דב ברסלר, ימי בראשית

ימי בראשית

"הלכתי לים לא כהגשמה חלוצית או מתוך מניעים של 'כיבוש עבודה' או על מנת להביא עולים למולדתם, או, כמו בהמשך, לתרום למאמץ של בנות הברית בהובלה ימית לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, אלא מפני שקסמה לי תנועת האוניות המפליגות מהנמל ונעלמות אי שם מעבר לאופק, ובגלל שאהבתי את סיפוריהם של ג'ק לונדון ויוסף קונרד וקסמו לי המיסתורי והבלתי ידוע של דרך החיים בים" – הוידוי הקטן והכן הזה שייך לאחד מחלוצי הספנות בארץ, רב-חובל דב ברסלר, שהיה גם טייס של חיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה, איש שמהלך חייו שזור בנקודות מפתח היסטוריות של המאה ה-20 וסיפורו האישי משקף, במידה רבה, את תולדותיה של הספנות העברית בארץ ישראל.

זיכרונותיו של ברסלר, ככל הידוע לי, לא פורסמו רישמית, ואלי הגיעו רק כתדפיס של מעבד תמלילים ישן. חבל – הם ודאי ראויים לפירסום או לפחות לגירסה אלקטרונית, כי יש בהם מכל טוב למי שמתעניין בהיסטוריה של הספנות בארץ; ברסלר מתבל גם בהשקפותיו ודעותיו על נושאים שונים – הספר נכתב בתום קריירה ארוכה ומוצלחת, מנקודת מבט של משקיף מנוסה ובעל רוחב ראייה מרשים.

ברסלר נולד ב-1916 באוקראינה, אבל הפרטים המדוייקים על זמן ומקום הלידה לא ידועים במדוייק – "החפיפה בין מה שרשום במסמכים רשמיים לבין העובדות הייתה בימים ההם מקרית בלבד." ב-1920 הגיעה המשפחה ארצה והתיישבה במושבה עקרון. מאוחר יותר עברו לתל אביב וב-1930 לחיפה, שם החל הרומן של ברסלר עם הים. הוא הצטרף למועדון ימי בתקופת לימודיו בתיכון, עבד בעסק של אביו, שילוח פרי הדר מהנמל, ובגיל צעיר עלה כאיש צוות לספינה קרולה, אחת הראשונות במרשם הארצישראלי לצד אחותה, דורה. שתי הספינות היו בבעלות יהודי גרמני שהעביר עסקיו לכאן עם עליית הנאצים, וכך גם רוב צוותי הספינות (רב החובל של הדורה היה מיודענו רב-חובל הירשפלד) כאן התוודע לראשונה לחיי הים וגם לכמה דמויות בולטות, כמו וולטר דלמן, לימים רב-חובל וראש איגוד הקצינים, עליו הוא כותב בהערכה רבה. על קרולה הפליג בעיקר לנמלי מזרח הים התיכון. אחר כך עבר לאונייה עתיד, בפיקודו של רב-חובל שולץ, שהתהלך עם סמל נאצי בדש אפודתו, אבל נחלץ לסייע לאנשי צוותו היהודים באותה תקופה של רדיפות (הוא סייע לקצין המכונה היהודי שהופרד בשל חוקי הגזע מאשתו הגרמניה) – סיפור משונה ואופייני לאותה תקופה של תהפוכות היסטוריות; ברסלר הפליג גם על העליזה והעמל של חברת עתיד, על אוניית הנוסעים המהודרת תל-אביב, והוא מזכיר בזיכרונותיו את שמותיהם של רבים מאלה שהפכו בהמשך דמויות בולטות בספנות הישראלית, ואשר רכשו את הכשרתם הימית על האוניות הללו.

ב-1939 עלה ברסלר לאונייה בשם חיפה טריידר של חברה קטנה, החברה הארץ-ישראלית להובלה וספנות. היה עליה צוות שהיה מעין מגדל בבל של לאומים ושפות, מקפטן יווני ועד מסיקים מצריים, והאונייה הזכירה לו מיד את "אוניית המתים" של טראוון – אונייה מוזנחת ותנאי העסקה ובטיחות מחפירים. המזווה של האונייה כלל עדר קטן של כבשים, הדרך היחידה להבטיח אספקת בשר טרי באוניה ללא קרור. בין השאר ביקר ברסלר על סיפונה בנמל הגרמני קיל, ואחר כך בנמל דנציג – ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר הרפתקאות שכללו מעצר ע"י הצבא הפולני, הגיע הקונסול הבריטי לאונייה והורה לפיקוד לצאת מיד מהנמל לעבר לאלכסנדריה. האונייה – שגם אמצעי הניווט וההצלה עליה היו שרידים מעידנים מוקדמים יותר – לא הפליגה במסלול הרגיל, דרך התעלה האנגלית, אלא צפונה לאורך החוף הבריטי ולאחר מכן בחזרה דרומה, בערפל ובים סוער. בינתיים, בעוד האונייה עושה דרכה בים, פרצה המלחמה. הייתה זו תקופה של חשש ואי ודאות עקב התקפות גרמניות על אוניות סוחר. הטריידר הגיעה לנמל פלמות' בדרום אנגליה, שם נאספו עוד עשרות אניות סוחר שהמתינו להוראות והנחיות. מדי יום הגיעו ידיעות על אוניות סוחר שהוטבעו באוקיינוס, וחלק מאנשי הצוות דרש לרדת ולא להמשיך עם האוניה – הם הורדו ומן הסתם נעצרו על ידי הבריטים. הרשויות הבריטיות ערכו בינתיים בדיקות בטיחות, שהספינה נכשלה בהן כישלון חרוץ, והתוצאה המשמחת הייתה החלפת כל ציוד הבטיחות וההצלה. הוחלפה גם תחנת האלחוט באוניה, שהייתה מראשית ימי המצאת הרדיו, והגיצים שריצדו בין צינוריות הנחושת בזמן הפעלתה הדגימו היטב מדוע קוראים לאלחוטן באונייה "SPARKEY". בתוך כך החליפו גם את אנשי הצוות – בערב רב של ימאים, שהיו עצורים מסיבות שונות בבתי מעצר בריטיים. גם רב-החובל הוחלף, באדם שהגיע בסירה קטנה, חסר-הכרה משכרות, ואשר נשא עמו חבית רום כמטען כמעט יחיד. האונייה הייתה איטית מדי, כך שלא צורפה לשום שיירה, ויצאה לדרך אל מפרץ ביסקאיה בלי הנחיות לנתיבים בטוחים, אבל הגיעה בשלום לגיברלטר ולבסוף גם ליעדה הסופי, אלכסנדריה. את כל ההרפתקאות האלה מסכם ברסלר במלים "כך נסתיים נסיוני עם אוניה יוצאת דופן והפלגה מיוחדת במינה." 

אחר כך עבר ברסלר לחברת ללויד ימי ארץ ישראלי, בעלת האוניות הר ציון והר כרמל. כאן נתקל בצדדים הזוהרים פחות של הענף החלוצי שבו בחר מתוך תחושת ייעוד, ונאלץ להתעמת עם הבעלים, ברקוביצי. הלה, הוא כותב, שילם שכר נמוך במיוחד – שלוש לירות לחודש, בלי שעות נוספות, שעבורן נאלצו הימאים לעבוד בשפע. חברות אחרות שילמו שמונה לירות. אנשי הצוות היהודים זכו ל"סיבסוד" של לירה נוספת מטעם החבל הימי לישראל, שרצתה לעודד ימאות עברית. ברסלר כותב: "חלק מהמועסקים באניות היו צעירים יהודים שזו הייתה דרכם היחידה להגיע איך-שהוא לחופי ארץ ישראל ולהטמע שם, אך בבואם לארץ לא ניתן להם אפילו האישור הזמני לביקור בחוף…ברקוביצי ידע לנצל את המצב ולהעסיק אותם בתנאים מחפירים." ברסלר הצטרף לצוות הר כרמל, כשליח מטעם איגוד הימאים הצעיר, במטרה לבחון את המצב מקרוב. על הר כרמל ראה שחיתות, גניבה והתעמרות, ובעיקר הזנחה פושעת ואף השחתה של ציוד הצלה. "הלכתי למשרדו של מר ברקוביץ" הוא כותב, "והצעתי לו שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי:  'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."

ימי המלחמה

היוצרות התהפכו כאשר גוייסה האונייה למאמץ המלחמתי, ורוב הצוות הזר נטש אותה. כעת נאלץ הבעלים לשלם לצוות שכר הולם ואף למעלה מזה; את ההפלגה מארץ ישראל לבריטניה, דרך החופים העויינים של ספרד ופורטוגל, במזג אוויר קשה ובערפל, ועם ציוד ניווט "שלא היה שונה בהרבה מימי אדמירל נלסון" מתאר ברסלר כחוויה מאיימת, שהסתיימה בשלום בעיקר בזכות המזל העיוור: "במבט לאחור, עם הידע שצברתי במשך השנים…בפיקוד על אוניות בכל הגדלים, מאניות נוסעים עד מיכליות דלק עם 60 אלף טונות מעמס, אני יכול לומר בביטחה שבגירוד החופים באותו מסע היה לנו יותר מזל משכל שהיה לאותו רב-חובל."

גם הר ציון החליפה את כל ציוד הקשר וההצלה המפוקפק שהיה עליה כאשר הגיעה לאנגליה, והותקן עליה

תותח נגד צוללות. היא יצאה מקרדיף בראש שיירה של שבע אניות. התקשורת נעשתה, כמו בימי נלסון, באמצעות דגלי קוד צבעוניים. השיירה הקטנה הצטרפה לשיירה גדולה יותר של כחמישים אניות שהפליגה דרום- מערבה. ברסלר מתאר אפיזודה שבה נקרע החבל שעליו הונפו הדגלים, מה ששיבש את התקשורת בין אניות השיירה, וכאשר התנדב לטפס ברוח ובטלטולים אל ראש התורן ולהוריד את החבל הסורר, זכה לתודה שגבלה בהערצה מצד הקצינים הבריטיים. השיירה הענקית המשיכה לנוע, בליווי אניות צי שהטילו מדי פעם פצצות עומק. בשלה מסויים קיבלה הר ציון הוראה להיפרד מהשיירה ולהפליג לליסבון. ליסבון הנייטרלית הייתה הפוגה נפלאה לצוות, שבילה שם כמיטב המסורת הימית. דב ברסלר מונה שם לקצין שלישי בפועל, שכן הקצין המקורי סבל מדלקת תוספתן ונותר בבית חולים.

ברסלר ערך עליה עוד מספר הפלגות קצרות, שעה שמלחמת הצוללות הגרמניות נגד צי הסוחר של בנות הברית נכנסה להילוך גבוה. ברסלר מתאר את המעבר החד מבילוי בנמלים שאימי המלחמה טרם הגיעו אליהם, אל היציאה לים השבו אורב צי הצוללות הגרמני: "קשה להסביר את החדות הנפשית שבה אתה עובר מכוננות לקראת הגרוע ביותר בתנאי מלחמה בעיר נמל בריטית, אל החופש וההוללות בעיר נמל בארץ נייטרלית ואחר כך חוזר למשטר חירום של כלי שייט במים ממוקשים וסכנת הפצצות מהאוויר." כשעגנה הר ציון סמוך לעיר מרגייט בדרום בריטניה הטילו מטוסים גרמניים מוקשי עומק מגנטיים בשעות הלילה. עם בוקר הצטוו האניות להרים עוגן, ולשוט במהירות מינימלית. מאחורי הר-ציון ובצמוד אליה שטה אניה פולנית. נשמע פיצוץ אדיר, והאניה הפולנית התרוממה, התבקעה ושקעה במהירות עצומה: ברסלר סבור שלא היו הרבה ניצולים, אבל בכך טיפלו כלי שייט יעודיים שהיו בסביבה. השיירה התארגנה ויצאה שוב דרומה. חציית מיצר גיברלטר הייתה הקלה עצומה, כי המלחמה טרם הגיעה באותה עת אל הים התיכון. הר ציון הגיעה לחיפה, וכאן ירד ממנה ברסלר.

בקטע נרגש ומתריס כותב ברסלר על תחושותיו לגבי שירותם של הימאים הארצישראלים בצי בימי המלחמה, אשר "מוצנע משום מה, אולי מפני שהיה מחוץ לטיפולם של המוסדות הרישמיים של היישוב היהודי בארץ. שירות זה היה המסוכן ביותר בתוך כלל השירות של היישוב בזמן המלחמה, והפרודוקטיבי ביותר. אבל "משוררי החצר" בממסד לא שרו לו שירים…מה יודע הישראלי המצוי על חלקם של ישראלים בשיירות על פני האוקיינוס האטלנטי, על שירותם בשיירות האספקה מאנגליה למורמנסק, הנמל הרוסי שבתוך החוג הארקטי בצפון, בתקופה האפילה ביותר של המלחמה…ומי יודע על מה שקורה לימאים שאנייתם טובעה..בסירת הצלה בודדה במרחבים הענקיים של הים, כמו שקרה לגד הילב ואפרים צוק.."

פרק חשוב בביוגרפיה של ברסלר, שלא נרחיב עליו במסגרת זו, התרחש ב-1942, כאשר קרא, סמוך לשער פלמר בחיפה, כרזה המזמינה מתנדבים לחיל האוויר המלכותי הבריטי. למרות הסקפטיות של עמיתיו, החל בסדרת מבדקים, ובתום כמעט שנה החל רשמית את אימוניו לקראת שירות בחיל האויר הבריטי, אז כבר עטור בתהילת "הקרב על בריטניה" שבו, כידוע, מעולם לא היו חייבים רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך, כלשונו של צ'רצ'יל ( Never in the field of human conflict was so much owed by so many to so few). ברסלר נשלח לבית ספר לטייס במושבה הבריטית רודזיה, היא זימבאבווה של ימינו. את כנפי הטייס קיבל ב-1944. המלחמה כבר התקרבה לסיומה, אף כי איש טרם ידע זאת. אבל אבידות חיל האוויר הבריטי פחתו במידה ניכרת, והעתודות שהכשירו המתינו לתורן. את סוף המלחמה עשה באנגליה ובסקוטלנד, עבר הכשרות נוספות, אבל עוד בטרם יצא לטיסות מבצעיות, הסתיימה המלחמה. בעת שהותו שם פגש את רעייתו לעתיד, ריני.

בחזרה לים

ב-1950 חזר ברסלר לים, למרות שהתלבט רבות, שכן היה כבר בעל משפחה ואב לשניים. אבל הלחץ עליו גבר להמשיך לקריירה ימית, וכך היה. הוא הפליג כקצין שני על האונייה נחשון, ואחריה המשיך לסדרה ארוכה של אוניות, מהדור הראשון של חברת צים. את הפיקוד הראשון שלו קיבל על האוניה השלושה של הקואופרטיב אופיר, אונייה ישנה שרבי-חובלים רבים החלו את הקריירה על סיפונה. מכאן והילך פיקד על סידרה ארוכה של אוניות משא ואוניות מתמחות, ותיאוריו הימיים מיטיבים לאפיין את עולם הספנות שלפני עידן המכולות – ספנות מודרנית לכל דבר, שעדין נשמרו בה אלמנטים חשובים של מסורות ישנות יותר, ובראשן עצמאותו של רב-החובל ויכולתו לנקוט יוזמה, לקבל החלטות קשות בשטח, להתמודד עם מצבים קשים בהעדר תקשורת מיידית בכל עת, ובתוך כך לחסוך לעיתים סכומי כסף משמעותיים לבעלי האוניות. הוא כותב על הסיפוק האישי הגדול ששאב מביצועים יוצאי דופן, כמו בעת שפיקד על האונייה "הדר" ונכנס ללא נתב ובים גבוה לפתח הצר של הנהר, מכיוון שספינות הנתב לא יכלו לצאת לים עקב מזג האוויר. התימרון הצריך היכרות מעמיקה ומדוייקת עם נתוני הזרם, הגאות והשפל, הכרת תימרוני האונייה ועוד גורמים רבים שנשקלו בזהירות, ועבר בהצלחה – וזכה למחמאות מהמקומיים, ובעיקר – חסך עשרות אלפי דולרים של זמן המתנה מחוץ לנמל.

עוד חוויות לא שגרתיות כללו ניתוח דחוף לימאי שידו נפגעה קשות ממשור חשמלי בלב ים: בעזרת הוראות מהחוף באמצעות קשר רדיו, וגם בזכות העובדה הממוזלת שהקצין השני, דני קלר, היה בנו של רופא מנתח מחיפה,והתנסה בסיוע בחדר ניתוח. יחד, בעמל מפרך, תוך שהפצוע זועק מכאבים – הצליחו להציל את כף ידו, ולזכות במחמאות והשתאות מצד רופאי בית החולים הגרמני שאליו הועבר הפצוע עם הגעתם לנמל. עוד חוויות רבות של ברסלר מאותה תקופה מספרות את סיפורה של תקופה היסטורית שרבים מאנשי צי הסוחר דאז הכירו – עולם ימי שעם כל היותו מודרני ויעיל, עדיין שמר משהו מניחוח ההרפתקה והחירות של הספנות ההיסטורית.

בסוף שנות החמישים היה ברסלר אחד מאנשי צים שהושאלו לחברת הספנות הלאומית של גאנה, "הכוכב השחור", ופיקד על האונייה טאנו ריבר, עם צוות גנאי – על כל האתגרים הייחודיים הרוכים בכך. "במובנים רבים זה היה דווקא נוח," כותב ברסלר, "אבל זו לא הייתה הטריטוריה שלי, חסרה לי תחושת המולדת." מאוחר יותר נשלח בפתאומיות לבורמה, כמנהל תפעול של החברה הממשלתית "פייב סטאר ליין", שגם היא הוקמה בסיוע צים ועם צוות מקצועי שהושאל לבורמזים. כל אלה הם עדות להיקף, לגיוון ולתעוזה של היוזמות הישראליות בתחום הספנות באותן שנים.

כמו רבים מבני דורו, לאחר קריירה ימית ארוכה עבר לתפקיד חוף – תיפעול וניהול, ועלה במעלה ההיררכיה של חברת צים. במקביל המשיך להגיח מדי פעם מעבודתו המשרדית להפלגות, כרב-חובל מחליף, הן על אוניות נוסעים בקרוזים בים התיכון והן על מיכליות הדלק מאיראן. ברסלר הכיר מקרוב את כל ענפי הספנות המסחרית והיה "עד-מומחה" להתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את פני הספנות ואת עולמם של אנשי הים במחצית השנייה של המאה ה-20.

ברסלר מרבה לדבר בזיכרונותיו, בלי כחל וסרק, על תחושותיו ועמדותיו כלפי תופעות שונות הן בתחום המקצועי שלו והן בהיבט החברתי הלאומי הרחב יותר. הוא אינו נרתע ממתיחת ביקורת – להפך; הוא אינו חוסך שבטו מהנהלת צים, כמו למשל בעניין רכישת האונייה אתרוג, שנרכשה "בהזדמנות" בשטוקהולם, ולמרות שהיתה חדישה ומעוצבת, סבלה מבעיות קשות במנועיה, עד שנאלצו להחליפם בעלות גבוהה; ומצד שני על תופעות נפסדות בהתנהלות איגודי הקצינים והימאים. הוא עצמו היה בשני צידי המתרס, באופן מילולי ממש: בדיונים על הסכמים קולקטיביים עם האיגודים ישב הן בצד של המעביד והן בצד האיגוד – באותו דיון עצמו (כאשר הנושא היה חוזי העבודה עם אנשי ים בתפקידי חוף.) אלה הקנו לו נקודת השקפה רחבה ואובייקטיבית, וניסיון להגינות מירבית תוך הימנעות מ"פוליטיקה" ואינטרסים פרטיים המובילים לשחיתות. ב-1970 היה חבר המשלחת הישראלית לועידה ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) בז'נבה. ב-1978, בעת שביתת הימאים הארוכה שגרמה נזקים עצומים לצי הסוחר, פירסם במעריב מאמר דעה, ובו נקט עמדה חד משמעית נגד האיגודים ומניעיהם, שעשויים היו להביא לדעתו לקריסת הצי הישראלי. דעתו נשמעה ונחשבה בתחומים מקצועיים נוספים כמו השינויים הטכנולוגיים הסוחפים שהחלו להיכנס לאוניות המודרניות, ושינו מן הקצה לקצה את התפישה לגבי תפקידי צוות האונייה והפיקוד שלה. כך למשל פירסם מאמר ב-NAUTICAL INSTITUTE הבריטי בדיון נרחב בשאלת סמכויות רב החובל מול סמכויות המכונאי הראשי באניות מודרניות, והיה מעורב בתוכניות פיתוח וניסוייים של האירגון שנערכו באוניות של חברות ספנות שונות במטרה לבדוק צורות חדשניות של ניהול צוותי אוניות. בחברת צים היה ברסלר ראש האגף הימי, ובין השאר עמד בראש צוות שהפיק את המדריך המקצועי השלם והמקיף ביותר "הוראות כלליות לפיקוד האנייה" – אשר טיפל בכל ההיבטים של תפעול אוניות וניהולן. 

ברסלר פרש לגימלאות ב-1981, והלך לעולמו בשנת  2016. הזיכרונות שהותיר אחריו הם מצבה מרתקת ותוססת לחייו של איש ים שהיה נדבך חשוב ובולט של הספנות הישראלית בשנות הפריחה והשגשוג שלה, שנים שחלפו לבלי שוב.     

הסופרקרגו ומלך זולו

נתנאל אייזקס, הרפתקן יהודי-אנגלי צעיר, הפליג בתחילת המאה ה-19 לאפריקה, ומילא תפקיד משמעותי, אך נשכח, בהיסטוריה המודרנית של דרום אפריקה. סיפורו קשור בעקיפין לספנות הישראלית המודרנית.

"סופרקרגו." האם יש מישהו מוותיקי הצי או ענף הספנות שעדיין מכיר את המושג הזה? אולי אפילו הכיר אישית מישהו שנשא בתואר "סופרקרגו"? ספק רב. התואר והתפקיד נעלמו בהדרגה מעולם הספנות כבר בראשית המאה העשרים, ונותרו רק מעטים שנשאו בו. אבל היו ימים שבהם היה זה תפקיד שכיח, מכובד ודי חשוב בסחר הימי. הסופרקרגו היה נציגו של הסוחר או בעל האנייה – לעתים היה מדובר באותו אדם – על סיפון האנייה. הסופרקרגו יצא למסעות ארוכים, ונודע לו בעידן המפרשים תפקיד מסחרי חיוני, לא פעם שני בחשיבותו רק לקפטן. לא אחת נסגרו עסקאות הובלה בנמל שבו עגנה האנייה, רחוק מנמל הבית, בלי תכנון לוגיסטי ארוך טווח ובהחלטה זריזה. כל אלה היו בידיו של הסופרקרגו.

הסיפור שנביא הפעם עוסק בסופרקרגו בשם נתנאל אייזקס, צעיר יהודי יליד אנגליה, בעל רוח הרפתקנית נועזת, שמילא תפקיד משמעותי בהיסטוריה המודרנית של דרום אפריקה. ויש לכך אפילו קשר עקיף לספנות הישראלית המודרנית – אבל הבה נתחיל בהתחלה.

החבר של נפוליאון

נתנאל אייזקס נולד למשפחה יהודית אמידה בעיר קנטרברי. אביו היה סוחר ואמו הייתה בת למשפחת סוחרים אמידה בשם סלומון. אביו של אייזקס נפטר ב-1822, ואייזקס הצעיר נסע אל דודו מצד אמו, שאול סולומון, שהקים עסק מצליח של סחר ימי באי סנט-הלנה. סנט-הלנה, נזכיר, הנו אי בלב האוקיינוס האטלנטי שאליו הוגלה נפוליאון אחרי תבוסתו בווטרלו. הדוד העשיר, שאול סולומון, תואר כ"חברו היחיד" של המנהיג הצרפתי הגולה על האי, שעל חופיו סיים את חייו. סנט הלנה היה בעידן המפרשים נמל מעבר חשוב, ועגנו בו מאות אניות בכל שנה, בדרך מאירופה לאפריקה והודו ובחזרה.

