בקרוב יגיע הוולרמן

ניחוש מושכל: קוראי "המטען", ברובם המכריע, אינם מכירים מקרוב את אפליקציית ״טיקטוק״, אף שזכתה לכותרות כשהסתכסכה עם הנשיא לשעבר טראמפ. רשת טיקטוק פונה בעיקר לצעירים ולמטה מזה, הצורכים בלהיטות טרנדים שבאים והולכים בקצב גבוה. ולכן מפתיע מאוד שבאמצע מגפת הקורונה העולמית הגיח משום מקום גל ענק ששטף את הרשת וסחף את משתתפיה, ועניינו שירי ימאים מהמאה ה-19, הקרויים שנטי (shanty) – לא לבלבל עם השנטי במובנו הניו-אייג׳י-בודהיסטי. לתופעה ניתן שם: ShantyTok, והיא זכתה לכתבות רבות בעיתונות המודפסת והמשודרת, אולי בשל חוסר הסבירות הקיצוני שלה. נחזור אליה בהמשך, ואף נדגים. אבל ראשית, מעט רקע.

השנטי׳ס – המילה צצה באמצע המאה ה-19 ומקורה האטימולוגי אינו ידוע – היו שירי עבודה שליוו את המטלות המפרכות של ימאי אניות המפרש, בעיקר באיים הבריטיים אבל גם במדינות אירופיות אחרות. המקצב הריתמי של השיר ליווה את מקצב משיכת החבלים, הרמת המפרשים, החתירה, הפעלת המשאבות ושאר עבודות הים. שירי הים הושפעו משירים עממיים, והיו להם מאפיינים מוזיקליים ברורים ופונקציה מוגדרת: סינכרון עבודת הצוות ושיפור מורל הימאים. השירים העניקו אפשרות נרחבת לאלתור  – למשל להאט או להאיץ את הקצב בהתאם לנסיבות – ועל פי רוב התאפיינו בדפוס של קריאה ומענה – זמר מוביל, ״שאנטימן״, שר פראזה, ומקהלת הצוות עונה לו בשירת יחד.

עד כאן פינת המוזיקולוגיה. שירי השנטי נעלמו יחד עם אניות המפרש ושינוי אופי עבודת המלחים עם המעבר לאניות קיטור. כמה מהפופולריים שבהם חלחלו לתרבות העממית הכללית – כולם מכירים את ״מה נעשה במלח השיכור״ – אבל על הגחלת של שירי הים שמרו רק מתי מעט, חוקרים וחובבים שליקטו ושימרו שירים עממיים, לרוב באוספים הנעולים בספריות ואינם מוכרים לקהל רחב. ובכל זאת, פה ושם, פזורים ברחבי העולם, היו תמיד כאלה שהמשיכו לשיר, להאזין, לבצע וגם להקליט ביצועים עכשוויים של שירי ים עתיקים, עבור קהל נישה קטן אך נלהב.

אחד מאותם שירי ים שנאספו ותועדו טרם היעלמותם מגיע מניו-זילנד, מן התקופה שבה פרח בה ציד הלווייתנים, שהיה אחת התעשיות הגלובליות החשובות במאה ה-19. שמו ״Soon May the Wellerman Come״- בקרוב (אולי) יגיע הוולרמן – והוא הפך, בפיתול עלילתי בלתי הגיוני, ללהיט ענק של תקופת הקורונה.

