על הספנות הקיבוצית – תופעה ישראלית מרתקת חד-פעמית
מאת דני זמירין, שטוקהולם
כשבאו הנה החלוצים עם הרובשקה וביקשו לבנות חברה סוציאליסטית חדשה, חשבו שלשם כך צריך ליצור יהודים חדשים, שיפרצו את גבולות הסטראוטיפ הגלותי ויהיו לחקלאים, פועלים, חיילים – וגם ימאים. בשנים שלפני קום המדינה, כמו גם בעשורים הראשונים לאחר העצמאות, עלה המפעל הקיבוצי כפורח, והקיבוצניקים – דומיננטיים בכל תחומי החיים, מצבא וחברה ועד פוליטיקה וכלכלה – רצו לנסות את ידם גם במקצועות הים.
מורי-הדור ניסחו זאת בלשון שגיבה, דרמטית ונאדרת-הוד: "גם ימה של ארצנו מצפה לגואלו, כאשר צפתה לגואל אדמתה…בני העיר ושוכני יבשה היינו מאות בשנים, עברנו ארחות ימים – כנוסעים, אף פעם לא כמסיעים…כיבוש האדמה היתה ההרפתקא הגדולה, הראשונה של תנועתנו, של מפעלנו בארץ. הרפתקא שניה, אף היא גדולה, ולא קלה מהראשונה, עדיין מצפה לנו – כיבוש הים. והנוער אשר בארץ…יראה בגלים את אשר רואה איש השדה ברגבים: מקור חיים ועוז וישע." אולי אתם מבחינים באינטונציה המוכרת של בן גוריון. הדברים פורסמו ב-1932.
בני-בלי-בית ואנשי ההפקר
ההתחלות היו צנועות. ניסיון שנכשל להתפרנס מהפעלת סירות בירקון; קיבוצים לחוף הכנרת, כאלה שנכנסו למיתולוגיה הציונית – עין-גב, חולתא וגינוסר – ניסו לעסוק בדייג; גם לאורך חוף הים קמו קיבוצים שניסו לבסס את כלכלתם על דיג בים. מייסדי שדות-ים, עין-הים, החותרים ואחרים הרחיבו לעוד "ענף" – הסווארות. ב-1936 שבתו פועלי נמל חיפה הערבים ו"פלוגת הים" – חברי גרעין צעירים – התגייסו לסייע לסווארים הסלוניקאים בנמל. הם למדו את מקצועות הנמל ורכשו מיומנויות ימיות, והחלו לחשוב גם על הפלגות של ממש.
זה לא היה פשוט, ואף כרוך בחיבוטי נפש אידיאולוגיים, כמו כל דבר בימים ההם – החל משאלות של "מאבק המעמדות" וכלה בעניינים של תורנות שירותים: "לא בקלות החלטנו על הליכה לעבודה באניות. עם כל הכרת ערכה היו היסוסים: התוכל החברה הקיבוצית להסתגל לתפקידים המנתקים מתוכה את החבר לימים רבים?…הישמרו חברינו על אופיים בתוך החברה המקובלת על אנשי הים – בני בלי בית ואנשי ההפקר?" הכותב אינו אלא יהודה רתם ז"ל – לימים מנכ"ל צים ואיש רב זכויות בתחום הספנות בישראל.
כמה חברי קיבוץ אכן יצאו להפלגות ארוכות, בימים שלא היו מסוכנים מהם למלחי אוניות צי הסוחר – תקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת הצוללות. הם כתבו מכתבי געגועים נרגשים לקבוצה ממסעותיהם, ובתוך כך תיארו את עלילותיהם וחוויותיהם בים:
בים, 48 מעלות צפון, 30 מערב, 31 יולי 1940
"קיבלתי את מכתבכם ולאושרי אין קץ…איני מגזים: פשוט מאושר, כבן נידח מביתו…חזרתי וקראתי בו עד שנדמה היה לי שלא לפני שנתיים ימים – כי אם רק אתמול עזבתי את "שדות ים". נעים היה לשמוע כי לא שכחתם אותי.
