הקפטן התימני הראשון

בן גוריון חלם כידוע על רמטכ"ל תימני, והאמירה הזאת, שביטאה שאיפה למיזוג גלויות ולחברה שוויונית בה אנשים נמדדים על פי הישגיהם ולא על פי מוצאם, הפכה למטבע לשון. מאז זרמו הרבה מים, ונוזלים אחרים, בירקון, ושיח הזהויות בן זמננו חשדני ואף עויין, ומתמקד בעוולות התקופה ההיא. ובכל זאת, קצת ברוח הימים התמימים ההם, ננסה להעלות כאן את דמותו העלומה למדי של מי שהיה – אולי, וככל שידוע לנו – "רב החובל התימני הראשון."

איזכור כמעט יחיד שלו ברשת העברית מופיע באתר המצוין "פרויקט בן-יהודה", בתוך מאמר מאת הסופר והעיתונאי אברהם שמואל שטיין, ושמו "חלוץ חלוצי-הים". גיבור המאמר, הכתוב בלשון נמלצת ומלאת פאתוס ברוח אותם ימים – הוא דווקא איש ים אחר, הימאי זכריה נחשון. בניגוד לגדליה רבע-איש, גיבור שירו של אלתרמן, אשר שואף להפליג הימה אבל בתור פסנג'ר, הגיבורים הנזכרים כאן הם אנשי ים של ממש. זוכרים את השיר? אֶקַּח אִתִּי עַגְבָנִיָּה,/ סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה / וּמִסִּפּוּן הָאֳנִיָּה / לַמֶּרְחַקִּים אַבִּיטָה./ נִגָּשׁ הַקַּבַּרְנִיט לִשְׁאֹל:/ לְאָן לִנְסֹעַ, גְּדַלְיָה?/ אָמֶרִיקָה הִיא פֹּה מִשְּׂמֹאל,/וּמִיָּמִין אוֹסְטְרַלְיָה.)

נצטט מעט מן המאמר כדי לטעום את טעם התקופה:

כרם התימנים – למרחבי ימים"
האפוס הישראלי מקורו במדבר, בסנה, באש, והם שיוו לו צביונו. לא סיפורים על מסעות ויקינגים עזי נפש, או שודדי ים מפארים את אגדת העם שלנו…האיש, אשר כבר מדד בשעלו רוב ימים ואוקינוסים, כאחד שגריר בלתי מוכתר של ארצו בגויים, עוד לא מלאו לו ארבעים שנה. משפחת התימנים שהתגוררה בעיבורה של תל-אביב, דחוקה ודחויה – ילדיה נשאו עיניהם תמיד אל הים וגליו. הנער זכריה נחשון .. אך בן ט"ז והוא עולה כנער סיפון. יהודי יחידי, על אנייה נורווגית המובילה הדרי ישראל לאירופה."

ברוח זו ממשיך המאמר, שנכתב ככל הנראה ב-1948, ומתאר את עלילותיו הימיות של אותו זכריה נחשון, ששירת בין השאר על האונייה "הר ציון" וזכה לטעום גם את עם הדמים והאש של המלחמה על פני ימים, אימת פצצות האויב ממעל ומוקשיו מתחת. חדשים ארוכים של הובלת נשק ואספקה לטוברוק הנצורה, חדשים ארוכים של הפלגות בקו חיפה-מלטה (ובכלל זה עם השיירה בה ירדו לתהום מאה וששים חיילי ישראל), השתתפות בפלישת השחרור ליוון הכבושה.."

אבל זכריה נחשון אינו הקפטן התימני הראשון. הכותב מציין בהערה צדדית, תחת תת-הכותרת "שלושה תימנים – גיבורי מלחמה", עוד שניים: "אף הם בני העדה התימנית: משה ואג'ים שהוא רב-מלח וציון צברי שהוא רב-חובל – מצטיינים הם בעמידת גבורה למופת."

את רב המלחים האגדי משה ואג'ים עוד יש וותיקים בצי הסוחר שאולי זוכרים. אבל מיהו רב-חובל ציון צברי? מדוע נפקד שמו מספרי הזיכרונות ומן הכרוניקות הימיות המוכרות של תולדות הצי העברי?  

לוחמי אש ומים

Zion Zabari and Arthur M. Matlock

ציון צברי בטקס הענקת אות ההצטיינות מתוך האתר merchant marine heroes – http://www.usmm.org/msm.html

רמז חשוב מעניק לנו אתר בשם "גיבורי צי הסוחר" (Merchant Marine Heroes) המרכז את סיפוריהם של ימאי צי הסוחר האמריקאי שזכו במדליות על מעשי גבורה או על שירות יוצא דופן במהלך מלחמת העולם השנייה. צברי שירת על אנייה בשם "דניאל הוגר" של חברת הספנות "מיסיסיפי שיפינג" שמושבה בניו אורלינס. "דניאל הוגר" הייתה אוניית ליברטי – אותן אניות משא נודעות שנבנו בשיטת סרט-נע כחלק מן המאמץ המלחמתי ובאמצעות כושר הייצור האמריקני האימתני, שהתגייס לפצות על האובדן העצום של אניות בזמן המלחמה. היא נכנסה לשירות ב-1942 וכאמור נשלחה לים התיכון, לסייע בחזית החשובה של צפון אפריקה כאניית אספקה.

בתקופה הזאת החל כבר גלגל המלחמה להתהפך, וכוחות הציר בצפון אפריקה (בפיקודו של גנרל רומל, "שועל המדבר") היו בנסיגה מול בעלות הברית תחת פיקודו של גנרל מונטגומרי. חיילים של כוחות הברית נחתו באלג'יריה ונעו לכיוון תוניסיה; ניצחון בעלות הברית בזירה נחתם למעשה במאי 1943. אבל רגע לפני הניצחון עדיין נלחמו הגרמנים במלוא המרץ. נמל בון (היום אנאבה – ANNABA) היה נמל אספקה חשוב לכוחות בעלות הברית המתקדמים מערבה. בעיר היה גם שדה תעופה צבאי חשוב ובית חולים צבאי זמני. האנייה דניאל הוגר נשאה מטען של 6000 טון דלק באוקטן גבוה בחביות. אפשר רק לדמיין – או לקרוא עדויות – על המשמעות של הובלת מטען כזה במימיו של הים התיכון, השורצים צוללות ומטוסי אויב האורבים לטרף, עבור הימאים שעל סיפונן. האיום לא הסתיים כאשר הגיעו לנמל, וכזה היה המקרה של "דניאל הוגר": כאשר כבר עגנה בנמל החלה גיחת הפצצה של 17 מטוסים גרמניים. שתי פצצות פגעו באנייה, וחביות הדלק החלו לבעור.

הנסיונות הראשוניים של הצוות לכבות את האש עלו בתוהו. הלהבות היתמרו לגובה ורב החובל אדאמס פקד לנטוש את האנייה כדי למנוע קרבנות מיותרים מקרב הצוות. בינתיים נחלצו לסייע ספינות כיבוי וצוותי כיבוי מהנמל. רב החובל וצוותו – בהם החובל השני ציון צברי – המשיכו להלחם בלהבות במשך כשש שעות.  

הדו"ח התמציתי שבאתר מספר בקיצור כי הקצין ציון צברי עסק בפיקוח על פריקת מטען הדלק כאשר החלה ההתקפה ופגיעה ישירה גרמה לדליקה במחסן מספר 5. צברי עם כמה אנשי צוות נוספים נענו לקריאת הקפטן והתנדבו לנסות ולכבות את האש שפרצה במחסן ובבֵּינַת הסִפּוּנִים (TWEENDECKׂ). הטקסט מציין כי "התפוצצויות עצומות התיזו דלק בוער ברחבי האזור הפגוע, מסכנות את חיי הלוחמים באש."  צברי, יחד עם הקפטן ובעזרת כבאים מקומיים המשיכו בנחישות רבה לנסות לכבות את הדליקה, והצליחו בכך – וגם בהצלת חלק ניכר מן המטען היקר שעל הסיפון.

עשרה ימים לאחר מכן, בעת שה"דניאל הוגר" עשתה את דרכה במימי הים התיכון, התקיף מטוס נוסף את האנייה, ושיגר טורפדו שעשה את דרכו היישר אל גוף ה"דניאל הוגר." צברי, שהיה על הגשר, אחז בהגה וסובב אותו במלואו. כתוצאה מפעולתו, מציין הדו"ח, חלף הטורפדו המאיים מאחורי הירכתיים של האנייה בלי לגרום נזק; חשיבתו המהירה, הערכת המצב הזריזה והפעולה הנכונה של ציון צברי בשני המקרים – כך הדו"ח – "תרמו רבות לבטיחות האנייה וצוותה, ויהוו השראה לאורך זמן לכל ימאי צי הסוחר של ארה"ב." הדיווח הזה פורסם ב-1946, ביוזמת אגודת זבולון, גם בעיתונים ישראליים נוספים.  

מהירקון למיסיסיפי

איך הגיע ציון צברי לאנייה האמריקאית ומה היה תולדותיו עד אז – ויותר מכך, לאחר מכן – כאן המקורות שבידינו דלים יחסית, והמידע שניתן לאסוף אודותיו מועט וחלקי. "דבר" פרסם ידיעה קטנה בה נמסר על מינויו לקצין ב-1944; צברי הוא "בנו של אחד ממחלקי העיתון דבר," כתבו שם, ובשנה הראשונה למלחמה שירת על האנייה הנורווגית "שטאלהיים", שטובעה ע"י האויב, וניצל בנס.

ZEBULUN-ZABARI-davar

אתר המתעד את צי הסוחר הנורווגי מתאר את הפלגתה האחרונה מפורט טאלבוט, ב-23 ביולי 1940. דקות לאחר שיצאה מהנמל עלתה על מוקש מגנטי גרמני. 5 ימאים נהרגו, 13 נפצעו קשה ורק 3 יצאו ללא פגע. ברשימת הניצולים מופיע המלח הכשיר ״ליאון״ צברי – טעות איות של אות יחידה – וארץ מוצאו: פלסטינה.

מסמך – ליתר דיוק, חוברת – של האגודה הימית זבולון פורסם מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ב-1946, ובו דו"ח מפורט על פעילויותיה ברחבי העולם; בדו"ח על פלסטינה נכתב: "ההכשרה [הימית] של זבולון זוכה להערכה רבה בשל התוצאות המעשיות שלה… אנו מכשירים גזע איתן של יורדי ים; ממושמע, עצמאי, ושווה ערך במקצועיותו ואיכותו לאנשי צי הסוחר של אומות אחרות." על הכריכה מתנוסס מכתבו של אחד מבכירי מינהל הצי האמריקאי, ובו פירוט האירוע שתואר למעלה והסיבות להענקת מדליית השירות לקצין השני ציון צברי.

 

הכותרת מדגישה את העובדה שציון צברי חונך מצעירותו באגודת זבולון. הכוונה כמובן לפעילות ימית לנוער שכללה סירות חתירה ומפרש בירקון; כמה וכמה מיוצאי האגודה המשיכו, בסיועה, אל צי הסוחר ולקריירה ימית. צברי היה אחד מאלה.

פרופיל אישי יותר פירסם מעריב ב-1952, כאשר קיבל את הפיקוד על האנייה "בן-נון" – מיד נרחיב בפרשה זאת – וצברי מתואר בה כ"תימני נמוך קומה ומוצק שרירים." הכתבה חושפת עוד פרטים על האיש האלמוני, שהכתב מתרשם מאוד מהתעודה שלו, בה רשום "רב-חובל מוסמך למסעות רחוקים." על פי הכתבה, צברי נולד במצרים להורים יוצאי תימן והתייתם מאמו כשהיה בן שנתיים. הוא הגיע ארצה עם אביו ואחיו, תחילה לירושלים ואחר כך לתל אביב. הוא היה תלמיד טוב אבל אהבתו הגדולה הייתה לים, הוא היה שחיין מצוין ופעיל מאוד באגודת זבולון, עזר לאביו בעבודתו ומאוחר יותר עבד גם במוסך. במקביל למד בכוחות עצמו את נושא הימאות. ב-1937 עשה מעשה: הותיר פתק קטן למשפחתו – ועלה לעבוד כנער סיפון באנייה "תל אביב" של "PALESTINE SHIPPING COMPANY. הוא היה אז בן 17.