אייזקס הצעיר לא קורץ מחומר של פקידים ולבלרים, ותיעב את הג'ובים המשרדיים שתכנן לו דודו המכובד. הוא הצליח לשכנע את הדוד שיתיר לו לעלות לאחת האניות שנשאו את הסחורות שלו, כאמור בתפקיד סופרקרגו, נציג הסוחר. אחרי אכזבה ראשונית (האנייה שעליה יצא חזרה לנמל הבית מיד עקב דליפה) עלה על אניית מפרש דו-תרנית מטיפוס בריג בשם "מרי", כסופרקרגו. אייזקס התעקש לצאת הימה דווקא על סיפונה של "מרי", מפני שהתיידד עם רב-החובל הצעיר של האנייה, הלויטננט קינג. גם הוא, אגב, יהודי. שניהם היו הרפתקנים בנשמה, ואפשר לנחש ששמירת האינטרס המסחרי של הדוד הייתה רק שיקול משני: נתנאל אייזקס עמד לנסות ולהגשים את מה שראה כייעודו האמתי – להפוך למגלה עולם.

הם יצאו לדרך ב-28 ביולי 1825, והפליגו לאפריקה. את המטען שלהם פרקו בקייפטאון. לקינג, הקפטן כבר היה ותק מסוים באזור. שנתיים לפני כן הפליג לנטאל, כיום נטאל-סוואזילנד, האזור המזרחי של דרום אפריקה (ששמו ניתן לו מפני שואסקו-דה-גאמה, האירופי הראשון שחלף באזור, ראה את חופיו בחג המולד הקרוי "נטאל" בפורטוגזית.) קינג הותיר בחוף משלחת אירופית מסחרית – שני אנשים, ליתר דיוק – ורצה לחזור ולחפש אותם, שכן במשך כמעט שנתיים לא נוצר עמם קשר. מלבד זאת טיפח תקוות לערוך סחר עם הילידים באזור נטאל, לקבל הרשאה מלכותית מסוג כלשהו על האזור, להפוך למושל שלו וכיוצא באלה.

ניצולים בארץ הזולו

אנייה טרופה על חוף נטאל. זאת איננה ה"מרי".

אנייה טרופה על חוף נטאל. זאת איננה ה"מרי".

שני אנשי המשלחת האבודה שהאנייה "מרי" יצאה לחפש היו בריטים בשם פיירוול ופין, והם יצאו למסע אל פנים הארץ כדי לנסות ולפגוש את המלך שאקה, מנהיגם האגדי של בני שבט הזולו, ששום אירופי טרם פגש. אנחנו שמענו אמנם בילדותנו על לובנגולו מלך זולו, אבל למען האמת ההיסטורית, לובנגולו היה מלך שבט המטאבלה, כפי שאכן אומרת כותרת המשנה של ספר הילדים הקלאסי של נחום גוטמן ("אבי עם המטאבולו אשר בהרי בולאוויה"). שאקה היה אחד המנהיגים האפריקאים החשובים בהיסטוריה: הוא נחשב למי שאיחד את שבטי הזולו, השתלט על שטחים חדשים ויצר ישות מדינית רבת-עצמה בדרום אפריקה, שהשתרעה על פני סוואזילנד, זימבבואה וחלקים גדולים מדרום אפריקה של ימינו.

"מרי" הפליגה מקייפטאון באוגוסט 1825 לאורך חופי דרום אפריקה, והגיעה בתום מסע לא קל אל מפרץ אלגואה, שם הצטייד צוותה לקראת מסע החיפושים הצפוי בפנים הארץ. בספטמבר יצאה שוב להפלגה והגיעה לאזור פורט נטאל, היא דרבן של ימינו. וכאן החלו העניינים להשתבש.

האזור היה עדיין ארץ לא נודעת, וכל אנייה שהגיעה לאזור שימשה גם נציגה של האדמירלות הבריטית לצורכי מיפוי, סימון ודיווח על מכשולי הניווט באזור. קינג, במסעו הקודם, מיפה שרטון חולי סמוך לחוף. "מרי" נשארה במרחק בטוח מהחוף, והלווייתנית – סירת המפרש הרב-משימתית שעל הסיפון – הורדה הימה כדי לבדוק אפשרויות עגינה. אולם הסירה נקלעה לגלי חוף גבוהים ובקושי נחלצה. התפתחה סערה שהלכה והחמירה. בקושי רב הועלתה הסירה בחזרה לסיפון, וכעת נקלעה ה"מרי" למצוקה של ממש עקב מזג האוויר. בהחלטה שהתבררה כמוטעית החליט רב-החובל לנסות לחצות את השרטון כדי להגיע למעגן, והתוצאה הייתה הרסנית. הספינה נתקעה על השרטון, ואנשי הצוות הבינו שהם חייבים לנטוש אותה, לרדת לסירות ולהגיע לחוף. החשש מפני הילידים התוקפניים והמאיימים ריחף על ראשיהם. אולם מזג האוויר לא הותיר להם ברירה, ולאחר שאחת הסירות התרסקה הצליחו אנשי הצוות להגיע לחוף. שם מצאו הניצולים את המחנה שהקימו פיירוול ופין, ובו כמה ילידים, לא מאיימים בעליל, ולמעשה עלובים למדי, שנותרו מאחור שעה שהמשלחת העיקרית יצאה אל פנים הארץ.

אף שאנשי הצוות לא התרסקו על אי בודד, אלא על הפינה הדרומית של יבשת אפריקה האדירה, מצבם לא היה שונה מכל רובינזון קרוזו: בלי אנייה, בלי דרך להזעיק עזרה ועם אתגרי ההישרדות באזור פראי. בניגוד לשני הידידים ההרפתקנים שלנו, רוב אנשי הצוות של ה"מרי" לא היו מעוניינים במסעות גילויים בארץ לא נודעת. בשוך הסערה החליטו חלקם להפליג בסירה שעמה הגיעו לחוף בחזרה לנמל האחרון שממנו באו, אלגואה ביי, מערבה משם על החוף הדרום אפריקאי – מסע מסוכן למדי שהוכתר בהצלחה. מאחור נותרו אייזקס, קינג, וארבעה מאנשי הצוות, אחד מהם בונה סירות בשם האטון. הם עמלו קשה כדי להפוך את הסירה הנוספת, שהתרסקה כמעט לשבבים, ראויה להפלגה, באמצעות קורות עץ שחילצו מן האנייה הטרופה וענפי עצים מקומיים.

המאמץ הזה עתיד היה להימשך כשלוש שנים. אייזקס וקינג החליטו לצאת בינתיים למסע גילויים בפנים הארץ. כך, בלי תכנון מוקדם, הפך המסע הימי של נתנאל אייזקס, אז עוד לא בן 18, למסע יבשתי שנמשך בסופו של דבר כשבע שנים, ובמהלכו חי בקרב המקומיים ורכש את אמונו של המלך הגדול שאקה, מנהיג בני הזולו. הוא למד את שפת הזולו ושלט בה היטב, למד מקרוב את אורחותיהם והשתתף בפוליטיקה המקומית. על עלילותיו בארץ הזולו לא נאריך כאן, ומי שמעוניין יוכל לקרוא על כך בספר שכתב, ומחקרים שנכתבו על אודותיו.

האמון שנתן המלך שאקה באייזקס הגיע לידי כך שהוא מונה ב-1828 ל"אינדונה אינקולה", תואר שמשמעותו מושל חבל נטאל ובעל אדמות רבות באזור. אבל כל זה הסתיים באחת כאשר אחיו-למחצה של המלך התנקש בו בסוף אותה שנה. ואייזקס חשש שבמאזן הכוחות החדש מצבו אינו איתן כבעבר. ב-1831, כאשר לדבריו הגיעו לאוזניו שמועות על מזימה לחסל את הלבנים המעטים שהיו באזור, עזב את חבל נטאל.

travelsandadven00isaagoog_0010

הספר והמחלוקת

כמו בשירו של אלתרמן על הנוסע הגדול בנימין מטודלה, "ובשובו מדרכיו הוא ישב/ומיד נוצתו החלה/חיש לכתוב את קורות מסעיו/עלי ספר, מילה בסלע." אייזקס פרסם את קורות מסעיו בספרו הגדול, בשני כרכים, "מסעות והרפתקאות במזרח אפריקה" ( Travels and Adventures in Eastern Africa ). זהו ספר עתיר חשיבות. כל המחקרים הגדולים והמקיפים שנכתבו לאורך השנים על תולדות עמי האזור, בין אם היסטוריים, אנתרופולגיים או אחרים, הסתמכו במידה כזאת או אחרת על הספר הזה. עמי הזולו לא הותירו אחריהם היסטוריה כתובה, וספרו של אייזקס היה דיווח מפורט ומקיף ראשון מסוגו של עולם בלתי ידוע לקוראים אירופיים.

הספר זכה לפופולריות ניכרת. יחד עם זאת לספר הייתה מטרה פוליטית – לשכנע את הכתר הבריטי לספח את האזור ולהפכו לחלק מן האימפריה. כמובן שאייזקס קיווה לקבל תפקיד רשמי, שטחים ורכוש במסגרת הזאת. הצגת הילידים באור שלילי, כפראים ברוטליים, עשוייה הייתה להוות טיעון בעד מעורבות צבאית של הבריטים בנאטאל. משום כך בשנים האחרונות העלו כמה חוקרים ספקות לגבי מידת הדיוק והנאמנות לפרטים של אייזקס. חוקר בשם דן וויילי טוען שאייזקס הגזים והפריז בתיאורי האכזריות הברוטלית וצמאון הדם של המלך שאקה, מתוך מטרה פשוטה – להפוך את ספרו לסנסציוני ופופולרי יותר, ולקדם את מטרותיו האישיות. וויילי גם פרסם מכתב שבו מייעץ אייזקס לאחד מעמיתיו הלבנים, פלין, לעשות בדיוק כך על מנת לקדם את הספר שעמד גם הוא לפרסם. הבעייה היא שאייזקס הוא במקרים רבים המקור ההיסטורי היחיד, להוציא "היסטוריה אוראלית", זאת שעברה מדור לדור דרך מספרי-סיפורים שבטיים, והיא נושא מחקר מעניין לכשעצמו אבל לא מקור היסטורי מהימן.

חוקרים אחרים מגנים על אייזקס כעל מקור רב ערך ויחיד במינו, שממנו שאוב רוב הידע המתועד שלנו על המקום והתקופה הנדונים. בעידן המודרני הפך שאקה מלך הזולו לדמות מיתולגית, לאייקון רב-חשיבות, גם אם שנוי המחלוקת, של בני הזולו, במיוחד לאחר תום משטר האפרטהייד. סדרת טלוויזיה פופולרית נעשתה עליו והוקם פארק תיירותי על שמו. שאקה זולו הוא סמל רב חשיבות של ומקור לגאווה אצל בני הזולו – אבל רוב המידע שעל יסודותיו נבנה המיתוס של שאקה שאוב מספרו של נתנאל אייזקס.

20131019ShakaZulu

פסל של שאקה זולו בלונדון

עבור אייזקס, הספר לא השיג את מטרתו בטווח הקצר, והמעורבות הקולוניאלית בנטאל נדחתה עד 1843. הוא לא השיג את מה שקיווה לו, אבל לא אמר נואש. הוא יצא להרפתקאות נוספות, הפעם בסיירה ליאונה של ימינו, במערב אפריקה. הוא פיתח שם עסק משגשג של גידול ויצוא עמילן המופק מצמח בשם מרנטת הקנה (arrowroot) והיה גם בעל אניות. הטוויסט האחרון בעלילותיו קשור בסכסוך עם מושל בריטי בשם ארתור קנדי, שהגיע לאזור, והאשים את את אייזקס במעורבות בסחר עבדים, שנאסר על פי החוק הבריטי. המקורות חלוקים בשאלה אם היה ממש בהאשמות, אבל אייזקס שמע עליהן, ושב לאנגליה, אולי כדי להגן על עצמו מאשמה ועונש. קנדי תכנן לבוא בעקבותיו, אבל אנייתו טבעה בדרך, על מסמכי התביעה נגד אייזקס, והמקרה לא נידון מעולם בבית משפט. אייזקס פרש, שבע עלילות ועשיר למדי, וחי בליברפול. הוא מת ב-1872 באגרמונט שבמחוז צ'שייר. במפות ימיות ישנות של נטאל מופיע "כף נתנאל" הנקרא על שמו.

chart_of_port_natal2

מפה של פורט נטאל ששרטט חברו למסע של אייזקס, קפטן קינג.

 

דרום אפריקה, החבל הימי ונתנאל אייזקס

עבור הקהילה היהודית הקטנה שהחלה להתפתח בדרום אפריקה היה נתנאל אייזקס דמות מוכרת, ויחד עם בני משפחתו שאול אייזקס וסמואל אייזקס, הוא נחשה לאחד האבות המייסדים של הקהילה שהפכה עם השנים לאחת המבוססות והמצליחות בעולם.

בין השאר עסקו יהודים בני דרום אפריקה במסחר ימי וספנות, בהצלחה לא מבוטלת, ופיתחו מסורת של זיקה וחיבה גדולה לספנות. מאז שנות השלושים הייתה הקהילה היהודית של דרום אפריקה תורמת ותומכת מרכזית של יוזמות ימיות שונות בארץ ישראל. בין השאר הוקם בדרום אפריקה החבל הימי היהודי – jewish maritime league – שבגלגולו המקומי בארץ נודע כ"חבל הימי הישראלי", החי"ל, ארגון רב פעלים שבין השאר דחף להקמת בית הספר לקציני ים והיה בין בעלי מניות היסוד של חברת הספנות הלאומית, צים. לאורך שנים רבות היו יהודי דרום אפריקה תורמים מרכזיים לאגודות ימיות וחינוך ימי בארץ. כתב העת שהוציא הארגון, שנשא את השם "לים" (באנגלית) עסק באינטנסיביות רבה בעתידה הימי של מדינת ישראל הצעירה, שאחריה חבלי הקמתה עקבו בדאגה, אהבה והערצה. הגליון של שנת 1948 גדוש מאמרים ותמונות שעוסקים רובם ככולם בהתרגשות הגדולה של סימני הריבונות הישראלית שזה עתה נולדה בנמלי הים של המדינה, ומאמרים מלומדים על הקשר היהודי לים. אין פלא שאחד המאמרים עוסק בנתנאל אייזקס, הרפתקן ויורד ים יהודי, כמקור השראה ודמות מופת לאנשי ספנות יהודים לעתיד לבוא.

Pages from Ha-Yam-Oct-1948-Vol-II-No-3

אניית המתים

"הדרומית הייתה פריט לאספני עתיקות", מספר בהומור מסויים בספרו "שביתת הימאים" נמרוד אשל, שעליו כתבנו בעבר, עם לכתו לגן העדן של הימאים שבו לא האמין. ״דרומית״ הייתה אחת האניות שבהן התלקחה שביתת הימאים הגדולה של 1951: "החיבה הרבה שרחשתי לה בתקופת שירותי הממושכת עליה הייתה אולי בגלל הדימיון הרב בינה לבין "אניית המתים" של טראוון, ספר שקראתי פעמים רבות." גם ימאים אחרים בני התקופה מזכירים את הספר, שהיה פופולרי מאוד אצל ימאים בעלי תודעה מעמדית, אבל נפוץ ופופולרי גם בקרב הציבור הרחב.

מהי אוניית המתים ומיהו אותו ב. טראוון, מחבר הספר? השאלה פשוטה, אבל לא התשובה. לפניכם הסיפור – או לפחות חלק ממנו.

"אוניית המתים" (Das Totenschiff), היה ספרו השני של הסופר הגרמני ב. טראוון. הוא פורסם ב-1926 בגרמנית, תורגם לכמה שפות ובמהלך השנים עשה לו שם בקרב מליוני קוראים. הוא מספר את קורותיו של מלח פשוט, אמריקאי מניו אורלינס בשם ג'ררד גיילס, (דמות אשר הופיעה גם בספרו הראשון של המחבר, וחזרה וכיכבה גם בספרים אחרים שלו). גיילס מוצא את עצמו בנמל אנטוורפן ללא תעודות. מכיוון שאינו יכול להוכיח את זהותו הוא נעצר, מגורש, ולבסוף מוצא עבודה על אנייה בשם "יוריק". מסתבר שהצוות כולו מורכב מחסרי-מזל וחסרי תעודות כמותו, ולא בכדי. זוהי גרוטאה מתפוררת והמלחים מועסקים בתנאי עבדות ובסיכון חיים יומיומי.

השם אניית המתים – הביטוי האנגלי הוא "coffin ships' – הוא שמן של אניות שערכן לבעליהן גבוה יותר כאשר הן טובעות, כי דמי הביטוח מכניסים להם יותר מאשר האנייה העובדת. האמת הלא נעימה מסתברת בהדרגה לימאים החווים את הסיכון והפרך של עבודה על אנייה שדינה נגזר.

האניות הללו אינן המצאה ספרותית: הן היו חלק מן המציאות של חיי הים במאה ה-20, ומי יודע, יתכן שמשהו מזה עדיין קיים בימינו. המחבר, שחתם בשם ב. טראוון, כתב גירסה נוספת, מעט ארוכה יותר של הספר, באנגלית, וכאשר ביקש ממנו המוציא לאור פרטים ביוגרפיים, ענה לו במכתב: "ההיסטוריה האישית שלי לא תאכזב את הקוראים, אבל היא עניייני הפרטי ואני רוצה לשמור אותה לעצמי. אני אינני חשוב יותר מסדר-הדפוס של הספר, מהכורך, מהאשה שאורזת את הספרים ומזאת שמנקה את המשרד."   

המכתב הזה הוא ראשיתה של תעלומת טראוון, שהולכת ונמשכת עד ימינו. כי הוויכוח על זהותו של המחבר הוא נושא למחקרים רציניים, שאינם מסוגלים להגיע למסקנה חד משמעית וחותכת. טראוון הוא התעלומה הספרותית הגדולה ביותר של המאה ה-20. אחרי שנספר עליה מעט נשאל גם את השאלה המתבקשת – האם היה טראוון ספן, והאם "אניית המתים" מבוססת על חוויותיו האמתיות על פני הים?

האיש שלא היה

טראוון נולד ב– שיקגו? בעיירה הגרמנית שווייבוס, היום בפולין? באיזו שנה? האם נולד בשם אוטו פייג, כפי שגורסת אחת התיאוריות אודותיו? האם היה בנו הבלתי חוקי של הקיסר וילהלם השני? או בנה של שחקנית תיאטרון אנגליה? כל אלה הן רק חלק מן התיאוריות על קורותיו ומוצאותיו של האיש, שבתקופות מסויימות הפכו לאובססיה של העיתונות החוקרת בארה"ב. אבל רק שנים רבות אחרי מותו ב-1969 אפשר היה לבסס סיפור עובדתי, עדיין חלקי מאוד ומלא חורים, של חייו.

על ילדותו המוקדמת ומוצאו אין שום מידע בדוק או תיעוד רשמי. כשנעצר ע"י משטרת לונדון ב-1923 ונחקר, טען שנולד בסן פרנסיקו ב-1882. זאת הייתה בדיחה אופיינית של האיש: הוא ידע שכל הרישומים הפומביים נהרסו בשריפה שפרצה בעקבות רעידת האדמה הגדולה בסן פרנסיסקו ב-1906, כך שלא ניתן היה לאמת את דבריו. באותה חקירה סיפר גם שהפליג על אניות שונות מאז שהיה בן עשר, אבל כעת החליט לחיות חיים מסודרים וישרים. הבריטים לא השתכנעו, ולאחר שבילה תקופה בכלא בריקסטון, גורש מבריטניה והגיע בסופו של דבר למקסיקו, הארץ שבה בילה את רוב חייו. כשיצא למסעותיו החדשים השתמש לעתים בשם רט מארוט.

השם הזה – רט מארוט – היה ידוע למדי בגרמניה של ראשית המאה העשרים. רט מארוט היה שם העט והבמה של שחקן תיאטרון, עיתונאי, מחזאי, ופוליטיקאי אנרכיסט רדיקלי. ב-1919 נערך בגרמניה מעין נסיון קצר מועד למהפכה קומוניסטית, ובמינכן הוקמה "רפובליקה סובייטית באווארית". היא החזיקה מעמד בערך שבוע, ורט מארוט הנ"ל היה שר התעמולה שלה. בחודש מאי דוכא הניסיון הפוליטי הזה ורט מארוט ידידנו נלקח, כבול בידיו, במשאית אל אתר הוצאה להורג; על פי אחד הסיפורים, קפץ מן המשאית וברח. זאת הסיבה, אומרת אחת התיאוריות, שנמלט מגרמניה לבריטניה וטען שהוא אמריקאי – כיוון שגזר דין מוות ריחף מעל ראשו בגרמניה. הגיוני? אולי, אבל החוקרים לא מסכימים על שום פרט, ולא משתכנעים מראיות כגון צלקת עמוקה שעיטרה את ידיו, על פי עדות מאוחרת של ידיד – מזכרת מבריחתו הנועזת מן המשאית שהובילה אותו אל כתת הירי.

traven_b

טראוון, פוטו רצח של הסקוטלנד יארד

איננו יודעים אילו עוד הרפתקאות עבר ברחבי אירופה וכיצד הגיע בסופו של דבר ללונדון. אין עוררין על כך שהגיע בסופו של דבר למקסיקו, התיישב בה – והחל לכתוב סדרה של ספרים שאפשר לכנותם "ספרי הרפתקאות פוליטיים". הם עסקו בקורותיהם של הרפתקנים בני מעמד הפועלים, אנשים עניים ונואשים הנאבקים במערכת אכזרית, מנצלת ועושקת. הם זכו להצלחה רבה, מסחרית וביקורתית, תחת שם העט ב. טראוון.  

 

 

האוצר של סיירה מאדרה ועוד סיפורים

קצת אחרי שהתיישב במקסיקו בראשית שנות ה-30 שלח טראוון למוציא לאור ידוע, קנופף, שלושה ספרים פרי עטו, הפעם באנגלית. חלקם כבר פורסמו בגרמנית, אולם לטענתו נכתבו במקור באנגלית. הגירסאות האנגליות היו ארוכות יותר. אחד מהשלושה, "האוצר של סיירה מאדרה", פורסם בארה"ב ב-1935 וזכה להצלחה גדולה, והאחים וורנר רכשו את הזכויות להפיק סרט על בסיס הספר, עם אחד הבמאים הגדולים של הוליווד, ג'ון יוסטון. מלחמת העולם השנייה עיכבה את הצילומים, והסרט צולם בסופו של דבר ב-1946, בכיכובו של האמפרי בוגארט. לאתר הצילומים הגיע אדם מסתורי שהזדהה בשם האל קרובס, וטען שהוא נציגו ומיופה כוחו של הסופר טראוון; הוא ליווה את הפקת הסרט, שצולם במקסיקו, כיועץ טכני.

כשיצא הסרט לאקרנים בהצלחה עצומה, ואף זכה בכמה אוסקרים, התעוררה בארה"ב קדחת טראוון רצינית. האולפנים עודדו אותה כמובן, נכתבו מאמרים ארוכים על אודות איש המיסתורין שכתב את הספר; אנשי צוות ההסרטה חשדו בדיעבד שאותו יועץ מסתורי שליווה את ההפקה לא היה אלא טראוון עצמו, בשם בדוי. התיאוריות פרחו, אבל לא הייתה שום דרך לאמת אותן. עיתונאים שטסו למקסיקו על מנת לאתר את אותו האל קרובס חזרו בידיים ריקות. טראוון נותר דמות מסתורית וחמקמקה גם אחרי שהפך לכוכב מדיה. איש לא פגש בו ולאיש לא היה מושג מי הוא באמת.    

600full-the-treasure-of-the-sierra-madre-photo

למרות שהאוצר של סיירה מאדרה היה שיא מסויים בקריירה שלו, טראוון המשיך לכתוב ובהצלחה נכרת. הוא פרסם כתריסר רומנים ואחר כך כתב בעיקר סיפורים קצרים. ב-1959 הוסרט גם "אניית המתים." ספריו האחרים לא עסקו בנושאים ימיים, גם כאשר הופיע בהם הגיבור רב-התלאות שלו, המלח ג'ררד גיילס.

