תור הזהב של היירדאל

הסרט הנורווגי העלילתי "קון טיקי" היה מועמד לאוסקר בשנת 2013. נורווגיה זכתה באוסקר פעם אחת בעבר – עבור סרט באותו שם. על מסע ימי שהקסים, לפני שנים, את קוראי "הארץ שלנו", את הנשיא וייצמן ואת העולם כולו. חוץ מכמה אקדמאים יבשושיים, שהעדיפו להישאר על אדמה בטוחה.

המסע מתחיל

בשנת 1951 בישר בנימין תמוז, אז עורך עיתון הילדים הפופולרי "הארץ שלנו", לקוראיו הצעירים כי בפיו חדשות משמחות: הוצאת "מסדה" התירה לפרסם בהמשכים פרקים מתוך ספר חדש, שטרם יצא לאור, בשם "הרפתקות משלחת קון טיקי", "והוא סיפור מאורעות מופלא ומקסים, שעניינו: ששה צעירים נורווגים נועזים שיצאו ברפסודת-עץ למסע מחקר באיי פולינסיה שבאוקיינוס. הדברים שאירעו להם במסע הם אמת לאמיתה, אף כי הקורא נפעם מעוצם הדמיון והזרות שבהתרחשויות". כך הוצג לראשונה אל התודעה הקולקטיבית הישראלית הצעירה הפרויקט של תור היירדאל הנורווגי, ששבה את לבם ודמיונם של המונים ברחבי העולם, והעניק השראה למי יודע כמה צעירים, בארץ ובעולם, לצאת למסעות הרפתקה ימיים משלהם – או לפחות לחלום עליהם.

הפירסום הראשון של עלילות קון-טיקי בעברית, ב"הארץ שלנו", 1951

כמו בכל מקום כמעט, גם בארץ הפך הספר "מסע קון-טיקי" לרב-מכר, שיצא בהוצאות מחודשות שוב ושוב – לאחרונה בשנות התשעים – ועל קהל קוראיו נמנו אז צעירים ומבוגרים מכל גווני הקשת, מעמוס שוקן הצעיר (שלבקשתו הקים אביו את "הארץ שלנו") ועד נשיא המדינה חיים וייצמן. ב-1962 ביקר בן גוריון בנורווגיה (בין השאר בענייני מים כבדים), ולא החמיץ ביקור במוזיאון קון טיקי. על פי דיווחו הצבעוני של הכתב יואל מרקוס בעיתון דבר, "בני הנעורים בישראל יכולים לקנא בראש הממשלה ד. בן גוריון, שראה מקרוב את רפסודת "קון טיקי" ושוחח עם אחד מששת ספני הרפסודה". הספן בו מדובר היה קנוט הוגלנד, אלחוטאי ה"קון טיקי", שהיה גם גיבור מלחמה נורווגי. "בן-גוריון גילה התעניינות רבה במסע "קון טיקי" ואמר, כי גם הוא חצה את האוקיינוס אבל במטוס", ממשיך יואל מרקוס לתאר בפירוט את הסמול-טוק המנומס, "הנורווגי אמר בחיוך, כי ברפסודה בטוח הדבר יותר. בצאתו את המוזיאון קנה בן גוריון את הספר המתאר את המסע וגילה להפתעתו על הדוכן גם את התרגום העברי."

"בני הנעורים בישראל יכולים לקנא בראש הממשלה ד. בן גוריון, שראה מקרוב את רפסודת "קון טיקי" ושוחח עם אחד מששת ספני הרפסודה".

"קון טיקי" הייתה ערוץ אייסקיפיזם של הימים ההם: בריחה אל עולם זר ומוזר, רחוק ככל שאפשר לדמיין מהיומיום הישראלי על בעיותיו וטרדותיו, בלי הדים פוליטיים ובלי איומים בטחוניים – ובלי תחושת אשמה על התעסקות בזוטות, כי היה איזה הד הרואי ואידיאולוגי במסע המופלא הזה.