מ"תל אביב" התגלגל לעבוד באניות נורווגיות, שוודיות ויווניות, צובר וותק וניסיון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה  הפליג כמו רוב רובם של הימאים דאז על אניות מגויסות שאחת מהן, כבר ציינו, טובעה. בתוך תלאות המלחמה השתלם ולמד בכוחות עצמו כדי לקבל הסמכה כקצין ים. הוא חסך כסף וירד לחוף בגלזגו שבסקוטלנד, גר ב"בית המלחים" ולמד לקראת בחינות ההסמכה לקצין. לאחר שעבר אותן בהצלחה חזר לים, הפעם בתפקיד פיקודי. ב-1948 חזר לגלזגו והוסמך לרב-חובל. הוא "נשא אישה, הקים בית קטן באמריקה, עד שתפסוהו מארגני חברה ימית חדשה מן הארץ. "אתה רוצה?" בטח, הביתה. הוא יקים לעצמו בית בארץ, יהיה רב-חובל לאנייה ישראלית". כך כותב המראיין, י. לימור.  

תד אריסון והכרישים

הנבואה של העיתונאי התבדתה במהירות, וכך היה הדבר: בראשית שנת 1952 הקים תד אריסון – כן, אבא של שרי – חברת ספנות ששמה המהדהד היה "קו שופטי ישראל". אריסון, לימים איל-ספנות ענק, ודאי העדיף לשכוח את האפיזודה הקטנה הזאת. עם שני שותפים התכוון אריסון לרכוש ארבע אניות. על הראשונה מהן, ששמה המקורי "וירג'יניה" הונף דגל ישראלי וניתן לה השם "בן נון."  

ידיעה בעיתון "הבוקר" מ-1952 מבשרת כי צוות אניית המשא בן נון יצא לקופנהאגן לקבל את האנייה החדשה. רב החובל, ממשיך כתב העיתון, הוא "ציון צברי, יליד כרם התימנים וחניך זבולון." לאנייה קיבולת של 8500 טון והיא צפויה הייתה להגיע לישראל ממקסיקו ב-1953. האנייה הבאה, כך העיתון, תיקרא "בן יפונה".

לא הייתה עוד אנייה: היוזמה הזאת – אף שהיו מעורבים בה משקיעים ובעלי הון ו"קבוצה כספית חזקה" – הייתה יוזמה כושלת שהסתיימה בכי רע. לפני כן עוד הספיק צברי לספק ידיעה פיקנטית לעיתון מעריב: "מעשה גבורה" – כתב העיתון, שאולי לא היה מודע למעשה הגבורה האמתי של צברי בזמן המלחמה: בנמל סן דומינגו הסתבך חבל במדחף האנייה. "הילידים שנתבקשו לצלול למים ולהתיר את הקשר סרבו, בגלל פחד הכרישים המרובים בים. באין ברירה קיבלו עליהם רב החובל ואנשי הצוות הישראלי את המשימה. הם צללו במשך שבע שעות בים, התירו את החבל ואניה הפליגה – לקול מחיאות הכפיים של הילידים."

אבל "בן-נון" הייתה בעייתית מאוד הן מבחינה טכנית ואף יותר מכך בכל האמור בתנאים לאנשי הצוות וביחסים על האנייה. סכסוך חמור התגלע בין בעלי האנייה לצוות, ששלח מברקים לאיגוד הימאים, בו דיווחו על תנאי מחיה קשים ובלתי אנושיים ועל סכסוך עם אנשי הצוות הזרים. בין השאר דיווחו על בעיות חמורות באספקת המים לתאי המגורים בצוות; הצוות קיווה שהדברים יתוקנו בהגיעם לאמריקה, אבל הם התבדו. ברגע שהגיעה האנייה לארה"ב התפטר צברי מתפקידו וירד מן האנייה.

נציגי החברה העלו לאחר מעשה, בעיתונות, טענות ומענות כלפי צברי – שלא התאים לנהל צוות בגודל כזה, שהוא רגיל לאניות אמריקאיות "שבה לא היה לו קשר לעבודה מעשית יומיומית", שהוא זה שעיכב את שכר הצוות בגלל בעיות ארגוניות, וכן הלאה; זה מצטייר בעיקר כניסיון להכפיש ולהתנער מאחריות על מחדלים קשים. העובדות הן שיחד עם צברי עזבו את האניה – ככל הנראה מתוך זעם וחוסר אמון מוחלט בבעלים – גם המכונאי הראשי ורוב צוות המלחים. ראובן בן צבי דיווח במעריב כי "טרם ירידתו של צברי מ"בן־נון"' הוא נפרד מהימאים הישראלים בנאום נרגש, בו ציין את אכזבתו. הוא אמר לצוות, כי הטעו אותם ואותו וכי הוא עוזב את האנייה מתוך צער וכאב, אך מחוסר ברירה ויכולת להמשיך.

החברה נאלצה לשכור רב-חובל זר – דני בשם הונינגסברג – ו-26 מלחים זרים כדי שיאיישו אותה עד בואה לארץ. נותרו על האנייה 11 ישראלים, שהיחסים בינם למלחים הסקנדינביים היו רעים. באיטליה הוחלף הצוות במלחים איטלקיים. ב-1953 דיווח מעריב ש"בן נון" הגיעה לנמל תל אביב "לאחר שהמריבות בצוות נתחסלו והמלחים הזרים הדניים הוחלפו באיטלקים." האנייה עשתה עוד הפלגה אחת, לתורכיה, ואז התקלקלו המנועים והיא עוכבה ולמעשה עוקלה בנמל טרנטו באיטליה. התיקונים היקרים באנייה שינו את עמדת המשקיעים, שמשכו ידם מההרפתקה. האנייה ננטשה למעשה על יד בעליה בנמל טרנטו באיטליה, ועמה המלחים. ממשלת ישראל, שעוד התעניינה אז בספנות ישראלית, מינתה את רב-חובל אנריקו לוי לנסות להציל את המצב – והוא אכן הצליח למכור את האנייה לגריטה, ובתמורה לכסות את חובות האנייה ולשלם שכר לצוות.

חיפוש קרובים

פרשת בן נון, כנראה, הביאה את צברי למסקנה שאת הקריירה שלו יקדם במחוזות אחרים. תרמה לכך אולי גם העובדה שצברי נשא לאשה ב-1949, בהמרסמית שבלונדון, נתינה בריטית בשם סילביה. כך לפחות על פי הרישומים המצויים ברשת, שאינם מוסיפים הרבה מעבר לכך. אותו רישום מציין עוד כמה פרטים: שמות הוריו של ציון צברי – חיים צברי ויונה מגורי; תאריך לידה (1918) ; תאריך פטירה (2002) וגם מקום לידה – קהיר שבמצרים, כפי שכבר ראינו לעיל. אבל מצויין גם שם אחר שבו נודע ציון צברי – מסתבר שבשלב מסוים שינה את שמו לשם אמריקאי למהדרין – דין בארי. בשם זה – קפטן דין בארי – הוא מופיע כאיש חברת הספנות Delta Steamship Lines, גם היא, כמו בעליה של האנייה עליה שירת במלחמה, מניו אורלינס. החברה הפעילה קווים בעיקר לדרום אמריקה ולמערב אפריקה.

ככל הנראה עשה רב-החובל צברי קריירה נאה בצי הסוחר האמריקאי וסיים את חייו בשיבה טובה בארה"ב. פרשת בן-נון, יש לשער, הרגיעה את געגועיו ארצה. האם נותרו לו קרובים ומודעים בארץ? האם יש מי שיודע עוד על עלילותיו של רב-החובל התימני הראשון בחו"ל? לקוראינו פתרונים.

מודעות פרסומת

הר ציון: ההתחלה

אוניה עברית בדגל קפריסין

בכמה וכמה רשימות היסטוריות שפורסמו כאן הוזכרה האנייה הר ציון, שפעלה בחופינו בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. "הר ציון" תועדה רבות, ואף הונצחה על בול דואר, אבל בדרך כלל מסתפקים הכותבים עליה במידע יבש, שלא עושה צדק עם קורותיה הדרמטיות ועם פסיפס הדמויות המרתקות שפעלו על סיפונה. לפניכם סיפורה של האנייה, כולל כמה אפיזודות שעדיין לא ראו אור.

שני מתעדים חשובים של תולדות הספנות המוקדמת בארץ, רב-חובל זאב הים וצבי הרמן, כתבו על חברת הללויד הימי הפלסטינאי, או הארץ-ישראלי, כעל פרק חשוב במאמץ הימי של היישוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. דמות המפתח ביוזמה הזאת היה לזר ברקוביצי (לעתים הוא מוזכר כסתם ברקוביץ'), יהודי מרומניה שהחל את דרכו כסוכן אוניות והחליט להתפתח ולהפוך לבעל אוניות בקו שהכיר היטב. לא נותרו לנו הרבה עדויות על ברקוביצי, ואפילו תמונה שלו אין, אבל כנראה שהיה שועל ותיק ומנוסה בעסקי הספנות, קשוח למדי וערמומי, ורחוק מרחק רב מהתרבות הציונית החדשה שהלכה והתפתחה כאן בארץ, זאת שביסודותיה עקרונות לאומיים ולא פחות מכך סוציאליסטיים. הייתה כאן תאונה חזיתית פוטנציאלית, וזאת אכן התרחשה.

לזר ברקוביצי החל את דרכו כסוכן אוניות והחליט ולהפוך לבעל אוניות. לא נותרו לנו הרבה עדויות על ברקוביצי, ואפילו תמונה שלו אין, אבל כנראה שהיה שועל ותיק ומנוסה בעסקי הספנות, ורחוק מרחק רב מהתרבות הציונית החדשה והסוציאליסטית. הייתה כאן תאונה חזיתית פוטנציאלית, וזאת אכן התרחשה.

"ללויד ימי ארץ-ישראלי" היה בעצם עניין יהודי פנימי: ברקוביצי זיהה הזדמנות עיסקית – תנועה צומחת במהירות של נוסעים וסחורות מהים השחור לארץ במהלך שנות השלושים – והחל לנצל את קשריו ולחפש שותפים להקמתו של עוד "ללויד", מילה שעיטרה את תאריהן של עשרות חברות ספנות קטנות, ללא סיבה אמיתית פרט להילת העוצמה והיציבות שהעניק השם הספנותי העתיק. ברקוביצי ואחיו באו לארץ, וצירפו כמה שותפים (המהנדס עמנואל טובים; נסים משולם – סוכן אניות חיפאי, לימים ראש לשכת הספנות בשנים 1949-56; משה שלוש; עו"ד פרברשטיין), אבל השותף החשוב באמת היה איגנציו מסינה, יהודי איטלקי מגנואה ובעל חברת ספנות באותו שם. מן הסתם היה ברקוביצי סוכן של מסינה, ואולי הכירו בדרך אחרת, דרך רשת הקשרים הספנותית, או היהודית. מסינה, כאמור בעל אוניות מבוסס, מכר לו בשנת 1933 שתי אוניות, "פרוגרסו" ו"ריזווליו" (RISVEGLIO), בתנאים לא רעים ותמורת נתח בעלות. אלה הפכו ל"הר כרמל" ו"הר ציון", ופרטים רבים על האניות הללו קל למצוא היום ברשת.

risveglio

לזר ברקוביצי הצהיר עם שותפיו הצהרת כוונות נרגשת בדבר היותה של החברה שהקים חלק בלתי נפרד מן התנועה הלאומית של העם היהודי. אולי אין זה נאה לפקפק בכנות הכוונות שלו, אבל כאמור קודם כל ומעל הכל היה ברקוביצי איש עסקים ממולח, שפעל בסביבה עיסקית מאתגרת, כפי שנהוג לומר היום. תחילת דרכה של החברה החדשה לא הייתה פיקניק.

