המקרה המוזר של "אברהם גרץ"

הסיפור הזה עשה כותרות ועורר סערה במדינת ישראל הצעירה וגם מחוצה לה; אחר כך נשכח, למרות שפרטים רבים בפרשה נותרו מעורפלים. זאת הייתה דרמה ימית מפתיעה, טרגי-קומית. ואולי הייתה רק סימפטום למחלה אחרת, הקשורה לימיה הראשונים של הספנות בארץ ולאופייה של המדינה הצעירה, הבן-גוריוניסטית.

מפתיע, אבל חיפוש ממוקד ברשת האינטרנט יפרוש בפני הגולש הסקרן את עיקרי הסיפור, למרות שחלפו כמעט שישים שנים מאז הכותרות הדרמטיות והנמלצות-משהו של עיתוני התקופה. הנה למשל כתבה על יין טוסקני משובח שפורסמה באתר ויינט ב-2002 מאזכרת בקצרה את הרקע לפרשה, לפני שהיא ממשיכה להפליג בשבחי יין ה"טסטמטה 2000" של ביבי גרץ, המיוצר בטירה מימי המדיצ'ים, בעיירה פייזולה הסמוכה לפירנצה; ובאתר המוזיאון הימי, שבו מסתתר לו בצנעה מידע היסטורי רב על הספנות הישראלית, פרי מחקרו של רב-החובל הלל ירקוני, מוקדש עמוד לאוניה הישראלית "אברהם גרץ" כולל תאור מפורט של הפרשה – וגם פרטים כמה פרטים מוכמנים, שלא פורסמו בזמן-אמת אבל כנראה סופרו על כוס בירה, באחד ממקומות המפגש של ימאים בעיר התחתית בחיפה, מפי כמה מהנפשות הפועלות.

אז מה קרה שם, בשלהי 1952, בצפון האוקיינוס האטלנטי, על סיפון האוניה הישראלית של חברת דיזנגוף – כן כן, אותה חברת מ. דיזנגוף, היום הסוכנות של חברת צים, אבל אז חברת ספנות ובעלת אוניות לכל דבר ועניין?

רב החובל גרץ

האונייה Steel Mariner נבנתה ב-1920 בניו-ג'רסי עבור חברת Isthmian SteamShip Co, חברה-בת של תאגיד הענק האמריקאי  US Steel . לחברה היו כשלושים אוניות שפעלו מאז ראשית המאה העשרים. שלוש מהן – קשישות בנות שלושים, אבל ככל הנראה עדיין אמינות ובמצב סביר – נמכרו ב-1952 לחברת מ. דיזנגוף. אגב, האוניות הללו שימשו דגם לאוניות ה"ליברטי" המפורסמות שבנתה ארה"ב בייצור המוני בתקופת מלחמת העולם השנייה. מנהל חברת דיזנגוף היה היינץ גרץ, ועוד נרחיב עליו קצת בהמשך. האונייה Atlanta City הפכה ל"מאיר דיזנגוף", על שם מייסד החברה. "Montgomery City " הפכה ל"הנרייטה סולד", על שם מייסדת עליית הנוער, כרוח הזמן. וה-"Steel Mariner " הפכה ל"אברהם גרץ", על שם אביו של בעל בית. אונייה של 5687  טון, אורכה כ-130 מטר. מהירות השירות שלה הייתה 10.5 קשר. האונייה נועדה לפעול בקו שבין ישראל לאמריקה.

בדצמבר 1952 עמדה ה"אברהם גרץ" להפליג מניו-יורק להליפקס. את מסעה התחילה בחיפה ב-4 בספטמבר, בפיקודו של רב-חובל איטלקי. אדן גרץ – השם הוא קיצור של אברהם דניאל – בנו של הבעלים והמנהל היינץ גרץ, הפליג כנציג החברה, וברגע שיצאה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, פיטר את רב-החובל ולקח את הפיקוד. לגרץ הצעיר – בן 24 אז – הייתה תעודת רב-חובל מטעם ממשלת פנמה. זאת תעודה שאמינותה מפוקפקת, ומדינות רבות לא הכירו בתקפותה – כולל מדינת ישראל. גרץ כבר התעמת כמה פעמים עם הרשויות בארץ שלא התירו לו להפליג כרב-חובל. יחד עם זאת, איש לא פקפק בכישוריו לפקד על אונייה: לא מפני שהיה הבן של בעל-הבית, אלא מפני ששירת, כמו רבים בצי הצעיר של ישראל, בצי הבריטי, כקצין שלישי על מכלית, ולאחר מכן על אוניות המעפילים ובחיל-הים. היה לו ניסיון ימי לא מבוטל. אם לא די בכך, הוא נודע כילד פלא של ממש: צייר מוכשר, וגם משורר ששיריו פורסמו בכתב העת רב-המוניטין "קומנטארי". הוא היה מעורב ופעיל מאוד בעסקיה של חברת דיזנגוף. וחוץ מזה, מה לעשות, הוא היה הבן של בעל הבית – כך שאיש לא שאל שאלות מיותרות.