טראוון מת ב-1969, והותיר בעזבונו עוד חומר ספרותי שלא פורסם – גם מסמכים וחפצים אשר הובילו, בסופו של דבר, לפתרון חלקי של תעלומת חייו, או לפחות לבניית תיאוריה מתקבלת על הדעת המוסכמת על החוקרים. רובם מקבלים כיום את הטענה ש"רט מארוט", "ב. טראוון" ו"האל קרובס" הם אותו אדם עצמו, שהיה לו לפחות עוד שם בדוי אחד נוסף ברישומי משטרת ההגירה של מקסיקו. הוא נישא לאשה מקסיקנית המנהלת את עזבונו, ואשר שיחררה – לאט ובקמצנות – עוד קצת עובדות על חייו.   

טראוון באניית המתים

נחזור לאנית המתים, ספר שהיה כאמור חומר קריאה פופולרי בקרב ימאים ישראליים, וימאים בכלל, והטביע חותם מיוחד על רבים וטובים מהם.

שנים לאחר מותו אמרה אלמנתו – ודבריה מקובלים על רוב חוקרי טראוון – שטראוון יצא מבריטניה ב-1924 על אחת מאותן "אניות מתים" – ראשית לנורווגיה, משם הפליג לאפריקה, ולבסוף הגיע כאיש צוות על סיפון אנייה הולנדית לטמפיקו שבמקסיקו, בקיץ 1924. ההפלגות הללו, טענה האלמנה, הן שהיוו את הבסיס לספר אניית המתים; ואכן, אחד השמות שבהם השתמש – רט מארוט – מופיע ברשימת הצוות של ספינה נורווגית בשם HEGRE שיצאה מלונדון אל האיים הקנריים באפריל 1924. זהו אחד המקרים הבודדים בהם מסמך נפרד ועצמאי מאשר איזשהו פרט מתולדותיו של טראוון, אם כי גם הוא שנוי במחלוקת.

את הספר, המתאר בפרוטרוט את החיים על אניות הקיטור הרעועות של אותו זמן, יש המשווים ל"קומדיה האלוהית" של דאנטה אליגיירי, היצירה הגדולה המתארת את ייסורי הגיהנום: הסקת דוודי הקיטור באניה היא אלגוריה ברורה לאותה תופת. אבל בהמשך מתברר לקוראים כי תיאוריו הקיצוניים של הדובר, המלח גיילס, על אימי הדוודים הקטלניים באנייה יוריק, כמו גם אנשיה, אינם אלא הכנה לאניית המתים האמתית, "קיסרית מדגסקר": "בהשוואה אליה, הייתה היוריק גברת קשישה וכבודה, עם כריות-בניחוח לוונדר במגרותיה. יוריק לא העמידה פנים שאינננה מי שהיא. אני מוצא את עצמי מתאהב בה." כי "הקיסרית", אליה נחטפים גיילס וחברו, היא אניית מתים של ממש: רב-החובל שלה עומד להטביע אותה בזדון, ולימאים לא נותר אלא לנסות ולתכנן את הישרדותם, כנגד כל הסיכויים.

האם טראוון ואנית המתים שלו עדיין רלוונטיים כיום? זה תלוי. לא מפתיע שכותבים רדיקליים עדיין רואים בו סופר חשוב המתאר את מוראות הקפיטליזם הברוטלי המוביל לפשעים איומים – וכל אלה עדיין, להשקפתם, רלוונטיים; אבל מפתיע שיש הטוענים כי דגלי הנוחות הפופולריים כל כך בספנות של ימינו הם התגלמויות מודרניות של אניות המתים: "ימאים מן העולם השלישי המפליגים על אניות בדגלי נוחות, המאפשרים לבעלים להתעלם מכללי בטיחות והגנה על הסביבה…" – כותבת בלהט רדיקלית אוסטרלית המסקרת את ספרו של טראוון, והיא איננה היחידה. אבל גם בלי אידיאולוגיה, אניית המתים הוא סיפור הרפתקאות ימי ראוי לקריאה. וצפו בהזדמנות גם באוצר של סיירה מאדרה עם האמפרי בוגארט. הנאה מובטחת.

 

הר ציון: ההתחלה

אוניה עברית בדגל קפריסין

בכמה וכמה רשימות היסטוריות שפורסמו כאן הוזכרה האנייה הר ציון, שפעלה בחופינו בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. "הר ציון" תועדה רבות, ואף הונצחה על בול דואר, אבל בדרך כלל מסתפקים הכותבים עליה במידע יבש, שלא עושה צדק עם קורותיה הדרמטיות ועם פסיפס הדמויות המרתקות שפעלו על סיפונה. לפניכם סיפורה של האנייה, כולל כמה אפיזודות שעדיין לא ראו אור.

שני מתעדים חשובים של תולדות הספנות המוקדמת בארץ, רב-חובל זאב הים וצבי הרמן, כתבו על חברת הללויד הימי הפלסטינאי, או הארץ-ישראלי, כעל פרק חשוב במאמץ הימי של היישוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. דמות המפתח ביוזמה הזאת היה לזר ברקוביצי (לעתים הוא מוזכר כסתם ברקוביץ'), יהודי מרומניה שהחל את דרכו כסוכן אוניות והחליט להתפתח ולהפוך לבעל אוניות בקו שהכיר היטב. לא נותרו לנו הרבה עדויות על ברקוביצי, ואפילו תמונה שלו אין, אבל כנראה שהיה שועל ותיק ומנוסה בעסקי הספנות, קשוח למדי וערמומי, ורחוק מרחק רב מהתרבות הציונית החדשה שהלכה והתפתחה כאן בארץ, זאת שביסודותיה עקרונות לאומיים ולא פחות מכך סוציאליסטיים. הייתה כאן תאונה חזיתית פוטנציאלית, וזאת אכן התרחשה.

לזר ברקוביצי החל את דרכו כסוכן אוניות והחליט ולהפוך לבעל אוניות. לא נותרו לנו הרבה עדויות על ברקוביצי, ואפילו תמונה שלו אין, אבל כנראה שהיה שועל ותיק ומנוסה בעסקי הספנות, ורחוק מרחק רב מהתרבות הציונית החדשה והסוציאליסטית. הייתה כאן תאונה חזיתית פוטנציאלית, וזאת אכן התרחשה.

"ללויד ימי ארץ-ישראלי" היה בעצם עניין יהודי פנימי: ברקוביצי זיהה הזדמנות עיסקית – תנועה צומחת במהירות של נוסעים וסחורות מהים השחור לארץ במהלך שנות השלושים – והחל לנצל את קשריו ולחפש שותפים להקמתו של עוד "ללויד", מילה שעיטרה את תאריהן של עשרות חברות ספנות קטנות, ללא סיבה אמיתית פרט להילת העוצמה והיציבות שהעניק השם הספנותי העתיק. ברקוביצי ואחיו באו לארץ, וצירפו כמה שותפים (המהנדס עמנואל טובים; נסים משולם – סוכן אניות חיפאי, לימים ראש לשכת הספנות בשנים 1949-56; משה שלוש; עו"ד פרברשטיין), אבל השותף החשוב באמת היה איגנציו מסינה, יהודי איטלקי מגנואה ובעל חברת ספנות באותו שם. מן הסתם היה ברקוביצי סוכן של מסינה, ואולי הכירו בדרך אחרת, דרך רשת הקשרים הספנותית, או היהודית. מסינה, כאמור בעל אוניות מבוסס, מכר לו בשנת 1933 שתי אוניות, "פרוגרסו" ו"ריזווליו" (RISVEGLIO), בתנאים לא רעים ותמורת נתח בעלות. אלה הפכו ל"הר כרמל" ו"הר ציון", ופרטים רבים על האניות הללו קל למצוא היום ברשת.

risveglio

לזר ברקוביצי הצהיר עם שותפיו הצהרת כוונות נרגשת בדבר היותה של החברה שהקים חלק בלתי נפרד מן התנועה הלאומית של העם היהודי. אולי אין זה נאה לפקפק בכנות הכוונות שלו, אבל כאמור קודם כל ומעל הכל היה ברקוביצי איש עסקים ממולח, שפעל בסביבה עיסקית מאתגרת, כפי שנהוג לומר היום. תחילת דרכה של החברה החדשה לא הייתה פיקניק.

אחיו של לזר ברקוביצי (שמו היה כנראה קלמן, אבל אין זה ודאי) איתר וגייס לשורות החברה החדשה את רב החובל אריך הירשפלד, שעל קורותיו כבר כתבנו כאן באריכות. הירשפלד, ששמח מאוד על ההזדמנות לחזור ולהפליג, הפך לאיש אמונם של האחים ברקוביצי. הוא המתין בחיפה לקבל את הפיקוד על האנייה ריזווליו, ששמה עמד להפוך להר ציון. האנייה לא הגיעה בזמן היעוד, ורק כעבור שלושה ימים הגיעה הידיעה שעלתה על שרטון באזור ה"דודקנס" שבים האגאי. ברקוביצי הטיל על הירשפלד לצאת אל האנייה. היא חולצה מהשרטון והועברה, לאחר תיקון מאולתר, למספנה בפיראוס. זה היה כמובן כאב ראש טכני ואדמיניסרטיבי רציני: הבעלות הייתה עדיין של המוכרים, ולדברי הירשפלד אלה רצו רק לצאת ידי חובה ולתקן את האנייה באופן רשלני. בכלל, לדבריו, הייתה עויינות ניכרת מצד הצוות האיטלקי: "כל חבר המלחים האיטלקיים היה חדור שנאה אלינו ועד הרגע האחרון ניסה לנהוג בסבוטז'ה", הוא כותב. הוא חשד שהתאונה עצמה נגרמה מזדון, או לפחות מרשלנות. הירשפלד פעל לדבריו תחת לחץ ניכר על מנת להחזיר את האנייה לכושר שייט, אבל הלחץ על בעלי החברה, ברקוביצי, היה כפול ומכופל: הוא כבר פירסם לוחות הפלגה ומכר כרטיסים, וכעת הושבתה האנייה. לכך נוספה תסבוכת ביורוקרטית בעניין דגלי האניות. בסופו של דבר נרשמה הר ציון בקפריסין, ורק זמן קצר לאחר מכן זכתה אחותה, הר כרמל, לרישום ארץ ישראלי ולרשות להניף דגל ארץ ישראלי, שנוצר במיוחד לשם כך – "דגל בריטי, עם עיגול לבן בתוכו ובתוך העיגול הכתובת "ארץ ישראל". אירוני אולי שדווקא האנייה אשר פורמלית הייתה רשומה תחת דגל המושבה הבריטית קפריסין זכתה ברבות הימים להופיע על בול דואר ישראלי.

ha-zion

lloyd-posters

קצינים חתיכים וזעם מרקסיסטי

לאחר חבלי הלידה הקשים החלה "הר ציון" להפליג בקו הסדיר מהארץ לקונסטנצה, לעתים דרך קפריסין. היא הייתה גם אניית דואר, מינוי רשמי של הרשויות. הירשפלד מתאר נסיעה אופינית של הר ציון: טעינה בקונסטנצה של עשרים קרונות עצים, מאתיים ראשי בקר חי, אלף עופות חיים, ומאה שלושים וחמישה נוסעים. הצוות כלל 54 איש. המטבח, חשוב לציין היה כשר, בהתחשב בקהל היעד. הירשפלד כותב שהאניות היו במצב טוב, אבל תקלות בדוודים פגעו לעתים בלוח ההפלגות הסדיר. החברה התחרתה באניות רומניות ופולניות (ראו מאמר על פולוניה) שזכו לסיבסוד ממשלתי, ומאמציה להכניס רווחים ולמשוך לקוחות היו כמעט נואשים. מצד אחד שיחקו פירסומי החברה על הרגש הלאומי, אבל בו בזמן הבטיחו לנוסעים הפוטנציאליים הפלגת מותרות נעימה מענגת. רב החובל הירשפלד גייס את נסיונו העשיר באוניות קרוז מפוארות וחוצות אוקיינוסים: הוא עמד על כך שתהיה תזמורת באנייה וטרח לספק בידור ושעשועים לנוסעים; הוא הקפיד שהקצינים וחלק מהצוות יהיו "גברים טובי רואי", ואין הכוונה לבעלי ראייה חדה אלא להפך, כאלה שנראים טוב, בעיקר במדים. "זה הקנה שם טוב לאנייה, כי מיד יכולתי לקבוע ששמונים וחמישה למאה מן הנוסעים היו נשים."

 פירסומי החברה פרטו על הרגש הלאומי, אבל בו בזמן הבטיחו הפלגת מותרות מענגת. רב החובל  גייס את נסיונו  באוניות קרוז מפוארות וחוצות אוקיינוסים: הוא עמד על כך שתהיה תזמורת באנייה וטרח לספק בידור לנוסעים; הוא הקפיד שהקצינים וחלק מהצוות יהיו "גברים טובי רואי"

אבל למטבע הזה היו שני צדדים. הנה עדות – שטרם פורסמה – מתוך זכרונותיו של רב-חובל דב ברסלר, לימים טייס בחיל האוויר המלכותי ורב-חובל בכיר בצים, צרוף לא שכיח. ברקוביצי, הוא כותב, שילם שכר נמוך במיוחד – שלוש לירות לחודש, בלי שעות נוספות, שאותן נאלצו הימאים לעבוד בשפע. חברות אחרות שילמו שמונה לירות. אנשי הצוות היהודים זכו ל"סיבסוד" של לירה נוספת מטעם החבל הימי לישראל, שרצתה לעודד ימאות עברית. ברסלר כותב: "חלק מהמועסקים באניות היו צעירים יהודים שזו הייתה דרכם היחידה להגיע איך-שהוא לחופי ארץ ישראל ולהטמע שם, אך בבואם לארץ לא ניתן להם אפילו האישור הזמני לביקור בחוף…ברקוביצי ידי לנצל את המצב ולהעסיק אותם בתנאים מחפירים." ברסלר הצטרף לצוות ה"הר כרמל", אחותה של "הר ציון", כשליח מטעם איגוד הימאים הצעיר, במטרה לבחון את המצב מקרוב. כאמור, ההתנגשות בין איש העסקים האמיד לבין הפרולטריון המהפכני הזועם של חיפה האדומה היה רק עניין של זמן. על "הר כרמל" ראה ברסלר שחיתות, גניבה והתעמרות, ובעיקר הזנחה פושעת ואף השחתה של ציוד הצלה. "הלכתי למשרדו של מר ברקוביץ" הוא כותב, "והצעתי לו שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי:  'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."

ברסלר: "הצעתי לברקוביצי שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי:  'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."

אבא חושי שלח ב-1939 מכתב זועם ומאיים אל ברקוביצי: "אתם דורשים מסיקים בעלי ניסיון ורוצים לשלם להם שכר של 4 וחצי לא"י לחודש, נמוך יותר משכרם של היוונים…עמדתכם היא סתירה לכל הכרזותיכם על העקרונות של שמירה עבודה עברית…לתשובתכם נחכה עד יום ד'." נראה שהוא עדיין ממתין.

ברקוביצי רצה את תמיכת הגופים הממסדיים של המדינה שבדרך, כמו הסוכנות היהודית, בין השאר כיוון שהתכוון לגייס הון ע"י הפצת מניות, בברכת המוסדות הלאומיים. לכן הצהיר חזור והצהר על עקרונות החברה, מעין סעיפי מניית זהב: דגל ארץ ישראלי, עבודה עברית, מניות בידי יהודים ושמירה על קו קבוע לארץ. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. אבא חושי, מטעם מועצת פועלי חיפה, שלח ב-1939 מכתב זועם ומאיים אל ברקוביצי: "אנו יודעים היטב מה מצב העבודה העברית ב"הר כרמל" ומהו המצב היום ב"הר ציון" ומחובתנו לא רק להטיף לכם מוסר…אתם דורשים מסיקים בעלי ניסיון ורוצים לשלם להם שכר של 4 וחצי לא"י לחודש, נמוך יותר משכרם של היוונים…עמדתכם היא סתירה לכל הכרזותיכם על העקרונות של שמירה עבודה עברית." הוא מציב אולטימטום – לקבל לעבודה את הימאים היהודים. "בתשובתכם תלויה התנהגותנו להבא. לתשובתכם נחכה עד יום ד' 8.2 ש.ז." נראה שהוא עדיין ממתין.

kenes-hail-1937

לטובתו של ברקוביצי שיחקה העובדה שהביקוש לעבוד על האנייה היה גדול, ולא אחת מטעמים אידיאולוגיים לא פחות. כך כותב אחד מאנשי הצוות, יצחק גסנר, שהיה אז בן 16: "כבוגר תנועת "זבולון" שהכשירה נוער לימאות עברית הייתה לי הזכות להיות ימאי באוניה העברית הראשונה הר ציון – אוניה שכמותה לא הייתה לפניה: לבנה בעלת 2 תרנים גבוהים. אורכה 150 מטר רוחבה 15 מטר בעלת 3 סיפונים, שני סיפונים לנוסעים, הסיפון השלישי למשא. משקלה 5000 טון וכולה אומרת הוד והדר! האוניה הפליגה בקו חיפה- קפריסין- איסטנבול- ורנה- קונסטנצה. (עבדתי כ) עוזר למסיק בחדר המכונות כי באותם זמנים האוניות היו מונעות ע"י מנועי קיטור. בחדר המכונות חום אימים, עבודה קשה ומתישה, אבל הייתי מאושר כי הייתי ימאי עברי ועבדתי באוניה העברית הראשונה!" גם הירשפלד מתפייט: "הצליח הדבר בידי להרכיב חבר מלחים יהודי טהור שהוכשר לכך כהלכה ונתקשר לאנייתו קשר הדוק ואיתן. כל אחד מהם מילא את חובתו מתוך שביעות רצון מלאה, שאים למצוא דוגמתה כמעט בכל העולם כולו. כאישור לכך שמשה לנו החיבה הרבה שרחשו כל הנוסעים להר ציון."

ואכן, מצד יחסי הציבור זכתה הר ציון לחיבה גדולה, והתכבדה להיות האניה הראשונה בנמל תל-אביב החדש, אלמלא מנעה ממנה סערה להתקרב לחוף.

פרוץ מלחמת העולם השנייה שינה את כללי המשחק. הר ציון הטעינה אשלג בשקים ויעד היה נמל ניופורט הסמוך לבריסטול. הירשפלד, שפיקד עליה כשש שנים, נאלץ לעזוב את האנייה, שכן הממשלה הבריטית קבעה שרק רבי-חובלים ואלחוטאים בריטיים יורשו להפליג באניות בדגל בריטי. הצוות הזר נטש, וכעת נאלץ ברקוביצי לפנות לאיגוד הימאים העברי ולבקש כוח אדם. הוא הבטיח שכר לפי תנאי איגוד הימאים הבריטי. "זכרנו לו את שנות העושק," כותב ברסלר, והאיגוד דרש עבור ההפלגה הראשונה שכר כפול. ברקוביצי, כותב ברסלר, "לא היה טיפש. מה שאנחנו דרשנו היה 'מזון לתרנגולות' כפי שנהוג לומר, לעומת הרווחים העצומים שהוא יקבל כדמי הובלה ימית שהאמירו שחקים לאחר פרוץ המלחמה." לא בקלות בלע ברקוביצי את העלבון.

תותחים ודגלים

עם פרוץ המלחמה מסתיים המאבק המעמדי ומתחיל מאבק אחר, קטלני בהרבה.

אבל מכאן והלאה מסתיים המאבק המעמדי ומתחיל מאבק אחר, קטלני בהרבה. ברסלר ממשיך את תיאור ההפלגה לאנגליה בימי המלחמה: בהגיעם לגיברלטר התברר להם שהם חייבים להמשיך ללא שיירה וללא ליווי של הצי המלכותי. רב החובל, איש ניו זילנד מן הוותיקים שגוייס עם פרוץ המלחמה לצי הסוחר, בחר להפליג סמוך לחופי ספרד ופורטוגל הנייטרליות, ולהמשיך "לגרד" את חופי ביסקאייה עד התעלה האנגלית כדי להמנע מיציאה לים הפתוח והאיום של הצי הגרמני. את זאת עשה במזג אוויר קשה וערפילי, עם ציוד ניווט מימי נלסון, ללא מכ"ם, שטרם הומצא אז. במבט לאחור, אומר ברסלר, היה להם יותר מזל משכל. הם הצליחו להגיע לבריסטול, וכאן עלו למספנה, "אחרי שנים של תחזוקה לקויה והזנחה פושעת". כן, ברסלר אינו מקל בשיפוטו את בעליה ומפקדיה הקודמים של הר ציון.

במספנה הותקן על הר ציון תותח נגד צוללות, ושני תותחנים הצטרפו לצוות. הר ציון יצאה הימה מנמל קרדיף בראש שיירה של שבע אניות. התקשורת נעשתה, כמו בימי נלסון, באמצעות דגלי קוד צבעוניים. השיירה הקטנה הצטרפה לשיירה גדולה יותר של כחמישים אניות שהפליגה דרום- מערבה. ברסלר מתאר אפיזודה שבה נקרע החבל שעליו הונפו הדגלים, מה ששיבש את התקשורת בין אניות השיירה, וכאשר התנדב לטפס ברוח ובטלטולים אל ראש התורן ולהוריד את החבל הסורר, זכה לתודה שגבלה בהערצה מצד הקצינים הבריטיים. השיירה הענקית המשיכה לנוע, בליווי אניות צי שהטילו מדי פעם פצצות עומק. בשלה מסויים קיבלה הר ציון הוראה להיפרד מהשיירה ולהפליג לליסבון. ליסבון הנייטרלית הייתה הפוגה נפלאה לצוות, שבילה שם כמיטב המסורת הימית. דב ברסלר מונה שם לקצין שלישי בפועל, שכן הקצין המקורי סבל מדלקת תוספתן ונותר בבית חולים.

ברסלר ערך עוד מספר הפלגות קצרות, שעה שמלחמת הצוללות הגרמניות נגד צי הסוחר של בנות הברית נכנסה להילוך גבוה. בנמל גרייבסנד שעל התמזה הצטרפה לאנייה קצינת המכונה מרי דרמונד (ראה מסגרת).  ברסלר מתאר את המעבר החד מבילוי בנמלים שאימי המלחמה טרם הגיעו אליהם, אל היציאה לים השבו אורב צי הצוללות הגרמני: "קשה להסביר את החדות הנפשית שבה אתה עובר מכוננות לקראת הגרוע ביותר בתנאי מלחמה בעיר נמל בריטית, אל החופש וההוללות בעיר נמל בארץ נייטרלית ואחר כך חוזר למשטר חירום של כלי שייט במים ממוקשים וסכנת הפצצות מהאוויר." כשעגנה הר ציון סמוך לעיר מרגייט בדרום בריטניה הטילו מטוסים גרמניים מוקשי עומק מגנטיים בשעות הלילה. עם בוקר הצטוו האניות להרים עוגן, ולשוט במהירות מינימלית. מאחורי הר-ציון ובצמוד אליה שטה אניה פולנית. נשמע פיצוץ אדיר, והאניה הפולנית התרוממה, התבקעה ושקעה במהירות עצומה: ברסלר סבור שלא היו הרבה ניצולים, אבל בכך טיפלו כלי שייט יעודיים שהיו בסביבה. השיירה התארגנה ויצאה שוב דרומה. חציית מיצר גיברלטר הייתה הקלה עצומה, כי המלחמה טרם הגיעה באותה עת אל הים התיכון. הר ציון הגיעה לחיפה, וכאן ירד ממנה ברסלר. גם יצחק גסלר, שאמו החביאה מפניו את הדרכון שלו כדי למנוע ממנו לעלות האנייה, נותר בחוף. די מהר התברר עד כמה שיחק להם מזלם.

harzionletterבסוף אוגוסט 1940 טורפדה הר ציון על ידי צוללת גרמנית שכינויה 38-U, בפיקודו של Heinrich Liebe. היא הייתה אז בדרכה מליברפול לנמל סוואנה בארה"ב, מה שמעיד על כך שהאנייה הישנה, שעד אז שימשה בעיקר בקווים קצרים יותר, נמצאה מתאימה גם לחצות את האטלנטי. לא הרבה ידוע על נסיבות טביעתה: האירועים הללו היו כל כך שכיחים בימי המלחמה, עד שפרט לפרטים היבשים נודע רק מעט. נראה שמזג האוויר היה סוער מאוד, סירת הצלה שהורדה למים התהפכה, והימאים שנאחזו בה נכנעו לחשיפה ולקור. כולם פרט לאחד, יווני קפריסאי, ששרד שעות ארוכות בים הסוער ונאסף על ידי משחתת בריטית. כאן בארץ הייתה הידיעה בכל זאת מרעישה קצת יותר. 17 מהנספים היו בני היישוב הקטן בארץ, והימים רק ימיה הראשונים של המלחמה. מצורף כאן המכתב הנורא שקיבלו בני המשפחות של הנספים; שוב צריך לזכור שמדובר בימי המלחמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה. רב החובל הירשפלד התאבל על חבריו לצוות שאבדו, וציין במיוחד את וולף, מכונאי מוכשר ששירת עמו על הר ציון מיומה הראשון. וברקוביצי? הוא פינה את הבמה, ונמוג מבין דפי ההיסטוריה. שתי אוניותיו המגוייסות אבדו, והחברה שלו נסגרה ולא חזרה לפעול. לא עלה בידי למצוא את המשך קורותיו, אם כי הוא נזכר במקום אחד כיו"ר התאחדות עולי רומניה בשנות הארבעים.