האחים לבית וולר

מבין שבטי הימאים השונים נטלו ימאי אניות ציד-הלווייתנים תשעה קבין של סיכון ופרך. אם לא די בכך, רובנו, אני מניח, מביטים מנקודת המבט של ימינו, ומתוך תחושת עליונות מוסרית, בתיעוב מסוים על הפרקטיקה הזוועתית של ציד הלוויתנים. אבל זאת רק הערת אגב, שאין בה להקטין מסבלם או גבורתם של מלחי האניות הללו. השיר שבו אנו עוסקים נכתב, כמשוער, באמצע המאה ה-19. ניו-זילנד הפכה אז למרכז חשוב של ציד לווייתנים, וב-1831 יסדו שלושה אחים – אדוארד, ג׳ורג׳ וג׳וזף וולר – תחנת לווייתנים סמוך לעיר דנדין Dunedin בדרום ניו זילנד של ימינו. האחים הקימו עסק מצליח שסיפק ציוד ומזון לאניות ציד הלווייתנים. לעובדים שהעסיקו קראו אנשי וולר – ״הוולרמן״. תעשיית הלווייתנים בניו זילנד התייחדה בכך שהמסעות של האניות היו קצרים יחסית, והלווייתנים הניצודים עובדו על החוף ולא על סיפון האנייה. לשם כך הוקמו אותן ״תחנות לווייתנים.״  על אניות הלווייתנים שירתו ימאים מרחבי האימפריה הבריטית לצד ילידים אמריקאיים, פולינזים, אבוריג׳נים וגם מאורים מקומיים, שהשתלבו בתעשייה כיוון שהיא נשענה רבות על כישוריהם;  במפתיע, היא גם הביאה לאינטגרציה חברתית משמעותית – אדוארד וולר נישא פעמיים לנשים מאוריות וקשרי המשפחה של צאצאיו מגשרים עד ימינו בין הקהילות. בשנות השיא הפיקו בתחנה של הוולרים יותר מ-300 טון של שמן לוויתן בשנה, והוקמה רשת של שבע תחנות נוספות. הוולרים הפכו לאימפריה עסקית שהסתעפה לעוד תחומים – כולל ראשים מאורים מקועקעים ומשומרים (מוקומוקאי) שהיו מבוקשים מאוד באוסטרליה.

על פי ההשערה, היה זה נער צעיר על סיפון אנייה לציד לווייתנים בשם ״בילי או׳טי״ שכתב את השיר Soon May the Wellerman Come, אשר הפזמון הקליט שלו מתאר את כמיהתם של אנשי הצוות לבואו של איש האספקה של חברת וולר, שיביא עמו סוכר, רום ותה. בתי השיר הם מעין בלדה על רב-חובל ומאבקו העיקש בלווייתן, שמזכיר אולי את קפטן אחאב ומאבקו בלווייתן הלבן מובי דיק. יתכן שהשיר ליווה את העבודה של ביתור הלווייתן, מלאכה קשה ודוחה למדי.

בשנת 1966 פירסם מורה למוזיקה בשם ניל קולקוהון לקט של שירי עם מניו-זילנד, ובהם השיר שבו אנו עוסקים, אותו קיבל מאדם בשם וודס, שהיה אז בשנות השמונים שלו, ולמד את השיר שנים רבות קודם לכן מדודו. יש הסבורים שהדוד הוא-הוא מחברו המקורי של השיר שלנו, והיה ימאי צעיר באמצע המאה ה-19. חוקרים של מוזיקה עממית התלהבו מהאותנטיות של השיר, המתבטאת בלשון הציורית, בתיאורים של ציד הלוויתן ושל הסכנות האורבות לציידים. השיר התחבב על זמרי-פולק ואוהדי הז׳אנר, והוקלט מספר פעמים בארצות דוברות אנגלית לאורך השנים.

הדוור המזמר וחבריו

ואז נכנס לתמונה נתן אוונס. אוונס הוא צעיר סקוטי חביב – המבטא שלו כל כך סקוטי שבראיונות אתו צריך כתוביות – שעבד כדוור והשתעשע ברשת טיק-טוק בשירת שנטי כהלכתה. אי-אז, בלב מגפת הקורונה, העלה לרשת סרטון ובו ביצוע קצרצר של Soon May the Wellerman come בלווי תיפוף באגרופים ותו-לא.  

הביצוע המקורי של אוונס:

הסרטון הפך ויראלי, וזכה, כנהוג בטיקטוק, לעיבודים על גבי עיבודים, שבהם זמרים ומוזיקאים חובבים מקליטים על גבי הסרטון המקורי את עצמם מלווים את אוונס בקולם ובכליהם – צורה חדשה ועכשווית לחלוטין של שירה בציבור, בזמן שכל אחד מן המשתתפים, דרי כל קצוות תבל, כלואים בביתם בימי הקורונה. אולי להוציא המשתתפים מניו זילנד.

ההתארגנויות הספונטניות הללו יוצרות קהילות של ממש, ויש משהו מלבב בצפייה במקהלת זום ענקית שרה, בהרמוניה מושלמת, בשמחה ובהתלהבות, שיר ימאים עתיק, בימים של סגר וסגריר.