אחיו של לזר ברקוביצי (שמו היה כנראה קלמן, אבל אין זה ודאי) איתר וגייס לשורות החברה החדשה את רב החובל אריך הירשפלד, שעל קורותיו כבר כתבנו כאן באריכות. הירשפלד, ששמח מאוד על ההזדמנות לחזור ולהפליג, הפך לאיש אמונם של האחים ברקוביצי. הוא המתין בחיפה לקבל את הפיקוד על האנייה ריזווליו, ששמה עמד להפוך להר ציון. האנייה לא הגיעה בזמן היעוד, ורק כעבור שלושה ימים הגיעה הידיעה שעלתה על שרטון באזור ה"דודקנס" שבים האגאי. ברקוביצי הטיל על הירשפלד לצאת אל האנייה. היא חולצה מהשרטון והועברה, לאחר תיקון מאולתר, למספנה בפיראוס. זה היה כמובן כאב ראש טכני ואדמיניסרטיבי רציני: הבעלות הייתה עדיין של המוכרים, ולדברי הירשפלד אלה רצו רק לצאת ידי חובה ולתקן את האנייה באופן רשלני. בכלל, לדבריו, הייתה עויינות ניכרת מצד הצוות האיטלקי: "כל חבר המלחים האיטלקיים היה חדור שנאה אלינו ועד הרגע האחרון ניסה לנהוג בסבוטז'ה", הוא כותב. הוא חשד שהתאונה עצמה נגרמה מזדון, או לפחות מרשלנות. הירשפלד פעל לדבריו תחת לחץ ניכר על מנת להחזיר את האנייה לכושר שייט, אבל הלחץ על בעלי החברה, ברקוביצי, היה כפול ומכופל: הוא כבר פירסם לוחות הפלגה ומכר כרטיסים, וכעת הושבתה האנייה. לכך נוספה תסבוכת ביורוקרטית בעניין דגלי האניות. בסופו של דבר נרשמה הר ציון בקפריסין, ורק זמן קצר לאחר מכן זכתה אחותה, הר כרמל, לרישום ארץ ישראלי ולרשות להניף דגל ארץ ישראלי, שנוצר במיוחד לשם כך – "דגל בריטי, עם עיגול לבן בתוכו ובתוך העיגול הכתובת "ארץ ישראל". אירוני אולי שדווקא האנייה אשר פורמלית הייתה רשומה תחת דגל המושבה הבריטית קפריסין זכתה ברבות הימים להופיע על בול דואר ישראלי.

ha-zion

lloyd-posters

קצינים חתיכים וזעם מרקסיסטי

לאחר חבלי הלידה הקשים החלה "הר ציון" להפליג בקו הסדיר מהארץ לקונסטנצה, לעתים דרך קפריסין. היא הייתה גם אניית דואר, מינוי רשמי של הרשויות. הירשפלד מתאר נסיעה אופינית של הר ציון: טעינה בקונסטנצה של עשרים קרונות עצים, מאתיים ראשי בקר חי, אלף עופות חיים, ומאה שלושים וחמישה נוסעים. הצוות כלל 54 איש. המטבח, חשוב לציין היה כשר, בהתחשב בקהל היעד. הירשפלד כותב שהאניות היו במצב טוב, אבל תקלות בדוודים פגעו לעתים בלוח ההפלגות הסדיר. החברה התחרתה באניות רומניות ופולניות (ראו מאמר על פולוניה) שזכו לסיבסוד ממשלתי, ומאמציה להכניס רווחים ולמשוך לקוחות היו כמעט נואשים. מצד אחד שיחקו פירסומי החברה על הרגש הלאומי, אבל בו בזמן הבטיחו לנוסעים הפוטנציאליים הפלגת מותרות נעימה מענגת. רב החובל הירשפלד גייס את נסיונו העשיר באוניות קרוז מפוארות וחוצות אוקיינוסים: הוא עמד על כך שתהיה תזמורת באנייה וטרח לספק בידור ושעשועים לנוסעים; הוא הקפיד שהקצינים וחלק מהצוות יהיו "גברים טובי רואי", ואין הכוונה לבעלי ראייה חדה אלא להפך, כאלה שנראים טוב, בעיקר במדים. "זה הקנה שם טוב לאנייה, כי מיד יכולתי לקבוע ששמונים וחמישה למאה מן הנוסעים היו נשים."

 פירסומי החברה פרטו על הרגש הלאומי, אבל בו בזמן הבטיחו הפלגת מותרות מענגת. רב החובל  גייס את נסיונו  באוניות קרוז מפוארות וחוצות אוקיינוסים: הוא עמד על כך שתהיה תזמורת באנייה וטרח לספק בידור לנוסעים; הוא הקפיד שהקצינים וחלק מהצוות יהיו "גברים טובי רואי"

אבל למטבע הזה היו שני צדדים. הנה עדות – שטרם פורסמה – מתוך זכרונותיו של רב-חובל דב ברסלר, לימים טייס בחיל האוויר המלכותי ורב-חובל בכיר בצים, צרוף לא שכיח. ברקוביצי, הוא כותב, שילם שכר נמוך במיוחד – שלוש לירות לחודש, בלי שעות נוספות, שאותן נאלצו הימאים לעבוד בשפע. חברות אחרות שילמו שמונה לירות. אנשי הצוות היהודים זכו ל"סיבסוד" של לירה נוספת מטעם החבל הימי לישראל, שרצתה לעודד ימאות עברית. ברסלר כותב: "חלק מהמועסקים באניות היו צעירים יהודים שזו הייתה דרכם היחידה להגיע איך-שהוא לחופי ארץ ישראל ולהטמע שם, אך בבואם לארץ לא ניתן להם אפילו האישור הזמני לביקור בחוף…ברקוביצי ידי לנצל את המצב ולהעסיק אותם בתנאים מחפירים." ברסלר הצטרף לצוות ה"הר כרמל", אחותה של "הר ציון", כשליח מטעם איגוד הימאים הצעיר, במטרה לבחון את המצב מקרוב. כאמור, ההתנגשות בין איש העסקים האמיד לבין הפרולטריון המהפכני הזועם של חיפה האדומה היה רק עניין של זמן. על "הר כרמל" ראה ברסלר שחיתות, גניבה והתעמרות, ובעיקר הזנחה פושעת ואף השחתה של ציוד הצלה. "הלכתי למשרדו של מר ברקוביץ" הוא כותב, "והצעתי לו שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי:  'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."

ברסלר: "הצעתי לברקוביצי שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי:  'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."

אבא חושי שלח ב-1939 מכתב זועם ומאיים אל ברקוביצי: "אתם דורשים מסיקים בעלי ניסיון ורוצים לשלם להם שכר של 4 וחצי לא"י לחודש, נמוך יותר משכרם של היוונים…עמדתכם היא סתירה לכל הכרזותיכם על העקרונות של שמירה עבודה עברית…לתשובתכם נחכה עד יום ד'." נראה שהוא עדיין ממתין.

ברקוביצי רצה את תמיכת הגופים הממסדיים של המדינה שבדרך, כמו הסוכנות היהודית, בין השאר כיוון שהתכוון לגייס הון ע"י הפצת מניות, בברכת המוסדות הלאומיים. לכן הצהיר חזור והצהר על עקרונות החברה, מעין סעיפי מניית זהב: דגל ארץ ישראלי, עבודה עברית, מניות בידי יהודים ושמירה על קו קבוע לארץ. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. אבא חושי, מטעם מועצת פועלי חיפה, שלח ב-1939 מכתב זועם ומאיים אל ברקוביצי: "אנו יודעים היטב מה מצב העבודה העברית ב"הר כרמל" ומהו המצב היום ב"הר ציון" ומחובתנו לא רק להטיף לכם מוסר…אתם דורשים מסיקים בעלי ניסיון ורוצים לשלם להם שכר של 4 וחצי לא"י לחודש, נמוך יותר משכרם של היוונים…עמדתכם היא סתירה לכל הכרזותיכם על העקרונות של שמירה עבודה עברית." הוא מציב אולטימטום – לקבל לעבודה את הימאים היהודים. "בתשובתכם תלויה התנהגותנו להבא. לתשובתכם נחכה עד יום ד' 8.2 ש.ז." נראה שהוא עדיין ממתין.

kenes-hail-1937

לטובתו של ברקוביצי שיחקה העובדה שהביקוש לעבוד על האנייה היה גדול, ולא אחת מטעמים אידיאולוגיים לא פחות. כך כותב אחד מאנשי הצוות, יצחק גסנר, שהיה אז בן 16: "כבוגר תנועת "זבולון" שהכשירה נוער לימאות עברית הייתה לי הזכות להיות ימאי באוניה העברית הראשונה הר ציון – אוניה שכמותה לא הייתה לפניה: לבנה בעלת 2 תרנים גבוהים. אורכה 150 מטר רוחבה 15 מטר בעלת 3 סיפונים, שני סיפונים לנוסעים, הסיפון השלישי למשא. משקלה 5000 טון וכולה אומרת הוד והדר! האוניה הפליגה בקו חיפה- קפריסין- איסטנבול- ורנה- קונסטנצה. (עבדתי כ) עוזר למסיק בחדר המכונות כי באותם זמנים האוניות היו מונעות ע"י מנועי קיטור. בחדר המכונות חום אימים, עבודה קשה ומתישה, אבל הייתי מאושר כי הייתי ימאי עברי ועבדתי באוניה העברית הראשונה!" גם הירשפלד מתפייט: "הצליח הדבר בידי להרכיב חבר מלחים יהודי טהור שהוכשר לכך כהלכה ונתקשר לאנייתו קשר הדוק ואיתן. כל אחד מהם מילא את חובתו מתוך שביעות רצון מלאה, שאים למצוא דוגמתה כמעט בכל העולם כולו. כאישור לכך שמשה לנו החיבה הרבה שרחשו כל הנוסעים להר ציון."

ואכן, מצד יחסי הציבור זכתה הר ציון לחיבה גדולה, והתכבדה להיות האניה הראשונה בנמל תל-אביב החדש, אלמלא מנעה ממנה סערה להתקרב לחוף.

פרוץ מלחמת העולם השנייה שינה את כללי המשחק. הר ציון הטעינה אשלג בשקים ויעד היה נמל ניופורט הסמוך לבריסטול. הירשפלד, שפיקד עליה כשש שנים, נאלץ לעזוב את האנייה, שכן הממשלה הבריטית קבעה שרק רבי-חובלים ואלחוטאים בריטיים יורשו להפליג באניות בדגל בריטי. הצוות הזר נטש, וכעת נאלץ ברקוביצי לפנות לאיגוד הימאים העברי ולבקש כוח אדם. הוא הבטיח שכר לפי תנאי איגוד הימאים הבריטי. "זכרנו לו את שנות העושק," כותב ברסלר, והאיגוד דרש עבור ההפלגה הראשונה שכר כפול. ברקוביצי, כותב ברסלר, "לא היה טיפש. מה שאנחנו דרשנו היה 'מזון לתרנגולות' כפי שנהוג לומר, לעומת הרווחים העצומים שהוא יקבל כדמי הובלה ימית שהאמירו שחקים לאחר פרוץ המלחמה." לא בקלות בלע ברקוביצי את העלבון.

תותחים ודגלים

עם פרוץ המלחמה מסתיים המאבק המעמדי ומתחיל מאבק אחר, קטלני בהרבה.

אבל מכאן והלאה מסתיים המאבק המעמדי ומתחיל מאבק אחר, קטלני בהרבה. ברסלר ממשיך את תיאור ההפלגה לאנגליה בימי המלחמה: בהגיעם לגיברלטר התברר להם שהם חייבים להמשיך ללא שיירה וללא ליווי של הצי המלכותי. רב החובל, איש ניו זילנד מן הוותיקים שגוייס עם פרוץ המלחמה לצי הסוחר, בחר להפליג סמוך לחופי ספרד ופורטוגל הנייטרליות, ולהמשיך "לגרד" את חופי ביסקאייה עד התעלה האנגלית כדי להמנע מיציאה לים הפתוח והאיום של הצי הגרמני. את זאת עשה במזג אוויר קשה וערפילי, עם ציוד ניווט מימי נלסון, ללא מכ"ם, שטרם הומצא אז. במבט לאחור, אומר ברסלר, היה להם יותר מזל משכל. הם הצליחו להגיע לבריסטול, וכאן עלו למספנה, "אחרי שנים של תחזוקה לקויה והזנחה פושעת". כן, ברסלר אינו מקל בשיפוטו את בעליה ומפקדיה הקודמים של הר ציון.

במספנה הותקן על הר ציון תותח נגד צוללות, ושני תותחנים הצטרפו לצוות. הר ציון יצאה הימה מנמל קרדיף בראש שיירה של שבע אניות. התקשורת נעשתה, כמו בימי נלסון, באמצעות דגלי קוד צבעוניים. השיירה הקטנה הצטרפה לשיירה גדולה יותר של כחמישים אניות שהפליגה דרום- מערבה. ברסלר מתאר אפיזודה שבה נקרע החבל שעליו הונפו הדגלים, מה ששיבש את התקשורת בין אניות השיירה, וכאשר התנדב לטפס ברוח ובטלטולים אל ראש התורן ולהוריד את החבל הסורר, זכה לתודה שגבלה בהערצה מצד הקצינים הבריטיים. השיירה הענקית המשיכה לנוע, בליווי אניות צי שהטילו מדי פעם פצצות עומק. בשלה מסויים קיבלה הר ציון הוראה להיפרד מהשיירה ולהפליג לליסבון. ליסבון הנייטרלית הייתה הפוגה נפלאה לצוות, שבילה שם כמיטב המסורת הימית. דב ברסלר מונה שם לקצין שלישי בפועל, שכן הקצין המקורי סבל מדלקת תוספתן ונותר בבית חולים.