ויקטוריה דרמונד על הר ציון

 Victoria_Drummond_1941דב ברסלר, שהפליג בימי המלחמה על הר ציון, מזכיר את קצינת המכונה ויקטוריה דרמונד שעימה הפליג – אישה בתפקיד שלא שירתו בו נשים מעולם לפני כן, ומעטות מאוד עשו זאת גם ברבות השנים ולאחר בואה של של המהפכה הפמינסטית. דרמונד, בת למשפחת אצולה סקוטית, הייתה בתו של רב-חובל וחונכה לעצמאות ולקריירה, אבל בחירתה יוצאת הדופן להיות קצינת מכונה נראתה מוזרה מדי אפילו לבריטים האקצנטריים. למרות זאת התקבלה כמתלמדת והחלה במסלול הארוך והמפרך להסמכה, כנגד כל הסיכויים ומול אפיזודות של התנכלות ועויינות.החל מ-1929 ניגשה לבחינות הסמכה למכונאי רהמרוטה לעבור אשי, אבל הוכשלה שוב ושוב על ידי הועדה הבוחנת, שאנשיה הודו בסופו של דבר שלא היו מוכנים להסמיך אישה, למרות כישוריה המעולים. המלחמה זימנה לה כמו לנשים רבות בתחומים שנחסמו בפני נשים, אפשרויות חדשות, אבל לא בקלות. אניות בריטיות עדיין סרבו לקבל אותה, ואחד מעמיתיה הציע לה לנסות ספינות זרות. הר ציון נזקקה נואשות לקצין מכונה, ובצוק העתים – ובעיקר לאור הקרדיט וההמלצות המצויינות – גייסו אותה.דרמונד הפליגה עם הר ציון לאנטוורפן, שם ניצחה על שיפוצים שאיפשרו לאנייה החבוטה לעבור את מבחני הכשירות של לוידס. אבל אז עלה להר ציון מכונאי יווני  שלישי, שעויינותו המתמשכת הביאה בסופו של דבר לכך שעזבה את האונייה כחודש לפני שטובעה. דרמונד הספיקה לערוך עוד מספר הפלגות בים התיכון על הר ציון, ובין השארהשתתפה בפינוי  הקונסול הבריטי וחיל המצב ממרסיי לגיברלטר. כשחזרה האנייה ללונדו ירדה כאמור, ועברה לאונייה בשם בוניטה, עליה ביצעה מעשי גבורה והפגינה תיפקוד מקצועי עילאי תחת אש, מעשים שזיכו אותה בתואר MBE, אות כבוד מלכותי מכובד. היא המשיכה בקריירה ימית ארוכה ומפוארת. נפטרה בשנת 1978, וספר על קורותיה נכתב על ידי אחייניתה, הברונית צ'רי דרמונד.

 

   

אל-באבור אילי ג'בהום, או פולנייה בשירות הציונות

בדיחה פולנית

בדיחה ישנה שואלת איך מדבר יהודי פולני פיקח עם יהודי פולני טפש, והתשובה היא בשיחת חוץ, וורשה-ניו-יורק. לפעמים גם וורשה-תל-אביב, תלוי בתקופה ובנוסח. בדיחה אכזרית, כמובן, כי לצאת בזמן מפולין לא היה עניין כל כך פשוט, ולא קשור בהכרח לחוכמה. כך או אחרת, יהודים רבים היגרו מפולין בתקופה הקריטית של שנות השלושים, הרף עין היסטורי לפני חורבן יהדות פולין בשואה. אלה שעלו ארצה היו חלק ממה שזכה לכינוי הקולקטיבי "העלייה החמישית". רבים מהם באו באניה אחת שעליה נספר כאן, ואשר הפכה כמעט במקרה, ודאי בלי כוונה מתוכננת, לנדבך במפעל הציוני.

יהודים פולנים

יהודים פולנים מפליגים (מקור: וויקיפדיה)

לפני שהתעופה הפכה לאמצעי התחבורה הנפוץ והמקובל, אנשים נסעו באניות, לכל יעד ולכל מטרה. בסוף המאה ה-19 הוקמו ופעלו קווי ספנות חשובים לשרותם של גלי ההגירה הגדולים מאירופה. כמעט כל מדינה אירופית חשובה הפעילה קו ספנות נוסעים טראנס אטלנטי, וב-1930 הצטרף גם קו פולני צנוע: קו גדיניה אמריקה. הייתה זאת חברה שהוקמה ב-1930 בשותפות בין חברה פולנית בשם "זגלוגה פולסקה" וחברה דנית. שמה המקורי המלא באנגלית – לא אנסה אפילו את הנוסח הפולני – היה Polish Transatlantic Shipping Company, והחל מ-1934 שמה הרשמי היה Gdynia America Shipping Lines. אחת משלוש האניות הראשונות של החברה הייתה פולוניה, אניית נוסעים נאה שנבנתה ב-1910 במספנות הגדולות שעל נהר הקלייד בסקוטלנד, סמוך לגלזגו, עבור צי הסוחר הרוסי. שמה המקורי היה קורסק. כאשר הצטרפה לחברה הפולנית, לאחר שהאחרונה רכשה את ה-Baltic American Line, לא הייתה אם כן חדישה במיוחד, אבל נחשבה אנייה טובה ואמינה. החברה הפעילה כמה אניות למטען ונוסעים, בעיקר בין פולין והים הבלטי לצפון אמריקה. לא מפתיע שקהל יעד מרכזי של החברה היה המגזר היהודי, וחלק ממודעות הפרסום שלה היה באידיש.

polonia early add

Polonia-MF_Konstancja

ההוכחה המוחשית ביותר לכך שהחברה הייתה קשובה לרחשי הקהל והשוק (ואולי גם להכוונות של גורמים פוליטיים מסויימים, כפי שנראה להלן) הייתה החלטתה לפתוח קו שרות קבוע במזרח הים התיכון, בין עיר הנמל הרומנית קונסטנצה לנמלי ארץ ישראל המנדטורית. בדרך פקדה האנייה את Polonia_PPPAאיסטנבול, או כפי שכונתה במודעות הפרסומת הישנות "קושטא", ואת פיראוס ביוון. יהודי פולין עשו דרכם ביבשה ברכבות אל חוף ים השחור, ושם עלו לסיפון הפולוניה בדרכם ארצה.

הפילסודסקי והבעייה היהודית

המציאות ההיסטורית שברקע הייתה סבוכה ומאיימת. חלק מיהודי פולין חשו שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם. בד בבד עם עליית המשטר הנאצי, שהאידיאולוגיה שלו, ובמרכזה אנטישמיות ארסית, חלחלה אל הקרקע הנוחה של קבוצות פולניות לאומניות אנטישמיות, חל שנוי פוליטי שאין להגזים בחשיבותו ב-1935: המרשל פילסודסקי, אבי הרפובליקה הפולנית המודרנית וסמל של יציבות ויחס הוגן ליהודי פולין, הלך לעולמו. השפעת מותו של פילסודסקי על היהודים בפולין הייתה גדולה, (מאמר מקוון מאת ההסטוריונים יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, "הדרך לספטמבר 1939", מרחיב על כך). האבל הפומבי של נציגי מגזרים שונים של יהדות פולין – מרבנים ועד המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי – היה חסר תקדים, הן בפולין והן בארץ: "הקונסוליה הפולנית הוצפה במברקים, נציגי מוסדות וארגונים הגיעו לנחם, ובמקומות שונים, ובהם הכנסייה הקתולית ביפו, קוימו טקסי אזכרה. ועד התאחדות עולי פולין ערך תפילת אשכבה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שבה נכחו הקונסול הפולני, נציגי הרבנות הראשית, באי כוח המוסדות הלאומיים ועוד.

"ביום ראשון, 19 במאי 1935, נאספו כאלף נוסעי האונייה פולוֹניָה על הסיפון. הרב שאול טאוב ממודז'יץ אמר "אל מלא רחמים", ורב החובל של האונייה הודה לנוסעיו על השתתפותם בצערה של פולין. הפולוניה החלה לפעול בקו לארץ ישראל זמן קצר קודם לכן. אחרי מותו של פילסודסקי גבר הלחץ, האנטישמי ביסודו, לעודד הגירת יהודים מפולין: בתזכיר שהוגש למועצת חבר הלאומים בז'נווה בידי נציג פולין בספטמבר 1935, נאמר במפורש כי הגירה של יהודים לארץ ישראל היא צורך כלכלי דחוף של פולין, כדי "להקל על צפיפות האוכלוסין בה". פולוניה שירתה אם כך גם את הרצון הפולני להיפטר מיהודיה. אלא שמצד שני, כמות הסרטיפיקטים שאישרה ממשלת המנדט הלכה והצטמצמה.

סוכנות האניות שטיפלה בפולוניה היתה מ. דיזנגוף ושות', שכידוע ממשיכה לפעול עד ימינו כסוכנת צים. הפולוניה הייתה גם "אניית דואר", מוסד רב חשיבות שנעלם בערפילי הזמן: דואר אוויר עוד לא היה נפוץ, ואניות שהילכו בקווים קבועים ובזמנים קבועים היו אמצעי אידיאלי להעברת דואר. ההרשאה לשמש כאניית דואר הגיעה מטעם רשויות המנדט הבריטי, שחתמו ב-1935 על חוזה עם "האדונים הנכבדים מ. דיזנגוף ושות' הסוכנים של שרות הקו "פולניה- א"י " להובלת הדאר פעם לשני שבועות מא"י לאירופה", כפי שפרסם העיתון דאר היום.

פולוניה התחרתה בחברות ספנות אחרות שפעלו בקווים שהובילו לארץ, שוק ספנותי תוסס ופעיל בהחלט. פעלו בו חברת "לויד טרייסטינו" האיטלקית, שמיתגה את שרותיה בהעניקה לאוניותיה שמות כמו Galilea Gerusalemme ו-Palestina, או חברת "אדריאטיקה", לצד יוזמות ציוניות במובהק, כמו "חברת ספנות ארץ-ישראלית" שהפעילה את האנייה היפה תל אביב, או חברת ללויד ימי ארץ ישראלי שהפעילה את האניות הר ציון והר כרמל, שעליהן כבר נכתב לא מעט, גם כאן ב"המטען". התחרות בין החברות לא הייתה אולי בראש מעייניהם של הנוסעים, שהיו מן הסתם עמוסים, טרודים, נרגשים ואפילו מפוחדים בתוך מסלול ההגירה הדרמטי. אבל היא באה לידי ביטוי בעתונות התקופה, במודעות פרסומת גדולות ומסעות יח"צ בשיתוף סלבריטאים.

IMG_20140520_113918

פרסומת לפולוניה, כנראה ב"הארץ", שנות השלושים. מישהו מזהה את רובינא בתמונה?

 

הרושם הברור הוא שלאורך שנות השלושים התנהלה בארץ ישראל המנדטורית זירה ימית פעלתנית מאוד, ובתוכה תפסה הפולוניה מעמד בכיר. עשרות אלפי עולים הגיעו על סיפונה ארצה, ולא מפתיע לכן שפולוניה הפכה לחלק אינטגרלי של המפעל הלאומי. לכאורה הייתה אנייה פולנית למהדרין, ללא זיקה ציונית כלשהי, ואולם היא גוייסה בלי שום היסוסים לשירות המפעל הציוני והמאבק של היישוב, בעיקר בשנות המרד הערבי (36-39) והשאיפה הגוברת לעצמאות. ביטוי מובהק לכך אפשר למצוא במודעה שפרסמה סוכנות האנייה, דיזנגוף, ובה היא מתגאה בהעסקת 36 עובדים יהודים על האנייה ובשימוש בתוצרת הארץ."לא במלים והבטחות ריקות אלא בפעולות ממשיות מוכיחה האניה 'פולוניה' את תמיכתה המלאה להתפתחות הארץ. תמכו בעבודה עברית ובתוצרת הארץ וכאשר תסעו לחוץ לארץ תנו זכות בכורה לאניות אשר תומכות במפעלנו."

IMG_20140520_112532

אפשר להניח שהמודעה הזאת מנסה לנגח, לא ממש בעדינות, את הנסיונות של המתחרים לקנות את לב את הציבור בארץ באמצעות הדגשת ה"ספנות עברית".

Mamert_Stankiewiczאפילו רב-החובל של האנייה, סטנקביץ',( Stankiewicz) קברניט פולני ותיק ורב-זכויות, הצטרף לחגיגה, ושיכן את משפחתו בחיפה.

אל-באבור אילי ג'אבהום

ספרי ההיסטוריה הרשמיים אולי לא מקדישים מקום רב לפולוניה, אבל מקורות היסטוריים רבים, בהם עתונות התקופה, זכרונות כתובים, וגם הרבה מאוד שיג-ושיח אינטרנטי מרבים לעסוק בה. "היא הייתה שמורה בזכרונם של העולים מפולין, שהגיעו לארץ ישראל על סיפונה, שבדיעבד התברר להם שמילטו נפשם בעוד מועד מגיא ההריגה," כותבים בצדק עורכי וויקיפדיה. היא מוצגת בכמה סרטי תעודה, והייתה רקע לאינספור דרמות אנושיות באחת התקופות הסוערות של המאה העשרים, ובצומת חשובה של תולדות המדינה שבדרך.

כמו במערכון העליות הידוע של אורי זוהר ואריק איינשטיין ז"ל (שבו מופיעה הקללה המצלצלת "אינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום", כלומר, "תקולל האנייה שהביאה אותם") תושבי הארץ הותיקים לא הפגינו התלהבות לנוכח העולים הבאים באנייה. כתב "הארץ" התלונן וקבל על אופיים של הבאים בפולוניה:

"המון אדם, ערב רב של יושבי מחשכי וואלובה וסמוטשה [שמות שכונות] שבווארשה, סוחרים ותגרנים שעלו לגדולה, והם נוסעים ל"פאלעסטינע" כדי להמשיך שם בדיוק את אורח החיים שעל פיו התנהגו בוורשה או בלמברג: מה שם שפת הדיבור ומהלך המחשבה היו פולני ופולניה, מה שם היו אדיקות חסידית והתבוללות לשונית תרבותית משמשות בערבוביה משונה אחת – אף כאן, על האניה פולוניה המתקרבת כבר לעולמות אחרים לגמרי – אלף היהודים, עולם קטן ומרוכז של היהדות הפולנית, ממשיכים להם את החיים והתרבות של נאליבקי ופראנציסקאנר לכל פרטיהם ודקדוקיהם."

ועל כך מעיר באירוניה מסויימת מי שמביא את הדברים: "לא ביום אחד יוולד גוי! אוירא דארעא יעשה את ההפיכה – ואם לא דור ראשון, הרי דור שני ודאי יהיה ארצישראלי בכל." אבל קטע העתונות הזה מבטא גישה נפוצה של יושבי הארץ כלפי העלייה מפולין. חששו כאן מ"הצפה" של עולים "לא מתאימים" – נעדרי רוח חלוצית, בעלי מנטליות של ספסרים ורוכלים. דעות קדומות, מסתבר, צצות בכל מקום. המשורר אורי צבי גרינברג, לא פחות, כתב עוד עשור קודם לכן:

"הגיעה השעה החשכה; שנזכרו הרוכלים בפולניה סוף כל סוף בא ר ץ  י ש ר א ל, סוף כל הגלויות. זהו סימן, שכלו כל הקצין…בלי הכשרה ואידיאה ארציישראלית לפלשתינא, לשם הקמת אותה הרוכלות.."

מן הצד השני, רבים מיהודי פולין לא ששו לעלות ארצה, וחלק מהם אף שבו לפולין אחרי שהתרשמו לרעה מהחיים בלבנט החם והמפגר – טעות טרגית שתוצאותיה התבררו מהר מהמשוער. אלה ואלה מצאו את עצמם על סיפון הפולוניה.

קשת רחבה של נוסעים שייצגו את פניו של היישוב בעברי בארץ הפליגו על סיפונה של פולוניה. היו בהם נוסעיה של ולוס, חלוצת מבצע ההעפלה, שמסעה סוכל ב-1934 על ידי השלטון הבריטי, אשר הגיעו ארצה בסופו של דבר על פולוניה – וההשוואה לאותה קליפת אגוז ישנה גרמה להרבה רגשות חיוביים לפולוניה. שמואל "סמק" ינאי, מפקד הפלי"ם, הגיע על סיפונה לבדו בגיל 14, בספטמבר 1935. 57 רופאים יהודים מפולניה הגיעו על האונייה לקונגרס רפואי שהתקיים בתל אביב. שחקני הבימה יצאו כאמור לעיל לסיבוב הופעות על סיפונה. יאנוש קורצ'אק הגיע על סיפונה לביקור בארץ, כנראה יותר מפעם אחת, ואברהם "יאיר" שטרן, מנהיג הלח"י, שלח מעל סיפונה מכתב אהבה לזוגתו רוני. פולוניה נזכרת בעשרות ספרי זכרונות של אלה שהפליגו על סיפונה ובדיווחים ותיאורים מן התקופה.

יאנוש קורצ'ק על סיפון האנייה "פולוניה" ב – 7/9/1936 בנמל קונסטנצה ברומניה. לידו רופא האנייה היהודי, ד"ר אלכסנדר פרבר. מארכיון לוחמי הגיטאות.

פולוניה הובילה גם מטענים: תיבות פרי הדר מהארץ לקונסטנצה, ומטעני יבוא שונים. לא תמיד היו אלה מטענים תמימים: יהודה ארזי, איש ההגנה ומהמרכזיים בפעילי עלייה ב', היה מראשוני העוסקים ברכש עבור המחתרת בארץ. ב-1936 רכש מהממשלה הפולנית, בחשאי, משלוח של מקלעים ותחמושת שאותם הטמין בתוך שני מכבשים שנשלחו כמטען על האנייה פולוניה. הוא עצמו עלה לאנייה שהגיעה לחיפה. "עקבתי אחרי פריקת מטענה של האנייה, ראיתי את מטעני היקר מונף החוצה ממעמקים ומושם אי-שם…שומרי המחסנים ושוטרים בריטיים עברו בקרבתם בלי לשים לב".

ב-1938 נחנך נמל תל אביב, ופולוניה הייתה בין הראשונות לפקוד אותו (לא ממש בפועל – היא עגנה מולו, כמו שאר האניות). אנשי ציבור בולטים – שפרינצק, דובקין, שפירא והופין עלו לסיפון כדי לקדם בברכה את אוניית הנוסעים הראשונה העוגנת בתל אביב. בשל החשכה והים הסוער חל עיכוב, והם לנו עוד לילה על האונייה. בין 312 הנוסעים שהגיעו באונייה היה ד"ר ארתור רופין. בקרב הנוסעים הייתה שמחה רבה כשנודע להם שהאונייה תעגון בתל אביב ולא בחיפה. "נהיה כנראה הנוסעים הראשונים העולים על החוף בתל אביב", כתב רופין, שהיה הראשון שעלה על הרציף. "זכיתי לקבלת פנים סוערת מצד הסווארים ופקידי ביקורת הדרכונים והמכס (כולם יהודים) ומצד הקהל, שהמתין ליד המזח, וכן צילמו אותי כיאות…" העולים קיבלו שי מקרן קימת – מפת הארץ וסרט כחול-לבן "ברוכים הבאים בשערי ציון". רב חובל זאב הים ערך לרב החובל הפולני סטנקביץ סיור בנמל החדש.

ככל שעלה המתח באירופה שעל סף מלחמה, הפכו סיפורי הנוסעים על פולוניה משעשעים פחות, נואשים יותר. ב-1938 פרסם "הצופה":

4 צעירות מדאנציג ששולחו מחופי הארץ. – באנייה פולוניה נעצרו ארבע צעירות, בגיל 18-20, שבאו מדאנציג ושתעודותיהן לא היו בסדר. 'פולוניה' כבר הפליגה בחזרה עם הצעירות. מוסרים, שמצבן הוא מיואש, כי אין להן לאן לחזור. מ"פולוניה" קבלו מכיריהן בארץ טלגראמה: "הצילו".

או הידיעה הבאה, גם מ"הצופה", מאפריל 1938:

Screen shot 2015-05-24 at 11.38.10 AM

אפילוג בית"רי

הקו הפולני פעל באופן סדיר והוביל רבבות נוסעים עד להפסקת פעילותו בשנת 1938. הפלגת הפולוניה לחיפה בחודש פברואר 1938 הייתה ההפלגה האחרונה שלה לארץ ישראל.

אבל נועדה לה עוד משימה אחת בשירות הציונות, מין אפילוג משונה לשנות הזוהר שלה. הוא קשור לפרשה שהעדויות ההיסטוריות אודותיה סותרות ומעורפלות, בעיקר בשל העדר תיעוד ממשי: מדובר בתכנית המכונה "ההעפלה המזויינת", או "תוכנית הרבבה", המיוחסת לזאב ז'בוטינסקי. לקראת פרוץ מלחמת העולם, ומתוך תחושה של דחיפות, חשש ואולי גם יאוש, הגה המנהיג הרוויזיוניסטי פעולת מרי גדולה שתטלטל את השלטון הבריטי בארץ. על ממדי התכנית והיקפה יש גירסאות שונות, אבל הפולוניה מילאה בה תפקיד חשוב. לפי איש התנועה הרוויזיוניסטית מאיר קהאן, פולוניה עגנה בנמל קונסטנצה, ויועדה לגרוטאות שכן חברת לוידס סירבה להוסיף ולבטח אותה – אבל "הייתה במצב תקין ומשביע רצון" לדעת אנשי ז'בוטינסקי. היא הוצעה תמורת 200,000 דולר, שהתנועה התקשתה לגייס. שני אחים בשם וולף, סוחרי נשק יהודים פולניים, הציעו לסייע באשראי. כל זאת כהקדמה לתוכנית לפיה באביב של שנת ‭ 1940‬יגיעו לחופי הארץ אלפים מבין חברי התאים של הארגון הצבאי הלאומי בבית"ר האירופאית. פולוניה נועדה להיות "אנית־הדגל של צי ספינות מעפילים, שעל סיפונן יגיע חיל הפלישה העברי, אשר יחד עם הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל חייב היה בכוח־הזרוע להקים את הריבונות העברית בארצנו השדודה." כך על פי קהאן, המוסיף ואומר כי תוכנית זו נדונה בוריאנטים שונים ובסודי סודות על ידי צמרת התנועה וצמרת הארגון. לפי עדות אחרת, ראשי האצ"ל בארץ ראו בתכנית עדות לניתוקו של מנהיגם הרוחני מן השטח ולא לקחו אותה ברצינות.

בשנת 1939, בדיוק בראשון בספטמבר, תאריך היסטורי הרה-גורל – פלישת הנאצים לפולין ופתיחת מלחמת העולם השנייה – נמכרה הספינה בת 29 השנים לפירוק.

ימיו הסוערים של קפטן הרשפלד

חלק ראשון: ספר קטן וירוק

חלק שני: "סוכן גרמני נודע לשמצה" 

אש סנט אלמו 

כמו כל קונוסר ותיק של סיפורי ים וספנות מימיה הראשונים והתמימים של הספנות בארץ, הייתי סבור שרוב עלילות הימים הראשונים כבר תועדו ונכתבו, לעתים על ידי האנשים שעשו את ההיסטוריה בעצמם. אבל את ההתרגשות הראשונית לנוכח עלילת חיים ימית מדהימה החזירה לי יוזמה של רב-חובל הלל ירקוני, שיצא "להחזיר לחיים" את ספרו האוטוביוגרפי של רב-חובל אריך הרשפלד, שיצא לאור בשנת 1944.