בצוע קולקטיבי – אחד מני רבים – של הוולרמן:

ולא רק חובבים: גם מוזיקאים כמו אנדרו לויד וובר, בריאן מיי, הגיסטריסט האגדי של

להקת קווין, וזמרי אופרה נודעים נתנו קולם בשירת ה״וולרמן״ יחד עם אוונס.

בריאן מיי:

ביצוע אופראי:

חיש קל הופיעו גם ביקורות מהללות: הביצוע של אוונס, כתב מי שכתב, מביע יכולת עמידה סטואית בפני זמנים קשים, וצעירי הטיקטוק, ממש כמו מלחי המאה ה-19, מחכים בערגה לכך שהימים הקשים יחלפו. העניין הפך לשיגעון של ממש ברחבי הרשתות החברתיות. בראיון לבי.בי.סי. בינואר השנה אמר אוונס: ״ביום שישי הייתי דוור. כרגע חתמתי עם חברת התקליטים הגדולה בעולם.״ ואכן חברת המוסיקה הענקית פולידור החליטה לשים עליו – ועל שירי הים הישנים – את יהבה. ״הוא הצית טרנד גלובלי של התעניינות בשירים מהז׳אנר הזה,״ הסביר נציג החברה.

״שירי הים נועדו לגבש אנשים, לשיר יחד, לרקוע יחד ברגליים לפי הקצב, למחוא כפיים ולשמור על המורל״, אמר אוונס. ״זה בדיוק מה שאנשים צריכים היום.״

הבשר רקוב והלחם מתולע

מעניין שהשפה הארכאית, התכנים הקשים והמציאות הרחוקה כל כך מחיי היום-יום של ימינו לא רק שאינם מרתיעים את ילדי הטיקטוק, ההיפסטרים והמצטרפים האחרים לטרנד שירי הים. להפך: הם חוקרים את מקור השירים ומתחקים אחרי חיי הימאים באניות המפרש שהולידו את השירים הללו. מתוך כורסת הסלון החמים שלהם, ואולי אחרי ארוחה נחמדה שהגיעה בשירות משלוחים, הם שרים בכוונה רבה: ״הבשר רקוב והלחם מתולע/ עזוב אותה ג׳וני, עזוב אותה/הזקן אמר, תשאב או תטבע/ עזוב אותה ג׳וני, עזוב אותה״. זוהי מובאה מתוך שיר המלחים ״עזוב אותה ג׳וני״, שבו מפצירה המקהלה במלח ג׳וני לעזוב את האנייה, שבה החיים קשים והשכר ירוד, הבעלים נוכלים וסכנת הטביעה תמיד קרובה.

הנה ביצוע בהשתתפות מאות חובבים של שיר המלחים leave her Johny

על פי עדויות שונות, את השיר ״עזוב אותה ג׳וני״, שמקורו בתקופת הרעב האירי הגדול, שרו המלחים רק קרוב מאוד לנמל היעד, זמן מתאים לשחרור קיטור של הצוות, במובן של לקטר, ןלבטא את הטרוניות הרבות שלהם כלפי האנייה והקצונה. מקור אחד מציין ש״לשיר את השיר לפני היום האחרון למסע היה מעשה שווה ערך למרד.״ הגירסאות המושרות ברשת הן מרוככות מאוד ומיועדות לכל המשפחה, אולי כדי לחוס המילניאלז הרגישים. לשיר היו הרבה בתים ש״הנייר אינו סובל״, כמו למשל:

“It's pump or drown,” the old man said,
“It's pump ye whores or we'll all be dead.”

Oh the rats are gone and we the crew,
It's damned high time we left 'er too.

עוד עשרות שירים של ימאי העולם הישן יוצאים מחדש לאור, מאחורי רבים מהם סיפורי ים מרתקים ועדות לתקופה היסטורית שחלפה. האם מדובר בטרנד חולף שיעלם כלעומת שבא? סביר להניח. בכל זאת, מי ששומר בלבו פינה חמה למסורת הימית הארוכה והמרתקת, יכול לשבוע קצת נחת מכל המהומה המוזיקלית הכובשת הזאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s