ברסלר ערך עוד מספר הפלגות קצרות, שעה שמלחמת הצוללות הגרמניות נגד צי הסוחר של בנות הברית נכנסה להילוך גבוה. בנמל גרייבסנד שעל התמזה הצטרפה לאנייה קצינת המכונה מרי דרמונד (ראה מסגרת).  ברסלר מתאר את המעבר החד מבילוי בנמלים שאימי המלחמה טרם הגיעו אליהם, אל היציאה לים השבו אורב צי הצוללות הגרמני: "קשה להסביר את החדות הנפשית שבה אתה עובר מכוננות לקראת הגרוע ביותר בתנאי מלחמה בעיר נמל בריטית, אל החופש וההוללות בעיר נמל בארץ נייטרלית ואחר כך חוזר למשטר חירום של כלי שייט במים ממוקשים וסכנת הפצצות מהאוויר." כשעגנה הר ציון סמוך לעיר מרגייט בדרום בריטניה הטילו מטוסים גרמניים מוקשי עומק מגנטיים בשעות הלילה. עם בוקר הצטוו האניות להרים עוגן, ולשוט במהירות מינימלית. מאחורי הר-ציון ובצמוד אליה שטה אניה פולנית. נשמע פיצוץ אדיר, והאניה הפולנית התרוממה, התבקעה ושקעה במהירות עצומה: ברסלר סבור שלא היו הרבה ניצולים, אבל בכך טיפלו כלי שייט יעודיים שהיו בסביבה. השיירה התארגנה ויצאה שוב דרומה. חציית מיצר גיברלטר הייתה הקלה עצומה, כי המלחמה טרם הגיעה באותה עת אל הים התיכון. הר ציון הגיעה לחיפה, וכאן ירד ממנה ברסלר. גם יצחק גסלר, שאמו החביאה מפניו את הדרכון שלו כדי למנוע ממנו לעלות האנייה, נותר בחוף. די מהר התברר עד כמה שיחק להם מזלם.

harzionletterבסוף אוגוסט 1940 טורפדה הר ציון על ידי צוללת גרמנית שכינויה 38-U, בפיקודו של Heinrich Liebe. היא הייתה אז בדרכה מליברפול לנמל סוואנה בארה"ב, מה שמעיד על כך שהאנייה הישנה, שעד אז שימשה בעיקר בקווים קצרים יותר, נמצאה מתאימה גם לחצות את האטלנטי. לא הרבה ידוע על נסיבות טביעתה: האירועים הללו היו כל כך שכיחים בימי המלחמה, עד שפרט לפרטים היבשים נודע רק מעט. נראה שמזג האוויר היה סוער מאוד, סירת הצלה שהורדה למים התהפכה, והימאים שנאחזו בה נכנעו לחשיפה ולקור. כולם פרט לאחד, יווני קפריסאי, ששרד שעות ארוכות בים הסוער ונאסף על ידי משחתת בריטית. כאן בארץ הייתה הידיעה בכל זאת מרעישה קצת יותר. 17 מהנספים היו בני היישוב הקטן בארץ, והימים רק ימיה הראשונים של המלחמה. מצורף כאן המכתב הנורא שקיבלו בני המשפחות של הנספים; שוב צריך לזכור שמדובר בימי המלחמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה. רב החובל הירשפלד התאבל על חבריו לצוות שאבדו, וציין במיוחד את וולף, מכונאי מוכשר ששירת עמו על הר ציון מיומה הראשון. וברקוביצי? הוא פינה את הבמה, ונמוג מבין דפי ההיסטוריה. שתי אוניותיו המגוייסות אבדו, והחברה שלו נסגרה ולא חזרה לפעול. לא עלה בידי למצוא את המשך קורותיו, אם כי הוא נזכר במקום אחד כיו"ר התאחדות עולי רומניה בשנות הארבעים.

ויקטוריה דרמונד על הר ציון

 Victoria_Drummond_1941דב ברסלר, שהפליג בימי המלחמה על הר ציון, מזכיר את קצינת המכונה ויקטוריה דרמונד שעימה הפליג – אישה בתפקיד שלא שירתו בו נשים מעולם לפני כן, ומעטות מאוד עשו זאת גם ברבות השנים ולאחר בואה של של המהפכה הפמינסטית. דרמונד, בת למשפחת אצולה סקוטית, הייתה בתו של רב-חובל וחונכה לעצמאות ולקריירה, אבל בחירתה יוצאת הדופן להיות קצינת מכונה נראתה מוזרה מדי אפילו לבריטים האקצנטריים. למרות זאת התקבלה כמתלמדת והחלה במסלול הארוך והמפרך להסמכה, כנגד כל הסיכויים ומול אפיזודות של התנכלות ועויינות.החל מ-1929 ניגשה לבחינות הסמכה למכונאי רהמרוטה לעבור אשי, אבל הוכשלה שוב ושוב על ידי הועדה הבוחנת, שאנשיה הודו בסופו של דבר שלא היו מוכנים להסמיך אישה, למרות כישוריה המעולים. המלחמה זימנה לה כמו לנשים רבות בתחומים שנחסמו בפני נשים, אפשרויות חדשות, אבל לא בקלות. אניות בריטיות עדיין סרבו לקבל אותה, ואחד מעמיתיה הציע לה לנסות ספינות זרות. הר ציון נזקקה נואשות לקצין מכונה, ובצוק העתים – ובעיקר לאור הקרדיט וההמלצות המצויינות – גייסו אותה.דרמונד הפליגה עם הר ציון לאנטוורפן, שם ניצחה על שיפוצים שאיפשרו לאנייה החבוטה לעבור את מבחני הכשירות של לוידס. אבל אז עלה להר ציון מכונאי יווני  שלישי, שעויינותו המתמשכת הביאה בסופו של דבר לכך שעזבה את האונייה כחודש לפני שטובעה. דרמונד הספיקה לערוך עוד מספר הפלגות בים התיכון על הר ציון, ובין השארהשתתפה בפינוי  הקונסול הבריטי וחיל המצב ממרסיי לגיברלטר. כשחזרה האנייה ללונדו ירדה כאמור, ועברה לאונייה בשם בוניטה, עליה ביצעה מעשי גבורה והפגינה תיפקוד מקצועי עילאי תחת אש, מעשים שזיכו אותה בתואר MBE, אות כבוד מלכותי מכובד. היא המשיכה בקריירה ימית ארוכה ומפוארת. נפטרה בשנת 1978, וספר על קורותיה נכתב על ידי אחייניתה, הברונית צ'רי דרמונד.

 

   

אל-באבור אילי ג'בהום, או פולנייה בשירות הציונות

בדיחה פולנית

בדיחה ישנה שואלת איך מדבר יהודי פולני פיקח עם יהודי פולני טפש, והתשובה היא בשיחת חוץ, וורשה-ניו-יורק. לפעמים גם וורשה-תל-אביב, תלוי בתקופה ובנוסח. בדיחה אכזרית, כמובן, כי לצאת בזמן מפולין לא היה עניין כל כך פשוט, ולא קשור בהכרח לחוכמה. כך או אחרת, יהודים רבים היגרו מפולין בתקופה הקריטית של שנות השלושים, הרף עין היסטורי לפני חורבן יהדות פולין בשואה. אלה שעלו ארצה היו חלק ממה שזכה לכינוי הקולקטיבי "העלייה החמישית". רבים מהם באו באניה אחת שעליה נספר כאן, ואשר הפכה כמעט במקרה, ודאי בלי כוונה מתוכננת, לנדבך במפעל הציוני.

יהודים פולנים

יהודים פולנים מפליגים (מקור: וויקיפדיה)

לפני שהתעופה הפכה לאמצעי התחבורה הנפוץ והמקובל, אנשים נסעו באניות, לכל יעד ולכל מטרה. בסוף המאה ה-19 הוקמו ופעלו קווי ספנות חשובים לשרותם של גלי ההגירה הגדולים מאירופה. כמעט כל מדינה אירופית חשובה הפעילה קו ספנות נוסעים טראנס אטלנטי, וב-1930 הצטרף גם קו פולני צנוע: קו גדיניה אמריקה. הייתה זאת חברה שהוקמה ב-1930 בשותפות בין חברה פולנית בשם "זגלוגה פולסקה" וחברה דנית. שמה המקורי המלא באנגלית – לא אנסה אפילו את הנוסח הפולני – היה Polish Transatlantic Shipping Company, והחל מ-1934 שמה הרשמי היה Gdynia America Shipping Lines. אחת משלוש האניות הראשונות של החברה הייתה פולוניה, אניית נוסעים נאה שנבנתה ב-1910 במספנות הגדולות שעל נהר הקלייד בסקוטלנד, סמוך לגלזגו, עבור צי הסוחר הרוסי. שמה המקורי היה קורסק. כאשר הצטרפה לחברה הפולנית, לאחר שהאחרונה רכשה את ה-Baltic American Line, לא הייתה אם כן חדישה במיוחד, אבל נחשבה אנייה טובה ואמינה. החברה הפעילה כמה אניות למטען ונוסעים, בעיקר בין פולין והים הבלטי לצפון אמריקה. לא מפתיע שקהל יעד מרכזי של החברה היה המגזר היהודי, וחלק ממודעות הפרסום שלה היה באידיש.

polonia early add

Polonia-MF_Konstancja

ההוכחה המוחשית ביותר לכך שהחברה הייתה קשובה לרחשי הקהל והשוק (ואולי גם להכוונות של גורמים פוליטיים מסויימים, כפי שנראה להלן) הייתה החלטתה לפתוח קו שרות קבוע במזרח הים התיכון, בין עיר הנמל הרומנית קונסטנצה לנמלי ארץ ישראל המנדטורית. בדרך פקדה האנייה את Polonia_PPPAאיסטנבול, או כפי שכונתה במודעות הפרסומת הישנות "קושטא", ואת פיראוס ביוון. יהודי פולין עשו דרכם ביבשה ברכבות אל חוף ים השחור, ושם עלו לסיפון הפולוניה בדרכם ארצה.

הפילסודסקי והבעייה היהודית

המציאות ההיסטורית שברקע הייתה סבוכה ומאיימת. חלק מיהודי פולין חשו שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם. בד בבד עם עליית המשטר הנאצי, שהאידיאולוגיה שלו, ובמרכזה אנטישמיות ארסית, חלחלה אל הקרקע הנוחה של קבוצות פולניות לאומניות אנטישמיות, חל שנוי פוליטי שאין להגזים בחשיבותו ב-1935: המרשל פילסודסקי, אבי הרפובליקה הפולנית המודרנית וסמל של יציבות ויחס הוגן ליהודי פולין, הלך לעולמו. השפעת מותו של פילסודסקי על היהודים בפולין הייתה גדולה, (מאמר מקוון מאת ההסטוריונים יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, "הדרך לספטמבר 1939", מרחיב על כך). האבל הפומבי של נציגי מגזרים שונים של יהדות פולין – מרבנים ועד המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי – היה חסר תקדים, הן בפולין והן בארץ: "הקונסוליה הפולנית הוצפה במברקים, נציגי מוסדות וארגונים הגיעו לנחם, ובמקומות שונים, ובהם הכנסייה הקתולית ביפו, קוימו טקסי אזכרה. ועד התאחדות עולי פולין ערך תפילת אשכבה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שבה נכחו הקונסול הפולני, נציגי הרבנות הראשית, באי כוח המוסדות הלאומיים ועוד.

"ביום ראשון, 19 במאי 1935, נאספו כאלף נוסעי האונייה פולוֹניָה על הסיפון. הרב שאול טאוב ממודז'יץ אמר "אל מלא רחמים", ורב החובל של האונייה הודה לנוסעיו על השתתפותם בצערה של פולין. הפולוניה החלה לפעול בקו לארץ ישראל זמן קצר קודם לכן. אחרי מותו של פילסודסקי גבר הלחץ, האנטישמי ביסודו, לעודד הגירת יהודים מפולין: בתזכיר שהוגש למועצת חבר הלאומים בז'נווה בידי נציג פולין בספטמבר 1935, נאמר במפורש כי הגירה של יהודים לארץ ישראל היא צורך כלכלי דחוף של פולין, כדי "להקל על צפיפות האוכלוסין בה". פולוניה שירתה אם כך גם את הרצון הפולני להיפטר מיהודיה. אלא שמצד שני, כמות הסרטיפיקטים שאישרה ממשלת המנדט הלכה והצטמצמה.

סוכנות האניות שטיפלה בפולוניה היתה מ. דיזנגוף ושות', שכידוע ממשיכה לפעול עד ימינו כסוכנת צים. הפולוניה הייתה גם "אניית דואר", מוסד רב חשיבות שנעלם בערפילי הזמן: דואר אוויר עוד לא היה נפוץ, ואניות שהילכו בקווים קבועים ובזמנים קבועים היו אמצעי אידיאלי להעברת דואר. ההרשאה לשמש כאניית דואר הגיעה מטעם רשויות המנדט הבריטי, שחתמו ב-1935 על חוזה עם "האדונים הנכבדים מ. דיזנגוף ושות' הסוכנים של שרות הקו "פולניה- א"י " להובלת הדאר פעם לשני שבועות מא"י לאירופה", כפי שפרסם העיתון דאר היום.