בסערת ימים מאת אריך הרשפלד. הוצאת יבנה, 1944.

בסערת ימים מאת אריך הרשפלד. הוצאת יבנה, 1944.

הספר – שעדיין ניתן להשיגו בחנויות הספרים המשומשים – כתוב בעברית מיושנת, ובעת שנכתב טרם חודשו מינוחים ימיים רבים. אפילו מילה יומיומית כמו "צוות" לא הייתה: אצל הרשפלד כתוב "חבר המלחים" (רק כמה שנים אחר כך חידש דוד רמז, מדינאי ולשונאי, את המילה "צוות", כמו גם את "השקה" ועוד מילים ימיות). ירקוני חש שהקורא בן ימינו יצא נפסד, והחליט לערוך לספר מתיחת פנים באמצעות הרקתו לעברית מודרנית יותר, מבלי לגעת כמובן בתוכן. ספרו של הרשפלד נקרא "בסערת ימים" והוא יצא כאמור ב1944 בהוצאת יבנה. הספרון הקטן והדקיק, בדפוס זעיר וכריכה ירקרקה, הוא מעט המחזיק מרובה. הרשפלד הלך לעולמו זמן קצר לאחר פרסומו, ובכתב העת "ים" פורסמה ההודעה על מותו לצד קטעים מן הספר.

הרשפלד לא היה אלמוני: כרב חובלה של האונייה "הר ציון" זכה למעט תהילה מקומית, ולימים אף הונצח על בול דואר ישראלי לצד אנייתו. הוא זכור אם כן כאחד מאותם חלוצים שהובילו את חידושה של הספנות בארץ ישראל המנדטורית, כחלק מהאידיאולוגיה של אבות הציונות. רבים מהחלוצים הללו היו ילידי גרמניה כמותו. על כך זכה להערכה רבה מכותבי העתים של הספנות המקומית, כמו רב חובל זאב הים. אבל ספרו האוטוביוגרפי מגלה שלא היה זה אלא קצה הקרחון.

בול הדואר הישראלי עם דיוקנו של הרשפלד. הרעיון שיופיע עליו ודאי היה נשמע לו מטורף

מי היה הרשפלד? דמותו עוצבה הרחק מכאן, ואין ספק שהרעיון לפיו יופיע יום אחד על בול דואר ישראלי היה נשמע לו בצעירותו מטורף לחלוטין. הוא נולד בעיר טורין למשפחה יהודית גרמנית מתבוללת, שלא הייתה לה שום זיקה משמעותית ליהדות, חלם על הרפתקאות בים, ויצא להגשים את חלומו בגיל 17. השנה הייתה 1902 ואנייתו הראשונה הייתה אמאזונה, אניית מפרשים קלאסית בת שלושה תרנים, שחניכותו על סיפונה הייתה קשוחה וחסרת פשרות, כולל לא מעט מכות חינוכיות. על סיפונה הפליג אל קו המשווה והלאה משם, אל כף הורן, שהיה "נאמן למוניטין שלו והוכיח לנו שאלהי הים דעתם אינה נוחה כלל מהקפת אמריקה בדרך הים" – זהו סגנונו, המדוד ובעל ההומור היבש, של הרשפלד. עוד מילה על הסגנון בטרם נמשיך לעלילות עצמן: הרשפלד לא למד עברית, כמו הרבה "יקים". את הספר הכתיב ככל הנראה בגרמנית למתרגם אלמוני, ששמו לא צויין, ואשר העלה את הדברים בעברית בנוסח קצת ארכאי, אם כי בעל חן משלו. בפתיחת הספר מספר הרשפלד בקיצור נמרץ על קורות הפלגתו הראשונה: על העמסת מטען מלחות בצ'ילה המיועד לאוסטרליה, על "אש סנט אלמו", אותה תופעת טבע מרהיבה בה נדלקים התרנים של אניות המפרש הגבוהות בהילה ירוקה וחזקה עקב מטענים אלקטרומגנטיים; על סופות אדירות שפקדו את האנייה בדרך, על הפלגות שנמשכו חודשים ארוכים, נמלים נידחים ורומנטיים, שתייה כדת, קטטות בברים ויפהפיות הנמל. וכל זאת עוד בטרם הגענו לסיפור המעשה עצמו.

ממפרשים לקיטור

איור של "אש אלמו הקדוש" על תרני ספינה בסערה

לאחר המסע הארוך הראשון שלו בספינת מפרשים, שארך כשנתיים, הועלה לדרגת רב מלחים, ועדיין היה עליו להשלים את הכשרתו משך שנה נוספת על אנית מפרשים לפני שיוכל לנסות ולהיות קצין. אז עבר לאניית הקיטור הראשונה שלו, שהפליגה בים התיכון והשחור. כאן הכיר לראשונה את נמלי הים התיכון והלוונט, שאליהם חזר בשלהי הקריירה שלו. אחר כך חייב היה שירות בצי הגרמני, שאותו החל ב1908 בעיר הנמל קיל, ואחר כך בקוקסהבן. ב-1910 חזר לצי המסחרי כקצין רביעי על אניית קיטור בשם "אאכן", וכאן החלה להתבלט תכונתו המיוחדת במינה: למצוא את עצמו במקומות ובזמנים הסוערים ביותר והמשונים ביותר, ולקחת חלק בהתרחשויות היסטוריות ומטלטלות. על אניית קיטור בשם סקסוניה הגיעה לשנגחאי, בדיוק כשפרצה שם מהפכה מוקדמת נגד הקיסר. הימאים הסינים על האנייה גזרו את צמותיהם לאות תמיכה במורדים. קרבות קשים פרצו בעיר הנקאו במעלה הנהר, שם גרו אירופים רבים. אנייתו של הרשפלד נשלחה לסייע בפינוי. קולות ירי נשמעו מכל עבר ואזורים בעיר עלו באש. צי של מעצמות המערב עגן באזור ופליטים אירופיים נמלטו אל האניות. הרשפלד מרמז גם על הברחת משי סיני יקר ערך אל בעלי הזיכיון המערביים, אבל לא נרד לפרטים כאלה. לאחר העברת הפליטים לשנגחאי, יצאה האנייה בחזרה לאירופה.

פרשת וולטורנו

בשנת 1913 הוכיח הרשפלד שוב את תכונתו הייחודית, להיות תמיד במקום הלא נכון, ובנסיבות הקיצוניות ביותר. וולטורנו הייתה אניית נוסעים אנגלית שנשרפה בלב האטלנטי. שמה נשכח לחלוטין, אבל באותה עת היה זה האסון הימי המפורסם והמסוקר ביותר מאז הטיטאניק, בין השאר מפני שרבים מלקחי אסון הטיטאניק יושמו, ובהצלחה מסויימת, במקרה הזה. כאן הופעלו לראשונה נהלים של קריאת מצוקה באלחוט, תואם מבצע חילוץ של כמה אניות, ועוד אלמנטים שעיצבו את האופן בו ניגשים עד ימינו להצלה בלב ים. הרשפלד היה קצין רביעי על אניית נוסעים מפוארת בשם קרונלנד, בדגל אמריקאי, כשהגיעה קריאת המצוקה של הוולטורנו. אנייתו עשתה אז את דרכה לאמריקה, ועליה נוסעים רבים, חלקם עשירי העולם. רב החובל כינס את קציניו ויחד הגיעו להחלטה לחזור על עקבותיהם ולסייע לוולטורנו הבוערת, מרחק 160 מייל ימי.

סירת הצלה, בקושי נראית בין הגלים, בדרכה אל וולטורנו הבוערת. מקור: http://www.rte.ie

קרונלנד הצטרפה לכמה אניות שכבר הגיעו לאזור האסון, אולם בשל מצב הים הקשה, ובגלל טביעתן של כמה סירות הצלה שהורדו מן הוולטורנו על נוסעיהם, בהם נשים וילדים, חששו להוריד סירות הצלה נוספות. האנייה בערה ותמרות עשן ענקיות התמרו השמיימה, ונוסעיה היו נואשים: הרשפלד מתאר כיצד חלפה אנייתו, בתמרון מסוכן, סמוך לירכתי האנייה הבוערת, שעה שהנוסעים זועקים אליהם לעזרה וידיהם מושטות בתחינה. אחד הקצינים בקרונלנד התנדב לרדת עם צוות מלחים, כולם מתנדבים, בסיכון גדול, לנסות ולחלץ נוסעים. הניסיון הראשון נכשל אולם בניסיון שני חולצו כשמונה ניצולים. כשהשתפר מצב הים פיקד הרשפלד על סירת הצלה נוספת, והפעם הביא המאמץ לחילוצם של עשרות רבות של נוסעים. הרשפלד עצמו היה זה שחילץ את רב-החובל של הוולטורנו, האחרון שנותר על האנייה הבוערת. שמו היה קפטן אינץ', ובתיאורו של הרשפלד, הקפטן "הושיט הושיט לידי שק ובו יצור חי מפרכס ואמר בשעת מעשה: "בחורים, קחו את תינוקי קודם." בשק היה כלבו של רב החובל, והסיפור הזה –  כמו מבצע ההצלה כולו – זכו לכותרות בעיתונות האמריקאית, שהייתה צמאה לסנסציות נוסח טיטאניק. את מסע התהילה של צוות האנייה בהגיעו לניו יורק אפשר אולי להשוות לקבלת הפנים לאסטרונאוטים הראשונים וגיבורים אמריקאיים דומים: הרשפלד ושאר הקצינים זכו במדליית הוקרה של הקונגרס האמריקאי ועוד מי יודע כמה אותו הוקרה, פרסים והצטיינות. "כל מה שעשינו לא עמד בשום יחס ממשי לכיבודים הרבים שנתכו עלינו," הוא כותב "לפעמים כסתה חרפה את פנינו למראה המשחק ששיחקו בנו..את דרכנו חזרה נצלנו למנוחה ומרגוע ולתפוגת ההתלהבות האמריקאית."

מנוחה ומרגוע כאמור לא היו כוס התה שלו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה האנייה שעליה הפליג נכנסה לליברפול, וכל אזרחי גרמניה שעליה נכלאו במחנות הסגר בריטיים, כולל הרשפלד. ב1915 שוחרר, לאחר שהתחייב להגיע לארה"ב ולא לשוב לגרמניה. הוא חזר לאנייתו הקודמת, קרונלנד, וחצה עליה את תעלת פנמה זמן קצר לאחר פתיחתה. את החוויה הוא מתאר כפלא מרעיש. אחר כך שהה בניו-יורק, ועמד לקבל רשיון אמריקאי לרב-חובל ואזרחות אמריקאית אבל זה לא קרה. ארה"ב הצטרפה למלחמה, והרשפלד יצא לתחנתו הבאה, דרום אמריקה.

"שליחותו הסודית של רב-חובל היינס"

זאת הכותרת שנתן הרשפלד לפרק בספרו העוסק בימיו בדרום אמריקה, ואם הוא נשמע כמו מותחן ריגול מיושן בכיכובו של המפרי בוגארט, זה לא במקרה. בשנות המלחמה הופכות הרפתקאותיו האקזוטיות של הרשפלד מסתוריות יותר ויותר. הוא הגיע לעיר הנמל קרתגנה שבקולומביה, ושם נשכר תוך זמן קצר כרב-חובל האחראי לשתי אניות קרב אמריקאיות שנמכרו לצורך הסבתן לאוניות סוחר. האחראי לפרויקט היה אותו רב-חובל היינס, שהיה עמוס מזומנים. על המשך הרפתקאותיו של הרשפלד בדרום אמריקה אפשר לכתוב רומן נוסף, ואולי כמה. משנסתיים בפתאומיות הפרוייקט של היינס, חצה את הגבול מקולומביה לוונצואלה על שיירה רכובה, דרך נהרות שורצי תנינים. הוא הגיע לעיר מרקאיבו, הפליג לקורסאו, השיג דרכון קולומביאני ספק-מזוייף וחזר לוונצואלה, שם "שיחק לי מזלי", הוא אומר, ודרך ידיד שלו – במקרה, דודו של נשיא ונצואלה דאז, גומז – הוזמן לראיון אצל שר הצי הוונצואליאני. הרשפלד היה מלא וגדוש יוזמות ורעיונות, וחיש קל פילס את דרכו למשרת מנהל המספנה בפורטו קבלו. הוא פוטר מהמשרה בהתערבות שגרירי אנגליה וארה"ב, שאיימו על וונצואלה שהעסקת גרמני בתפקיד זה היא הפרת הנייטרליות. הנשיא גומז התנצל בפניו והעניק לו פיצוי הולם, ומכאן החל הרשפלד בחיי מותרות עליזים בין קראקאס ללה-גוואירה. אחר כך התבקש על ידי הקונסול הגרמני להטביע את האנייה הגרמנית אוגוסט וילהלם שעגנה בקולומביה, בטרם יחרימו אותה האמריקאים. המבצע הצליח, אבל הגרמנים "נעצרו", לפחות למראית עין, על ידי השלטון המקומי. כדי לדאוג להוצאות המחייה של העצורים יזם הרשפלד מבצע הנצלה. הוא שכר ציוד אמודאות ולמד על בשרו תוך סיכון לא מועט לצלול על מנת להוציא מהאוניה הגרמנית הטבועה מטען בעל ערך.

כשהוא מגולל את הסיפור הזה, על מהלכיו הפתלתלים, ארועיו הגלויים והנסתרים וגיבוריו הנודעים שנשכחו, הרשפלד נמנע מהסבר מלא ומדוייק על האופן שבו הגיע לאן שהגיע, מדוע פעל כפי שפעל – ועבור מי. 

בתום המלחמה החליט לחזור לאירופה, אבל קשריו הקרובים עם ראשי השלטון בונצואלה היו רחוקים מסיום. "לא קל לו לבן אדם לצלול לתוך מסתרי המדיניות האמריקאית הדרומית על תככיה ומהפכותיה," כותב הרשפלד, אבל אין ספק שהוא שחה באלה כדג במים. בגרמניה פנו אליו קושרים נגד הנשיא גומז, על מנת שיסייע להם ברכישה וציוד של אנית קרב, שתסייע בהפיכה נגד הנשיא. הרשפלד את העדיף את הנשיא, שאותו כבר פגש בעבר ונתן בו את אמונו, והפך לסוכן כפול מטעם עצמו. הוא מנע את המהפכה והביא למעצרם של המורדים.

בכל הסיפור הזה, על מהלכיו הפתלתלים, ארועיו הגלויים והנסתרים והשמות הגדולים שהיום נשמעים רחוקים ושכוחים כל כך, נדמה שהרשפלד נמנע מהסבר מלא ומדוייק על האופן שבו הגיע לאן שהגיע, מדוע פעל כפי שפעל ועבור מי. רב הנסתר על הגלוי, כך נדמה ועדיין לא הגענו אלא למחצית הדברים. כי לאחר הפוגה זמנית בארה"ב כבעל מועדון לילה בתקופת היובש' היה מעורב שוב בפוליטיקה גבוהה, כנציג של חברה שסיפקה קטרים שבדיים לממשלה המהפכנית ברוסיה, וכשליח שעליו הוטל לשכנע את ממשלת ארה"ב להכיר במשטר הסובייטי…ועוד כהנה וכהנה.

אבל כאשר החלו לנשב רוחות חדשות בגרמניה בראשית שנות השלושים עם עליית הנאצים, החליט הרשפלד לפתוח פרק חדש בחייו. כיצד הפך ההרפתקן הקשוח שידו בכל לאחד מחלוצי הספנות העברית בארץ ישראל, וכמה גילויים מפתיעים על עברו, בחלק השני.

ימיו הסוערים של קפטן הרשפלד (2)

חלק שני: "סוכן גרמני נודע לשמצה" 

נדלג, מפאת קוצר היריעה, על הרפתקאותיו בציד כלבי ים בצפון הרחוק, על נסיונותיו לנהל בר ניויורקי בתקופת היובש, למכור אגרטלים סיניים נדירים למליונרים או להוביל קטרים לשירות המהפכה הרוסית. אבל איך הפך קצין ים, מוכשר ככל שיהיה, לאיש אמונם של שליטים ומנהיגים, לדמות מפתח בתככים פוליטיים ומזימות בינלאומיות?

מדרך הטבע עסקו הכותבים אודות האיש בעברית בעיקר בתרומתו החשובה, כאישים מנוסה ומוערך, להקמתו של הצי העברי ולהכשרת ספנים עבור הצי הלאומי שבדרך. בתוך כך הזניחו או התעלמו מעברו הציורי והמרשים כיורדים באניות מפרש, ואחר כך כקצין באניות נוסעים שחצו את האטלנטי בתקופת השיא של אניות הפאר האדירות והמהירות, אשר הובילו מהגרים אירופיים לאמריקה ותיירים עשירים בין העולם החדש לישן. בעיקר מיעטו להתייחס כאן לעלילותיו בדרום אמריקה; גם על הרפתקאותיו בשירות השלטון המהפכני ברוסיה בשנות השלושים אנו יודעים אך ורק מתוך זכרונותיו, שם תיאר בהרחבה את שיתוף הפעולה שלו עם איש אמונם של הבולשביקים, כאשר סייע לארגן משלוחים של ציוד טכני ושל עשרות קטרים לרוסיה, שנועדו לפתח ולשדרג את מערך מסילות הברזל ברוסיה בשירות המהפכה. אם לא די בכך, נשלח הירשפלד גם על מנת לנצל את קשריו וכישוריו בניסיון להביא להכרה אמריקאית בשלטון החדש ברוסיה.

נדלג מפאת קוצר היריעה גם על הרפתקאותיו בצפון הרחוק, בציד כלבי ים, על נסיונותיובהצלחה חלקיתלנהל בר ניויורקי עם אלכוהול לא חוקי בתקופת היובש, למכור אגרטלים סיניים נדירים למליונרים או להוביל קטרים לשירות המהפכה הרוסית; וגם פה ושם על קשריו עם "יפהפיות" שדאגו, כדבריו, לבריאותו הנפשית והגופנית. על כל אלה מספר הירשפלד באופן ענייני, לעתים בהומור יבש, ובלי להכביר פרטים. אבל הקורא נותר תמה: איך הפך קצין ים, מוכשר וחריף ובעל יוזמה ככל שיהיה, לאיש אמונם של שליטים ומנהיגים, לדמות מפתח בהתרחשויות פוליטיות ומזימות בינלאומיות ועוד כהנה וכהנה? מה לאזרח גרמני תמים ולהכשרת הצי של וונצואלה, או לקבלת החלטות פוליטיות מכריעות של הממשל האמריקאי בשנות השלושים? אין בספרשכאמור פורסם לראשונה לפני 70 שנהתשובה אמתית על כל אלה.

לעומת זאת, עידן האינטרנט פותח מקורות חדשים וחושף מידע חדש עשרות שנים לאחר מעשה, ובמקומות הבלתי צפויים ביותר.

"נודע לשמצה ומעורר אימה"

נחזור לרגע לפרשה שעליה הרחבנו בחלק הקודםטביעתה של האנייה האנגלית וולטורנו בשנת 1923 ופעולות ההצלה הנועזות שבהן השתתף גיבורנו הירשפלד. כמו בפרשיות היסטוריות אחרות שלכדו את הדמיון הציבורי, קיימים משוגעים לדבר, המעלים אל הרשת כל פיסת מידע הקשורה לנושא. אחד מהם הקים אתר אינטרנט המוקדש לפרשת וולטורנו, והוא מקדיש מקום ותשומת לב לכל אדם שהיה מעורב באירועים. זהו אתר שיתופי וכל מי שיש בידיו חומר הקשור לפרשה מוזמן לשלוח אותו ולפרסמו.

אחד מאלה שנענו לבקשה היה חוקר אמריקאי בשם רוברט ברנדט. לפני שנים אחדות עבד ברנט על מחקר היסטורי שבמרכזו המאבקים החשאיים בין המעצמות באמריקה הלטינית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אחד מגיבורי המשנה של ספרו הוא קפטן אריך הנס הירשפלדזהו שמו המלאשהיה, כך כותב ברנדט "הסוכן הגרמני הנודע לשמצה ומעורר האימה ביותר בוונצואלה, אדם בעל עבר עתיר עלילות"(!) 

[“The most notorious and feared German agent in Venezuela was Capt. Erich Hirschfeld, a man with a storied past.”] 

 מי שהתוודע אל דמותו של הירשפלד מן הבול המתאר אותו כחלוץ הים העברי או מספריו של זאב הים, עשוי להיתקף פליאה עמוקה לנוכח תיאור כזה, ויניח אולי שמדובר באדם אחר. אבל בדיקה מעמיקה יותר מגלה שאין ספק שמדובר באותו אדםוזהו רק אפס קצהו של סיפור שטרם נחשף במלואו, ופרטיו הנסתרים עדיין ממתינים, ככל הנראה, בארכיונים מאובקים בכל חלקי העולם.

הביוגרפיה של הירשפלד עשירה בפרטים, אבל מלאה "חורים" בלתי מוסברים בעלילה. מסמכים מהארכיון הלאומי האמריקאי מבהירים מדוע העדיף הירשפלד לגלות טפח ולכסות טפחיים. לעומת הארכיון האמריקאי, חוקר מן הארכיון הממשלתי של גרמניה, במפתיע, לא הצליח לאתר כל מסמך על אודותיו. יש צורך במחקר נוסף, שטרם נעשה, כדי לגלות מה כותבים עליו המקורות הגרמניים. לעת עתה נסתפק במקורות מן הביון האמריקאי שנחשפו במהלך השנים, ואלה מעידים בעיקר על החשדות הכבדים של המערך החשאי האמריקאי כלפי הירשפלד, והחשש הרציני מפני פעולותיו בחצר האחורית של המעצמה הגלובלית העולה.

מקורות מן הביון האמריקאי שנחשפו במהלך השנים מעידים על החשדות הכבדים של המערך החשאי האמריקאי כלפי הירשפלד, והחשש הרציני מפני פעולותיו בחצר האחורית של המעצמה הגלובלית העולה

הלוזיטניה והתיק שנשכח

מעט המסמכים שחשף ברנדט נוגעים לכמה פרשיות של ראשית המאה העשרים, והנודעת שבהם היא טביעתה של אניית הנוסעים הבריטית לוזיטניה ע"י צוללות גרמניות ב-1915, אירוע שהיווה מניע חשוב לכניסתה המאוחרת של ארה"ב למלחמה נגד גרמניה.

טביעת הלוזיטניה סמוך לחופי אירלנד, עם כ-1200 קרבנות, הייתה אחד האירועים הבולטים, וגם הנחקרים ביותר, של מלחמת העולם הראשונה. לקורא באתרים הרבים המוקדשים לה נדמה שסערת הרוחות חסרת התקדים שהציפה את העולם המערבי כאשר טבעה על נוסעיה סמוך לחופי אירלנד טרם שככה. הויכוח מתמקד, אז כהיום, בשאלה אם הלוזיטניה, שהייתה בלי ספק אניית נוסעים אזרחית, גוייסה על ידי הצי הבריטי והובילה נשק וחייליםומשום כך היוותה מטרה לגיטימית עבור הצוללת הגרמנית שירתה בה את הטורפדו הגורלי. בזמן אמת, הייתה זו בעיקרו של דבר מלחמת תעמולה: הגרמנים טענו לפעולה מלחמתית לגיטימית, הבריטים והאמריקאים טענו שמדובר בפשע מלחמה וטבח חפים מפשע.

טביעת הלוזיטניה כחלק ממלחמת התעמולה בין בריטניה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. האם היה הרשפלד מעורב?

בכל רחבי הרשת, בעשרות אתרים ואלפי דפים ומסמכים הקשורים ללוזיטניה, רק אחדקטע מתוך ספרו של ברנדטמציין את הקשר של מיודענו הירשפלד לאירוע: הירשפלד, נטען שם, היה הסוכן שסיפק לפיקוד הגרמני ולממשלה הגרמנית ראיות לכך שהלוזיטניה אכן נשאה נשק, כך שיוכלו להשתמש באמתלה הזאת להצדקת הפעולה. ואכן, הגרמנים בהודעותיהם הרשמיות חזרו והדגישו זאת. עובדתית, אגב, הם צדקו. על הלוזיטניה היו מטעני תחמושת וחומרי נפץ, ולא מכבר נמצאה תחמושת בצלילות אל שרידי האניה בקרקעית הים. מובן שמכאן ועד הפיכתה של אנית נוסעים ל"מטרה לגיטימית" יש מרחק ניכר.