"רק אתמול בבוקר חזרתי מנסיעה ארוכה ומעניינת מאוד. הייתה זו הפלגתי הראשונה על "אויל טאנק". הייתה זו חתיכה הראויה להתכבד בה, אחת מהגדולות ביותר והיפות ביותר של אנגליה. אך רק מכה אחת – ויפהפייה זו עולה לשמים בלהבה כחולה, ולא נודע כי הייתה…הייתי עם כמה מלחים ששלוש ארבע ואף חמש אוניות ירדו מתחת רגליהם תהומה.
"המתיחות גדולה והאוויר תמיד מחושמל..מבלי להסיר את בגדינו מתכנסים אנו איש במיטתו, מתוך תשומת לב למעיל-ההצלה שיהיה במקום המיועד, וסכין המלחים הגדול שניתן לכל אחד מאיתנו ונקרא בפי המלחים "מציל הנפשות" חגור למותנינו. לרגע קט מעביר אתה במחשבתך כעין סיכום לחייך על הטוב והרע שבצעת בימיך…"
בעצם ימי המלחמה, בחורף 1943, נערך הקורס הימי הראשון של הפלי"ם, ורבים מהמשתתפים היו אנשי קיבוצים. החניכים אכלו עם חברי קיבוץ שדות-ים, ואת ה"בולי ביף" שקיבלו לתיגבור התפריט מסרו לאקונומית הביישנית, חנה סנש. בוגרי הקורס היו למובילי אוניות מעפילים, למקימי חיל-הים ולראשוני צי-הסוחר הישראלי.
קיבוצניק בבית בושת?
הניסיון הימי שהלך והצטבר, והאנרגיה האידיאולוגית שתדלקה את הצעירים הללו, התגבשו עם קום המדינה ליוזמה רבת חזון: להקים "קיבוץ על הים". יוצאי הפלי"ם, צי הסוחר הבריטי, ואחרים שסתם חלמו לראות עולם, התארגנו, והיוזמה החלה לקרום עור וגידים. הם ערכו תקנון בסיסי לחיים באוניה, שאמור היה לגשר על הפערים שבין ההיררכיה הקפדנית וחובת הציות שהם חלק כה מרכזי במסורת הימית, במיוחד הבריטית, שעליה התחנכו רובם – לבין עקרונות השוויון שבבסיס האידיאולוגיה הקיבוצית. הם נשאו ונתנו עם משרד הביטחון על חכירת אוניית הרכש "שיו". רב-החובל היה שרוליק אוירבך, בוגר צי הסוחר, הפלי"ם וחיל הים הצעיר, שכבר פיקד על האונייה עם צוות זר. השמחה הייתה רבה כשהאונייה עברה רשמית לידי החבר'ה – אריה הג'ינג'י מבית השיטה ואפרים הג'ינג'י ממעגן מיכאל, אריה כץ מנתיב הל"ה, וביבה האלחוטאית… הם ערכו אסיפות סוערות עד אור הבוקר – "הדיונים באסיפות הצוות הזכירו לי את הסיפורים על ימי גדוד העבודה", כתב אוירבך. ביו השאר נידונה השאלה אם מותר לימאי קיבוצניק לבקר בבית-בושת או להשתכר.
צוות אוניית הקיבוצים "פלמ"ח". איור של אראלה הורוביץ מנתיב הל"ה
"הארץ" כתב ב-1951 על "הניסיון המעניין" הזה: "ספק אם יש אונייה שעל סיפונה שוררים תנאים כגון אלה שהונהגו על סיפון ה"שיו". תנאי התשלום, התזונה והמגורים שווים אצל הכל – מרב-החובל (ישרוליק אוירבך, לשעבר מפקד שייטת בחיל-הים) ועד למלחים ונערי הסיפון. אנשי הצוות אינם מתעלמים מן הקשיים הנובעים מסדרים מהפכניים אלו, המזכירים, דרך אגב, סדרים שהיו נהוגים באוניות המלחמה הרוסיות מיד לאחר מהפכת אוקטובר."