פולוניה התחרתה בחברות ספנות אחרות שפעלו בקווים שהובילו לארץ, שוק ספנותי תוסס ופעיל בהחלט. פעלו בו חברת "לויד טרייסטינו" האיטלקית, שמיתגה את שרותיה בהעניקה לאוניותיה שמות כמו Galilea Gerusalemme ו-Palestina, או חברת "אדריאטיקה", לצד יוזמות ציוניות במובהק, כמו "חברת ספנות ארץ-ישראלית" שהפעילה את האנייה היפה תל אביב, או חברת ללויד ימי ארץ ישראלי שהפעילה את האניות הר ציון והר כרמל, שעליהן כבר נכתב לא מעט, גם כאן ב"המטען". התחרות בין החברות לא הייתה אולי בראש מעייניהם של הנוסעים, שהיו מן הסתם עמוסים, טרודים, נרגשים ואפילו מפוחדים בתוך מסלול ההגירה הדרמטי. אבל היא באה לידי ביטוי בעתונות התקופה, במודעות פרסומת גדולות ומסעות יח"צ בשיתוף סלבריטאים.

IMG_20140520_113918

פרסומת לפולוניה, כנראה ב"הארץ", שנות השלושים. מישהו מזהה את רובינא בתמונה?

 

הרושם הברור הוא שלאורך שנות השלושים התנהלה בארץ ישראל המנדטורית זירה ימית פעלתנית מאוד, ובתוכה תפסה הפולוניה מעמד בכיר. עשרות אלפי עולים הגיעו על סיפונה ארצה, ולא מפתיע לכן שפולוניה הפכה לחלק אינטגרלי של המפעל הלאומי. לכאורה הייתה אנייה פולנית למהדרין, ללא זיקה ציונית כלשהי, ואולם היא גוייסה בלי שום היסוסים לשירות המפעל הציוני והמאבק של היישוב, בעיקר בשנות המרד הערבי (36-39) והשאיפה הגוברת לעצמאות. ביטוי מובהק לכך אפשר למצוא במודעה שפרסמה סוכנות האנייה, דיזנגוף, ובה היא מתגאה בהעסקת 36 עובדים יהודים על האנייה ובשימוש בתוצרת הארץ."לא במלים והבטחות ריקות אלא בפעולות ממשיות מוכיחה האניה 'פולוניה' את תמיכתה המלאה להתפתחות הארץ. תמכו בעבודה עברית ובתוצרת הארץ וכאשר תסעו לחוץ לארץ תנו זכות בכורה לאניות אשר תומכות במפעלנו."

IMG_20140520_112532

אפשר להניח שהמודעה הזאת מנסה לנגח, לא ממש בעדינות, את הנסיונות של המתחרים לקנות את לב את הציבור בארץ באמצעות הדגשת ה"ספנות עברית".

Mamert_Stankiewiczאפילו רב-החובל של האנייה, סטנקביץ',( Stankiewicz) קברניט פולני ותיק ורב-זכויות, הצטרף לחגיגה, ושיכן את משפחתו בחיפה.

אל-באבור אילי ג'אבהום

ספרי ההיסטוריה הרשמיים אולי לא מקדישים מקום רב לפולוניה, אבל מקורות היסטוריים רבים, בהם עתונות התקופה, זכרונות כתובים, וגם הרבה מאוד שיג-ושיח אינטרנטי מרבים לעסוק בה. "היא הייתה שמורה בזכרונם של העולים מפולין, שהגיעו לארץ ישראל על סיפונה, שבדיעבד התברר להם שמילטו נפשם בעוד מועד מגיא ההריגה," כותבים בצדק עורכי וויקיפדיה. היא מוצגת בכמה סרטי תעודה, והייתה רקע לאינספור דרמות אנושיות באחת התקופות הסוערות של המאה העשרים, ובצומת חשובה של תולדות המדינה שבדרך.

כמו במערכון העליות הידוע של אורי זוהר ואריק איינשטיין ז"ל (שבו מופיעה הקללה המצלצלת "אינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום", כלומר, "תקולל האנייה שהביאה אותם") תושבי הארץ הותיקים לא הפגינו התלהבות לנוכח העולים הבאים באנייה. כתב "הארץ" התלונן וקבל על אופיים של הבאים בפולוניה:

"המון אדם, ערב רב של יושבי מחשכי וואלובה וסמוטשה [שמות שכונות] שבווארשה, סוחרים ותגרנים שעלו לגדולה, והם נוסעים ל"פאלעסטינע" כדי להמשיך שם בדיוק את אורח החיים שעל פיו התנהגו בוורשה או בלמברג: מה שם שפת הדיבור ומהלך המחשבה היו פולני ופולניה, מה שם היו אדיקות חסידית והתבוללות לשונית תרבותית משמשות בערבוביה משונה אחת – אף כאן, על האניה פולוניה המתקרבת כבר לעולמות אחרים לגמרי – אלף היהודים, עולם קטן ומרוכז של היהדות הפולנית, ממשיכים להם את החיים והתרבות של נאליבקי ופראנציסקאנר לכל פרטיהם ודקדוקיהם."

ועל כך מעיר באירוניה מסויימת מי שמביא את הדברים: "לא ביום אחד יוולד גוי! אוירא דארעא יעשה את ההפיכה – ואם לא דור ראשון, הרי דור שני ודאי יהיה ארצישראלי בכל." אבל קטע העתונות הזה מבטא גישה נפוצה של יושבי הארץ כלפי העלייה מפולין. חששו כאן מ"הצפה" של עולים "לא מתאימים" – נעדרי רוח חלוצית, בעלי מנטליות של ספסרים ורוכלים. דעות קדומות, מסתבר, צצות בכל מקום. המשורר אורי צבי גרינברג, לא פחות, כתב עוד עשור קודם לכן:

"הגיעה השעה החשכה; שנזכרו הרוכלים בפולניה סוף כל סוף בא ר ץ  י ש ר א ל, סוף כל הגלויות. זהו סימן, שכלו כל הקצין…בלי הכשרה ואידיאה ארציישראלית לפלשתינא, לשם הקמת אותה הרוכלות.."

מן הצד השני, רבים מיהודי פולין לא ששו לעלות ארצה, וחלק מהם אף שבו לפולין אחרי שהתרשמו לרעה מהחיים בלבנט החם והמפגר – טעות טרגית שתוצאותיה התבררו מהר מהמשוער. אלה ואלה מצאו את עצמם על סיפון הפולוניה.

קשת רחבה של נוסעים שייצגו את פניו של היישוב בעברי בארץ הפליגו על סיפונה של פולוניה. היו בהם נוסעיה של ולוס, חלוצת מבצע ההעפלה, שמסעה סוכל ב-1934 על ידי השלטון הבריטי, אשר הגיעו ארצה בסופו של דבר על פולוניה – וההשוואה לאותה קליפת אגוז ישנה גרמה להרבה רגשות חיוביים לפולוניה. שמואל "סמק" ינאי, מפקד הפלי"ם, הגיע על סיפונה לבדו בגיל 14, בספטמבר 1935. 57 רופאים יהודים מפולניה הגיעו על האונייה לקונגרס רפואי שהתקיים בתל אביב. שחקני הבימה יצאו כאמור לעיל לסיבוב הופעות על סיפונה. יאנוש קורצ'אק הגיע על סיפונה לביקור בארץ, כנראה יותר מפעם אחת, ואברהם "יאיר" שטרן, מנהיג הלח"י, שלח מעל סיפונה מכתב אהבה לזוגתו רוני. פולוניה נזכרת בעשרות ספרי זכרונות של אלה שהפליגו על סיפונה ובדיווחים ותיאורים מן התקופה.

יאנוש קורצ'ק על סיפון האנייה "פולוניה" ב – 7/9/1936 בנמל קונסטנצה ברומניה. לידו רופא האנייה היהודי, ד"ר אלכסנדר פרבר. מארכיון לוחמי הגיטאות.

פולוניה הובילה גם מטענים: תיבות פרי הדר מהארץ לקונסטנצה, ומטעני יבוא שונים. לא תמיד היו אלה מטענים תמימים: יהודה ארזי, איש ההגנה ומהמרכזיים בפעילי עלייה ב', היה מראשוני העוסקים ברכש עבור המחתרת בארץ. ב-1936 רכש מהממשלה הפולנית, בחשאי, משלוח של מקלעים ותחמושת שאותם הטמין בתוך שני מכבשים שנשלחו כמטען על האנייה פולוניה. הוא עצמו עלה לאנייה שהגיעה לחיפה. "עקבתי אחרי פריקת מטענה של האנייה, ראיתי את מטעני היקר מונף החוצה ממעמקים ומושם אי-שם…שומרי המחסנים ושוטרים בריטיים עברו בקרבתם בלי לשים לב".

ב-1938 נחנך נמל תל אביב, ופולוניה הייתה בין הראשונות לפקוד אותו (לא ממש בפועל – היא עגנה מולו, כמו שאר האניות). אנשי ציבור בולטים – שפרינצק, דובקין, שפירא והופין עלו לסיפון כדי לקדם בברכה את אוניית הנוסעים הראשונה העוגנת בתל אביב. בשל החשכה והים הסוער חל עיכוב, והם לנו עוד לילה על האונייה. בין 312 הנוסעים שהגיעו באונייה היה ד"ר ארתור רופין. בקרב הנוסעים הייתה שמחה רבה כשנודע להם שהאונייה תעגון בתל אביב ולא בחיפה. "נהיה כנראה הנוסעים הראשונים העולים על החוף בתל אביב", כתב רופין, שהיה הראשון שעלה על הרציף. "זכיתי לקבלת פנים סוערת מצד הסווארים ופקידי ביקורת הדרכונים והמכס (כולם יהודים) ומצד הקהל, שהמתין ליד המזח, וכן צילמו אותי כיאות…" העולים קיבלו שי מקרן קימת – מפת הארץ וסרט כחול-לבן "ברוכים הבאים בשערי ציון". רב חובל זאב הים ערך לרב החובל הפולני סטנקביץ סיור בנמל החדש.

ככל שעלה המתח באירופה שעל סף מלחמה, הפכו סיפורי הנוסעים על פולוניה משעשעים פחות, נואשים יותר. ב-1938 פרסם "הצופה":

4 צעירות מדאנציג ששולחו מחופי הארץ. – באנייה פולוניה נעצרו ארבע צעירות, בגיל 18-20, שבאו מדאנציג ושתעודותיהן לא היו בסדר. 'פולוניה' כבר הפליגה בחזרה עם הצעירות. מוסרים, שמצבן הוא מיואש, כי אין להן לאן לחזור. מ"פולוניה" קבלו מכיריהן בארץ טלגראמה: "הצילו".

או הידיעה הבאה, גם מ"הצופה", מאפריל 1938:

Screen shot 2015-05-24 at 11.38.10 AM

אפילוג בית"רי

הקו הפולני פעל באופן סדיר והוביל רבבות נוסעים עד להפסקת פעילותו בשנת 1938. הפלגת הפולוניה לחיפה בחודש פברואר 1938 הייתה ההפלגה האחרונה שלה לארץ ישראל.

אבל נועדה לה עוד משימה אחת בשירות הציונות, מין אפילוג משונה לשנות הזוהר שלה. הוא קשור לפרשה שהעדויות ההיסטוריות אודותיה סותרות ומעורפלות, בעיקר בשל העדר תיעוד ממשי: מדובר בתכנית המכונה "ההעפלה המזויינת", או "תוכנית הרבבה", המיוחסת לזאב ז'בוטינסקי. לקראת פרוץ מלחמת העולם, ומתוך תחושה של דחיפות, חשש ואולי גם יאוש, הגה המנהיג הרוויזיוניסטי פעולת מרי גדולה שתטלטל את השלטון הבריטי בארץ. על ממדי התכנית והיקפה יש גירסאות שונות, אבל הפולוניה מילאה בה תפקיד חשוב. לפי איש התנועה הרוויזיוניסטית מאיר קהאן, פולוניה עגנה בנמל קונסטנצה, ויועדה לגרוטאות שכן חברת לוידס סירבה להוסיף ולבטח אותה – אבל "הייתה במצב תקין ומשביע רצון" לדעת אנשי ז'בוטינסקי. היא הוצעה תמורת 200,000 דולר, שהתנועה התקשתה לגייס. שני אחים בשם וולף, סוחרי נשק יהודים פולניים, הציעו לסייע באשראי. כל זאת כהקדמה לתוכנית לפיה באביב של שנת ‭ 1940‬יגיעו לחופי הארץ אלפים מבין חברי התאים של הארגון הצבאי הלאומי בבית"ר האירופאית. פולוניה נועדה להיות "אנית־הדגל של צי ספינות מעפילים, שעל סיפונן יגיע חיל הפלישה העברי, אשר יחד עם הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל חייב היה בכוח־הזרוע להקים את הריבונות העברית בארצנו השדודה." כך על פי קהאן, המוסיף ואומר כי תוכנית זו נדונה בוריאנטים שונים ובסודי סודות על ידי צמרת התנועה וצמרת הארגון. לפי עדות אחרת, ראשי האצ"ל בארץ ראו בתכנית עדות לניתוקו של מנהיגם הרוחני מן השטח ולא לקחו אותה ברצינות.

