הארץ המובטחת האחרת

קו ישראל אמריקה: חבל הטבור

מאז הקמתה של מדינת ישראל נשאו הישראלים את פניהם מערבה, אל הארץ המובטחת האחרת – ארצות הברית של אמריקה.  קו הספנות ישראל-אמריקה היה הרבה יותר מקו ספנות טרנס-אטלנטי: הוא היה התגלמות של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב, ובעיקר ליהודים שבה, וגם דוגמה מובהקת למלחמות היהודים

מרגע הכרזת העצמאות עמדה מדינת ישראל בפני מצור ימי בפועל: עם פרוץ הקרבות, כל האניות הזרות בנמלי ישראל (חיפה ותל-אביב) הרימו עוגן והפליגו לנמלים ניטרליים, וכל האניות שהיו בדרכן לישראל הוסטו ממסלולן, והסחורות שעליהן נפרקו בנמלים אחרים. לא מתוך עוינות, אלא בהתאם לנהוג במצבים כאלה. חברות הביטוח סירבו לבטח סחורות ואניות המיועדות לישראל, אפילו תמורת פרמיות גבוהות. צי סוחר ישראלי כמעט שלא היה קיים. באותם ימים פעלה האנייה קדמה של צים, על שלל בעיותיה, ובנמל חיפה עגנו אניות המעפילים שנותרו צפות – גרוטאות חלודות בעיקרו של דבר. היו גם חברות ספנות ותיקות כמו עתיד, נחשון וללויד ימי ארצישראלי, אלא שאניות כבר לא היו להן. עקב כך, הוקמה מסגרת אד-הוק שנקראה "איחוד חברות האניות הארץ ישראליות" כדי לחכור אניות ולפרוץ את המצור-בפועל. ה"איחוד" (בראשו עמד ינס בורכארד מחברת עתיד) חכר 34 אניות שהובילו מטענים חיוניים בתקופת החירום הקריטית. במחצית 1949 סיים האיחוד את פעילותו.

הנפת הדגל על אחת מאניות קו ישראל אמריקה

לשבירת המצור היו מסייעים נאמנים ונלהבים נוספים מעבר לאוקיינוס. בראשם עמדו יהודי ארה"ב, אלה שרקדו ברחובות ניו-יורק, ממש כמו פה, עם הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על הקמת מדינת ישראל. הממשל האמריקאי היה כידוע חשדן ומסויג ביחס למדינת ישראל בראשית דרכה – רק בקושי רב גויסה תמיכתו בהצבעה הגורלית באו"ם – אבל יהודי ארה"ב היו תומכים נחושים, בדיבור ובמעשה, במדינת ישראל שרק נולדה. הם נרתמו לסייע עוד לפני קום המדינה, ברכש של אניות מעפילים (שתי אניות המעפילים הגדולות ביותר, ה"פאנים" הנודעות, נרכשו בסיועו של סם זמורי, הבעלים האגדי של United Fruit Company) ובהיקף אדיר של תרומות עבור פליטים יהודים, דרך הג'וינט וארגונים אחרים.

תקנות ההתאגדות של קו ישראל-אמריקה נרשמו בינואר 1949. מטרות החברה: להיות בעלת אניות ומפעילה שלהן, לעסוק בכל מה שקשור בספנות, בים, בתחבורה ימית, בדייג, באמודאות, בהנצלת כלי שייט, בבניית אניות, בסוורות, בחינוך ימי… הרשימה עוד ארוכה

הוגדר מה קורה במקרה שאחד מבעלי זכות ההצבעה לוקה בנפשו ובולטים בו סעיפי בוררות מפורטים מאוד. המסמך נוסח במשרד ש. פרידמן וקומיסר, שעדיין משרת את חברת צים

ב-1948 נחלצו לעזרת המדינה שני גופים ציוניים למהדרין: (PEC  (Palestine Economic Corporation וחברת אמפל, חברת השקעות שייסדה ההסתדרות. אלה חברו להקים חברת ספנות חדשה בשם American Israeli Shipping Company. לחברה הזאת היה קו ספנות אחד ושמו קו ישראל-אמריקה, שהיה חבל הטבור המקורי הקושר את הארץ המובטחת לארץ האפשרויות. החוט הזה לא במהרה יינתק, ובעצם הוא לא נותק מעולם – רק שינה צורה.

רקנאטי ושינד

רפאל רקנאטי

שני אישים מרכזיים פעלו בתקופת חייו הקצרה של קו ישראל-אמריקה במתכונתו המקורית. הראשון שבהם היה רפאל רקנאטי, בנו השלישי של לאון רקנאטי, פטריארך המשפחה שמוצאה מסלוניקי אשר הייתה לאימפריה עסקית, ובבעלותה בנק דיסקונט. רפאל רקנאטי התגייס לפלמ"ח, נשלח לפעול מטעם המוסדות הלאומיים במצרים, וב-1946 יצא ללימודי ספנות וכלכלה בלונדון. ב-1947 יזם מסמך תכנון בנושא הובלה ימית וספנות למדינה שבדרך, וב-1948 נקרא שוב לדגל. הוא צורף למשלחת ישראלית שפעלה בניו-יורק לקראת הכרזת האו"ם, אשר חלק ניכר מפעולותיה כלל רכש ואספקה. רקנאטי היה ממונה על ההובלה הימית, בפועל אם לא בתואר.