בהגיעו לניו-יורק פנה לקונסוליה הישראלית וביקש אישור להפליג – ושוב נענה בשלילה. אדן גרץ חזר לאונייה, הזמין נתב והודיע לצוות שהם יוצאים הימה.

למרות שהיעד המקורי של האונייה היה הליפקס, הפנה גרץ את האונייה לכיוון ברמודה. בחוף כבר התעוררה מהומה רבתי. כשהתברר שהפליג ללא תעודה, פנו אנשי הקונסוליה למשמר החופים האמריקאי וביקשו לחפש את האונייה. הידיעה הזאת הגיעה לתקשורת ושודרה בתחנת רדיו אמריקאית – ומישהו מהצוות שמע את השידור. אבל כפי שהתברר מאוחר יותר, רק חלק מאנשי הצוות היו מודעים למתרחש. רוב אנשי הצוות המשיכו בשגרת חייהם על הסיפון בלי שום ידיעה על כך שאונייתם נמצאת בעין-סערה תקשורתית. לאלה שהיו בסוד העניינים היה ברור שמשהו מוזר מתרחש, אם לנקוט לשון המעטה קיצונית. הם הבינו שהקפטן, איך לומר, איבד את האיזון. זה היה מצב מוזר ולא שגרתי, אבל איש לא הרגיש מאוים, כי העניין כולו היה הזוי לחלוטין. בלשונו של רב-חובל ירקוני, "באנייה שירתו קצינים ודירוגים ישראלים וזרים, ימאים קשוחים ומנוסים וכל העניין שעשע אותם יותר מאשר הפחיד."

להפליג מוכרחים

פחות משועשעים היו אנשי משרד התחבורה ומשרד ראש הממשלה בארץ, שאליהם הגיעו המברקים ששלח גרץ ארצה, ובהם איומים לא-מוסווים כלפי הממסד, מבן-גוריון ומטה. "הנני מחכה לאישורך שאבי היינץ גרץ נתמנה לחבר בממשלתך כשר התחבורה בתמיכת סיעת מפא"י בכנסת. באם לא אקבל אישור טלגרפי ממנו תוך 48 שעות אתחיל במבצע אלטלנה" כתב במברק שנועד לבן-גוריון. תוכן המברקים הרבים ששלח גרץ ארצה היה מגוון ומעוטר ציטטות ואזכורים ספרותיים שהעידו על רוחב אופקיו והשכלתו. לצד הדרישה למנות את אביו לשר התחבורה, ציטט פתגם לטיני ידוע המיוחס לגנרל רומי בשם פומפאוס:  Navigare necesse est, vivere non est necesse, שפרושו "להפליג מוכרחים, לחיות לאו דווקא". היו גם פתגמים עממיים יותר, בנוסח "צריך לקצץ את זנב החזיר". הנמענים היו בין השאר ראש הממשלה בן גוריון, מנכ"ל משרד התחבורה זאב שינד, ועורך מעריב עזריאל קרליבך. הנה נוסח מברק שהוכתב בטלפון להנהלת צים: "טרם שיניתם סגולתכם להשתמט מאחריות לאוניות. תודה עבור הסעד המוסרי שאני מקבל מאתכם בביצוע מבצע אלטלנה. דמכם בראשכם. את שאתם עושים בין הכלים ובחדרי בית אעשה אנוכי לעיני כל ישראל והגויים. דם שביתת הימאים זועק באוזני. במקום אשר לקקו הכלבים דם נבות שם ילוקו שלוש נקודות. אדן."

