פורסם ב״המטען״ באפריל 2020
כבר היה מי שהשווה את המצב האנושי בימי סגר הקורונה למצבו של רובינזון קרוזו באי הבודד שלו, לבדו, מנותק מחברת אדם. אמנם לרובינזון לא היו משלוחים, מרשתת ומרפסת להקל על ימי הבדידות הקשים מנשוא, והניתוק שנכפה עליו היה קצת חמור יותר מזה שנכפה על אזרחי חלק ממדינות העולם .
רומן המופת של דניאל דפו, שהפך שם נרדף לריחוק חברתי, נכתב כידוע בהשראת סיפורו האמתי של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שבילה לבדו יותר מארבע שנים על אי בודד (היום קוראים לו ״אי רובינזון קרוזו״) 450 מייל ימי מערבית לחופי צ׳ילה של ימינו, אחד מקבוצת איים זעירה בשם חואן פרננדז. נדמה שהכל מכירים את עיקרי הסיפור – של רובינזון קרוזו, לא של סלקירק. דפו קיבל השראה מסלקירק ואולי גם הכיר אותו, אבל לקח לעצמו חירות יצירה. הסיפור המקורי מרשים לכשעצמו, וניתן לומר שגם הוא מעלה, ללא המעטפת הספרותית הגאונית, את שאלות היסוד הפילוסופיות, הפסיכולוגיות והסוציולוגיות העולות מסיפורו של אדם שנגזרה עליו באחת בדידות גמורה.
נצנוץ רחוק בלילה
סלקירק נולד ב-1676, ירד הימה, וכמו רבים מבני דורו היה לחילופין ׳פרייבטיר׳, כלומר שודד ים עם רישיון מהכתר, וימאי בצי המלכותי. ב-1704, במהלך מלחמת הירושה הספרדית, שירת על אוניה בשם ״סינק פורטס״ (Cinque Ports) שהפליגה אל דרום הפסיפי, כחלק ממשלחת בת שתי אוניות בפיקודו של ויליאם דמפייר, אחד ממגלי העולם החשובים של התקופה ואדם רב-כשרונות, כולל כשרון ספרותי מרשים. הקברניטים נשאו רישיון מלכותי לתקוף ולקחת שלל כל אוניה ספרדית או צרפתית שיתקלו בה. ״סינק פורטס״, שנפרדה מאנייתו של דמפייר, עגנה סמוך לאי חואן פרננדז על מנת להצטייד במים, פירות, או ציד אם יימצא.
סלקירק – שמאוחר יותר תיאר את עצמו כקברניט האונייה – לא היה כנראה אפילו קצין, אלא שירת בתפקיד Foremastaman, שהוא מלח מן השורה. הוא היה בשיאו של סכסוך עם רב החובל תומאס סטרדלינג, קצין צעיר, בן 21 בלבד, שזכה בתפקיד לאחר שרב-החובל המקורי מת מצפדינה. הסכסוך נסב בעיקר על חלוקת השלל, אבל בנוסף לכך סלקירק טען – בצדק רב, מסתבר בדיעבד – שהאונייה במצב ירוד ואינה כשירה לשיט. והוסיף ואמר, בכעסו, שהוא מסרב להפליג עליה, ומעדיף להישאר על האי. כשהתחרט על כך, כבר היה מאוחר מדי: הוא ננטש על האי לבדו, עם ציוד ומזון שיספיקו אולי לפיקניק אביבי בכפר ולא הרבה יותר מכך. השאירו לו גם כמה עזים.