בדרכו של קולומבוס
כאן אולי המקום לסטייה קלה מענייננו לצורך דיון היסטורי-פילוסופי קצר ולא מעמיק. הרעיון להשתית חיי אוניה על יסודות אחווה ושוויון מעין אלה נשמע הזוי ומוזר, במיוחד לאנשי-ים, שחונכו על עקרונות הספנות המערבית ובראשה בריטניה המושלת בימים – עולם שבו רב-החובל שני רק לאלוהים, וסמכויותיו בממלכתו הקטנה אבסולוטיות. לא לחינם רשאי רב-חובל להשיא זוגות על סיפון אונייתו, וגם לשמש רשות שופטת ומבצעת כלפי אנשי הצוות שלו. ההיררכיה הקפדנית והמשמעת המוחלטת המאפיינת את חיי הים – שגובתה בעונשי מוות חסרי פשרות על עבירות של מרד בלב-ים – היו חלק בלתי נפרד ויסוד-מוסד של השליטה הבריטית בים, אבן היסוד של האימפריה שהשמש לא שקעה בה. אלא שלא תמיד היו אלה פני הדברים. חוקרים של עולם ספנות מוצאים ראיות לא מעטות לכך שהדפוס הזה לא היה קיים בכל זמן ולא בכל מקום, ובכל זאת הושגו אי אילו הישגים גם בלעדיו. מקרה לדוגמה: גילוי אמריקה. על ספינותיו של קולומבוס, שפעל לפי מתכונת מקובלת בים התיכון בתקופתו, וכנראה גם מאות רבות של שנים קודם לכן, שרתו אנשי צוות שהיו, כולם עד אחד, מעין "בעלי מניות" בהשקעה ההרפתקנית – המסע להודו. סמכותו של רב-החובל התבססה בעיקר על הכאריזמה שלו ועל האמון של אנשי הצוות ביכולותיו, והרבה פחות על מערך נוקשה של כללים ועל "החתול בעל תשעת הזנבות", השוט המפורסם שבו הצליף קפטן בליי במלחי הבאונטי. כך שהניסיון של החבר'ה מהקיבוץ לבסס את עסקי הספנות שלהם, וגם את החיים על האונייה, על עקרונות שונים, נשען על מסורת לא קצרה וגם לא בלתי מוצלחת. אבל נחזור למציאות.
צים והקיבוצים
כאמור, הקיבוץ הראשון על הים התקיים באונייה "שיו". ה"שיו" עשתה את שלה – הובילה רכש בטחוני עבור משרד הבטחון, וסתם מטענים בשאר הזמן; בימי שביתת הימאים הגדולה ב-1951 סייעה לשובתים והייתה תחנת ממסר שלהם. אנשי "שיו" עשו גם יחסי ציבור – הם ניסו לשכנע את מוסדות הקיבוץ המאוחד להקים קואופרטיב ספנותי של ממש. ב-1954 נעשה צעד נוסף בכיוון, ונרשמה חברת הספנות "קיבוץ-עתיד", שותפות עם הינץ בורכארד. שתי אוניות שנבנו מכספי השילומים מגרמניה הועברו לתפעול החברה – שמן, איך לא, "פלמ"ח" ו"פלי"ם". אחר כך הוזמנו עוד שתי אוניות – "עתיד" ו"עמל". העסק מתחיל להיות רציני – ומהווה איום תחרותי על חברת צים. החברות מגיעות, כנהוג בענף, להסכם, ויוצרות "פול" – מעין "ג'וינט ונצ'ר" במונחי ימינו – בקו האדריאטי. אולם השותפות בין בורכארד והקיבוץ יגעה ומלאה מהמורות, והיא מגיעה אל סופה ב-1960.
הקיבוץ המאוחד רושם חברה חדשה: "תרשיש", ובעקבותיה את חברת "סלע" שנועדה לטפל בצד המסחרי. יהודה רתם נקרא לדגל לנהל את החברה. עוד שתי אוניות מוזמנות בהולנד – "דרור" ו"החלוץ", והן נכנסות לשירות ב-1964. החברה חוכרת עוד 12 אוניות ומגיעה להסכמים עם צים. ככל שהחברה מתפתחת ומשגשגת, מתהדקים קשריה עם חברת הספנות הלאומית. זה לא פלא: לרתם ולמנהל צים, וידרא, שורשים משותפים – שניהם ניהלו את מחלקת הדייג של הסוכנות. אחד ממנהלי צים, יחזקאלי, הוא חבר קיבוץ גבעת חיים.
אידיאולוגיה וקנאה: הים מרחיב הדעת
בשיאה, הפעילה החברה 60 אוניות, והייתה רווחית ביותר – ואז נמכרה בפועל לצים, בתהליך הדרגתי, שבראשיתו שולבו קווי "תרשיש-סלע" במערך הקווים של צים ואוניותיה הוחכרו לצים. כל הצד המסחרי, הסוכנויות והארגון עברו לצים ב-1968.