חיש מהר זלג הסיפור לתקשורת – בארץ ובעולם – וגרץ ואונייתו זכו לחמש עשרה דקות התהילה שלהם. הסיפור פורסם ברחבי העולם, מניו-יורק ולונדון ועד אוסטרליה.  מעריב הוא שפירסם בהבלטה רבה את הפרשה בארץ, וציין למחרת ש"העיתון נחטף כלחמניות בחיפה".

המברקים, אגב, עלו הון תועפות. הרשויות בארץ, שהבינו מייד שיש להם בעיה, ניסו לתקשר עם האלחוטאי, מכס רוט, ששלח את המברקים ולשאול מדוע הוא מציית לפקודות לא סבירות שכאלה – ותשובתו המפתיעה משהו הייתה שרב-החובל עומד לידו באקדח שלוף, והוא לא רואה טעם להסתכן בהפרת פקודה. כעת החלה מהומה והתרוצצות רבתי. ראשית, הודיעו לגרץ האב, אשר מיהר, אחוז דאגה, לטוס לארה"ב ולנהל את המשבר מקרוב. בארץ גייסו פסיכיאטר ירושלמי נודע וביקשו את עזרתו בניהול המשבר. הוא יעץ להם להעמיד פנים שמשתדלים להיענות לתביעותיו של גרץ, ושאכן יעמידו לדין את מנכ"ל משרד התחבורה. בתוך כך הפצירו בו להיכנס לנמל הקרוב ולהתייצב בפני הרשויות. כולם היו במתח, ובני משפחות הימאים שעל האונייה דאגו לשלום יקיריהם. היו רבים שחששו שהעניין יסתיים בכי רע.

דיזנגוף, אריסון, מלץ וגרץ

עיתוי האירועים לא היה מקרי. חברת מ. דיזנגוף, אחת החברות הותיקות והמבוססות בתחום הספנות בארץ, עברה באותם ימים ממש שינוי דרמטי – ולמעשה חדלה להתקיים כחברה עצמאית ונבלעה על ידי חברת שוהם – כלומר, צים. (שוהם הייתה חברה-בת של צים. תקופה מסוימת שמה היה ידוע יותר מזה של צים).

זה המקום לכמה מילים על תולדות החברה הקרויה עד היום על שמו של מייסדה המיתולוגי, מאיר דיזנגוף. בשנת 1905 חבר מאיר דיזנגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל-אביב, לשותפות עם עוד שלושה אנשי עסקים:, מאיר אריסון, (אביו של תד אריסון, סבא של שרי), ר. מלץ והיינץ גרץ. הם הקימו חברה שהייתה סוכנות אניות ועסקה ביבוא ויצוא, ספנות ופיתוח הארץ. לשותפים היה הסכם לא קונבנציונאלי, ולפיו עם פטירתו של אחד מהם, חלקו בחברה עובר לנותרים בשותפות, לא ליורשיו. מאיר דיזנגוף נפטר ראשון בשנת 1936, אח"כ ר. מלץ, ובנובמבר 1945 נפטר מאיר אריסון.

היינץ גרץ נשאר הבעלים היחיד של החברה, שהמשיכה לשאת את שמה המקורי. החברה הפכה לאחת הסוכנויות החזקות והמבוססות ביותר. היינץ גרץ נבחר לנשיא לשכת הספנות בחיפה, והיה אחת הדמויות הבולטות בספנות בארץ. חברת מ. דיזנגוף שאותה ניהל ייצגה חברות ספנות וחברות מסחר גדולות וחזקות בכל העולם. בין השאר ייצגה החברה גם את חברת הספנות האמריקאית "Isthmian", בבעלות חברת הפלדה "U. S. Steel". דיזנגוף הייתה גם הסוכנת של חברת הפלדה עצמה, ושלטה על הובלת פלדה לארץ.

בשנת 1950 רקם היינץ גרץ את עסקת הרכישה של שלוש האוניות הישנות של חברת "Isthmian". הוא רכש אותן, ככל הנראה, בתנאים מצוינים. דיזנגוף חדלה להיות רק סוכנות, והפכה לרגע היסטורי קצר לחברת ספנות של ממש. מטעני היבוא של החברות שייצגה החברה הובלו ארצה באוניותיה.