בשנת 1939, בדיוק בראשון בספטמבר, תאריך היסטורי הרה-גורל – פלישת הנאצים לפולין ופתיחת מלחמת העולם השנייה – נמכרה הספינה בת 29 השנים לפירוק.

ימיו הסוערים של קפטן הרשפלד

חלק ראשון: ספר קטן וירוק

חלק שני: "סוכן גרמני נודע לשמצה" 

אש סנט אלמו 

כמו כל קונוסר ותיק של סיפורי ים וספנות מימיה הראשונים והתמימים של הספנות בארץ, הייתי סבור שרוב עלילות הימים הראשונים כבר תועדו ונכתבו, לעתים על ידי האנשים שעשו את ההיסטוריה בעצמם. אבל את ההתרגשות הראשונית לנוכח עלילת חיים ימית מדהימה החזירה לי יוזמה של רב-חובל הלל ירקוני, שיצא "להחזיר לחיים" את ספרו האוטוביוגרפי של רב-חובל אריך הרשפלד, שיצא לאור בשנת 1944.

בסערת ימים מאת אריך הרשפלד. הוצאת יבנה, 1944.

בסערת ימים מאת אריך הרשפלד. הוצאת יבנה, 1944.

הספר – שעדיין ניתן להשיגו בחנויות הספרים המשומשים – כתוב בעברית מיושנת, ובעת שנכתב טרם חודשו מינוחים ימיים רבים. אפילו מילה יומיומית כמו "צוות" לא הייתה: אצל הרשפלד כתוב "חבר המלחים" (רק כמה שנים אחר כך חידש דוד רמז, מדינאי ולשונאי, את המילה "צוות", כמו גם את "השקה" ועוד מילים ימיות). ירקוני חש שהקורא בן ימינו יצא נפסד, והחליט לערוך לספר מתיחת פנים באמצעות הרקתו לעברית מודרנית יותר, מבלי לגעת כמובן בתוכן. ספרו של הרשפלד נקרא "בסערת ימים" והוא יצא כאמור ב1944 בהוצאת יבנה. הספרון הקטן והדקיק, בדפוס זעיר וכריכה ירקרקה, הוא מעט המחזיק מרובה. הרשפלד הלך לעולמו זמן קצר לאחר פרסומו, ובכתב העת "ים" פורסמה ההודעה על מותו לצד קטעים מן הספר.

הרשפלד לא היה אלמוני: כרב חובלה של האונייה "הר ציון" זכה למעט תהילה מקומית, ולימים אף הונצח על בול דואר ישראלי לצד אנייתו. הוא זכור אם כן כאחד מאותם חלוצים שהובילו את חידושה של הספנות בארץ ישראל המנדטורית, כחלק מהאידיאולוגיה של אבות הציונות. רבים מהחלוצים הללו היו ילידי גרמניה כמותו. על כך זכה להערכה רבה מכותבי העתים של הספנות המקומית, כמו רב חובל זאב הים. אבל ספרו האוטוביוגרפי מגלה שלא היה זה אלא קצה הקרחון.

בול הדואר הישראלי עם דיוקנו של הרשפלד. הרעיון שיופיע עליו ודאי היה נשמע לו מטורף

מי היה הרשפלד? דמותו עוצבה הרחק מכאן, ואין ספק שהרעיון לפיו יופיע יום אחד על בול דואר ישראלי היה נשמע לו בצעירותו מטורף לחלוטין. הוא נולד בעיר טורין למשפחה יהודית גרמנית מתבוללת, שלא הייתה לה שום זיקה משמעותית ליהדות, חלם על הרפתקאות בים, ויצא להגשים את חלומו בגיל 17. השנה הייתה 1902 ואנייתו הראשונה הייתה אמאזונה, אניית מפרשים קלאסית בת שלושה תרנים, שחניכותו על סיפונה הייתה קשוחה וחסרת פשרות, כולל לא מעט מכות חינוכיות. על סיפונה הפליג אל קו המשווה והלאה משם, אל כף הורן, שהיה "נאמן למוניטין שלו והוכיח לנו שאלהי הים דעתם אינה נוחה כלל מהקפת אמריקה בדרך הים" – זהו סגנונו, המדוד ובעל ההומור היבש, של הרשפלד. עוד מילה על הסגנון בטרם נמשיך לעלילות עצמן: הרשפלד לא למד עברית, כמו הרבה "יקים". את הספר הכתיב ככל הנראה בגרמנית למתרגם אלמוני, ששמו לא צויין, ואשר העלה את הדברים בעברית בנוסח קצת ארכאי, אם כי בעל חן משלו. בפתיחת הספר מספר הרשפלד בקיצור נמרץ על קורות הפלגתו הראשונה: על העמסת מטען מלחות בצ'ילה המיועד לאוסטרליה, על "אש סנט אלמו", אותה תופעת טבע מרהיבה בה נדלקים התרנים של אניות המפרש הגבוהות בהילה ירוקה וחזקה עקב מטענים אלקטרומגנטיים; על סופות אדירות שפקדו את האנייה בדרך, על הפלגות שנמשכו חודשים ארוכים, נמלים נידחים ורומנטיים, שתייה כדת, קטטות בברים ויפהפיות הנמל. וכל זאת עוד בטרם הגענו לסיפור המעשה עצמו.

ממפרשים לקיטור

איור של "אש אלמו הקדוש" על תרני ספינה בסערה

לאחר המסע הארוך הראשון שלו בספינת מפרשים, שארך כשנתיים, הועלה לדרגת רב מלחים, ועדיין היה עליו להשלים את הכשרתו משך שנה נוספת על אנית מפרשים לפני שיוכל לנסות ולהיות קצין. אז עבר לאניית הקיטור הראשונה שלו, שהפליגה בים התיכון והשחור. כאן הכיר לראשונה את נמלי הים התיכון והלוונט, שאליהם חזר בשלהי הקריירה שלו. אחר כך חייב היה שירות בצי הגרמני, שאותו החל ב1908 בעיר הנמל קיל, ואחר כך בקוקסהבן. ב-1910 חזר לצי המסחרי כקצין רביעי על אניית קיטור בשם "אאכן", וכאן החלה להתבלט תכונתו המיוחדת במינה: למצוא את עצמו במקומות ובזמנים הסוערים ביותר והמשונים ביותר, ולקחת חלק בהתרחשויות היסטוריות ומטלטלות. על אניית קיטור בשם סקסוניה הגיעה לשנגחאי, בדיוק כשפרצה שם מהפכה מוקדמת נגד הקיסר. הימאים הסינים על האנייה גזרו את צמותיהם לאות תמיכה במורדים. קרבות קשים פרצו בעיר הנקאו במעלה הנהר, שם גרו אירופים רבים. אנייתו של הרשפלד נשלחה לסייע בפינוי. קולות ירי נשמעו מכל עבר ואזורים בעיר עלו באש. צי של מעצמות המערב עגן באזור ופליטים אירופיים נמלטו אל האניות. הרשפלד מרמז גם על הברחת משי סיני יקר ערך אל בעלי הזיכיון המערביים, אבל לא נרד לפרטים כאלה. לאחר העברת הפליטים לשנגחאי, יצאה האנייה בחזרה לאירופה.

פרשת וולטורנו

בשנת 1913 הוכיח הרשפלד שוב את תכונתו הייחודית, להיות תמיד במקום הלא נכון, ובנסיבות הקיצוניות ביותר. וולטורנו הייתה אניית נוסעים אנגלית שנשרפה בלב האטלנטי. שמה נשכח לחלוטין, אבל באותה עת היה זה האסון הימי המפורסם והמסוקר ביותר מאז הטיטאניק, בין השאר מפני שרבים מלקחי אסון הטיטאניק יושמו, ובהצלחה מסויימת, במקרה הזה. כאן הופעלו לראשונה נהלים של קריאת מצוקה באלחוט, תואם מבצע חילוץ של כמה אניות, ועוד אלמנטים שעיצבו את האופן בו ניגשים עד ימינו להצלה בלב ים. הרשפלד היה קצין רביעי על אניית נוסעים מפוארת בשם קרונלנד, בדגל אמריקאי, כשהגיעה קריאת המצוקה של הוולטורנו. אנייתו עשתה אז את דרכה לאמריקה, ועליה נוסעים רבים, חלקם עשירי העולם. רב החובל כינס את קציניו ויחד הגיעו להחלטה לחזור על עקבותיהם ולסייע לוולטורנו הבוערת, מרחק 160 מייל ימי.

סירת הצלה, בקושי נראית בין הגלים, בדרכה אל וולטורנו הבוערת. מקור: http://www.rte.ie

קרונלנד הצטרפה לכמה אניות שכבר הגיעו לאזור האסון, אולם בשל מצב הים הקשה, ובגלל טביעתן של כמה סירות הצלה שהורדו מן הוולטורנו על נוסעיהם, בהם נשים וילדים, חששו להוריד סירות הצלה נוספות. האנייה בערה ותמרות עשן ענקיות התמרו השמיימה, ונוסעיה היו נואשים: הרשפלד מתאר כיצד חלפה אנייתו, בתמרון מסוכן, סמוך לירכתי האנייה הבוערת, שעה שהנוסעים זועקים אליהם לעזרה וידיהם מושטות בתחינה. אחד הקצינים בקרונלנד התנדב לרדת עם צוות מלחים, כולם מתנדבים, בסיכון גדול, לנסות ולחלץ נוסעים. הניסיון הראשון נכשל אולם בניסיון שני חולצו כשמונה ניצולים. כשהשתפר מצב הים פיקד הרשפלד על סירת הצלה נוספת, והפעם הביא המאמץ לחילוצם של עשרות רבות של נוסעים. הרשפלד עצמו היה זה שחילץ את רב-החובל של הוולטורנו, האחרון שנותר על האנייה הבוערת. שמו היה קפטן אינץ', ובתיאורו של הרשפלד, הקפטן "הושיט הושיט לידי שק ובו יצור חי מפרכס ואמר בשעת מעשה: "בחורים, קחו את תינוקי קודם." בשק היה כלבו של רב החובל, והסיפור הזה –  כמו מבצע ההצלה כולו – זכו לכותרות בעיתונות האמריקאית, שהייתה צמאה לסנסציות נוסח טיטאניק. את מסע התהילה של צוות האנייה בהגיעו לניו יורק אפשר אולי להשוות לקבלת הפנים לאסטרונאוטים הראשונים וגיבורים אמריקאיים דומים: הרשפלד ושאר הקצינים זכו במדליית הוקרה של הקונגרס האמריקאי ועוד מי יודע כמה אותו הוקרה, פרסים והצטיינות. "כל מה שעשינו לא עמד בשום יחס ממשי לכיבודים הרבים שנתכו עלינו," הוא כותב "לפעמים כסתה חרפה את פנינו למראה המשחק ששיחקו בנו..את דרכנו חזרה נצלנו למנוחה ומרגוע ולתפוגת ההתלהבות האמריקאית."

מנוחה ומרגוע כאמור לא היו כוס התה שלו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה האנייה שעליה הפליג נכנסה לליברפול, וכל אזרחי גרמניה שעליה נכלאו במחנות הסגר בריטיים, כולל הרשפלד. ב1915 שוחרר, לאחר שהתחייב להגיע לארה"ב ולא לשוב לגרמניה. הוא חזר לאנייתו הקודמת, קרונלנד, וחצה עליה את תעלת פנמה זמן קצר לאחר פתיחתה. את החוויה הוא מתאר כפלא מרעיש. אחר כך שהה בניו-יורק, ועמד לקבל רשיון אמריקאי לרב-חובל ואזרחות אמריקאית אבל זה לא קרה. ארה"ב הצטרפה למלחמה, והרשפלד יצא לתחנתו הבאה, דרום אמריקה.