ארבע שנים וארבעה חודשים מאוחר, המצב הגיאופוליטי נותר בעינו. שתי אוניות אנגליות, הדוכס והדוכסית, (Duke and Dutches), הגיעו בתום מסע ארוך אל האי חואן פרננדז. התוכנית הייתה לעגון באי, לאפשר לצוות לנפוש מעט ולהצטייד במזון טרי, לפני שימשיכו לפשוט על מושבות ספרדיות לחופי צ׳ילה. הרוח הייתה נגדית והזמן לנקודת העגינה התארך. הורידו סירה, לבקשת הנוסע חסר הסבלנות תומס דובר, שהיה אחד מבעלי ההון שמימנו את המסע. אבל הלילה ירד לפני שהסירה הגיעה לחוף. בעודם טרודים באשר לגורלה של הסירה ומנסים לאותת לה בפנסים על מנת שלא תאבד את דרכה חזרה, הבחינו אנשי הצוות בנצנוץ רפה על אחת הפסגות באי. הם היו מוטרדים מאוד: האי אמור להיות ריק מאדם, ואם יש עליו יחידה צבאית ספרדית, הסכנה רבה: אם יפלו האנגלים שבי, הספרדים ידרשו עבורם כופר נפש עצום, או במקרה הנפוץ יותר יהפכו לאסירים בתנאי עבדות, או יוצאו להורג. חיל-מצב ספרדי, אם אכן הוצב על האי והבחין בהם, אולי כבר שלח מסר למושבות הספרדיות בחוף, והפושטים יאבדו כך את אלמנט ההפתעה. גם חיל מצב צרפתי היה אפשרות. מצד שני, חלק מאנשי הצוות כבר חלה בצפדינה, והירידה לחוף הייתה חיונית לחידוש מלאי מזון טרי והחלמה.
הקפטן החליט לרדת לחוף, אבל להיערך לקרב. על אחת האוניות נכח ויליאם דמפייר עצמו, בתפקיד נווט. הוא היה באי בעבר והכיר את הנקודות הנוחות לעגינה ונחיתה. בעלות השחר הפליגו האניות באיטיות סביב האי לעבר המעגן הצפוני, וכולם חיפשו בדאגה סימני חיים; הם לא ראו דבר. שום סימן לסירות, מגורים, עשן – האי נראה כאילו לא דרך בו אדם מימי בראשית.
אותו תומס דובר, איש חסר סבלנות, יצא בסירה הראשונה, וכאשר התקרבו אל קו החוף נגלה לעיניהם יצור שעיר, בודד, מנופף להם בהתלהבות חסרת שליטה, מצביע על נקודה נוחה לנחיתה בחוף. ככל שהתקרבו ראו אותו ברור יותר – רגליו חשופות, חלק גופו העליון מכוסה עורות ומעין מקטורן תפור בגסות מעור. על ראשו חבש מעין כובע גס מעור. החותרים, שגבם לחוף, הציצו מעבר לכתפיהם במחזה המוזר. ברגע שהסירה התקרבה דיה לחוף פרץ היצור בריצה, הגיע אליהם וחיבק אותם בעוז, חנוק מהתרגשות. הם עצמם חשו חנוקים מהתרגשות, וגם מהסירחון העז שעלה ממנו, שכן סלקירק – זה היה האיש, כמובן – לא ידע לעבד את עורות העיזים שלו כראוי.
מסתבר שסלקירק נערך לרגע הזה משך זמן רב: הוא הכין עצי בערה כדי לאותת לאוניות שיגיעו לאי, ולא עלה על דעתו שהאש עלולה להרתיע אותם. הוא צלה עבורם בשר עז, והיה בטוח שימאים יגעים אחרי מסע ארוך יעריכו את קבלת הפנים הזאת. אבל הדרך אל המחבוא שלו, בערך מייל מן החוף, הייתה כה סבוכה וצפופת-צמחיה עד שרק הקצין השני רוברט פריי נלווה אליו. המחבוא שלו היה מעין בור מכוסה עורות עם גג של ענפים ועשב. ארגז הימאים שלו היה מונח שם לצד סיר בישול, סכין מאולתר, רובה מוסקט בלי אבק שריפה, כמה ספרי ניווט ותנ״ך. במחסה נפרד היה המטבח.
הם חזרו לחוף. בינתיים נשלחה סירה נוספת לבדוק מה קרה, ועליה הוחזר הניצול אל האנייה. הקפטן רוג׳רס הציע לו משקה, והוא סירב. קשה היה להבין את דבריו, כי לא דיבר עם אדם במשך שנים. הוא הציג את עצמו: אלכסנדר סלקירק, ימאי סקוטי, בן שלושים ושלוש. בפעם האחרונה שראה פנים ידידותיות היה בן עשרים ותשע.
הוא המשיך וסיפר שאוניות כבר הפליגו בעבר סמוך לאי. לרוב רק חלפו והמשיכו לדרכן, והוא נמנע מלאותת להן כי היו ספרדיות, והוא חשש לחייו. באחת הפעמים הבחינו בו, הורידו צוות לחוף וניסו ללכוד אותו. הוא נמלט לסבך וטיפס על עץ. רודפיו עמדו ליד העץ שעליו טיפס, אחד מהם אפילו השתין על הגזע, אבל הם לא גילו אותו, וויתרו.