זאב שינד, שנודע בכינוי המחתרתי "דני", היה איש מפתח במוסד לעלייה ב'. שינד, איש קיבוץ איילת השחר, פעל באירופה הכבושה, רכש את האנייה אקסודוס וניהל מבצעי העפלה, ובהמשך גויס לתפקידים בכירים שונים בממשל הצעיר של מדינת ישראל. העובדה ששמו מוכר כיום למעטים בלבד אינה עושה צדק עם הבולטות שלו בזמן אמת: מותו הפתאומי בגיל 44, גרם בשנת 1953 הלם מוחלט בענף הספנות הצעיר והרבה מעבר לו. שינד היה למעשה המנכ"ל הראשון של צים (גם אם לא היה זה תוארו הרשמי) עד שנקרא ב-1951 על-ידי דוד בן-גוריון לנהל את משרד הביטחון, ואחר כך את משרד התחבורה. באותה תקופה פעל שינד כמעט בכל התחומים הקשורים להקמת צי סוחר וספנות.

זאב שינד

שני אלה היו הכוחות הדומיננטיים בהקמת קו ישראל-אמריקה, אבל אולי מפני שבאו ממחוזות שונים כל כך ומתפיסות עולם כמעט מנוגדות, נגזר ששיתוף הפעולה ביניהם יהיה קצר ימים. לא עמדו לשותפות הזאת העבר הקרוב והמשותף של המאבק המחתרתי להצלת פליטים ולהקמת מדינה: ברגע שהתפזר ערפל הקרב התבררו האג'נדות המנוגדות, וכל צד יצא לדרך אחרת.

שותפות לא נוחה אך מצליחה

ב-1948 הובלו מארה"ב ארצה, באניות חכורות, 200 אלף טון מטענים, והצפי היה שהכמות תוכפל. רקנאטי דחף לרכישת אניות משיקולים כלכליים. צים ואמפל הסכימו להצטרף למיזם, אבל התעקשו על שליטה על מה שמכונה "הון ציבורי". רקנאטי הגיע מאסכולה אחרת, אבל הימים ימי חירום, והם הגיעו להסכמה.

תקנות ההתאגדות של קו ישראל-אמריקה נרשמו בינואר 1949 במסמך מעניין בהחלט (למי שמסמכים כאלה מעניינים אותו). הוא מתחיל בהגדרת מטרות החברה: להיות בעלת אניות ומפעילה שלהן, לעסוק בכל מה שקשור בספנות, בים, בתחבורה ימית ואחרת – בדייג, באמודאות, בהנצלת כלי שייט, בבניית אניות, בסוורות, בחינוך ימי… והרשימה עוד ארוכה. הון מניות היסוד היה 300 אלף לירות ישראליות, והוא חולק למניות רגילות מסוג א', ב' ו-ג', 100 אלף מכל סוג. במסמך מוגדרות זכויות ההצבעה (החשאית), מה קורה במקרה שאחד מבעלי זכות ההצבעה לוקה בנפשו, ועוד ועוד. בעיקר בולטים בו סעיפי בוררות מפורטים מאוד. המסמך נוסח במשרד ש. פרידמן וקומיסר, ואם אני לא טועה, המשרד הזה, בגלגול העכשווי שלו, עדיין משרת את חברת צים.

במועצת המנהלים של החברה כיהנו שישה: שינד, יוסף ברפל, צבי יחיאלי ונפתלי וידרא  – כולם מצים – וכן יהודה ברגינסקי ויצחק רפאל. רקנאטי היה המנהל בארה"ב. החברה החלה לפעול בהצלחה כמעט מיידית. בהערת שוליים נציין כי ייתכן ש"הקשר היווני" של רקנאטי, שהיה כאמור נצר ליהדות סלוניקי המעטירה, סייע ביצירת יחסים עסקיים עם איל ספנות יווני רב-עצמה בשם קולוקונדיס, שהעניק לחברה אשראי וקשרים עסקיים.

האנייה הראשונה שרכשה החברה החדשה בפברואר 1949 הייתה מטיפוס קנדיאן ויקטורי, ומחירה היה 628 אלף דולר. בטקס נאה שנערך בניו-יורק נקראה האנייה בשם חיפה, והיא יצאה לדרך. אחריה באו האניות תל אביב ויפו, ואחר כך עכו, אילת ועתלית. ענייני הבעלות היו מורכבים, אבל התוצאות מצוינות: הכמויות עלו וכך גם הרווחים. שֵם הקו נצבע בגאווה על דופן האניות, כנהוג בחברות גדולות ומבוססות.