"שליחותו הסודית של רב-חובל היינס"

זאת הכותרת שנתן הרשפלד לפרק בספרו העוסק בימיו בדרום אמריקה, ואם הוא נשמע כמו מותחן ריגול מיושן בכיכובו של המפרי בוגארט, זה לא במקרה. בשנות המלחמה הופכות הרפתקאותיו האקזוטיות של הרשפלד מסתוריות יותר ויותר. הוא הגיע לעיר הנמל קרתגנה שבקולומביה, ושם נשכר תוך זמן קצר כרב-חובל האחראי לשתי אניות קרב אמריקאיות שנמכרו לצורך הסבתן לאוניות סוחר. האחראי לפרויקט היה אותו רב-חובל היינס, שהיה עמוס מזומנים. על המשך הרפתקאותיו של הרשפלד בדרום אמריקה אפשר לכתוב רומן נוסף, ואולי כמה. משנסתיים בפתאומיות הפרוייקט של היינס, חצה את הגבול מקולומביה לוונצואלה על שיירה רכובה, דרך נהרות שורצי תנינים. הוא הגיע לעיר מרקאיבו, הפליג לקורסאו, השיג דרכון קולומביאני ספק-מזוייף וחזר לוונצואלה, שם "שיחק לי מזלי", הוא אומר, ודרך ידיד שלו – במקרה, דודו של נשיא ונצואלה דאז, גומז – הוזמן לראיון אצל שר הצי הוונצואליאני. הרשפלד היה מלא וגדוש יוזמות ורעיונות, וחיש קל פילס את דרכו למשרת מנהל המספנה בפורטו קבלו. הוא פוטר מהמשרה בהתערבות שגרירי אנגליה וארה"ב, שאיימו על וונצואלה שהעסקת גרמני בתפקיד זה היא הפרת הנייטרליות. הנשיא גומז התנצל בפניו והעניק לו פיצוי הולם, ומכאן החל הרשפלד בחיי מותרות עליזים בין קראקאס ללה-גוואירה. אחר כך התבקש על ידי הקונסול הגרמני להטביע את האנייה הגרמנית אוגוסט וילהלם שעגנה בקולומביה, בטרם יחרימו אותה האמריקאים. המבצע הצליח, אבל הגרמנים "נעצרו", לפחות למראית עין, על ידי השלטון המקומי. כדי לדאוג להוצאות המחייה של העצורים יזם הרשפלד מבצע הנצלה. הוא שכר ציוד אמודאות ולמד על בשרו תוך סיכון לא מועט לצלול על מנת להוציא מהאוניה הגרמנית הטבועה מטען בעל ערך.

כשהוא מגולל את הסיפור הזה, על מהלכיו הפתלתלים, ארועיו הגלויים והנסתרים וגיבוריו הנודעים שנשכחו, הרשפלד נמנע מהסבר מלא ומדוייק על האופן שבו הגיע לאן שהגיע, מדוע פעל כפי שפעל – ועבור מי. 

בתום המלחמה החליט לחזור לאירופה, אבל קשריו הקרובים עם ראשי השלטון בונצואלה היו רחוקים מסיום. "לא קל לו לבן אדם לצלול לתוך מסתרי המדיניות האמריקאית הדרומית על תככיה ומהפכותיה," כותב הרשפלד, אבל אין ספק שהוא שחה באלה כדג במים. בגרמניה פנו אליו קושרים נגד הנשיא גומז, על מנת שיסייע להם ברכישה וציוד של אנית קרב, שתסייע בהפיכה נגד הנשיא. הרשפלד את העדיף את הנשיא, שאותו כבר פגש בעבר ונתן בו את אמונו, והפך לסוכן כפול מטעם עצמו. הוא מנע את המהפכה והביא למעצרם של המורדים.

בכל הסיפור הזה, על מהלכיו הפתלתלים, ארועיו הגלויים והנסתרים והשמות הגדולים שהיום נשמעים רחוקים ושכוחים כל כך, נדמה שהרשפלד נמנע מהסבר מלא ומדוייק על האופן שבו הגיע לאן שהגיע, מדוע פעל כפי שפעל ועבור מי. רב הנסתר על הגלוי, כך נדמה ועדיין לא הגענו אלא למחצית הדברים. כי לאחר הפוגה זמנית בארה"ב כבעל מועדון לילה בתקופת היובש' היה מעורב שוב בפוליטיקה גבוהה, כנציג של חברה שסיפקה קטרים שבדיים לממשלה המהפכנית ברוסיה, וכשליח שעליו הוטל לשכנע את ממשלת ארה"ב להכיר במשטר הסובייטי…ועוד כהנה וכהנה.

אבל כאשר החלו לנשב רוחות חדשות בגרמניה בראשית שנות השלושים עם עליית הנאצים, החליט הרשפלד לפתוח פרק חדש בחייו. כיצד הפך ההרפתקן הקשוח שידו בכל לאחד מחלוצי הספנות העברית בארץ ישראל, וכמה גילויים מפתיעים על עברו, בחלק השני.

ימיו הסוערים של קפטן הרשפלד (2)

חלק שני: "סוכן גרמני נודע לשמצה" 

נדלג, מפאת קוצר היריעה, על הרפתקאותיו בציד כלבי ים בצפון הרחוק, על נסיונותיו לנהל בר ניויורקי בתקופת היובש, למכור אגרטלים סיניים נדירים למליונרים או להוביל קטרים לשירות המהפכה הרוסית. אבל איך הפך קצין ים, מוכשר ככל שיהיה, לאיש אמונם של שליטים ומנהיגים, לדמות מפתח בתככים פוליטיים ומזימות בינלאומיות?

מדרך הטבע עסקו הכותבים אודות האיש בעברית בעיקר בתרומתו החשובה, כאישים מנוסה ומוערך, להקמתו של הצי העברי ולהכשרת ספנים עבור הצי הלאומי שבדרך. בתוך כך הזניחו או התעלמו מעברו הציורי והמרשים כיורדים באניות מפרש, ואחר כך כקצין באניות נוסעים שחצו את האטלנטי בתקופת השיא של אניות הפאר האדירות והמהירות, אשר הובילו מהגרים אירופיים לאמריקה ותיירים עשירים בין העולם החדש לישן. בעיקר מיעטו להתייחס כאן לעלילותיו בדרום אמריקה; גם על הרפתקאותיו בשירות השלטון המהפכני ברוסיה בשנות השלושים אנו יודעים אך ורק מתוך זכרונותיו, שם תיאר בהרחבה את שיתוף הפעולה שלו עם איש אמונם של הבולשביקים, כאשר סייע לארגן משלוחים של ציוד טכני ושל עשרות קטרים לרוסיה, שנועדו לפתח ולשדרג את מערך מסילות הברזל ברוסיה בשירות המהפכה. אם לא די בכך, נשלח הירשפלד גם על מנת לנצל את קשריו וכישוריו בניסיון להביא להכרה אמריקאית בשלטון החדש ברוסיה.

נדלג מפאת קוצר היריעה גם על הרפתקאותיו בצפון הרחוק, בציד כלבי ים, על נסיונותיובהצלחה חלקיתלנהל בר ניויורקי עם אלכוהול לא חוקי בתקופת היובש, למכור אגרטלים סיניים נדירים למליונרים או להוביל קטרים לשירות המהפכה הרוסית; וגם פה ושם על קשריו עם "יפהפיות" שדאגו, כדבריו, לבריאותו הנפשית והגופנית. על כל אלה מספר הירשפלד באופן ענייני, לעתים בהומור יבש, ובלי להכביר פרטים. אבל הקורא נותר תמה: איך הפך קצין ים, מוכשר וחריף ובעל יוזמה ככל שיהיה, לאיש אמונם של שליטים ומנהיגים, לדמות מפתח בהתרחשויות פוליטיות ומזימות בינלאומיות ועוד כהנה וכהנה? מה לאזרח גרמני תמים ולהכשרת הצי של וונצואלה, או לקבלת החלטות פוליטיות מכריעות של הממשל האמריקאי בשנות השלושים? אין בספרשכאמור פורסם לראשונה לפני 70 שנהתשובה אמתית על כל אלה.

לעומת זאת, עידן האינטרנט פותח מקורות חדשים וחושף מידע חדש עשרות שנים לאחר מעשה, ובמקומות הבלתי צפויים ביותר.

"נודע לשמצה ומעורר אימה"

נחזור לרגע לפרשה שעליה הרחבנו בחלק הקודםטביעתה של האנייה האנגלית וולטורנו בשנת 1923 ופעולות ההצלה הנועזות שבהן השתתף גיבורנו הירשפלד. כמו בפרשיות היסטוריות אחרות שלכדו את הדמיון הציבורי, קיימים משוגעים לדבר, המעלים אל הרשת כל פיסת מידע הקשורה לנושא. אחד מהם הקים אתר אינטרנט המוקדש לפרשת וולטורנו, והוא מקדיש מקום ותשומת לב לכל אדם שהיה מעורב באירועים. זהו אתר שיתופי וכל מי שיש בידיו חומר הקשור לפרשה מוזמן לשלוח אותו ולפרסמו.

אחד מאלה שנענו לבקשה היה חוקר אמריקאי בשם רוברט ברנדט. לפני שנים אחדות עבד ברנט על מחקר היסטורי שבמרכזו המאבקים החשאיים בין המעצמות באמריקה הלטינית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אחד מגיבורי המשנה של ספרו הוא קפטן אריך הנס הירשפלדזהו שמו המלאשהיה, כך כותב ברנדט "הסוכן הגרמני הנודע לשמצה ומעורר האימה ביותר בוונצואלה, אדם בעל עבר עתיר עלילות"(!) 

[“The most notorious and feared German agent in Venezuela was Capt. Erich Hirschfeld, a man with a storied past.”] 

 מי שהתוודע אל דמותו של הירשפלד מן הבול המתאר אותו כחלוץ הים העברי או מספריו של זאב הים, עשוי להיתקף פליאה עמוקה לנוכח תיאור כזה, ויניח אולי שמדובר באדם אחר. אבל בדיקה מעמיקה יותר מגלה שאין ספק שמדובר באותו אדםוזהו רק אפס קצהו של סיפור שטרם נחשף במלואו, ופרטיו הנסתרים עדיין ממתינים, ככל הנראה, בארכיונים מאובקים בכל חלקי העולם.

הביוגרפיה של הירשפלד עשירה בפרטים, אבל מלאה "חורים" בלתי מוסברים בעלילה. מסמכים מהארכיון הלאומי האמריקאי מבהירים מדוע העדיף הירשפלד לגלות טפח ולכסות טפחיים. לעומת הארכיון האמריקאי, חוקר מן הארכיון הממשלתי של גרמניה, במפתיע, לא הצליח לאתר כל מסמך על אודותיו. יש צורך במחקר נוסף, שטרם נעשה, כדי לגלות מה כותבים עליו המקורות הגרמניים. לעת עתה נסתפק במקורות מן הביון האמריקאי שנחשפו במהלך השנים, ואלה מעידים בעיקר על החשדות הכבדים של המערך החשאי האמריקאי כלפי הירשפלד, והחשש הרציני מפני פעולותיו בחצר האחורית של המעצמה הגלובלית העולה.

מקורות מן הביון האמריקאי שנחשפו במהלך השנים מעידים על החשדות הכבדים של המערך החשאי האמריקאי כלפי הירשפלד, והחשש הרציני מפני פעולותיו בחצר האחורית של המעצמה הגלובלית העולה

הלוזיטניה והתיק שנשכח

מעט המסמכים שחשף ברנדט נוגעים לכמה פרשיות של ראשית המאה העשרים, והנודעת שבהם היא טביעתה של אניית הנוסעים הבריטית לוזיטניה ע"י צוללות גרמניות ב-1915, אירוע שהיווה מניע חשוב לכניסתה המאוחרת של ארה"ב למלחמה נגד גרמניה.

טביעת הלוזיטניה סמוך לחופי אירלנד, עם כ-1200 קרבנות, הייתה אחד האירועים הבולטים, וגם הנחקרים ביותר, של מלחמת העולם הראשונה. לקורא באתרים הרבים המוקדשים לה נדמה שסערת הרוחות חסרת התקדים שהציפה את העולם המערבי כאשר טבעה על נוסעיה סמוך לחופי אירלנד טרם שככה. הויכוח מתמקד, אז כהיום, בשאלה אם הלוזיטניה, שהייתה בלי ספק אניית נוסעים אזרחית, גוייסה על ידי הצי הבריטי והובילה נשק וחייליםומשום כך היוותה מטרה לגיטימית עבור הצוללת הגרמנית שירתה בה את הטורפדו הגורלי. בזמן אמת, הייתה זו בעיקרו של דבר מלחמת תעמולה: הגרמנים טענו לפעולה מלחמתית לגיטימית, הבריטים והאמריקאים טענו שמדובר בפשע מלחמה וטבח חפים מפשע.

טביעת הלוזיטניה כחלק ממלחמת התעמולה בין בריטניה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. האם היה הרשפלד מעורב?