בעולם המערבי כולו, המתאושש במהירות מפתיעה מההרס הנורא של מלחמת העולם השנייה, ונערך לקראת ההרס המוחלט של העידן האטומי, זכו "מסע קון טיקי", הספר והסרט, לאותה מידה של פופולריות ועניין. "קון טיקי" הפכה למותג המסמל הרפתקה, מרחבים ואקזוטיקה, הייתה לחלק מהשפה המדוברת, והעניקה את שמה לאינספור מסעדות, כפרי נופש, אביזרי לבוש ומוצרי ספורט. היה לה גם לוגו – דמותו של האל הפולינזי הקדום, שצוירה על מפרש הרפסודה ע"י אחד מאנשיה, אריק הסלברג, שהיה גם הנווט. ההצלחה הפנומנלית הפכה את ראש המשלחת, תור היירדאל, לסלבריטאי מוכר, ובעקבותיה יכול היה להקדיש את חייו לתחומי העניין המחקריים שלו – אנתרופולוגיה, היסטוריה ו"ארכיאולוגיה ניסויית" – כך הוגדר המסע שלו בדיעבד. כמו בן ארצו אמונדסן, וחוקרים ומגלים דומים בני המאה ה-19, היירדאל הפך מוקד הערצה וחיקוי לרבים בכל מקום. הוא אחת הדוגמאות המאוחרות ביותר, אולי האחרונה, לחוקרים והמגלים הגדולים של העבר. תהילתו של היירדאל המשיכה לצמוח בעשורים הבאים, כשיצא למסעות נוספים בעקבות ספנים קדומים. בנורווגיה הפך היירדאל לסמל לאומי, ועיר הולדתו לארוויק מקדמת פרוייקטים תיירותיים הכרוכים בשמו.

כרזת הסרט החדש מ-2013. גירסה חלקית של הסיפור.

התיאוריה

היירדאל, בן למשפחה אמידה, ואשתו הצעירה ליב, שלמדה איתו באוניברסיטת אוסלו, הגיעו ב-1937 לפאטו-היבה שבאיי המרקיזה, גן עדן טרופי מרהיב ביופיו, במטרה לחקור את הצמחייה במקום, שכן תחום התמחותו האקדמי היה גיאוגרפיה ובוטניקה. אבל כשראה את פסלי האבן הגדולים על האי ושמע את סיפורי הילידים, התרשם כל כך, שהחליט לשנות כיוון. בין השאר שמע מהם על הצ'יף הקדום, הוא אל השמש טיקי – שהגיע כמובן מן המזרח, שם שוכנת דרום אמריקה. היירדל החל לפתח תזה אקדמית שעניינה ההתיישבות באיי האוקיינוס השקט. התזה השלטת גרסה שתושביי האיים הגיעו אליהם מאסיה שבמערב לפני מאות רבות של שנים. להיירדאל היה רעיון אחר.

מלחמת העולם השניה קטעה את תוכניותיו, ואת שנותיה הראשונות בילה היירדאל עם משפחתו בארה"ב. ב-1942 גוייס לצבא הנורווגי הגולה, ואף השתתף בפעולה במולדתו, אם כי העיד בעצמו שתרומתה של אמו הקשישה למאמץ המלחמתי הייתה גדולה משלו – היא העניקה סיוע למחתרת תוך סיכון רב. המלחמה הייתה עבורו רק אבן נגף זמנית, ובסיומה ניגש להגשים במשנה מרץ את תכניותיו.

מה רצה בעצם היירדאל להוכיח? בתמצית, שספנים קדמונים מפרו יכלו להגיע לאיי פולינזיה שבאוקיינוס השקט ולהתיישב בהם. לטענת היירדאל, לא היו אלה האינדיאנים שצאצאיהם הם תושבי פרו ובוליביה של ימינו, אלא בני גזע לבן, מגודלי זקן, שמקורם במזרח התיכון.