נוף הספנות הישראלי באותם ימים עוד היה בראשיתי. צים הייתה חברת הספנות הלאומית, אבל עדיין הייתה חברה בהתהוות; היא עסקה בעיקר בהבאת עולים ונוסעים וחיפשה את דרכה בהובלת מטענים. הסחר החשוב עם ארה"ב נעשה באמצעות שותפות שנקראה "קו ישראל-אמריקה," הקו הטראנסטלנטי הראשון שקישר את ישראל לארה"ב; צים הייתה שותפה ב- 30% בקו, שהפעיל שש אוניות. חברת דיזנגוף ושלוש אוניותיה הייתה המתחרה העיקרית של קו ישראל-אמריקה.

אבל אנשי צים ידעו שהחברה שלהם – בגיבוי הממסד והממשלה – נועדה לגדולות. בשנת 1951, שהייתה טובה לעסקים, החל מסע של רכישות – ממניות באל-על, בחברת העוגן ובממגורות דגון החדשות, דרך חברות כמו אלחוט ים, הימה, ועד מכבסת הקישון. והתיאבון הלך וגבר. צים שמה עין על הסחר עם ארה"ב והחליטה להשתלט עליו; גם אם הפרטים כולם אולי לא היו גלויים לעין, היינץ גרץ הבין היטב לאן נושבת רוח הזמן. פה ושם ביטא את מורת רוחו מן האופן בו התגלגלו העניינים. הוא דיבר על  מגבלות יכולת התחרות של חברה פרטית נוכח עוצמתם הכובשת של מדינה צעירה, חדורת אידיאולוגיה סוציאליסטית, שהעדיפה בגלוי חברות ממשלתיות על פני יוזמות פרטיות.

הייתה הסכמה גורפת שהיינץ גרץ הוא איש עסקים מצוין, מעשי מאוד, ובמהירות ראויה לציון הסיק את המסקנות שלו ממצב העניינים. על פי הגירסה הצימית, גרץ היה זה שפנה להנהלת צים בסוף 1952 והציע למכור את חברת דיזנגוף – על אוניותיה, סוכנויותיה, עסקיה ולקוחותיה – לצים. וצים, כמה לא מפתיע, נענתה להצעה. בספרו על הספנות הישראלית כותב צבי הרמן, שהיה היסטוריון אבל גם מנהל בצים: "היינץ גרץ היה איש עסקים מנוסה. הוא העריך נכונה את ההתפתחויות שאמורות להתרחש בספנות הישראלית והחליט למכור את חברתו לצים." ואכן, באוקטובר 1952 רכשה צים את חברת מ. דיזנגוף, על שלושת אניותיה והסוכנויות שלה. לחברה היו אז משרדים בארץ עם כ-45 עובדים וכן משרדים בניו-יורק, וקשרים עסקיים ענפים עם חברות רבות. את המו"מ העיסקי ניהל גרץ ביד רמה, ודיזנגוף נמכרה לצים תמורת כמליון וחצי דולר – סכום עתק באותה עת, ויש שאמרו הרבה מעבר לערך השוק האמיתי של החברה. היינץ גרץ ניצל עד תום את להיטותה של צים להתרחב ולהפוך לגורם המשמעותי, אולי היחיד, של הספנות בארץ. בדיעבד, היה זה התמרון העסקי האחרון שלו בארץ ובעולם הספנות.

שותפיה של צים בקו ישראל-אמריקה ראו בעסקת דיזנגוף תרגיל מלוכלך והפרת אמון. ההמשך היה ברור: בסוף 1952 הוחלט על פירוק השותפות. צים המשיכה לרכוש כל מה שיכלה. החלק האמריקאי של השותפות הפך לנציגות צים בארה"ב וקנדה, ובתחילת 1953 צים הפכה לבעלים הבלעדי של הסניף האמריקאי. שלוש אניות: "יפו", עכו" ו"תל-אביב" עברו לבעלותה של חברת ספנות חדשה, אשר קמה בעקבות פירוק הקו – חברת הספנות "אל-ים", בבעלות משפחת רקנטי. אבל גם שם נקבעו גבולות ברורים, ושתי החברות, צים ואל-ים, לא התחרו באופן ישיר. באותה עת כבר נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, שהבטיח לצים עשרות אוניות ועתיד גלובלי.

