היה שוק מוגבל מדי, שימצה את עצמו במהירות. הוא רצה להתחרות עם הגדולים ביותר והטובים ביותר, אוניות הפאר והמותרות חוצות-האוקיינוסים, ה"קווין אליזבת'" וה"פראנס". חיש מהר דלפה הידיעה המרעישה בדבר המטבח הלא כשר לעיתונות הישראלית ויצרה משבר קואליציוני. הרמן סינגר באומץ ובגלוי על ההחלטה, ונימק אותה היטב. צריך לזכור שלא היה סתם בור פורק עול, אלא תלמיד חכם שיכול היה להתפלפל על סוגיות תלמודיות כמו בן ישיבה מצטיין מן המניין. ללא הועיל. לא עזר גם התרגיל שעשה, כשפנה לארגון רבני אמריקאי כדי לקבל הכשר לאותו מטבח באונייה, שנועד לשומרי כשרות. שוועתם של עסקני המפד"ל עלתה השמיימה, הלחץ הקואליציוני עבד, ומלמעלה הונחתה ההוראה שלא יהיה אוכל טרף בשלום. המפד"ל פירסמה לקט מאמרים על הפרשה: "הרבנות הראשית, כמו כל יהודי בעל רגש ואחריות לאומית, אינם יכולים להתחשב בנימוקים של רווחים כלכליים בשעה שהכבוד הלאומי נפגע מכך. הרי אין להעלות על הדעת שאונייה ישראלית תספק לנוסעיה תועבת בשר חזיר, שרצים ורמשים שנפשו של יהודי סולדת מהם." את הרמן כינו באיבה "הלוחם אמיץ ביותר למען הנהגת מטבח הטריפה באוניה שלום."  הרמן מצדו טען בעקשנות שמטבח גורמה בלתי כשר הוא תנאי יסוד בל-יעבור להצלחתה של האוניה בשוק הבינלאומי.

פרשת מטבחי השלום הביאה להתפטרותו של הרמן מהנהלת צים ב-1964, פחות מעשור לאחר שהצטרף אליה. אבל חייבים לומר שהכישלון של שלום היה כבד, ופרשת המטבח הייתה רק נדבך אחד במערך בעייתי במידה קיצונית ולוקה בחסר. רמת השירות הייתה כה גרועה עד שבעונתה השנייה השם הרע שיצא לאונייה גרם לכך שלא הצליחו למלא אותה. מערך סוכני הנסיעות בארה"ב, שאמור היה למכור את הקרוזים שלה, לא תיפקד. והייתה כמובן גם ההתנגשות הטראגית וחסרת המזל של שלום במיכלית הנורווגית סטולט דאגאלי, שעלה בחייהם של 19 ימאים נורווגים והחזירה את שלום, מחוצת-חרטום, לתיקונים בנמל ניו יורק. כאמור, סערה מושלמת.

בלב כבד, בלי ספק, הודיע הרמן על התפטרותו ועל לקיחת אחריות על הפרשה; לא דבר מובן מאליו בנוף הישראלי. שר התחבורה והדירקטוריון של צים ביקשו ממנו לחזור בו, והוא הקפיא את התפטרותו אבל בסופו של דבר היא נכנסה לתוקף. המפד"ל דרשה מראש הממשלה לוי אשכול שנציג שלה ייכנס להנהלת צים במקומו.  מעניין לציין שלמרות שהרמן הוא דמות נשכחת היום, בזמן אמתי עוררה פרישתו כותרות גדולות. את עמדתו הביע בברור, ואף קרא להקמת ועדת חקירה על פרשת השלום. אבל לאף אחד כבר לא היה כוח לזה: השלום נמכרה ב-1967, ולמרות דיכאון לאומי קל, וקצת זעם מדרך הטבע (היא נמכרה לגרמנים!) נשכחה הפרשה עם פרוץ מלחמת ששת הימים ונמוגה אל השיכחה.    

ספנא וספרא

גם הרמן נשכח. שערוריות חדשות טלטלו את צים ואת המדינה. הרמן פנה לכתיבה ותיעוד. מכיוון שהיה אדם חביב על הבריות, זכה לשיתוף פעולה נרחב עם חברת צים, גישה לארכיוניה ואירוח על סיפון אוניית מסע שלה, כל זאת על מנת לכתוב את ספרו החשוב "הכובשים בים נתיבה", שלשונו החגיגית וסגנונו המיושן במקצת לא מעיבים על היותו אחד המקורות ההיסטוריים החשובים ביותר לתולדות הספנות בארץ. הוא המשיך לכתוב על הנושאים שריתקו אותו – הספנות הקדומה, קרתגו. לבקשתו האישית של ידידו לויכוחים אקדמיים, דוד בן גוריון, כתב רומן על חניבעל, המצביא מקרתגו. הוא כתב מחזה בשם "המוקד", ורומן בשם "רוח לא כבולה" על ג'ורדנו ברונו, מדען איטלקי שהכנסייה העלתה על המוקד בלל רעיונותיו; וחטא גם בכתיבת שירה. את הרשימה המלאה של כתביו אפשר למצוא ברשת, ומקורות ההשראה שלו, מלבד חוויותיו האישיות בצמרת חברת הספנות הלאומית, היו כנראה באותה ספרייה שנזכרה בראשית הדברים. ומה נותר ממנה? לא הרבה, מסתבר – הרמן תרם את ספריו לספריית נמל חיפה, חלקם נדדו הלאה, ובסופו של דבר הגיעו למועדון נוער בחיפה, שחניכיו הזעיקו את איתמר לוי להצילם מכיליון. כמעט כל הספרים, ציין אז איתמר לוי, מצאו בית חדש. 

לסיום, שורות מפואמה שנכללה בספרו "לים תהילה", על הפלגה באוניית הפאר הצרפתית "פראנס", שנקלעה לסערה קשה, ולא עמדו לה מייצביה החדישים. "אילו דנטה ידע את זעם הים היה מחליף במים את אש הגיהנום/כוחות התופת משתחררים כשים ורוח מתחברים בנישואי זדון/…ואני? הפחדתי? לא אעז לומר שלא. עתה ירדתי לעומק הפתגם/אותו שמעתי מפי יורד-ים ותיק בעיר הנורמנדית רואן/על כוס יין בביסטרו קטן: "כדי להתפלל, חייבים להפליג בים". 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s