מה רצה בעצם היירדאל להוכיח? בעיקרו של דבר, ובתמצית שבתמצית, שספנים קדמונים מפרו יכלו להגיע לאיי פולינזיה שבאוקיינוס השקט ולהתיישב בהם. אבל מי היו נוודי הים הללו בדיוק? לטענת היירדאל, לא היו אלה האינדיאנים שצאצאיהם הם תושבי פרו ובוליביה של ימינו, אלא בני גזע לבן, מגודלי זקן, שמקורם במזרח התיכון. אחרי שהביאו עמם טכנולוגיה מתקדמת שאפשרה את בניית הפירמידות של התרבויות הפרה-קולומביאניות בדרום אמריקה, נושלו ה"אלים הלבנים" הללו, שנודעו בשם "ויראקוצ'ה", ובראשם הצ'יף ואל-השמש טיקי, מן היבשת ונעלמו בלי להותיר זכר. ליתר דיוק, יצאו הימה ברפסודות בלזה גדולות, ויישבו את איי פולינזיה. גם משם נעלמו בסופו של דבר, והותירו רק ילידים אסייתיים כהי עור, וגם מבני אבן מונומנטליים, שנמצאו ברחבי איי האוקיינוס המרוחקים. מבנים ופסלים אשר מראים דמיון רב, לדבריו, לאלה של תרבויות דרום אמריקה. לכך נוספו תיאורים עתיקים של אירופים שהגיעו אל איי פולינזיה ומצאו בהם, כך נטען, מיעוט של תושבים בהירי עור ושיער.

מוסכם היה על החוקרים שלתושבי אזור החוף של פרו לא היו יכולות של ספנות וניווט של ממש – אולם ה"קונקוויסטאדורים" הספרדיים תיארו רפסודות מעץ בלזה ששימשו את בני המקום. ב-1946 העלה היירדאל לראשונה על הכתב את ההנחה שרפסודות אלה יכלו לחצות את האוקיינוס, לפני כ-1500 שנה.

היירדאל הלך בעקבות אסכולה מדעית קצרת ימים שנודעה בשם "פעפוע" (diffusionism), שטענה שכל תרבויות העולם מגיעות ממקור יחיד, תרבות מתקדמת שהתפשטה ולימדה את שאר העמים והגזעים את הדרך קדימה. לגמרי במקרה, זאת הייתה תרבות ארית-לבנה. התאוריה הזאת קנתה לה תומכים בראשית המאה העשרים, אבל איבדה את מעמדה במהירות כאשר תיאוריות חלופיות זכו לאישוש וביסוס עם התקדמות המחקר. התיאוריה של היירדאל הייתה אם כן למעשה הסתעפות של תיאוריה מוכרת ומיושנת, לא מהפך מרעיש. כאשר שב מן האיים הציג היירדאל את התיאוריה שלו בפני כל החוקרים המובילים, והם דחו אותה כאיש אחד. בתגובה לכך החליט היירדאל שהמסע שלו יהיה גם מאבק כנגד דוגמטיות מדעית שאינה פתוחה לרעיונות חדשניים ומהפכניים. הוא יהיה מורד במוסכמות, ומסעו יאלץ את עולם המדע לקבל את רעיונותיו.

ההפלגה

היירדאל גייס את הכריזמה שלו על מנת לשכנע דיפלומטים, פוליטיקאים, אנשי או"ם ואת הממסד הצבאי של ארה"ב ובריטניה, וגם אנשי עסקים, לתמוך במבצע שלו. הוא גייס צוות של ארבעה נורווגים ושבדי אחד, שאת רובם הכיר, חלקם בעלי עבר צבאי, אבל רק אחד מהם ימאי של ממש, וגם מהנדס קירור חובב הרפתקאות שתכנן את הרפסודה. את עצי הבלזה השיגו מבעל מטעים המקורב לממשלת פרו – היירדאל שכנע את הממשל הפרואני שהמסע שלו יביא תהילה מסוג חדש לבני פרו, וימתג אותם כספנים מופלאים, במסורת הפיניקים והויקינגים, וכתרבות שאינה נופלת מזו של מצרים העתיקה. הצי האמריקאי סיפק ציוד, אספקה וחומר דוחה כרישים (שאיש לא ידע באמת את מידת יעילותו.)

תור היירדאל ודגם הרפסודה קון טיקי

לדרך לקחו עימם 275 גלון מים – במיכלים מודרניים וגם בקני במבוק, כשיטת אחסון עתיקה. האספקה כללה אגוזי קוקוס, בטטות ועוד פירות ושורשים, לצד מנות קרב ומנות ברזל של הצבא האמריקאי. בדרך צדו דגים רבים, מטונה ועד כרישים, לגיוון התפריט.