בינתיים הגיע ויליאם דמפייר, שהכיר אותו מהמסע המקורי ואישר את זהותו. הוא גם החמיא לו על כך שהיה הימאי הטוב ביותר על ה״סינק פורטס״ המנוחה. סלקירק, לימים, לא גמל לו באותו מטבע.
הקברניט רוג׳רס התרשם, וראה גם הזדמנות: הוא הבין שהניצול הפלאי מכיר היטב את חופי דרום אמריקה ויוכל להיות להם לעזר רב בהמשך מסע. כמעט מיד הציע לסלקירק תפקיד כקצין ניווט על האנייה. אבל ראשית חוכמה שלח אותו לעזור לצוותים שעל החוף, להראות להם היכן לאסוף לפת-בר ועשבי מאכל כדי להילחם בצפדינה: החולים שוכנו באוהל בין העצים על החוף עד שיחלימו. יחד יצאו לצוד את עיזי הבר שפרו ורבו ורעו ברחבי האי – להערכתו של סלקירק מנה העדר כ-400 עיזים, שהיו רכיב מרכזי בהישרדותו. האנשים התפלאו לגלות שבשנותיו על האי הפך סלקירק חזק, גמיש ומהיר כל כך, עד שצד את העיזים בריצה ובידיים חשופות, והשיג את הכלב שהביאו אותם.
בתוך כעשרה ימים החלימו אנשי הצוות שהצפדינה כמעט חיסלה אותם, מלבד שני קורבנות – הישג מרשים בעיני הקפטן רוג׳רס. את התיאורים שלעיל כתב רוג׳רס בקפדנות ביומן האנייה. בהמשך ציין שלא קל היה לסלקירק לחזור ולהסתגל לחברת אדם ולחיים על הסיפון. רגליו התנפחו כשנעל נעליים ושה היה לו לאכול את מזון הימאים. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם בשר מומלח. לדבריו, בראשית ימיו באי אכל כמויות גדולות של סרטנים, שקל מאוד לאסוף אותם לאורך החוף, עד שנמאסו עליו לחלוטין.
האוניות האנגליות המשיכו כעת במסען, עם סלקירק על הסיפון. בניגוד למסעו הקודם, זה היה מסע רצוף הצלחות – ערי חוף וספינות ספרדיות נבזזו והשלל היה רב.
רב-המכר
עם חזרתן של שתי הספינות, הדוכס והדוכסית, ללונדון באוקטובר 1711, לאחר מסע מסביב לעולם, קיבל סלקירק את חלקו בשלל – לפי הערכות, כ-800 פאונד, סכום עצום. הוא נעדר מהבית יותר משמונה שנים, כולל הזמן על האי הבודד. חזרתן של הספינות עוררה סנסציה ועניין עצום – אבל בתחילה לא בגלל סלקירק, אלא בשל סיפורי הקרבות, השלל הרב, וגם תיאורים מרתקים של ארצות לא נודעות ושבטים רחוקים. חיש מהר פירסמו שני רבי-החובלים ספרים על עלילותיהם – ושניהם תיארו בפירוט את הצלתו של סלקירק. הוא הפך לסנסציה וסלבריטי. כבר ב-1713 פורסם ראיון אתו, מאת כותב בשם סטיל. לא ברור אם אכן פגש בו, אבל תיאוריו היו משכנעים מאוד. ״מבטו רציני אך רגוע, ויש בו מעין אדישות כלפי הדברים השגרתיים שסביבו, כמי ששרוי במחשבות עמוקות.״ סטיל טען גם שסלקירק בכלל לא רצה להינצל, אלא רק לעזור לימאים בני ארצו בצרה, ולא היה מאושר לחזור לאנגליה. פייק ניוז, אולי. אבל סלקריק לא באמת מצא את מקומו. הוא חזר לעיירתו בסקוטלנד, בילה שם שנתיים עד שרוב כספו אזל.
ב-1717 חזר ללונדון, שם נשא אשה בשם סופיה ברוס. שם שהה, ככל הידוע, כאשר התפרסם ב-1719 רומן חדש, שעל כריכתו ציור של דמות דומה להפליא לתיאור של סלקירק על האי.