אבל לעניינינו, האם היה הירשפלד מעורב? מכיוון שהוא הכחיש בפומביבשלב מאוחר יותרשהיה אי פעם סוכן גרמני, נותרנו ללא ראיות חותכות, אבל האמריקאים היו כנראה משוכנעים בכך. "הוא לא היה דג רקק בעולם הריגול", כותב עליו ברנדט. המודיעין הצבאי האמריקאי עקב אחריו בגלל היותו מומחה בתחום המיקוש הימי. הוא עבד בניו יורק עם קפטן קרל בויאד, הנספח הימי הגרמני בוושינגטון, והמעקב אחריו החל כאשר שוחרר ממחנה מעצר בריטי ב-1915 והגיע לארה"ב. המודיעין האמריקאי סברכותב ברנדטשהוא היה אחראי ישיר לטביעתה של לוזיטניה! לא פחות. ואולם, לא נרשיע את האיש ללא ראיות. בארכיון הממשלתי של גרמניה, כאמור, טרם מצאו מסמכים שבהם הוא מוזכר.

ביולי 1915 שכח השלם של שגרירות גרמניה בארה"ב תיק חשוב ברכבת בתחתית, בתחנה בשכונת הרלם. סוכנים שעקבו אחריו גילו בתיק ראיות לפעולות ריגול, ובעקבות זאת גורשו לא מעט דיפלומטים גרמנים, בראשם פוןפאפן (לימים נשיא הרפובליקה הווימארית, שהעביר את כסאו להיטלר.) האם גם הירשפלד גורש אז? הוא כותב בזכרונותיו בלקוניות, מבלי לציין את התאריך: "חסרו לי עדיין שני חודשי  הפלגה באניות אמריקאיות על מנת לקבל את האזרחות של ארה"ב, אך הדבר לא עלה בידי, כי  על מנת להימנע מכליאה במחנה הסגר בפעם נוספת, נאלצתי לעזוב את ניו יורקנשלחתי לנמל קרטגנה (Cartagena) בקולומביה".

וונצואלה, וונצואלה

מי שלח אותו לקולומביה? איך הפך, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לאיש אמונו ויד ימינו של נשיא וונצואלה, גומז? הרבה הסברים לכך לא נמצא בזכרונותיו. ברור רק שהאמריקאים לא חדלו לעקוב אחריו ושלחו דוחו"ת שבהם ציירו אותו כדמות מפתח במארג המבצעים הגרמניים החשאיים של גרמניה בדרום אמריקה, שאותה ראו האמריקאים כחצר האחורית שלהם. הירשפלד מונה למנהל המספנות של הצי הוונצואליאני ופעל כנציגו הישיר של נשיא ונצואלה. ארה"ב הצטרפה למלחמה רק ב-1917, ואז, כאשר הגרמנים הפכו באופן רשמי לאוייב, הוחמרו המעקבים ותשומת הלב המודיעינית של הממשל האמריקאי לנעשה בוונצואלה.

הנציג האמריקאי הבכיר בוונצואלה, פרסטון מקגודווין, שלח דו"ח מפורט למזכיר המדינה האמריקאי על הפעולות החשאיות של הגרמנים בונצואלה, ושמו של הירשפלד חוזר ומופיע בו. החלטותיו האיסטרטגיות של הנשיא גומז "דווחו להירשפלד", ובין השאר מונה לפקח על ייצור והנחת מוקשימגע לאורך החוף הוונצואלי, כהגנה מפני פלישה אפשרית של האמריקאים ובעלי בריתם

נשיא ונצואלה, גומז. הרשפלד היה איש אמונו.

מסתבר שהנשיא המנוח ורודף הכותרות צ'אבס לא היה הראשון שטיפח עויינות לאמריקאים. הנשיא גומז, לתדהמת האמריקאים, שקל בחשאי לוותר אל הנייטרליות של ארצו ולחבור רשמית לגרמנים. הנציג האמריקאי הבכיר בוונצואלה, פרסטון מקגודווין, שלח איגרת למזכיר המדינה האמריקאי. [ראו סריקה] הוא מדווח על סיכול הפלגתה של ספינה ובה סוכנים גרמניים מוונצואלה לגרמניה "תחת פיקודו של קפטן הירשפלד." הירשפלד, ממשיך הדו"ח, מונה לפקח על הסבתן של שתי שתי אוניות קרב לאניות משא בשירות חברה בבעלותו הפרטית של הנשיא גומז, וכן לפקח על ייצור והנחת מוקשימגע בנמלים ונקודות אחרות לאורך החוף הוונצואלי, כהגנה מפני פלישה אפשרית של האמריקאים ובעלי בריתם.

ההחלטה ה"מדהימה" של הנשיא גומז לצדד בגרמנים, כך ממשיך הדו"ח למזכיר המדינה, התקבלה ב-27 באוקטובר 1917 ודווחה להירשפלד וקבוצה של גרמנים בעלי השפעה ע"י שר המלחמה של ונצואלה. סוכן אמריקאי, שזכה לאמונו של הירשפלד ושל הנשיא גומז, הוא שדיווח על כך לאמריקאים. בנובמבר, ממשיך הדו"ח המפתיע, ששמו של הירשפלד מוזכר בו כמעט בכל משפט, בפגישה במעון נופש מרוחק של הנשיא, הציגו הירשפלד ואחרים תוכניות של שדות המוקשים וכן תוכניות לפיצוץ דרכים המקשרות בין קראקס הבירה לערים להגואירה, ולנסיה ופורטוקבלו. הירשפלד "חזר ישירות לפורטו קבלו, מלווה בכל המשתתפים בפגישה, מלבד גומז עצמו." 

EH-SECTRETARY OF STATE_Page_4

EH-SECTRETARY OF STATE_Page_5

בזכרונותיו המצונזרים אין כמובן איזכור למפגש הזה; לעומת זאת מספר הירשפלד באריכות על עלילותיו כאמודאי בנמל, שם עמל למשות ברזל בעל ערך מאנייה גרמנית שהוטבעה בנמל מחשש שתיפול לידי האמריקאים, לאחר שכבר שרר מצב מלחמה בין גרמניה לארה"ב. עם תוך המלחמה, הוא כותב בזכרונותיו, "הגיעו לאוזנינו ידיעות על שביתת הנשק. אחדים מחברי החליטו להישאר באמריקה הדרומית, אך אני החלטתי לחזור לאירופה. קיבלתי כרטיס חופשי לאמסטרדם…"

הרפתקאותיו בדרום אמריקאיות עדיין היו רחוקות מסיום, עם זאת: לאחר חזרתו לגרמניה פנו אליו כמה ידידים, בראשם אלקנטרה, שר המלחמה לשעבר של וונצואלה, בבקשה לסייע בידם ברכישת נשק, מטוס הפצצה והכשרת כלי שייט מלחמתי, במסגרת קשר להפלת שלטונו של הגנרל גומז. הקושרים לא לקחו בחשבון את העובדה שהירשפלד שמר בלבו פינה חמה לדיקטטור מוונצואלה, שלדעתו "על אף היותו רודן, נחון בשכל אנושי ישר ותבונה מדינית, תכונות המצויות לעתים רחוקות אצל המדינאים של אמריקה הדרומית. עבור וונצואלה, אשר סבלה בעבר ממהפכות תכופות ותככים פנימיים, משטר רודני, אשר אמנם בעינינו נחשב לעריץ, הוא ברכה."

הירשפלד הביא לחשיפת הקשר וחיסולו בעוד באבו, ולמאסרם של הקושרים. עיתונים אמריקאיים דיווחו על הפרשה [ראה סריקה מצורפת]. בכתבה צוטטו דבריו של הירשפלד, שתיאר את ההתרחשויות מנקודת מבטו. באותה הזדמנות שב והכחיש בתוקף שהיה איפעם מרגל גרמני בארה"ב.

עדנה ציונית מאוחרת

1933 הייתה שנת מפנה בחייו של הירשפלד. "עם עלייתו של היטלר לשלטון, המצב הכלכלי השתפר במקצת, אך סיכויי בגרמניה, תחת המשטר החדש, היו מעטים," הוא כותב בלקוניות אופיינית. ידיד בשם ארנולד ברנשטיין, איש ספנות יהודיגרמני, סיפק לו עבודה זמנית, אבל קצת לאחר מכן מצא את עצמו על ספינונת זעירה בשם "דורה" של חברת ספנות חדשה מייסודם של יהודים גרמניים, ORIENT SHIPPING LINE – ספינה שנרשמה בהסטוריה, יחד עם אחותה "קרולה", כאחת המבשרות של הספנות העברית החדשה.

"הפלגתי לארץ ישראל הייתה תוצאה של מקרה, הזדמנות מקצועית בלבד ולא מטעמי אידיאולוגיה ציונית", כותב הירשפלד בכנות, אבל לאחר שהגיע לחיפה "הייתי המום בראותי מה פעלו בארץ ישראל הרוח והעבודה היהודית. זו הפעם הראשונה שנתתי לעצמי דין וחשבון על משמעות המושגלהיות יהודי והייתי גאה על כךהבטתי בהערצה באיכרים היהודים, שפעם היו אולי עורכי דין, מורים ורופאים, אשר למען הרעיון הנעלה באו הנה והפכו ביצות ומדבריות לשדות פורייםראיתי כי כאן גדל ועולה דור חדש של יהודי, בריא, רענן, אמיץ לב, ראשו זקוף, מוכן למלחמת קיום קשה ונחוש ליצור חיים מאושרים עבור עצמו ושאר בני עמו."

שירההלל להתעוררות הלאומית, מפיו של אדם שלעדותו לא היה לו כל קשר ללאום היהודי אולי מקבל משנה תוקף ומשמעויות עומק לנוכח עברו כסוכן נועז ופטריוטי של המדינה הגרמנית, שכעת דחתה אותו מעליה.   

את תחושותיו גיבה הירשפלד במעשים, בעיקר לאחר שעבר לפקד על האוניה "הר ציון" לשעבר "רִיזְוֶולְיוֹ" של חברת "לויד ימי ארצישראלי" שהוקמה ע"י לזר ברקוביץ', יהודי רומני בעל אניות, עם כמה שותפים, בהם המהנדס עמנואל טובים, נסים משולם, סוכן אניות חיפאי, משה שלוש, עו"ד פרברשטיין ושותף איטלקי. החברה חרטה על דיגלה כמה עקרונות, ביניהם שמירה על בעלות יהודית, דגל עברי וצוות יהודי; בין מטרותיה "להשתלב בבניין הארץ." עניין הדגל לא היה פשוט, והיה זה הירשפלד שפעל מול השלטונות לאפשר רישום אניות בארץ ישראל המנדטורית ותחת דגל המנדט. את עבודתו בתחום הכשרת הצוותים הוא מסכם כך: "הימאי העברי של אותם הזמנים נהג להתווכח על כל פקודה שקיבל. התנהגות כזאת אינה נסבלת בשום מפעל ובמיוחד לא בים, כאשר חיי מאות נוסעים תלויים בביצוע קפדני של הפקודות. לקח לי שלוש שנים, עד אשר הצלחתי ..להטמיע באנשי הצוות שאת ההוראות יש לבצע בקפדנות. לאחר שהעיקרון הזה ניטע בתודעת אנשי הצוות, יכולנו לעמוד בתחרות מול כל צוות מלחים ברחבי העולם. שמנו הטוב הלך לפנינו בכול הנוגע ליחס לנוסעים וטיפול במטען."

על גורלה של "הר ציון" כבר סופר לא אחת. זאת הייתה האנייה האחרונה שעליה פיקד הירשפלד, ולימים הונצח דיוקנו לצד תמונתה על גבי בול ישראלי. בשנות המלחמה גוייסה האנייה, ונסיון אחרון שלו לחזור אליה, שעה שהיה חולה ככל הנראה במחלה ממארת, לא צלח. למזלנו, הספיק לפני מותו להעלות על הכתב את זכרונותיו ולספק לנו הצצה, ולו גם חלקית, שרב בה הנסתר על הנגלה, אל עלילותיו של חלוץ ימי ציוני שהיה גםאו שמא לא היהסוכן חשאי רב עלילות בשירות הקיסר הגרמני

[הערה: המובאות מתוך ספרו של הירשפלד הן מתוך העיבוד של רבחובל הלל ירקוני]

  

המורד מחבל הבאסקים: קפטיין סטיב

השלט (הישן) המנציח את קפטיין סטיב, סמוך לנמל חיפה

השלט (הישן) המנציח את קפטיין סטיב, סמוך לנמל חיפה, עם  ציטוט משיר של אלתרמן. קורות חייו של סטיב לא החלו בעלייה ב'. למטה: שלט הרחוב על שמו בעיירה הספרדית פורטוגלטה

סמוך לנמל חיפה יש רחוב על שמו; רבים שמעו משהו על אודותיו, אבל לא מכירים את הסיפור המלא. אלה שהכירו אותו הולכים מאיתנו. סיפורי ההנצחה אודותיו בעברית מרחיבים על קורותיו כשותף למבצע ההעפלה, אבל מתעלמים מתולדותיו ועלילותיו לפני שהצטרף למאבק "שלנו". מי היה קפטן סטיב, ועל שום מה זכה להנצחה לא רק בחיפה, אלא גם בספרד?

placa

פרולוג

קפטן סטיב בצי הסוחר הישראלי

קפטן סטיב בצי הסוחר הישראלי

לא קשה למצוא מידע על אודות קפטן סטיב, או בשמו המלא קפטן אסטבן הרננדורנה זובאיגה. למשפחתו ולמוקיריו הרבים של קפטן סטיב, שהלך לעולמו בשנת 1965, חשוב היה להנציח את שמו ומעשיו. אלא שהדור ההוא הולך ונעלם מן העולם, ועבור הבאים אחריו נותר רק שם, בלי הסיפור שמאחוריו. ננסה להשלים את החסר, ולהוסיף מעט חומר שאינו מצוי באינטרנט ובמה שנכתב עליו בעברית: כיצד קרה שאיש-ים באסקי מונצח סמוך לנמל חיפה? איך נקשר שמו במבצע ההעפלה?

בקיץ 1947 הלך ונרקם, על פני כמה מדינות, מבצע ההעפלה הגדול ביותר. אנשיו של המוסד לעלייה ב', ארגון מחתרתי רב זרועות, היו פזורים ברחבי העולם, יוצרים קשרים עם תומכים גלויים וסמויים. שתי אוניות, שנרכשו באמריקה ע"י איש המוסד לעלייה זאב שינד, הגיעו לאירופה ונועדו להעלות על סיפונן אלפי פליטים יהודים בנמלי קונסטנצה שברומניה ובורגס בבולגריה. אלה היו ה"פאנים", שסיפורן כבר סופר לא אחת. בנמל מרסיי, שם עגנה אחת האניות לפני המבצע הגדול, נקשרו חייו של רב-החובל והלוחם הבאסקי-ספרדי אל התנועה הלאומית של העם היהודי. אבל ראוי להתחיל קצת מוקדם יותר, כי היה זה פרק מאוחר יחסית בקורותיו של האיש; כשהגיע "אלינו" כבר היה איש רב-עלילות, מוכר ונערץ על ידי רבים.

המורד מחבל הבאסקים

כיאה לאיש מחתרת, שררה איזו אי בהירות לגבי מקום הולדתו של סטיב, ומסמכים שונים לכאורה סתרו זה את זה, עד אשר יושב העניין אחת ולתמיד לפני זמן לא רב: סטיב נולד ב-1905 ביישוב קטן בשם מוסקס (בבסקית Muskiz; בספרדית Musques; בעבר סומורוסטרו) שבחבל הבסקים בצפון ספרד, לא הרחק מהעיר בילבואה. היום יש רחוב על שמו גם בעיירה פורטוגלטה השכנה, שטענה גם היא לבעלות על מקום הולדתו. מבט קל במפה יגלה שכל האתרים האלה נמצאים במרחק של פחות מעשרה קילומטר זה מזה.

בראיון שערך לבטאון צים "תורן" בשנת 1956 הרחיב מעט על עברו המוקדם, דבר שמיעט לעשות בשנים מאוחרות יותר. הוא סיפר על אביו, שהיה כורה והפך לפעיל במפלגה הסוציאליסטית בבילבאו, ומנהיג מחתרתי במאבק על זכויותיהם, בימים בהם יום עבודה ארך 16 שעות והשכר הספיק בקושי לקיום. אביו של סטיב ארגן שביתות, ונאסר לא אחת; עול פרנסת המשפחה נפל אז על אמו של סטיב, והוא נאלץ להרתם במוקדם לעזרתה. לאחר שנים של פעילות במכרות עבר אביו לעבוד במספנה בבילבאו, וקודם לתפקיד "פורמן". במספנה בה עבד אביו גילה סטיב את העולם הימי ונכבש לו. הוא נרשם לבית ספר ימי, הצטיין וסיים בשנתיים לימודים שהיו אמורים להמשך שלוש שנים. בשנת 1920 הצטרף כצוער לאנייה, אבל מחסור בכסף אילץ אותו לעבור לתפקיד של מלח בשכר. "סטיב ירש מאביו את רוח המרדנות והיה הרוח החיה בין המלחים", נכתב באותו מאמר: כשהיה בן 15 בלבד עמד בראש פעולת מחאה באונייתו, בדרישה מרב-החובל שהצוות לא יעבוד בחג. בתגובה, גזר עליו אותו רב-חובל, הריבון היחד באוניה, מעצר של 48 שעות. אלא שאז פרץ כמעט מרד של הצוות, ורב החובל נסוג ונכנע. סיפור קטן המעיד על הכריזמה וכושר המנהיגות של סטיב מראשית דרכו.

ב-1922 קיבל הסמכה כקצין והתקדם בסולם הפיקוד על אניות צי הסוחר הספרדי, אבל היה ונותר חדור להט אידיאולוגי מהפכני וטבע לוחמני, שהביאו אותו לעימות עם בעל האניות. בשנת 1924 – (על פי הגרסה המופיעה בראיון זה) – הצטרף לצי הדייג ופיקד על ספינות דייג במפרץ ביסקאיה.

כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, זו שכונתה "חזרה כללית" למלחמת העולם השנייה, הפך תפקידו של סטיב חיוני. זהותו הפוליטית הייתה ברורה: הוא היה קומוניסט, חבר מפלגה מאז ראשית שנות השלושים, והתגייס למען הלוחמים נגד פרנקו. הוא הצטרף לכוחות הלוחמים ולקח חלק בכמה קרבות מרכזיים של המלחמה, בהם ההגנה על סן-סבסטיאן, העיר בה נולד בנו, חנן.

ב-1936, כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד – אותה מלחמה שכונתה "חזרה כללית" למלחמת העולם השנייה; שהותירה שובל של הרג, הרס וסבל, ואשר גייסה מתנדבים מכל רחבי העולם, כולל רבים מבני היישוב היהודי בארץ, להלחם נגד מה שנתפס ככוחות השחור הפשיסטיים של פרנקו – הפך תפקידו של סטיב חיוני. זהותו הפוליטית הייתה ברורה: הוא היה קומוניסט, חבר מפלגה מאז ראשית שנות השלושים, והתגייס למען המורדים בפרנקו. הוא העביר אליהם מידע על תנועת האוניות, נרדף על ידי השלטונות, נעצר ונכלא, שוחרר בתחבולות, ואז הצטרף לכוחות הלוחמים ולקח חלק בכמה קרבות מרכזיים של המלחמה, בהם ההגנה על סן-סבסטיאן (העיר בה נולד בנו, חנן.) אחר כך עבר לבילבאו והתמנה מפקח על אספקה ודייג. עם נפילת בילבאו לידי כוחות פרנקו, צורף סטיב לחיל-הים של הרפובליקאים ומונה לקצין צוללות. כותבת לי חוקרת ספרדיה, ויקטוריה פרננדז דיה, שדרגתו הייתה Capitán  de Corbeta de la Reserva Naval והוא שירת על שתי צוללות, c2 ו-c4, בתפקיד Oficial de derrota – שאפשר לתרגמו בערך לקצין ניווט, או קצין ראשון. אחר כך קיבל פיקוד על הצוללת.

צוללת ספרדית מדגם c

הוא פיקד על שתי צוללות  שפרצו דרך גיברלטר את המצור הימי של כוחות פרנקו. באוגוסט 1938 עלה לשרת על המשחתת "חוזה לואיס דיאס". על האודיסאה שלה נכתב ספר שלם ומאמרים רבים. במהלך הקרבות נפצע סטיב פציעה קשה בגבו, שממנה סבל רבות כל חייו.

חוסה לואיס דיאז

חוסה לואיס דיאז בגיברלטר אחרי הקרב

לאחר תבוסתם הסופית של המורדים בצפון ספרד, הגיעה הצוללת על צוותה לצרפת. משם נשלח סטיב למשימות ימיות נוספות. הוא העביר שתי צוללות נוספות דרך גיברלטר, פורץ את המצור הימי של כוחות פרנקו. באוגוסט 1938 עלה לשרת (ככל הנראה כקצין ראשון) על המשחתת חוזה לואיס דיאז – Jose Luis Diaz – אונייה מהירה (35 קשר) רבת עלילות ולמודת קרבות. על האודיסאה של "חוזה לואיס דיאס" נכתב ספר שלם ומאמרים רבים. היא עברה מצד לצד בימי מלחמת האזרחים, ולבסוף הגיעה לנמל הצרפתי לה-הבר, משם הפליגה לכיוון גיברלטר, באחד המבצעים הנועזים ביותר של המלחמה. מוסווית כאוניית צי בריטית בשם גרנוויל ומניפה את דגל הצי הבריטי  הפליגה דרומה, תודלקה בחשאי בלב ים, וניסתה לחצות את מיצרי גיברלטר. שם נתקלה במשחתות של צבא פרנקו והחל קרב ימי דרמטי וקטלני. בסיומו הצליחה האניה, פגועה קשות ועליה הרוגים ופצועים, להגיע לנמל גיברלטר, מובלעת בריטית, כאורחת לא רצויה. חור ענק נפער בצדה. לאחר תיקונים שנמשכו כמה חודשים, בלית ברירה ובלחץ האנגלים, יצאה האנייה ב-30 בדצמבר 1938 לקרב ימי נוסף וחסר סיכוי נגד כוחות עדיפים לאין שיעור. האניה נפגעה קשות שנית ועלתה על שרטון סמוך לגיברטלר. בסופו של דבר התערבו שוב האנגלים, הורידו את הצוות מהאנייה והחזירו אותו לספרד. את האנייה מסרו לצי של פרנקו. במהלך הקרבות נפצע סטיב פציעה קשה בגבו, פציעה שממנה סבל רבות כל חייו.

אלה היו פרפורים אחרונים של ההתנגדות לפרנקו, רגע לפני סוף המלחמה. נצחון משטר פרנקו כמעט הושלם. כעת מונה סטיב להכין אניה שתוביל את מתנדבי הבריגדה הבינלאומית, אותם לא-ספרדים רבים שהתנדבו למלחמה, למקסיקו. ההכנות והכשרת האונייה המיועדת נעשו בנמל בורדו בצרפת. אנשי הבריגדה אמורים היו לחצות את הגבול לצרפת, אך נעצרו ונכלאו במחנות בצרפת. סטיב עצמו נותר, עם אנשיו, חסר מולדת. הוא פנה בטלגרף אל נשיא מקסיקו, עמו נפגש בעבר, שהיה אוהד של המורדים, וביקש מקלט מדיני עבורו ועבור משפחתו: רעייתו מריה פיאר וארבעת ילדיו, שנולדו במהלך מאורעות המלחמה במקומות שונים.

אחרי נצחון פרנקו  נותרו סטיב ואנשיו חסרי מולדת. סטיב פנה בטלגרף אל נשיא מקסיקו, עמו נפגש בעבר, שהיה אוהד של המורדים, וביקש מקלט מדיני עבורו ועבור משפחתו

למקסיקו הגיע חסר כל, אבל מעמדו בקרב הפליטים האחרים הפך אותו לאחד מראשי המארגנים של מנגנון לעזרה הדדית וסיוע, תחילה בצרכים בסיסיים כמו מחסה ומזון, ואחר כך לתעסוקה והתבססות. הוא עצמו קיבל אזרחות מקסיקנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עלה לאונייה צרפתית בדגל פנמי ששירתה את כוחות הברית באוקיינוס השקט. אבל עם תום המלחמה החליט לחזור לאירופה. "פגשתי כמה חברים יהודים ותיקים שהציעו לעבוד אתם ולהוביל אניות מפנמה לאירופה תחת דגל בריטי," סיפר. "מכיוון ששאפתי, כמו רבים מפליטי המלחמה, לחזור לספרד ולהמשיך להלחם נגד משטר פרנקו, מצאתי שזאת הזדמנות מצויינת. כמה חברים ספרדיים ביקשו להפליג איתי, כדי לחזור לצרפת ולהצטרף לפליטים הספרדיים שנאספו שם."