קון טיקי נגררה מנמל קלאו ב-28 באפריל 1947 למרחק כ-50 מייל מהחוף. המנוע העיקרי שלה היה זרם הומבולדט, העולה מאנטרקטיקה צפונה ופונה מערבה. מנגנון ההיגוי הפרימיטיבי של "קון טיקי" נשבר והתקלקל בסערה שהתרחשה בשלב מוקדם, והותיר אותה עם יכולת תמרון מינימלית. הייתה זו הסערה הראשונה והאחרונה שנתקלו בה במהלך המסע. הרפתקאותיהם האחרות, שכללו מפגשים – מסוכנים או לא – עם כרישים, לוויתן שאיים להפוך את הרפסודה, ואובדנה של התוכית שלקחו למסע, לוריטה – זוכים אמנם לדרמטיזציה של ממש בסרט החדש, אבל רוב רובו של המסע עבר על אנשי הצוות בהיסחפות שקטה ונינוחה אל היעד. תור היירדאל כבר החל לכתוב את רב המכר שלו על סיפון הרפסודה.

במונחי ימינו, אין ספק שהתכנון לקה בחסר ורמת האי-ודאות הייתה מעבר למתקבל על הדעת. מעל הכל עמדה התעקשותו הנחרצת, אם כי סלקטיבית משהו, של היירדאל, שלא להשתמש בשום סוג של טכנולוגיה מודרנית, להוציא מכשיר רדיו ואביזרי ניווט. הפלגת ניסיון שערך לרפסודה הייתה קצרה ולא בחנה את עמידותם של עצי הבלזה והחבלים, והיה חשש רציני שלא יחזיקו מעמד. אבל מכיוון שהכל הסתיים בשלום כעבור כמאה ימים, הדברים נשכחו. הנחיתה לא הייתה רכה, והרפסודה למעשה נתקעה על ריף באטול המרוחק רארויה – אבל איש לא נפגע, והכותרת בניו-יורק טיימס בישרה על הגעתם בשלום. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

הסרט…

בימים אלה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הסרט הנורווגי העלילתי "קון טיקי". נורווגיה זכתה באוסקר פעם אחת בעבר – עבור סרט באותו שם: זה היה כמובן הסרט הדוקומנטרי המקורי של תור היירדאל, שצולם בעת ההפלגה והופץ ב-1950. לאחר הספר, שהפך לרב-מכר בעשרות שפות, והצלחת הסרט, שיכלל היירדאל במהירות את מומחיותו בניהול יחסי ציבור וניצול מרבי של כלי התקשורת ההמוניים שעמדו לרשותו.

"קון טיקי" החדש משחזר באמצעים קולנועיים עדכניים, במסך רחב ובצבע, את המסע הנועז, על פני אלפי קילומטרים של אוקיינוס, מנמל קלאו שבפרו לאטול רארויה שבקבוצת איי טואמוטו (Tuamotu) בפולינזיה הצרפתית, שם עלתה רפסודת הבלזה "קון טיקי" על שרטון באוגוסט 1947. הסרט מתאר בקיצור נמרץ את ילדותו של תור היירדאל בעיר לארוויק, עובר לתקופת שהותו הרומנטית בפאטו-היבה שבאיי המרקיזה, שם הגה את התאוריה שלו, ומתאר את הרקע וההכנות למסע. חלק הארי של הסרט ומתמקד בהפלגה עצמה. יש בו סצנות מרהיבות ודרמטיות של מפגשים עם לווייתנים וכרישים, סערות ותלאות אחרות. לחובבי ים, ספנות והרפתקאות, יש בסרט בלי ספק דקות רבות של הנאה צרופה.

היירדאל ובת זוגו בסרט החדש. אידיאליזציה.

כדי להעניק לעלילה עוד ממד רגשי, עוסק הסרט בחייו האישיים של תור היירדאל וביחסיו עם אשתו הראשונה ואם שני בניו, ליב. באחת מסצנות הפתיחה שלו שוהה הזוג בגן העדן הפולינזי של פאטו-היבה, יוצא לדייג בסירה מסורתית, והערת-אגב של ליב – על הקושי לחתור נגד הזרם – מוצגת כטריגר לרעיון המהפכני של היירדאל, לפיו יושבה פולינזיה מן המזרח, בידי נוודי-ים מדרום אמריקה.