למה זה קרה? עונה על כך ההיסטוריון של הספנות הישראלית, צבי הרמן: "הסיבות הן אידיאולוגיות. 50-60 אוניות בחכירה, פירושן עבודה שכירה…הקיבוצים שומרים בקנאות על כך שמשקם לא יהפך למשק של אפנדים. הם אינם רוצים להיות רק מעסיקים מנצלים ומנהלי עבודה." זאת פרשנות מעוררת כבוד, אבל האם זאת הפרשנות היחידה? שרוליק אוירבך, מראשי היוזמה, עזב את החברה כבר בשלב מוקדם יחסית: "לאחר קבלת האונייה השנייה של הקיבוץ, "פלי"ם", נשברה בי האמונה שספנות קיבוצית יכולה להצליח…הספנות הקיבוצית כפי שחזינו אותה בעיני רוחנו איננה קיימת."
הקשיים שהוא מדבר עליהם הם לא רק אידיאולוגיים אלא גם חברתיים ומשפחתיים. הדפוס הקיבוצי לא באמת התאים לחיים על הים, להיעדרות ממושכת מתורנויות מטבח וגיוסים לקטיף, ויצר מתחים לא קלים בין הימאים הקיבוצניקים לחבריהם לקולקטיב. אמנם בני המשפחות הרבו להצטרף לאנשי הצוות, כנהוג בצי הסוחר הישראלי, אבל הייתה גם קנאה במפליגים למרחקים בימים שבהם נסיעה לחו"ל הייתה חלום רחוק. ב-1957 מספר אוירבך על שיחה עם חברתו צפרה מבית-קשת על גשר הפיקוד: "מתחילה להיווצר תהום בינה לבין הקיבוץ…הימאי בדרך כלל יותר פתוח, יש בו אפילו איזה רגש עליונות לגבי איש היבשה – הים מרחיב את דעתו." זרות וניכור חלחלו ליחסים בין ימאי הקיבוץ לחבריהם על החוף. ואוירבך ממשיך: "שתי האוניות השייכות לקיבוץ המאוחד עובדות עבור צים ומקבלות דמי שכירות…בצי הסוחר הישראלי ישנם עשרות יוצאי הספנות הקיבוצית, זאת בהחלט תרומה חיובית, כי הם טובים – אבל אין זו ספנות קיבוצית." אחר כך עזב אוירבך גם את הקיבוץ.
“חבל” – מוסיף הרמן.“תרשיש-סלע הוסיפה גוון מיוחד לספנות הישראלית; החברה זכתה למוניטין ואהדה והצוות היה חדור שליחות, יעיל ומקצועי. הימאים משוחררים מן הדאגות הרגילות של ימאי למשפחתו הרחוקה בחוף. צורת החיים וארגונם באוניה שונים לחלוטין. אין הפרדה בין דרוגים וקצינים. בניגוד לדעה המקובלת בעולם, זה לא גרם חיכוכים ובעיות משמעת. אלה היו האוניות ראשונות שבהן שרתו גם נשים.”
חברת הספנות הקיבוצית נעלמה מן הנוף בשיאה, הרבה לפני המשברים הגדולים שכמעט והכחידו את התנועה הקיבוצית רבתי. שמעתי שמועות רחוקות שהיום יש איזו עדנה לקיבוצים, הרבה בנים שבים הביתה מן הכפור וצעירים חדשים מואסים בחיי העיר ודמי השכירות בתל-אביב ובוחרים בחיי קיבוץ. אולי אפשר לחזור ולדמיין איזו יוזמה חלוצית ונועזת גם בספנות?
כנראה שלא, אבל לבד מהזיכרון והמורשת, הותירה לנו הספנות הקיבוצית עוד מתנה יקרה אחת. כוונתי לספריו של ג'ון אוארבך: סופר מעולה, אבל כמעט לא ידוע ונשכח בארץ, חבר שדות-ים ואיש-ים. אוארבך, שזכה להכרה והוקרה מצד כמה מגדולי ספרות העולם, כתב באנגלית, וכמה ממיטב סיפוריו עוסקים בחוויותיו על אוניות החברה הקיבוצית. קראו אותם – הם מתעדים תקופה ועולם ימי ייחודי, והם גם ספרות מעולה.
אותו הים 