שמו של דניאל דפו, המחבר, נעדר מהמדורה הראשונה. דפו היה אדם חשאי למדי, ומעולם לא הכחיש ולא אישר שסלקירק היווה השראה לספר. ״רובינזון קרוזו״ היה לתופעה חסרת תקדים בעולם ההוצאה לאור: אנשים עמדו בתור לקנות את הספר, ומהדורה שנייה הודפסה בתוך שבועיים, ושלישית כעבור חודש. המוציא לאור לא עמד בביקוש ושכר קבלני משנה שידפיסו עבורו עותקים. מיד אחר כך הגיעו העותקים הלא חוקיים. דניאל דפו נחשף כמעט מיד כמחבר, וגם פרסם ספר המשך, שבו חוזר רובינזון קרוזו לאי, שהפך למושבה משגשגת, וממשיך במסעות סביב העולם. רק הספר הראשון נותר פופולרי במידה עצומה וזכה לחיי נצח. רובינזון קרוזו גם פירנס צבא של פרשנים והוגים שניתחו כל תג בספר, ומצאו בו עומק אוקייאני, סמליות, רמזים תיאולוגיים, ניתוח דק של נפש האדם, ועוד ועוד. יש לרובינזון קרוזו פרשנויות קולוניאליסטיות (ששת, כמובן, היליד המצטרף לקרוזו, מסמל את ראשית הקולוניאליזם), מרכסיסטיות, פרוטסטנטיות, שפע עצום. הפרשנים לא הצליחו לפגוע בפופולריות של הספר – אם כי, כמו יצירות מופת קלאסיות אחרות, ברבות הימים זכה לאינספור עיבודים רדודים לילדים.
לצד יומני האונייה של רוג׳רס וכמה וכמה ספרים שנכתבו על סלקירק, נשמר בארכיונים מסמך משפטי מ- 1713, כחלק מתביעה משפטית נגד ויליאם דמפייר. סלקירק נחקר על ידי עורכי דין ודבריו הובאו כלשונם, עם חתימתו על כל עמוד. יש לשער שהמבטא הסקוטי שלו הקשה על התמלול, נראה שבקונטקסט של התשאול, דיבר בזהירות ואיפוק. השאלות היו טכניות (בקשר לתחזוקת האוניות) נועדו להפליל את דמפייר, שכזכור ערב לסלקירק כאשר חולץ מן האי שלו. מאחורי העדות הזאת וההליך המשפטי מסתתר סיפור הון-שלטון מורכב ופתלתל, שסלקירק נגרר אליו, אולי על כורחו. מאמר ספקולטיבי מעניין טוען שמאחורי העדות כולה עמד לא אחר מאשר דניאל דפו עצמו, שראה בדמפייר יריב ספרותי, לא פחות – זכרונותיו של דמפייר היו גם כן הצלחה מסחררת בעולם ההוצאה לאור. לצד גורמים פוליטיים ופיננסיים גם הוא רצה להכפיש את שמו של דמפייר, אלא שזה הלך לעולמו בטרם מוצה ההליך. הוא הותיר בעיקר חובות.
סלקירק מת ב-1721, בגיל 47. המהדורה החמישית של רובינזון קרוזו יצאה אז לאור, ועל הכריכה אותה דמות מוכרת ואיקונית של גבר מגודל שיער וזקן, מכוסה עורות עיזים וכובע מאולתר על ראשו. קרוזו – זה נרמז גם משמו – הוא דמות של אדם ירא שמים, צנוע ועניו, מלא כוונות טובות. הוא מייצג את המיטב של תרבות אירופה. סלקירק, על פי הביוגרפיות שלו, היה טיפוס די בלתי נסבל – רמאי, בריון שאהב תגרות ידיים ומחפש צרות באופן כללי. הוא נטש את אשתו ונשא אחרת מבלי להתגרש. כאשר מת, הגיעו שתי נשים לדרוש את מה שהותיר – טבעות זהב, קופסת טבק מכסף, מקל הליכה עם ראש מוזהב, פמוטות מזהב – וחרב. לשתיהן היו צוואות שבהן הותיר את כל רכושו לאשתו היחידה.
אותו הים 