זמן קצר לאחר המסע, הם התגרשו. היירדאל, שמת ב-2002, נשא עוד שתי נשים במהלך חייו.
…והמציאות

מה שחסר בסרט המודרני הוא כמובן המשך העלילה: התהילה ואהדת הציבור הרחב, וגם שאלת התקבלותה של התיאוריה של היירדאל עלי ידי עמיתיו למחקר. היירדאל סלל את הדרך למסעות מחקר הרפתקניים במסגרת תחום מחקר שמכונה ארכיאולוגיה ניסויית. את הבולטים במסעות הללו יזם בעצמו: ב-1970 הפליג בספינת הגומא "רע", שנועדה להוכיח שהמצרים הקדמונים חצו את האטלנטי (הנסיון השני, בספינה "רע 2", הצליח) וספינת הגומא "טיגריס" שנועדה לבסס קשר ימי בין מסופוטמיה, עמק האינדוס ואפריקה, ניסיון שכשל בגלל מתיחות פוליטית באזור, והסתיים בשריפה טקסית של ה"טיגריס" כאקט של מחאה.

אבל למרות העניין הציבורי הנרחב והמסקנה המתבקשת, לפיה הצלחת המסע פירושה גם הוכחת התיאוריה, בכירי המומחים בתחום סירבו להתרשם. חוקר נודע של התרבות המאורית, סר פיטר בק (Buck) אמר שקון טיקי הייתה הרפתקה, לא משלחת מדעית, ורלף לינטון, אנתרופולוג אמריקאי בכיר, אמר שהמסע הוכיח רק דבר אחד, שאפשר להסחף על פני האוקינוס הפסיפי בסיועו של זרם הומבולדט. המסע, טענו מתנגדיו, לא הוכיח הגירה מכוונת והתיישבות מתוכננת של ילידי דרום אמריקה בפולינזיה, אלא לכל היותר את היתכנותו התאורטית של קשר ימי עתיק יומין. גם היירדאל עצמו הסכים שהוכחת ההיתכנות של המסע אין פירושה שהתאוריה שלו הוכחה. אבל היירדאל היה חדור להט והגן בתוקף על התיאוריה שלו, מול עולם אקדמי סקפטי שסירב להיסחף בשכנוע העמוק שלו ובפופולריות העצומה של כתביו ומבצעיו. יריביו באקדמיה מתחו ביקורת על שיטות העבודה שלו, על איכות הממצאים שלו, על הסתמכותו על מסורת של סיפורים עממיים שאמינותם מפוקפקת ובעיקר על הפרשנות והמסקנות של עבודתו. זה בלט במיוחד במחקריו ביעד הבא שלו – איי הפסחא, עליהם כתב את ספרו המצליח "אקו-אקו".

הביקורת האקדמית על קון טיקי הייתה חריפה."המסע הוכיח רק דבר אחד, שאפשר להסחף על פני האוקינוס הפסיפי בסיועו של זרם הומבולדט". "אי אפשר שלא לקרוא בתיאוריות של היירדאל רמזים גזעניים" אמר אדוארד נורבק, מבכירי האנתרופולגים בארה"ב. לרבים מדי הזכירו התיאוריות שלו את הארכיאולוגיה הנאצית, שפעלה כדי לבסס את תורת הגזע הארי עליון באמצעות פרשנויות מופרכות של ממצאים.

אבל זאת רק ההתחלה – מכאן הולכים הדברים ומדרדרים: "אי אפשר שלא לקרוא בתיאוריות של היירדאל רמזים גזעניים" אמר אדוארד נורבק, מבכירי האנתרופולגים בארה"ב, ורבים הצטרפו אליו. התעקשותו על היותם של הספנים הקדומים המשוערים שלו בני גזע לבן – על סמך הוכחות דלילות למדי, כמו מומיות בעלות שיער אדום באזור אגם טיטיקקה; והעובדה שבנה את כל התיאוריה שלו על סמך ההנחה שהלבנים הללו היו הגורם המתרבת, שהביא אל הפראים הפרימיטיביים ברחבי האוקיינוס הפסיפי תרבות, טכנולוגיה וחברה נאורה ומתקדמת – היו לא רק מעורערים מאוד מבחינה עובדתית, אלא חתרו נגד הזרם המחשבתי השולט של המחצית השנייה של המאה העשרים. לרבים מדי הזכירו התיאוריות הללו את הארכיאולוגיה הנאצית, שפעלה כדי לבסס את תורת הגזע הארי עליון באמצעות פרשנויות מופרכות של ממצאים.