בכל רחבי הרשת, בעשרות אתרים ואלפי דפים ומסמכים הקשורים ללוזיטניה, רק אחדקטע מתוך ספרו של ברנדטמציין את הקשר של מיודענו הירשפלד לאירוע: הירשפלד, נטען שם, היה הסוכן שסיפק לפיקוד הגרמני ולממשלה הגרמנית ראיות לכך שהלוזיטניה אכן נשאה נשק, כך שיוכלו להשתמש באמתלה הזאת להצדקת הפעולה. ואכן, הגרמנים בהודעותיהם הרשמיות חזרו והדגישו זאת. עובדתית, אגב, הם צדקו. על הלוזיטניה היו מטעני תחמושת וחומרי נפץ, ולא מכבר נמצאה תחמושת בצלילות אל שרידי האניה בקרקעית הים. מובן שמכאן ועד הפיכתה של אנית נוסעים ל"מטרה לגיטימית" יש מרחק ניכר.

אבל לעניינינו, האם היה הירשפלד מעורב? מכיוון שהוא הכחיש בפומביבשלב מאוחר יותרשהיה אי פעם סוכן גרמני, נותרנו ללא ראיות חותכות, אבל האמריקאים היו כנראה משוכנעים בכך. "הוא לא היה דג רקק בעולם הריגול", כותב עליו ברנדט. המודיעין הצבאי האמריקאי עקב אחריו בגלל היותו מומחה בתחום המיקוש הימי. הוא עבד בניו יורק עם קפטן קרל בויאד, הנספח הימי הגרמני בוושינגטון, והמעקב אחריו החל כאשר שוחרר ממחנה מעצר בריטי ב-1915 והגיע לארה"ב. המודיעין האמריקאי סברכותב ברנדטשהוא היה אחראי ישיר לטביעתה של לוזיטניה! לא פחות. ואולם, לא נרשיע את האיש ללא ראיות. בארכיון הממשלתי של גרמניה, כאמור, טרם מצאו מסמכים שבהם הוא מוזכר.

ביולי 1915 שכח השלם של שגרירות גרמניה בארה"ב תיק חשוב ברכבת בתחתית, בתחנה בשכונת הרלם. סוכנים שעקבו אחריו גילו בתיק ראיות לפעולות ריגול, ובעקבות זאת גורשו לא מעט דיפלומטים גרמנים, בראשם פוןפאפן (לימים נשיא הרפובליקה הווימארית, שהעביר את כסאו להיטלר.) האם גם הירשפלד גורש אז? הוא כותב בזכרונותיו בלקוניות, מבלי לציין את התאריך: "חסרו לי עדיין שני חודשי  הפלגה באניות אמריקאיות על מנת לקבל את האזרחות של ארה"ב, אך הדבר לא עלה בידי, כי  על מנת להימנע מכליאה במחנה הסגר בפעם נוספת, נאלצתי לעזוב את ניו יורקנשלחתי לנמל קרטגנה (Cartagena) בקולומביה".

וונצואלה, וונצואלה

מי שלח אותו לקולומביה? איך הפך, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לאיש אמונו ויד ימינו של נשיא וונצואלה, גומז? הרבה הסברים לכך לא נמצא בזכרונותיו. ברור רק שהאמריקאים לא חדלו לעקוב אחריו ושלחו דוחו"ת שבהם ציירו אותו כדמות מפתח במארג המבצעים הגרמניים החשאיים של גרמניה בדרום אמריקה, שאותה ראו האמריקאים כחצר האחורית שלהם. הירשפלד מונה למנהל המספנות של הצי הוונצואליאני ופעל כנציגו הישיר של נשיא ונצואלה. ארה"ב הצטרפה למלחמה רק ב-1917, ואז, כאשר הגרמנים הפכו באופן רשמי לאוייב, הוחמרו המעקבים ותשומת הלב המודיעינית של הממשל האמריקאי לנעשה בוונצואלה.

הנציג האמריקאי הבכיר בוונצואלה, פרסטון מקגודווין, שלח דו"ח מפורט למזכיר המדינה האמריקאי על הפעולות החשאיות של הגרמנים בונצואלה, ושמו של הירשפלד חוזר ומופיע בו. החלטותיו האיסטרטגיות של הנשיא גומז "דווחו להירשפלד", ובין השאר מונה לפקח על ייצור והנחת מוקשימגע לאורך החוף הוונצואלי, כהגנה מפני פלישה אפשרית של האמריקאים ובעלי בריתם

נשיא ונצואלה, גומז. הרשפלד היה איש אמונו.

מסתבר שהנשיא המנוח ורודף הכותרות צ'אבס לא היה הראשון שטיפח עויינות לאמריקאים. הנשיא גומז, לתדהמת האמריקאים, שקל בחשאי לוותר אל הנייטרליות של ארצו ולחבור רשמית לגרמנים. הנציג האמריקאי הבכיר בוונצואלה, פרסטון מקגודווין, שלח איגרת למזכיר המדינה האמריקאי. [ראו סריקה] הוא מדווח על סיכול הפלגתה של ספינה ובה סוכנים גרמניים מוונצואלה לגרמניה "תחת פיקודו של קפטן הירשפלד." הירשפלד, ממשיך הדו"ח, מונה לפקח על הסבתן של שתי שתי אוניות קרב לאניות משא בשירות חברה בבעלותו הפרטית של הנשיא גומז, וכן לפקח על ייצור והנחת מוקשימגע בנמלים ונקודות אחרות לאורך החוף הוונצואלי, כהגנה מפני פלישה אפשרית של האמריקאים ובעלי בריתם.

ההחלטה ה"מדהימה" של הנשיא גומז לצדד בגרמנים, כך ממשיך הדו"ח למזכיר המדינה, התקבלה ב-27 באוקטובר 1917 ודווחה להירשפלד וקבוצה של גרמנים בעלי השפעה ע"י שר המלחמה של ונצואלה. סוכן אמריקאי, שזכה לאמונו של הירשפלד ושל הנשיא גומז, הוא שדיווח על כך לאמריקאים. בנובמבר, ממשיך הדו"ח המפתיע, ששמו של הירשפלד מוזכר בו כמעט בכל משפט, בפגישה במעון נופש מרוחק של הנשיא, הציגו הירשפלד ואחרים תוכניות של שדות המוקשים וכן תוכניות לפיצוץ דרכים המקשרות בין קראקס הבירה לערים להגואירה, ולנסיה ופורטוקבלו. הירשפלד "חזר ישירות לפורטו קבלו, מלווה בכל המשתתפים בפגישה, מלבד גומז עצמו." 

EH-SECTRETARY OF STATE_Page_4

EH-SECTRETARY OF STATE_Page_5

בזכרונותיו המצונזרים אין כמובן איזכור למפגש הזה; לעומת זאת מספר הירשפלד באריכות על עלילותיו כאמודאי בנמל, שם עמל למשות ברזל בעל ערך מאנייה גרמנית שהוטבעה בנמל מחשש שתיפול לידי האמריקאים, לאחר שכבר שרר מצב מלחמה בין גרמניה לארה"ב. עם תוך המלחמה, הוא כותב בזכרונותיו, "הגיעו לאוזנינו ידיעות על שביתת הנשק. אחדים מחברי החליטו להישאר באמריקה הדרומית, אך אני החלטתי לחזור לאירופה. קיבלתי כרטיס חופשי לאמסטרדם…"

הרפתקאותיו בדרום אמריקאיות עדיין היו רחוקות מסיום, עם זאת: לאחר חזרתו לגרמניה פנו אליו כמה ידידים, בראשם אלקנטרה, שר המלחמה לשעבר של וונצואלה, בבקשה לסייע בידם ברכישת נשק, מטוס הפצצה והכשרת כלי שייט מלחמתי, במסגרת קשר להפלת שלטונו של הגנרל גומז. הקושרים לא לקחו בחשבון את העובדה שהירשפלד שמר בלבו פינה חמה לדיקטטור מוונצואלה, שלדעתו "על אף היותו רודן, נחון בשכל אנושי ישר ותבונה מדינית, תכונות המצויות לעתים רחוקות אצל המדינאים של אמריקה הדרומית. עבור וונצואלה, אשר סבלה בעבר ממהפכות תכופות ותככים פנימיים, משטר רודני, אשר אמנם בעינינו נחשב לעריץ, הוא ברכה."

הירשפלד הביא לחשיפת הקשר וחיסולו בעוד באבו, ולמאסרם של הקושרים. עיתונים אמריקאיים דיווחו על הפרשה [ראה סריקה מצורפת]. בכתבה צוטטו דבריו של הירשפלד, שתיאר את ההתרחשויות מנקודת מבטו. באותה הזדמנות שב והכחיש בתוקף שהיה איפעם מרגל גרמני בארה"ב.

עדנה ציונית מאוחרת

1933 הייתה שנת מפנה בחייו של הירשפלד. "עם עלייתו של היטלר לשלטון, המצב הכלכלי השתפר במקצת, אך סיכויי בגרמניה, תחת המשטר החדש, היו מעטים," הוא כותב בלקוניות אופיינית. ידיד בשם ארנולד ברנשטיין, איש ספנות יהודיגרמני, סיפק לו עבודה זמנית, אבל קצת לאחר מכן מצא את עצמו על ספינונת זעירה בשם "דורה" של חברת ספנות חדשה מייסודם של יהודים גרמניים, ORIENT SHIPPING LINE – ספינה שנרשמה בהסטוריה, יחד עם אחותה "קרולה", כאחת המבשרות של הספנות העברית החדשה.

"הפלגתי לארץ ישראל הייתה תוצאה של מקרה, הזדמנות מקצועית בלבד ולא מטעמי אידיאולוגיה ציונית", כותב הירשפלד בכנות, אבל לאחר שהגיע לחיפה "הייתי המום בראותי מה פעלו בארץ ישראל הרוח והעבודה היהודית. זו הפעם הראשונה שנתתי לעצמי דין וחשבון על משמעות המושגלהיות יהודי והייתי גאה על כךהבטתי בהערצה באיכרים היהודים, שפעם היו אולי עורכי דין, מורים ורופאים, אשר למען הרעיון הנעלה באו הנה והפכו ביצות ומדבריות לשדות פורייםראיתי כי כאן גדל ועולה דור חדש של יהודי, בריא, רענן, אמיץ לב, ראשו זקוף, מוכן למלחמת קיום קשה ונחוש ליצור חיים מאושרים עבור עצמו ושאר בני עמו."

שירההלל להתעוררות הלאומית, מפיו של אדם שלעדותו לא היה לו כל קשר ללאום היהודי אולי מקבל משנה תוקף ומשמעויות עומק לנוכח עברו כסוכן נועז ופטריוטי של המדינה הגרמנית, שכעת דחתה אותו מעליה.   

את תחושותיו גיבה הירשפלד במעשים, בעיקר לאחר שעבר לפקד על האוניה "הר ציון" לשעבר "רִיזְוֶולְיוֹ" של חברת "לויד ימי ארצישראלי" שהוקמה ע"י לזר ברקוביץ', יהודי רומני בעל אניות, עם כמה שותפים, בהם המהנדס עמנואל טובים, נסים משולם, סוכן אניות חיפאי, משה שלוש, עו"ד פרברשטיין ושותף איטלקי. החברה חרטה על דיגלה כמה עקרונות, ביניהם שמירה על בעלות יהודית, דגל עברי וצוות יהודי; בין מטרותיה "להשתלב בבניין הארץ." עניין הדגל לא היה פשוט, והיה זה הירשפלד שפעל מול השלטונות לאפשר רישום אניות בארץ ישראל המנדטורית ותחת דגל המנדט. את עבודתו בתחום הכשרת הצוותים הוא מסכם כך: "הימאי העברי של אותם הזמנים נהג להתווכח על כל פקודה שקיבל. התנהגות כזאת אינה נסבלת בשום מפעל ובמיוחד לא בים, כאשר חיי מאות נוסעים תלויים בביצוע קפדני של הפקודות. לקח לי שלוש שנים, עד אשר הצלחתי ..להטמיע באנשי הצוות שאת ההוראות יש לבצע בקפדנות. לאחר שהעיקרון הזה ניטע בתודעת אנשי הצוות, יכולנו לעמוד בתחרות מול כל צוות מלחים ברחבי העולם. שמנו הטוב הלך לפנינו בכול הנוגע ליחס לנוסעים וטיפול במטען."

על גורלה של "הר ציון" כבר סופר לא אחת. זאת הייתה האנייה האחרונה שעליה פיקד הירשפלד, ולימים הונצח דיוקנו לצד תמונתה על גבי בול ישראלי. בשנות המלחמה גוייסה האנייה, ונסיון אחרון שלו לחזור אליה, שעה שהיה חולה ככל הנראה במחלה ממארת, לא צלח. למזלנו, הספיק לפני מותו להעלות על הכתב את זכרונותיו ולספק לנו הצצה, ולו גם חלקית, שרב בה הנסתר על הנגלה, אל עלילותיו של חלוץ ימי ציוני שהיה גםאו שמא לא היהסוכן חשאי רב עלילות בשירות הקיסר הגרמני

[הערה: המובאות מתוך ספרו של הירשפלד הן מתוך העיבוד של רבחובל הלל ירקוני]