ובינתיים, בלב ים…

אדן גרץ, כך נמסר באחד הדיווחים בעיתונות, היה מעורב מאוד במו"מ על מכירת החברה. הויתור על החברה המשפחתית ודאי לא היה מהלך קל, גם אם התמורה הייתה יותר מהולמת; הספקולציה העיתונאית, שאין לה כמובן אישור אבל נראית סבירה למדי, הייתה שהשתלשלות האירועים, האישית והמשפחתית גם יחד, הדפו אותו אל מעבר לסף נפשי כלשהו, שבעקבותיו התרחשו המאורעות שתוארו לעיל.

 כעבור מספר ימים, כנראה בהשפעת אביו שהגיע לקנדה ועמד בקשר טלגרפי עם האונייה, שוכנע אדן גרץ להביא את האנייה לנמל סנט. ג'והן בקנדה. הוא עגן במרחק רב מהנמל והזמין גוררת. לפי תיאורים של אנשי האונייה, הגוררת הגיעה בלילה של סערה קשה. אדן גרץ, לבוש במדים, התכונן לרדת מהאנייה, למרות שהגלים הגבוהים מאד עשו את המבצע למסוכן. אנשי הצוות ניסו לדבר על לבו ולא להסתכן בירידה מהאוניה. "להפתעת כולם, אדן גרץ קפץ מעל המעקה ונחת ללא פגע על סיפון הגוררת," כותב הלל ירקוני בספרו. והוא ממשיך ומדווח, כאמור מפי חברים בצוות האונייה, כי כעבור זמן קצר הגיע מברק ממשרדי החברה בניו יורק, בו התמנה החובל הראשון לרב חובל, הוזמן נתב והאנייה נקשרה לרציף.

האנייה הוקפה בכוח משטרתי ואיש לא הורשה לרדת ממנה; מנהל המשרד הניו-יורקי של החברה אסף את הצוות וביקש שלא למסור שום פרטים על התקרית לתקשורת, וליתר שכנוע העניק לכל איש צוות מענק של 500 דולר, סכום מכובד ביותר באותה עת. אנשי הצוות, כתב צבי הרמן, נותרו "שתוקים כדגים." לפי ירקוני, אחד מאנשי הצוות עמד בפיתוי גדול בהרבה, שהגיע מתחנת טלוויזיה קנדית, ונותר בשתיקתו. ובכל זאת, היו דברים שנודעו כעבור זמן קצר. למשל, מתברר שחלק מאנשי הצוות לא ידעו דבר וחצי דבר על המתרחש. לפי דיווח של מעריב, רק שבעה אנשי צוות – ארבעה קצינים ושלושה דרוגים ישראליים – ידעו על המתחולל בתא האלחוט ובגשר בזמן אמת. הם נמנעו מלספר לשאר אנשי הצוות. הם הבינו שהקפטן סובל מהתקף פסיכוטי כלשהו (בין השאר סיפר להם שמונה למפקד חיל הים, והבטיח להם מענק מיוחד לציון המאורע המשמח; גרץ האב עמד בהבטחה, סיפרו). אך כל עוד החלטותיו המקצועיות לא סיכנו את האוניה וצוותה, לא פעלו נגדו. לדבריהם, קבעו לעצמם מועד אחרון שאחריו ישתלטו על האוניה, אך לא היה בכך צורך ברגע שאדן גרץ קיבל את הנחיית אביו וירד מן האונייה.

בתור אפילוג, התראיין אדן גרץ ב-13 בדצמבר במונטריאול – והכחיש הכחשה גורפת את האירועים כולם.

ואיך קשור ון גוך לפרשה? והיין הטוסקני? ובכן, היינץ גרץ פרש מעסקיו, קנה טירה עתיקה ליד פירנצה באיטליה, והקדיש את ימיו לאמנות ולכתיבת ספר על הצייר ואן-גוך. אפשר להשיג אותו באמזון: שמו  The symbolic language of Vincent van Gogh. בנו השני, אחיו של אדן, גדעון, הפך לפסל רב-מוניטין; והנכד, בנו של גדעון, שכינויו "ביבי", החל לייצר באחוזת המשפחה יין טוסקני משובח הזוכה להצלחה רבה בקרב אניני טעם.