הפליט מתגייס להצלת פליטים

ב-1946 העביר מפנמה למרסיי, בראש צוות של גולים ספרדים, את האונייה מרתון, שהייתה בבעלות יהודים. סטיב סיפר בראיון: "ארגנתי צוות של 24 ספרדים, שלא היו ימאים, פרט למכונאי הראשי ואלחוטאי אנגלי, וטסנו לפנמה. אי אפשר היה לקבל ויזות לארה"ב. ביקשתי מהקונסול הבריטי "ניירות מעבר" והוא שאל בנאיביות איך אני מתכוון לחצות את האטלנטי בלי ימאים מקצועיים…יצאנו מפנמה על האניה מרתון, אנייה מעורבת לנוסעים ומטען, בת 2200 טון. חצינו את תעלת פנמה מהצד הפציפי לאטלנטי ומשם הפלגנו לאירופה. הגענו בשלום למרסיי…שם ביליתי כמה חודשים, ופגשתי יהודים אחרים, שהציעו לעבוד עם עלייה ב'."

אין ספק שקרבה אידיאולוגית הזינה את הקשר הזה והקלה עליו: סטיב המהפכן, הלוחם והסוציאליסט, ואנשי עליה ב', היו בניו של  אותו בית-מדרש רעיוני, ופעלו לאורם של אותם עקרונות. סטיב וצוות של ספרדים-באסקים, ותיקי מלחמת האזרחים, עלו לאנייה פאן יורק. תחילה הובטח לו שיהיה רב החובל של האונייה, אך בסוף אוגוסט מונה גד הילב כקברניט האנייה. אחרי שיחה ארוכה עם הילב הסכים הרננדורנה (שכינויו במוסד לעליה ב' היה "שלמה יעקבי הספרדי") להמשיך כקצין ראשון. בצוות שרתו גם מתנדבים יהודים אמריקאים.

סטיב המהפכן, הלוחם והסוציאליסט, ואנשי עליה ב', היו בניו של אותו בית-מדרש רעיוני, ופעלו לאורם של אותם עקרונות. סטיב – – שכינויו במוסד לעליה ב' היה "שלמה יעקבי הספרדי", וצוות של ספרדים-באסקים, ותיקי מלחמת האזרחים, עלו לאנייה פאן יורק.

לא נפרוש כאן את סיפור הפאנים – מאורע מכריע בתולדות ההעפלה, שני רק לאקסודוס בהשפעתו על דעת הקהל העולמית ועל הפוליטיקה הגלובלית לקראת הקמת המדינה. האוניות הפליגו ב-27 בדצמבר 1947 כשעליהן יותר מ-15,000 מעפילים, ובהיותן בלב ים קבע בן-גוריון ששמן יהיה "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". (אחר כך הפכה הראשונה ל"קוממיות"). בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות, ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות והובילו  אותן לקפריסין. שם הורדו המעפילים למחנות מעצר. קפטן סטיב ורוב אנשיו נשארו על האוניה במהלך מעצרה במעגן בוגאז, סמוך לפמגוסטה, ושמרו על כשירותה להפלגה. בימי ההפלגה ולאחריה נוצקו יסודות לידידות עמוקה בין סטיב לבין כמה וכמה מאנשי ההעפלה, ידידות שחושלה בסערת הימים ההם ועמדה אחר כך במבחנים נוספים.

ימים בקיבוץ ובצי

הרננדורנה החליט להשתקע בישראל, והביא ממקסיקו לארץ את משפחתו. זמן מה נשאר על האוניה "קוממיות", לשעבר פאן יורק, שהובילה לישראל את העולים ששוחררו מקפריסין. אחר כך פיקד על כמה אניות של צים, בהן דרומית, גלילה, עכו, צפונית, אברהם גרץ, קדמה, חיפה ועוד. גם כאן נקשרו בשמו כמה אירועים מסעירים. כשפיקד על דרומית בראשית שנות החמישים סרבו פועלי הנמל בנמל לה-גולט בתוניסיה לטעון את האנייה. סטיב העביר את את פועלי הנמל "סדרת חינוך" וכמעט הפך אותם לציונים נלהבים. ב-1957 עמד  עם המיכלית חיפה בנמל פורטו קלדרון בונצואלה בעת שטענה נפט, כששריפה פרצה באניה שעגנה בסמוך. בפעולת חירום, מסתייע בצוות חלקי – כולל בתו שהיתה איתו על האנייה – ניתק את חבלי ההתקשרות, קרע את הצינורות שחוברו לאנייה והתרחק למקום מבטחים, פעולה שככל הנראה הצילה את האנייה.

משפחתו הגיעה ארצה ב-1949 ממקסיקו, והתיישבה לזמן מה בקיבוץ חולדה. לימים אמר סטיב בראיון שלא היה לו לאן ללכת, ולכן השתקע בארץ; אבל הימים הראשונים, מעידה בתו מריה פילאר, שהייתה בת 12 בהגיעה לארץ לא נודעת, היו יפים. חיי הקיבוץ היו טובים בעיני סטיב, גם מבחינה אידיאולוגית. הוא התיידד (כנראה עוד בימי ההעפלה) עם יוצאי בולגריה דוברי לדינו, עמם קל היה לו לתקשר. אף על פי שרעייתו העדיפה לשלוח את ילדיה כעבור זמן לבית ספר קתולי בחיפה, הילדים גדלו בכור ההיתוך הישראלי.

האידליה בארץ הייתה חלקית מאוד. אחרי הכל, הוא היה גולה ופליט שגורש ממולדתו, מובס ונרדף. אין ספק שהמשיך להתגעגע למחוזות ילדותו ובגרותו. בהתרסה ברורה לא נרתע מלפקוד נמלים ספרדיים באוניותיו, אף על פי שהיה מבוקש על ידי שלטון פרנקו. לא נגעו בו לרעה. "העובדה שבחר להשאר עמנו בישראל החמיאה לנו", כתב עליו רב חובל נמרוד אשל, שהיה עמו על הפאן יורק.

אבל האידליה הייתה חלקית מאוד, והתחושה שהגיעה אל המנוחה והנחלה הייתה אולי רק אשלייה של אלה שסבבו אותו, אבל לא חלחלה אל סטיב עצמו. אחרי הכל, הוא היה גולה ופליט שגורש ממולדתו, מובס ונרדף. אין ספק שהמשיך להתגעגע למחוזות ילדותו ובגרותו, ואל המקומות שהפכו לשדות הקרב שבהם נלחם. בהתרסה ברורה לא נרתע מלפקוד נמלים ספרדיים באוניתיו, אף על פי שהיה מבוקש על ידי שלטון פרנקו. לא נגעו בו לרעה. היו לו מכרים וידידים בכירים ורבי השפעה במקומות לא צפויים, ורשת בטחון של חברי אמת. "העובדה שבחר להשאר עמנו בישראל החמיאה לנו", כתב עליו רב חובל נמרוד אשל, שהיה עמו על הפאן יורק.

dromit2

אנשי צים על האנייה דרומית באנטוורפן, 1949. קפטן סטיב ראשון מימין (מוקף עיגול)

 

גד הילב כתב עליו: "הכרנו אותו כשהיה בן 43. רוב רובם של אלה שעבדו אתו היו צעירים. הוא אדם בעל ניסיון רב בחיים, בעל מקצוע מעולה וימאי למופת…אבל סטיב היה אדם בודד." הוא מוסיף וכותב שלא אחת לא הבינו את מניעיו ואת יחסו הקשוח. "סטיב לא היה אדם עליז, אבל בשעת שמחה וכשעליזותו פרצה החוצה…הוא היה כביר."  גם אחרים ממודעו ואוהביו כתבו על המלנכוליה שלו, שאת סיבותיה קל לנחש.

מחושים גופניים, ואולי גם נפשיים, הציקו לו. בראשית שנות החמישים אושפז בארה"ב לזמן ממושך ונאלץ להתאושש זמן ארוך בטרם חזר לפיקוד על אנייה. הוא לא חדל לנסות או לפחות לשאוף לחזור למולדתו. עם מותו ב-1965 חברו רבים מידידיו בארץ ודאגו להנציח אותו באמצעות רחוב על שמו, שנשא שלט ועליו ציטוט משירו של אלתרמן, שנכתב דווקא לרב-חובל איטלקי. השלט הוחלף מאז בשלט אחר, צנוע יותר. ובינתיים, בספרד של המאה ה-21, הרחק מצלו של פרנקו, הלך וגבר העניין במאורעות מלחמת האזרחים ובקורותיהם של לוחמיה. וכך אריע שגם בעיירה בשם פורטוגלטה, הסמוכה לבילבאו, החליטו פרנסי העיר לקרוא לרחוב על שמו של קפטן סטיב, הוא אסטבן הרננדורנה. בנותיו מספרות עליו למדיה הספרדית וכנראה שנרקמים מחקרים על חייו. מן הסתם הרבה עוד טרם סופר.

הווטרנים היהודים של הצי הסובייטי

רק בעקבות גל העלייה הרוסית של שנות התשעים נחשף הציבור הרחב בישראל למושג "ווטרנים", מונח שעלה ארצה יחד עם הלוחמים הוותיקים מן המלחמה הפטריוטית הגדולה, כפי שכונתה מלחמת העולם השנייה בברית-המועצות. בהדרגה הגיעו לתודעה הציבורית אותם חיילים ותיקים, מצולקי-קרבות ועמוסי מדליות מלוא-חזה, שהיו חלק מן התרבות הרוסית, והפכו לחלק מן הפסיפס המקומי – חלק שהולך ועובר מן העולם, בדרך הטבע.

1

החג המרכזי של הווטרנים הוא התשיעי במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. התשיעי ולא השמיני, מפני שמסיבות היסטוריות הוכרז הניצחון רשמית באיחור של יום לעומת בעלות הברית במערב. השנה צוין התאריך הזה במקום לא שגרתי: מפגש של עמותת בוגרי בית הספר לקציני ים בעכו שנערך במוזיאון חיל הים וההעפלה. וכאן, לצד הרצאה של מפקד חיל הים בדימוס ידידיה יערי, הזכירו גם את הווטרנים של הצי – פיסת היסטוריה נסתרת, כמעט חשאית. הבה ננסה לשפוך עליה מעט אור.

המלחמה הפטריוטית הגדולה

מלחמתה הגדולה של רוסיה הייתה בעיקרה יבשתית, וניטשו בה כמה מן הקרבות המונומנטליים ביותר בהיסטוריה האנושית. אבל גם לצי הסובייטי היה חלק חשוב במלחמה, במגננה ובהתקפה, ופעמים רבות ככוח תומך בקרבות יבשתיים גדולים לחופי הים הבלטי, הים האזובי, הים השחור וגם לחופי אגמים ונהרות גדולים. לא אחת הורדו ימאי הצי מן האניות והצטרפו לחיילי החי"ר בקרבות יבשה – בעיקר בלנינגרד, אודסה וסבסטופול.

433998_Fighting-Sailor

traynin

תת אדמירל פאבל אהרונוביץ טריינין

והיו כמובן פעולות אינספור של הצי הסובייטי, ובלטו בהן בעיקר הצוללות וספינות טורפדו קטנות מהירות שתקפו את הצי הגרמני. כמו בצבא האדום בכללותו, רב היה חלקם  של חיילים וקצינים ממוצא יהודי, ככל הנראה הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסיה. מהם שהגיעו לדרגות בכירות ולהישגים מרשימים במהלך המלחמה. למשל, תת אדמירל פאבל אהרונוביץ טריינין, שהיה קצין הצי היהודי הבכיר ביותר בראשית המלחמה. טריינין, יליד פינסק, היה סגן מפקד הצי במזרח, ועם פרוץ מלחמת העולם פיקד על שייטת לאדוגה (ימת מים מתוקים סמוך ללנינגרד המתחברת לים הבלטי) ואחר כך על בסיס הצי בריגה, עד פינויו לאחר הכיבוש הגרמני. הוא עבר לפקד על בסיס הצי בחצי האי קרים בעת שהתחוללו שם קרבות עזים, במהלכם נפצע. תחת פיקודו ביצעו ספינות הצי פעולות של הנחתת כוחות יבשה, פינוי יחידות צבא, מיקוש וסיוע לכוחות היבשה. לאחר מכן פיקד על שייטת הוולגה בעת הקרב על סטלינגרד.

היו עוד רבים, קצינים בכירים וזוטרים וגם וימאים מן השורה. לעתים רק שמותיהם מעידים על מוצאם. המקורות ההיסטוריים – והם מעטים יחסית, רובם קיימים רק ברוסית – לא מציינים את יהדותם. זה היה מנוגד (על פי רוב) לאידאולוגיה ולנוהג תחת המשטר הקומוניסטי, אם כי במקרים מסוימים – כפי שנראה להלן – נהגו אחרת.

 טרפדות וצוללות בים הבלטי

"שגרירי הדגל האדום של האזור הבלטי" היא כותרת של מאמר בעיתון סובייטי-יהודי של "הועד האנטי פשיסטי" מ-1948. הכתבה מתארת בטון נרגש שייטת קטנה של ספינות קרב המגיעה לנהר מוסקווה לכבוד יום הצי:

"אחד ממפקדי הספינות הוא אפרים גולדשטיין, לשני קוראים מנשה סוורדלין. גולדשטיין בא ממשפחה יהודית ענייה …אביו וסבו עבדו כל חייהם בעיר לוייב (Loew) על גדת הדנייפר והפעילו מעבורת על הנהר במשך שנים. אפרים עזר לאביו, אהב את הנהר וחלם על הצי. אבל רק לאחר מהפכת אוקטובר יכול היה להגשים את חלומו. הוא למד מכונאות, התגייס והוצב בשייטת הטרפדות. אחר כך היה לקצין, והתמחה בתקיפות טורפדו. הוא לחם לצדם של גיבורי ברית המועצות אברם סוורדלוב (ראו בהמשך), אוסצ'ב וסטרוסטין, שהטביעו אוניות אוייב בפינלנד וריגה, שחררו את טאלין, מחצו את האויב בלובאבה…אחיו נהרג על ידי הפשיסטים במוגילב, ואחיו השני חזר מהמלחמה נכה…גולדשטיין עצמו נפצע פעמיים בקרב אך לא עזב את  ספינתו…את הנצחון בא לחגוג עם אשתו דבוירה ובנו סנדרל. על ספינה אחרת פגשתי את מנשה סוורדלין, בנו של חייט מויטבסק. הוא היה מכונאי בלנינגרד ונרשם לבית ספר של הצי. הוא השתתף בקרבות מיד עם פרוץ המלחמה וספינתו פרצה את המצור על לנינגרד…"

soviet-world-war-2-posters-9לאחר כיבוש הבזק של המדינות הבלטיות ב-1941, נותר לסובייטים באזור הבלטי רק בסיס הצי בלנינגרד. חיל האוויר והצי הגרמניים הקשו על פעילות הצי. מפרץ פינלנד מוקש, והגביל במידה ניכרת את היציאה והכניסה מנמלי לנינגרד וקרונשטדט. עיקר הפעילות הייתה של צוללות וספינות טורפדו מהירות. קפטן בשם אברם סוורדלוב פיקד על שייטת של ספינות טורפדו (ברוסיה היו אלה, לצד ספינות קטנות כמקובל, גם ספינות דמויות משחתת באורך כשמונים מטר). השייטת סייעה בפינוי כוחות סובייטיים מחצי האי האנקו בפינלנד, דרך ים זרוע מוקשים, השתתפה בקרבות ימיים מול טרפדות גרמניות ומנעה הנחתת כוחות גרמניים מן הים. ביולי 1944 ניהל סוורדלוב קרב בן שלושה ימים סמוך לעיר ויבורג, שבעקבותיו קיבל את "אות גיבור ברית המועצות", העיטור הצבאי הגבוה ביותר של המדינה הסובייטית. הוא לא היה היחיד.

קונובאלוב

קונובאלוב

קפטן ולדימיר (וולף) קונובאלוב, מפקד צוללת, קבל גם הוא את אות גיבור ברית המועצות על משימות התקיפה הרבות שביצעה הצוללת שלו. קונובאלוב נולד למשפחה יהודית בכפר האוקראיני נאדינה (Nadiyne) ומשפחתו עברה בילדותו לעיר דונייצק. ב-1932 התגייס לצי, למד באקדמיה ושירת בצי הצוללות בים השחור. ב-1940 הועבר לים הבלטי כסגן מפקד הצוללת L3. ב-1943 קיבל את הפיקוד עליה. הצוללת עסקה בהנחת מוקשים ובמקביל תקפה ספינות אויב בטורפדו. ב-16 באפריל 1945, לקראת תום המלחמה, טיבעה הצוללת את האנייה הגרמנית "גויה," שהובילה חיילים גרמניים ואזרחים שנמלטו מפני הצבא האדום השועט מערבה. כ-6000 איש טבעו – אירוע שני בהיקפו מבחינת מספר הקרבנות בהיסטוריה הימית כולה. לצד התואר גיבור ברית המועצות זכה קונובאלוב בשלל עיטורים אחרים, ובשנות החמישים פיקד על צי הצוללות הבלטיות. הוא הגיע לדרגת תת-אדמירל, ונפטר בשנת 1967. בסרט "המרדף אחרי אוקטובר האדום" קרויה הצוללת הגרעינית הסובייטית (הדמיונית) על שמו של קונובאלוב.

עוד יהודי הנושא בתואר האולטימטיבי של האומה הסובייטית היה סמואיל בוגורד, יליד ויטבסק, העיירה היהודית הציורית שבה נולדו דמויות כמו אנסקי, מחבר "הדיבוק", הצייר מארק שאגאל שהנציח את מראותיה בציורים שזכו להערצה עולמית, וגם ראש המוסד איסר הראל, לצד עוד רבים וטובים. בוגורד פיקד על צוללת בים הבלטי והצטיין במיוחד במהלך חורף 44-45, בעת נסיגת הגרמנים. הצוללת שלו טיבעה משחתת ועשר כלי שייט נושאי גייסות.

ישראל פיסנוביץ

ישראל פיסנוביץ, מפקד צוללת בצי הסובייטי ובעל אות גיבור ברית המועצות

מפקד צוללת בולט נוסף, ישראל פיסנוביץ, נולד ביליזבטגראד שבאוקראינה, התגייס לצי הסובייטי ב-1932 ונשלח ללימודים בבית הספר הגבוה לקציני צי בלנינגרד, אותו סיים בהצטיינות. הוא הוצב בתפקיד קצין ניווט בצוללת של הצי הבלטי ואחר כך הועבר לשרת בצי הצפוני. בין 1941–1942 פעלה הצוללת בפיקודו של פיסנוביץ' בים ברנץ כנגד ספינות גרמניות ופיניות שהובילו עופרות ניקל מנמלי פינלנד ונורבגיה לגרמניה. הצוללת של פיסנוביץ' ביצעה 17 משימות קרביות, שבמהלכן הטביעה 13 ספינות אויב. בנוסף לכך ביצעה הצוללת משימות הנחתה ואיסוף של יחידות קומנדו סובייטיות בעורף הגרמני. על אומץ לִבו ותפקודו בקרבות הוענק לישראל פיסנוביץ' באפריל 1942 תואר גיבור ברית המועצות. ביולי 1943 מונה למפקד פלגה בשייטת הצוללת של הצי הצפוני. אבל פיסנוביץ לא זכה להתקדם לתפקידים נוספים: באביב 1944 הגיע לבריטניה בראש משלחת חיל הים הסובייטי כדי לקבל 4 צוללת בריטיות שניתנו לברית המועצות במסגרת הסכם "החכר והשאל". לאחר כמה חודשי אימון והכשרה הפליג פיסנוביץ' על סיפונה של אחת מהן (HMS Sunfish) בדרכה אל נמל מורמנסק שבברית המועצות, ועליה גם קציני קישור בריטיים. הצוללת עזבה את הנמל לרוויק ב-25 ביולי 1944, אך מעולם לא הגיעה ליעדה – בשנות ה-60 נחשף כי הצוללת טובעה בטעות על ידי מטוס משמר החופים הבריטי.

על צוללת אחרת שעשתה את אותו מסלול מבריטניה לרוסיה פיקד איזאק סולומונוביץ קאבו, יהודי יליד אוקראינה, שפיקד לפני כן על צוללת בים הבלטי, ובאמתחתו טיבוע חמישה כלי שיט של האויב וביצועים קרביים יוצאי דופן. הצוללת עליה פיקד עברה בשלום את המסע לרוסיה ועד תום המלחמה הטביעה שני כלי שיט נוספים.

הרחק משם, בדרום ברה"מ, פעל סוורדלוב נוסף, ימאי יהודי ששמו הפרטי ארקדי, שפיקד על שייטת הים האזובי. הוא פיקד על פינוי כוחות של הצבא האדום בנובמבר 1941 והנחית כוחות אחרים על חצי האי קרץ', כחלק מהקרבות האכזריים שהתנהלו שם מול הוורמכט. שני שמות נוספים של מפקדי צוללות בצי הים השחור הם ישראל ישראלוביץ ויסאי זלבט. במבצעים בזירה זו, מדווח אחד המקורות, השתתפו עוד יהודים רבים – אך לצערנו המידע אודותיהם אינו זמין.

מיכאיל לרנר והבריגאדה היהודית

מיכאיל לרנר

מיכאיל לרנר

אי אפשר לסיים את הסקירה החלקית והחסרה הזאת בלי לציין שחלק ניכר מן המידע על מפקדי הצוללות הסובייטים ממוצא יהודי, בעת המלחמה ולאחריה, מקורו בדמות בולטת ורבת חשיבות בכוח הצוללות הסובייטי, מיכאיל לרנר. לרנר לא היה איש ים. הוא נולד בברסלב, עירו של רבי נחמן, ב-1908, למשפחה יהודית דתית ובה תשעה ילדים. בשנות העשרים למד במכללה טכנית באודסה, התגלגל לעבודה במספנה והחל קריירה ארוכה בבניית כוח הצוללות הסובייטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה "הקונסטרוקטור הראשי של הצוללות", אחראי על בנייתן, ועל הניסויים הימים שלהן. הוא הכיר היטב ומקרוב את מערך הצוללות הסובייטי ואת אנשיו. על תרומתו למאמץ המלחמתי זכה באותות רבים, בהם "אות לנין", וכמו רבים נרדף פוליטית לאחר המלחמה ופוטר, אך לאחר מות סטאלין הוחזר לתפקידו, ועמד בראש המשרד לפיתוח ובנייה של צוללות הגרעין הסובייטיות. ב-1990 עלה ארצה עם משפחתו וגר בחיפה. הוא שמר על קשר עם המספנה בה עבד ופרסם מאמרים רבים ברוסית על תולדות הצי. הידע העצום וההכרות הקרובה שלו עם הצי הסובייטי הפכו אותו למומחה יחיד במינו הן מההיבט המקצועי והן מההיבט ההיסטורי. בספרו "הים, האנייה ועם ישראל", אנציקלופדיה מרתקת ומגוונת של יהודים ימיים, מציין רב-חובל הלל ירקוני כי לרנר היה מקור יחיד לכמה ערכים בספרו. גם רשימה זאת מתבססת בחלקה על ספרו של ירקוני והמידע של לרנר.