בשנים האחרונות התפתח מחקר הגנום האנושי, הבוחן את המאגרים הגנטיים של תושבי האיים, וסיפק הוכחות ניצחות לכך שמקורם באסיה; מחקרים עדכניים של די.אנ.איי. מיטוכונדרי ממקמים את המקור של תושבי פולינזיה בדרום מזרח אסיה לפני כ-10,000 שנה. מחקרים אחרים חשפו את יכולותיהם המופלאות של הפולינזים כנווטים וספנים. לפני יותר מאלפיים שנה, כאשר ספנים אירופיים הפליגו רק סמוך לחופים, יורדי ים מפיג'י, טונגה וסמואה ניווטו על פני עשרה מליון מיילים מרובעים של אוקיינוס בעזרת כוכבים ותצפיות בשמיים ובזרמי הים, בבעלי חיים ימיים וציפורים, בזרמי האוקיינוס וגלי הגיבוע, ובהצטברות העננים מעל איים זעירים הזרועים במרחבי האוקיינוס. כלי השייט שלהם היו קאנו בעלי גוף כפול (קטמרן) שחצו בקביעות נתיבי ים בני 2000 מייל ויותר, כמו בין טאהיטי והוואי. בעוד היירדאל מתמקד בדיווח מעורפל על "ילידים בהירי עור", התעלם מדיווחים כמו אלה של הספרדי Andia y Varela, שכתב ב-1774 כי בוני ספינות אירופיים "יקבלו הלם" לנוכח המיומנות המדהימה הכרוכה בבניית הספינות הפולינזיות; הן לא נשאו הרבה מטען, אבל כפי שגילו ספניו של קפטן קוק, היו מהירות יותר בכ-30% מכלי השייט האירופיים; ג'יימס קוק אף גייס נווט פולינזי בשם טופאיה שהתלווה לאונייתו, "אנדיבור", וצייר עבורו מפות ימיות של כל האיים ברדיוס של כ-2000 מייל מטהיטי. הוא הכיר כ-130 איים ברחבי האוקיינוס השקט, וידע על מסעות ארוכים יותר למערב פולינזיה, לאיי פיג'י, סמואה וטונגה, שערכו אביו וסבו.

 היירדאל מדבר על "ילידים בהירי עור" ומתעלם מדיווחים אירופיים מהמאה ה-18, לפיהם בוני ספינות אירופיים "יקבלו הלם" לנוכח המיומנות המדהימה הכרוכה בבניית הספינות הפולינזיות; הן לא נשאו הרבה מטען, אבל כפי שגילו ספניו של קפטן קוק, היו מהירות יותר בכ-30% מכלי השייט האירופיים; קוק גייס נווט פולינזי שצייר עבורו מפות ימיות של כל האיים ברדיוס של כ-2000 מייל מטהיטי.

לאור כל אלה, אין זה מפליא שהיירדאל זכה ללא מעט ביקורת, ואפילו גינויים וגידופים. אבל כל הקולות הללו נותרו בצל, או שלא קושרו כלל להיירדאל. הטענות התוקפות אותו ישירות נידונו אולי בספרות אקדמית כבדת ראש, אבל לא במדיה ובספרות מדעית פופולרית. בתחומים הללו שחה היירדאל כדג במים (למרות שבפועל לא ידע לשחות בעת מסע קון טיקי). במהלך השנים גם השכיל לאמץ דגלים חדשים, כמו המאבק בזיהום האוקיינוסים ורעיונות 'תקינים פוליטית' של אחווה ושותפות כלל אנושית ושל רב-תרבותיות. כאשר מת ב-2002, שבע כיבודים ותהילה, נותר המיתוס שלו, כמו המונומנטים העתיקים שחקר, עמיד בפני שיני הזמן ובפני הכירסום המתמשך בבסיס תפיסת העולם שבה האמין.