על הגיבור הטראגי (?) של הפרשה, אדן גרץ, אפשר ללקט מעט פרטים באינטרנט. גם הם צבעוניים מאוד. הוא למד בניו-יורק, התיידד עם הפסיכואנליטיקאי הנודע אריך פרום, ותרגם לעברית את ספרו "מנוס מחופש" שיצא לאור בארץ ב-1958. בעקבות אריך פרום הגיע למקסיקו, לעיר בשם קוארנוואקה, וקיבל תואר דוקטור לרפואה במקסיקו סיטי. הוא התמחה בציריך וחקר את מחלת הסרטן אצל נשים הרות. ככל הידוע, נפטר ב-2002.

חברת דיזנגוף היא הסוכנת המקומית של צים עד עצם היום הזה. צים היא חברה פרטית. משפחת גרץ מייצרת יין ועוסקת באמנות. מי הרוויח, מי הפסיד? החשבון ארוך ומסובך. אנחנו הרווחנו סיפור.

אפילוג: מתי מורגנשטרן חושף

מי שהיה מנכ״ל צים, מתי מורגנשטרן, פרסם ב-2021 את הביוגרפיה שלו, ובתוכה מסתתר סקופ – עדות ראייה של איש צוות שהיה בלב האירועים. הוא מתאר בקצרה את מה שאירע על האנייה לאחר שאדן גרץ פיטר את הקפטן ולקח את הפיקוד:

 ״קומנדנטה גְלָדְיוֹלִי, רב החובל האיטלקי שפוטר, ציית ועזב את האונייה, ואנחנו כולנו עמדנו נדהמים בעת שאדם גרץ הורה לאחד המלחים לפרוש דגל ישראל על כבש המדרגות. הוא ידע שאיש לא יעז לדרוך על הדגל…אדן עמד על גשר הפיקוד כשלרגליו כפכפי עץ הולנדיים, עטוף במעיל חורף אנגלי, שמבעד לשוליו הציצו זוג גטקעס לבנים. בהינו בו המומים.״

לאחר חליפת המברקים המפורסמת בה דרש שאביו ימונה לשר התחבורה והוא עצמו למפקד חיל הים, גרץ הצעיר –

 ״זימן את אנשי הצוות לחדר האוכל והציג עצמו כמפקד חיל הים, ואחרי שורה של הבטחות שכללו הטבות שכר, מדים חדשים ופיצוי כספי, הוא הכריז שכמחווה של ידידות וכבוד הדדי הוא יקריא לפקודיו הנאמנים פואמה באנגלית.״

מה שנראה כפארסה הפך רציני כי הקצין הראשון האמריקאי חשש לקחת פיקוד פן יואשם במרד:

״שטנו באוקיינוס האטלנטי במזג אוויר חורפי ללא אורות וללא נווט. אדן נשאר ער כמעט כל הזמן…אני הייתי היחיד שנשארתי לידו כל העת…אני זוכר גם את התדהמה שאחזה בי כשנעמד לפניי, הושיט לי ספר ודקלם בחגיגיות את "מקבת" באנגלית שייקספירית מושלמת, וציפה ממני לבדוק את דיוק הדקלום.״

בעקבות התערבות אביו, רשויות אמריקאיות ויועצים פסיכיאטריים, נעתר גרץ הצעיר לרדת מהאנייה:

״לפני שירד בסולם החבלים המתנודד, הוא דקלם את סיסמת הקוד "חרב נוב" והושיט לי את גליל המפות. "שמור על זה כמו על החיים שלך," הוא אמר, וירד אל גוררת שהמתינה לו למטה והובילה אותו אל החוף.״

אדן גרץ עבר טיפול בשוויץ, למד רפואה, הפך לרופא נשים מכובד והקים משפחה. שנים רבות אחר כך פגש מורגנשטרן את אדן גרץ ומשפחתו, פגישה נעימה שהאירוע לא הוזכר בה כלל. רבים, בהם בני משפחה גם דן בן-אמוץ, ביקשו לשמוע את הסיפור כולו אבל מורגנשטרן סירב: ״נתתי את מילתי להיינץ גרץ וקיימתי מה שהבטחתי. כיום, עשרות שנים מאוחר יותר, אני מרשה לעצמי לספר את השתלשלות העניינים.״