לרנר מדווח כי משרד ראשון לתכנון צוללות הוקם ב-1926, ושלושה מהמהנדסים הראשיים בו היו יהודים. בצי הבלטי פעלו 49 צוללות, והיהודים הרבים ששירתו שם הביאו לכך שהשייטת, או בנוסח הסובייטי הבריגאדה, כונתה "הבריגאדה היהודית" (לא לבלבל עם זאת הידועה לנו). עשרה ממפקדי הצוללות היו יהודים. בזירת הים הצפוני פעלו 17 צוללות, על ארבע מהן פיקדו יהודים. צוללות הצי הבלטי ספגו אבדות רבות אך היו לעתים הכוח היחיד שפעל נגד הצי הנאצי וקווי האספקה של הגרמנים. בים הצפוני נותר נמל מורמנסק חופשי, והיה יעד לשיירות המפורסמות שהובילו ציוד ואספקה מבנות הברית לברה"מ. הצוללות הגנו על השיירות ופעלו נגד הצי הגרמני עד חופי נורבגיה. בים השחור פעלו הצוללות נגד הצי הרומני שהשתייך למעצמות הציר, ומילאו תפקיד חשוב בעת המצור והקרבות באודסה, נובורוסיסק, סבסטופול וקרץ'. גם כאן פעל הצי הסובייטי נגד קווי אספקה ואניות סוחר, ובאחת מפעולות אלה, כנראה, הוטבעה בטעות אניית המעפילים "סטרומה".

ידועים לפחות עוד 15 יהודים שפיקדו על צוללות סובייטיות. אחת הסיבות לריכוז הגבוה שלהם בזרוע הזאת היא העובדה שהייתה זאת זרוע חדשה בצבא הסובייטי, ויהודים, ככלל, נטו להצטרף ליחידות כאלה, שבהן היו פחות בעלי תפקידים ותיקים שעמדו בדרכם ומנעו את קידומם.

ילידי הארץ ויוצאי מערכת החינוך שלה יודעים רק מעט מאוד על הלוחמים היהודיים בצבאות השונים נגד הנאצים, בגלל הדגש המובן על הוראת השואה. הווטרנים יוצאי ברה"מ, עם כמה תומכים מקומיים, פעלו בעשור האחרון לשנות את המצב, להרחיב את הידע ולתת ביטוי לפעולתם וגבורתם של לוחמים יהודיים, שכמאתיים אלף מהם נפלו בשורות הצבא האדום בלבד. חשוב שגם מקומם של ימאי הצי שלחמו בנאצים לא ייפקד.

טופאיה – נווט הצללים של קפטן קוק

נפליג הפעם למחוזות רחוקים במרחב ובזמן, ונזנח לזמן מה את הספנות הישראלית הדואבת, ההיסטוריה שלה ועתידה המעורפל.

תהילת עולם וכרוב חמוץ

עבור כל מי שיש לו עניין כלשהו בתולדות הספנות, ובתולדות העידן המודרני בכלל, דמותו של קפטן קוק (לא לבלבל עם הרב קוק) ניצבת על כן גבוה, כאחד המגלים הגדולים, וכדמות מופת של איש-ים דגול – ספן ומנהיג שהישגיו הטביעו חותם משמעותי על העולם. הסיפור שלפנינו עוסק בדמות עלומה שכמעט ולא הותירה אחריה דבר, ואלמלא קומץ יומני אונייה, מעט מסמכים ישנים וכמה רישומים מוזרים בצבעי מים, לא היינו יודעים עליה כלל. אבל האיש הזה, שנודע בשם טופאיה, הפליג עם קפטן ג'יימס קוק ואנשיו על סיפון האונייה אנדיבור במסעה הראשון בשנת 1796 והותיר רושם רב על אנשי המשלחת. הרבה מעבר לכך, על פי כמה חוקרים מודרניים, טופאיה – שתפקידו הרשמי היה לתרגם ולתווך בין הבריטים לבין ילידי הארצות והאיים שאליהם הפליגו – היה הגורם הישיר לכך שקוק וצוותו הצליחו בכלל לשרוד את המסע. סביר להניח שהרשים גם את קפטן קוק עצמו, אבל בסופו של דבר לא היה אלא יליד של האי טהיטי, ותחושת העליונות האירופית הכריעה את הכף.
העובדה שטופאיה כמעט ואינו נזכר בדוחו"ת שכתב קפטן קוק היא לדעתם של אחדים מכוונת – קוק לא היה בדיוק חסיד אומות העולם ורצה, יותר מכל, לזכות במלוא התהילה ובמקום שלו בנצח. אם בדרך לכך צריך היה לדרוך על כמה גופות, יהי כך.

היום זוכרים את קוק כמי שמיפה את הפסיפי ואת ניו זילנד, את מזרח אוסטרליה וגם את הוואי שבה נרצח. אבל בצי הבריטי זכה לכבוד שאין שני לו בזכות משפט שכתב בדו"ח המסע הראשון שלו:

I have the satisfaction to say that I have not lost one man by sickness during the whole Voyage
"אני יכול לומר בסיפוק שלא איבדתי אף אדם למחלה במהלך המסע כולו".

הכוונה הייתה למחלת הצפדינה (scurvy) שקטלה, לפי הערכות, כשני מיליון ימאים בין השנים 1500 ל-1800. קוק נודע ברבים כמי שהצליח להדביר אותה בזכות התנאים והמזון – כולל כרוב חמוץ המכיל ויטמין c – שדאג לתת לצוותו. התהילה הזאת נכונה, אבל רק בחלקה. בעת שכתב את הדו"ח המפורסם שלו בבטאביה, היא ג'קרטה של ימינו, חלו במחלה שניים מאנשי האונייה – טופאיה, הנווט והמתרגם איש טהיטי, ומלווהו הצעיר. הם ירדו לחוף ומתו זמן קצר אחר כך. קוק העדיף, מטעמים ברורים, לא לדווח על כך. בבטאביה ובדרך לאנגליה איבד קוק עוד 28 אנשי צוות למחלות כמו טיפוס, מלריה ושחפת. אבל זה כבר היה עניין כמעט סטנדרטי.

קפטן ג'יימס קוק. דו"ח לא מלא.

אציל, כהן ונווט

Tupaiaמי היה טופאיה? מחקרים מן העת האחרונה, ובעיקר ספר המסכם את קורותיו מאת חוקרת מניו זילנד, ניסו לבנות מתוך מעט העדויות את דמותו של איש המיסתורין הזה. טופאיה היה אציל פולינזי, בעל כישורים לשוניים בלתי שכיחים, דיפלומט בכיר שניהל את המגעים בין בני האיים לאירופים, וגם כהן-דת רם דרג. התרבות הפולינזית, שאינה כתובה ועל כן הידע אודותיה חלקי ומשוער, מעניקה מרכזיות שאין שנייה לה לניווט בים. העמים הפולינזיים, המפוזרים על פני אלפי קילומטרים של מרחבי האוקיינוס השקט, חיים על רסיסי אדמה זעירים ומרוחקים, אבל למרות זאת ידעו לשמור על קשר תרבותי ואף מסחרי קבוע עם אחיהם שבקצווי ים לאורך אלפי שנים. אופן ההגירה וההתפשטות של הפולינזים אל איים מרוחקים היא רק תעלומה פילאית אחת בתולדותיהם. מופלאה לא פחות היא העובדה שגם לאחר שהגיעו ויישבו אי חדש ובנו בו את חייהם, שימרו את המידע על המקום שממנו הגיעו, ויותר מכך – את הידע הדרוש לחזור אליו ואל איים אחרים במרחב הפסיפי האדיר.

הידע הזה היה כה חשוב בתרבות הפולינזית, עד שהועלה לדרגה של דת. הכוהנים הגדולים – טופאיה היה אחד מהם – היו הנווטים הגדולים. הם שמרו בראשם אלמנכים שלמים של מערכי כוכבים וגרמי שמיים, ואנציקלופדיות של מידע על מזג אוויר, זרמים ורוחות, בעלי חיים ימיים, ציפורים נודדות וצבעי העננים והשמיים, ריחות וקולות. באמצעות הידע הזה ידעו לנווט על פני אלפי מיילים בים הפתוח, ולהגיע לאי שאינו אלא ראש סיכה על מפת העולם. הידע שלהם היה סודי, נשמר בקרב קבוצת עילית של כהנים והועבר מאב לבן. הנווטים הגדולים ידעו והכירו איים מיושבים שבהם לא ביקרו מעולם. די היה בכך שאחד מאבותיהם הרחוקים ביקר שם, הידע עבר בשלמותו, והנווט יכול היה לשחזר מסע עתיק שלא ערך מעודו – כפי שהוכיח טופאיה עצמו.

הכוהנים הגדולים – טופאיה היה אחד מהם – היו הנווטים הגדולים. הם שמרו בראשם אלמנכים שלמים של מערכי כוכבים וגרמי שמיים, ואנציקלופדיות של מידע על מזג אוויר, זרמים ורוחות

אנייתו של קוק, האנדיבור, עגנה בטהיטי באפריל 1769. מטרתו הראשונית הייתה לערוך תצפית אסטרונומית של מעבר כוכב הלכת ונוס על פני השמש, תצפית חשובה למחקר המדעי של אותם ימים. רוחה של ונוס המיתולוגית שרתה בעיקר על הימאים, שנדהמו יותר מכל מיופיין ואופיין של נשות האי, שתרבותן התירה יחסי מין חופשיים. העובדה הזאת, לצד רוח הנדיבות והרוגע שאיפיינה את החיים באי, כמו גם יפי הטבע והשפע שבו חיו תושביו, הביאה לכך שבאירופה נוצר והתקבע הדימוי של טהיטי כגן עדן. זה היה מפגש תרבויות שתועד – וגם סולף – באינספור ספרים וסרטים. המציאות של החיים בטהיטי הייתה מורכבת בהרבה, ורחשו בה גם אינטריגות פוליטיות ומאבקי כוח אלימים. באחד המאבקים הללו הסתבך מיודענו טופאיה, שמצא עצמו נדחק לפינה כה לא נוחה, אפילו מסוכנת, עד שהחליט כי מוטב לו לעזוב את האי. האנדיבור הייתה הזדמנות מעניינת עבורו. הוא כבר הכיר את הבריטים ואוניותיהם: שנתיים קודם לכן עגנה בטהיטי האונייה "דולפין" בפיקודו של רב החובל ווליס, ולאחר כמה תקריות אש אלימות כרתו אנשיה ברית שלום עם מנהיגה מקומית, פוראה, שטופאיה היה בכיר בפמלייתה. כעת החליט ג'וזף בנקס, המדען הראשי של משלחת קוק, לקחת את טופאיה תחת חסותו. טופאיה יצא לדרך כגולה, אולי אפילו נרדף, אבל שמר על מעמדו הגבוה, לפחות בעיני עצמו ובעיני בני האיים האחרים.

039 Tupaia canoes at Tahiti hi res

ציור מעשה ידי טופאיה. מקור

המפה של טופאיה

למרות הבדלי התרבות וקשיי השפה, הכל הכירו בכך שטופאיה הוא בעל אינטילגנציה גבוהה במיוחד, חד ומהיר תפישה, בעל ידע אינסופי ועוד כשרונות שהתגלו עם הזמן. נוספה לכך העובדה שהיה אציל מלידה, ולא חש בשום אופן נחיתות ליד מארחיו. הוא הביט במנהגי הבריטים, שנראו לו מן סתם מוזרים ואקזוטיים במקרה הטוב, ואכזריים במקרה הרע, כמו הלקאה במגלב המכונה "החתול בעל תשעה זנבות" של ימאים סוררים שניסו להימלט מהאונייה ולהישאר בגן העדן הפולינזי. הוא התעניין בטכנולוגיית השייט שלהם וכמובן גם בטכניקות הניווט שלהם. כשיצאו לדרך מטהיטי באוגוסט 1769 שיער בנקס, חוקר המשלחת שפרש חסותו על טופאיה, שהידע של טופאיה יוביל אותם הלאה, לתגליות של איים לא נודעים – אבל הוא טעה. לקפטן קוק היו שתי פקודות מסע מהאדמירליות הבריטית. הראשונה נגעה לקטע שעד טהיטי. לאחר מכן הוטל עליו לפתוח מעטפה חתומה ובה פקודת מסע סודית נוספת. היא הייתה חד משמעית: עליו להפליג דרומה עד קו הרוחב 40, ולחפש את היבשת הדרומית – tera australis incognita – שהכל שיערו את קיומה אבל איש טרם דרך בה או מיפה אותה. קוק אמנם נענה להצעתו של טופאיה להפליג קודם לשני איים סמוכים ממערב לטהיטי, אחד מהם אי הולדתו, ראיאטאה,שכן טופאיה הבטיח אספקה טרייה של חזירים למסע. אבל מיד אחר כך הפליגו היישר דרומה. טופאיה ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את קוק להפליג מערבה, אל איים גדולים אחרים שידע על קיומם. מבט זריז במפת העולם מוכיח שטופאיה צדק, שעה שקוק הפליג אל מרחבי ים ריקים. אלא שלא היו אז מפות, להוציא זאת שבראשו של טופאיה.

tupaia (2)

קוק פיתח במהלך המסע מידה של הסתייגות ואי-נחת כלפי טופאיה: הכבוד שבו התקבל באיים בהם ביקרו, שם הניחו המקומיים שהוא בעצם אדמירל המשלחת ועל פיו יישק דבר, כמו גם ניסיונות השכנוע שלו להפליג מערבה, והביקורת המרומזת על מגבלות מהירותה של האנדיבור – כל אלה גרמו לקוק לכתוב עליו ביומנו מתוך גישה סקפטית ולהתעלם מעצותיו. הוא לא התעניין בדרך שבה ידע טופאיה בכל עת את המיקום המשוער שלהם, או בעובדה המדהימה שידע להצביע לכיוון המדוייק של טהיטי – הבית ונקודת המוצא של המסע – גם אם העירו אותו באמצע הלילה. במקום זאת הרבו קוק וג'וזף בנקס לשאול אותו על החברה והתרבות של ילידי האיים, והוא שמח לחלוק את ידיעותיו, שמהוות עד היום מקור חשוב לתולדות פולינזיה לפני המפגש עם האירופים. כדי להבהיר חלק מדבריו, נתנו לו נייר, עפרונות וצבעים, וחיש מהר התברר שלטופאיה יש יד טובה וכשרון טבעי. נותרו כמה ציורי מים, שזוהו בוודאות כמעשה ידיו. אבל את רוב זמנו על הסיפון בילה עם נער מטהיטי בשם טיאטה, שאותו בחר כמי שיירש את היידע הסודי שלו. הם בילו שעות בתצפיות בגלים, בעננים וברוחות, ובגרמי השמים בלילה.

טופאיה ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את קוק להפליג מערבה, אל איים גדולים אחרים שידע על קיומם. מבט זריז במפת העולם מוכיח שטופאיה צדק, שעה שקוק הפליג אל מרחבי ים ריקים. אלא שלא היו אז מפות, להוציא זאת שבראשו של טופאיה.

הסקפטיות של קפטן קוק ניזונה גם מן העובדה שטופאיה ביקר בפועל במהלך חייו רק ב-13 איים. הייתה זאת עוד עדות לפער התרבותי העמוק ביניהם, כי טופאיה "הכיר" מתוך הידע שהועבר אליו עוד מאות איים, וכיצד לנווט אליהם. העובדה שלא עשה זאת בפועל הייתה חסרת משמעות. קוק גם הניח, בצדק, ששיטת הניווט הפולינזית התבססה על דילוגים קצרים יחסית מאי לאי. הוא מאזכר ביומנו מפה שצייר טופאיה, "ובה צויינו שמותיהם של 74 איים, אם כי בעל-פה דיווח על יותר מ-130 איים." זוהי ההתייחסות היחידה של קוק למפה ששרטט טופאיה בניסיון כמעט נואש לשכנע את האירופים בידע שלו. הניסיון לתרגם את פרקטיקת הניווט שלו למפה שתובן על ידי האירופים, אף שהייתה קונספציה זרה לחלוטין מבחינתו, היא חלק מהמאמץ המתמשך שלו להוכיח את ערכו וחשיבותו. נווטים פולינזיים הניחו אבנים על החול כדי ללמד את צורת קבוצות הכוכבים, ועשו שימוש במעין כלי עשוי זרדים כדי לייצג כיווני רוחות וגלי גיבוע. מרחק לא היווה עבורם גורם מדיד, הם מדדו רק את זמן ההפלגה בעונות שונות, בהתאם לרוחות השכיחות. מפה ובה קווי רוחב ואורך הייתה חסרת משמעות עבורם. המפה שצייר טופאיה ונסיונו להעביר ידע לאירופים מעידה גם על עובדת היותו גולה, שכן היה זה, במצב רגיל, ידע סודי וקדוש שהוא לא מיהר לחלוק עם איש.

"המפה של טופאיה" לא שרדה. נותר רק העתק שנעשה כנראה על ידי קוק עצמו. המפה כוללת גם הערות רקע חשובות שהועתקו כלשונן בכתב ע"י קוק. Maa te tata pahei rahie ete te pahei no Brittane, אומרת אחת מהן, מתחת לאיי המרקיזה, ותרגומה המשוער – "אנשים שאוכלים אנשים, קאנו גדול, יותר מאונייה בריטית." העובדות נכונות – היו באיים אלה שבטים קניבליים, שבנו סירות קאנו ענקיות להפלגות רחוקות. טופאיה גם צייר שלושה איים שבהם ביקרו בעבר אוניות אירופיות – אלא שלפי מבנה הספינות שצייר, הביקורים נערכו עשרות רבות של שנים קודם לכן. כיצד ידע טופאיה על המפגשים הללו, או כיצד נראו אוניות אירופיות מעידן אחר? הידע, כאמור, הגיע מאבותיו. את זהות המבקרים הללו, פיראטים או גליאונים ספרדיים, אפשר רק לנחש. המפה עצמה יוצרת יותר חידות מאשר היא פותרת כי לא ניתן להציב אותה על גבי מפה מודרנית ולזהות את הנקודות שאליהן התכוון טופאיה. כמה וכמה תיאוריות הועלו כדי להסביר מה בדיוק צייר.

אגדה מאורית

הנחיתה הראשונה של האנדיבור בחופי ניו זילנד, באוקטובר 1796, הייתה באתר המכונה "Young Nick's Head" על שם ילד בן 12, עוזר לרופא האונייה, שראה ראשון אדמה באופק מראש התורן. הפרס שקיבל היה חמישה גלונים של רום, לתשומת לבה של המועצה לשלום הילד, וקריאת המקום על שמו. המפגש עם התושבים המאורים היה מתוח ועויין. יליד אחד נהרג בניסיון להשתלט על סירה בריטית, ובתגובה נאסף כוח לוחם, והבריטים תיארו מחול מלחמה מרהיב של לוחמים מאורים שהתאספו במפרץ. למרבה הפלא, אבק השריפה, הרובים והתותחים לא הרתיעו אותם, והבריטים השתאו לנוכח האומץ שהפגינו. טופאיה גוייס למאמץ דיפלומטי. למותר לציין שמעולם לא היה בניו זילנד. אבל התברר שביכולתו לנהל שיחה שוטפת עם המקומיים, שדרשו ממנו בזעם הסברים – מי הוא, מניין בא, ומה גרם לו להפליג על הקאנו המוזר שסוחב עמו עננים (מפרשים) משלו? ואיך נהרג חברם מרחוק, ע"י מקל רועם? טופאיה עשה כמיטב יכולתו לפייס ולהסביר ולמנוע קרב וטבח. התגלעה בעייה נוספת: המאורים לא הכירו בערכו של ברזל, והסחורה המבוקשת ביותר ברחבי איי הדרום – מסמרים – לא היה לה כל ערך כאן. המאורים של ניו זילנד היו קשוחים ומשחרים לקרב, והסחורה היחידה שעניינה אותם באמת הייתה רובים. קוק לא יכול היה לסחור ולקבל אספקה טרייה, ולכן כינה את המקום poverty bay. ההמשך כלל סידרה של התכתשויות עם המאורים הלוחמניים – והקניבליים – לצד ניסיונות לפייס אותם. טופאיה המשיך לערוך שיחות דיפלומטיות, בהצלחה רבה. העויינות שככה, והחל סחר עירני עם המקומיים: טופאיה הנציח בציור את ג'וזף בנקס עורך סחר חליפין עם מאורי – נותן לו פיסת בד תמורת לובסטר גדול. הציור הפך מוכר וידוע במשך השנים.
טופאיה עצמו זכה לכבוד מלכים, והוזמן לארוחות טיקסיות שנערכו לכבודו. הוא דיבר אל הקהל – "נשא דרשות", בפי הבריטים – והפך במהירות לדמות נערצה, כמעט אלוהית. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה שהמאורים איבדו חלק גדול מהידע והמורשת הפולינזית שלהם בעקבות צונמי אדיר שהתרחש במאה החמש עשרה, וקטל את רוב האוכלוסייה, כולל הכהנים הזקנים ושומרי הידע המסורתי. טופאיה עמד בפני קהל צמא לידע מקודש שאבד זה מכבר. הוא זכה להערכה וליראת כבוד, הרבה מעבר לאלה שזכה בהם על גבי האונייה הבריטית. אבל למרות זאת נשאר על האנדיבור, נושא את עיניו לאפשרות להגיע אל נמל הבית שלה באנגליה.

טופאיה זכה לכבוד מלכים, והוזמן לארוחות טיקסיות שנערכו לכבודו. הוא הפך במהירות לדמות נערצה, כמעט אלוהית. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה שהמאורים איבדו חלק גדול מהידע והמורשת הפולינזית שלהם בעקבות צונמי אדיר שהתרחש במאה החמש עשרה, וקטל את רוב האוכלוסייה. טופאיה עמד בפני קהל צמא לידע מקודש שאבד זה מכבר

הדפוס הזה חזר על עצמו בעת שאונייתו של קוק הקיפה באיטיות את ניו זילנד ומיפתה אותה לראשונה – אחד ההישגים הגדולים של קוק, שמפותיו היו כה מדויקות עד שנותרו בשימוש עד שלהי המאה העשרים, יותר ממאתיים שנה.

הולנד החדשה וסוף המסע

מניו זילנד הפליגו מערבה, אל המקום שאותו כינה קוק הולנד החדשה, ועגנו במפרץ בוטאני, סמוך לסידני של ימינו – הפעם הראשונה בה דרכה רגלו של אירופי באוסטרליה. טופאיה היה הפולינזי הראשון על אדמת אוסטרליה: ילידי אוסטרליה לא היו פולינזים, ולא הייתה להם שפה משותפת. קוק מיפה את מזרח אוסטרליה מבלי לדעת שגילה יבשת חדשה, ועדיין נכונו לו ולצוותו תלאות עצומות. בדרך צפונה עלתה האנדיבור על שרטון ב"גרייט ברייר ריף". שבעה שבועות עמלו אנשיה על תיקונים, עד שיצאה צפונה בדרכה למושבה ההולנדית בטאביה, ג'קרטה של היום. בדרכם חלפו בעוד כמה מקומות שטרם נודעו.

קוק לא ראה במסעו הראשון הצלחה. הוא לא הבין שאכן גילה את "היבשת הדרומית" ונאחז חרטה על כך שלא שמע לעצותיו של טופאיה, והחמיץ את גילויים של עשרות איים מיושבים ברחבי האוקיינוס. ביומנו ביטא חרטה מאוחרת על ספקנותו כלפי טופאיה. הוא קיווה שתינתן לו הזדמנות נוספת, ואז, עם טופאיה על הסיפון, ישלים את מה שהחסיר במסע הזה: "אם ימצאו לנכון לשלוח אונייה לטובת מסע כזה כל עוד טופאיה חי, והוא יצא עמה למסע, יהיה לה יתרון עצום על פני כל אונייה אחרת בגילויים בים הזה."

זה לא קרה. ללא אספקה טריה, במסע שהתמשך חודשים, חלה טופאיה בצפדינה. כשהגיעו לנמל, שם ראה לראשונה עיר במימדים כמעט אירופיים, נדמה היה שמצבו ישתפר. אולם יומיים לאחר שמת תלמידו הפולינזי הצעיר, מת גם טופאיה מן המחלה. ידידיו התאבלו עליו, אבל קוק, כאמור, נזהר מלציין את האירוע ביומן המסע.
במסעו הבא של קוק לניו זילד, על סיפון ה"רזולושן", ביקר באותם מקומות. הילידים נהרו מכל עבר לדרוש בשלומו של טופאיה. הידיעה על מותו היכתה בהם כרעם, והם התאבלו עליו כאילו היה אביהם. ילדים נקראו על שמו, ואתרים בהם גר הפכו מקודשים. אבל בתרבות חסרת כתב ובתהפוכות העתים, הלכה דמותו ונמוגה, וכמעט נשכחה לחלוטין. כעת מנסים כמה חוקרים להחזיר אותה למעמדה הראוי. ימים יגידו אם הניסיון ייצלח.