אחרי אלפיים שנה

העסקים היו טובים. אניות הקו חצו את האוקיינוס האטלנטי בהפלגות סדירות, הרווחים היו נאים, והיה גם בונוס לצוותים: השהות שלהם בנמלי החוף המזרחי הייתה חגיגה מתמשכת. יהודי אמריקה לא שבעו מלארח את בחורינו הטובים, עטורי הילת ההרואיזם של המאבק לעצמאות; יהודים חדשים, שזופים וחסונים, שעשויים אפילו להיות שידוך נאה לנסיכות יהודיות-אמריקניות, בנות הדור השני להגירה, שהוריהן כבר עשו חיל, צברו הון ונכסים וחיפשו עכשיו קצת נחת ונכדים.

מכונאי ראשי חיים צוקר סיפר בספר זיכרונותיו על קבלת האנייה יפו: "בנמל הליפקס הקנדי הוזמן הצוות, שכלל גם ימאים זרים מליטא ואסטוניה, למסיבה גדולה מטעם ויצ"ו. הצוות כולו התייצב לבוש מחלצות וייחל לחברה נעימה וצעירה של המין הנשי, ולא פחות, ואולי יותר, לקצת משקאות, רצוי הרבה. אבל הנשים החסודות של ויצ"ו הגישו רק מיץ. האכזבה הייתה רבה, בעיקר אצל הזרים, ובנמל הבא, בפילדלפיה, הם העדיפו לוותר על התענוג המפוקפק. רק הישראלים חדורי תחושת החובה הלכו לאירוע ציוני שציין את עגינתה של אנייה ישראלית בפילדלפיה 'לראשונה מזה אלפיים שנה', אבל הפעם המסיבה הייתה עליזה ותוססת, עם אורחות צעירות רבות, אוכל בשפע ואלכוהול כמים". לעולם אל תאבד תקווה, זה הלקח של צוקר. רבים מצוותי האניות התנסו ב"שיטפון" האהבה וההערצה של יהודי ארה"ב. יש אפילו כאלה שהתרשמו עד כדי כך שהחליטו להשתקע שם, עם אישור רשמי או בלעדיו. באמריקה אין צנע, אחרי הכול.

יהודי אמריקה לא שבעו מלארח את בחורינו הטובים, עטורי הילת ההרואיזם של המאבק לעצמאות; יהודים חדשים, שזופים וחסונים, שעשויים אפילו להיות שידוך נאה לנסיכות יהודיות-אמריקניות. רבים מצוותי האניות התנסו ב"שיטפון" האהבה וההערצה של יהודי ארה"ב: יש אפילו כאלה שהתרשמו עד כדי כך שהחליטו להשתקע שם, עם אישור רשמי או בלעדיו. באמריקה אין צנע, אחרי הכול.

נטייה לספרציה במקום לאינטגרציה

צים הייתה אז בתנופה עסקית, ומנהליה – בהם יוצאי המוסד לעלייה ב' – היו חדורי רוח קרב. הם גם היו עצם מעצמותיו של הממסד. היו להם, בקצרה, שאיפות סמויות להגדיל את הדומיננטיות שלהם בקו ישראל-אמריקה, ואף להשתלט עליו. ובשלב הזה גורם נוסף נכנס לתמונה: היינץ גרץ וחברת דיזנגוף. בעבר הרחבנו קצת על גרץ, החברה שלו והאפיזודה עם בנו אדן. בהקשר של קו ישראל-אמריקה, היינץ גרץ היה מתחרה מסוכן, וקשריו עם חברת איסטימיאן האמריקאית אפשרו לו להיכנס לקונפרנס אמריקה-ים תיכון. זאת הייתה ממש מכה מתחת לחגורה, שכן קו ישראל-אמריקה, שהיה פרויקט כמעט רשמי של מדינת ישראל, לא התקבל לקונפרנס הזה. השותפים הרגישו לא בנוח. בדיעבד, הייתה זו תחילת הסוף של הקו והשותפות הלא נוחה בין אנשי צים, שמבחינתם טובת צים היא טובת המדינה, לבין אבירי השוק החופשי, ובראשם רקנאטי.

לצים היו כידוע עוד פרויקטים רבים, והשותפות בקו ישראל-אמריקה הייתה רק מרכיב אחד בפעילותה. בסוף 1951 התרחשו כמה אירועים דרמטיים: שביתת הימאים, הרחבת הצי, השקעות שונות והליכתו של זאב שינד למשרד הביטחון. שנת 1952 החלה בפעילות נמרצת, כולל מגעים לרכישת אנייה בשם שטוקהולם. הרכישה הזאת עוררה חשדות עמוקים אצל הרקנאטים (האח הצעיר, יעקב, הפליג בה להליפקס והמליץ לא לרכוש אותה). אגב, השטוקהולם הזאת הטביעה לימים את אניית הפאר האיטלקית אנדריאה דוריה. לעת עתה גרמה האנייה, שבסופו של דבר לא נקנתה, לערעור השותפות בקו ישראל-אמריקה. החשד התמצה בסופו של דבר בחשש מפעילות עצמאית של צים בקו לאמריקה, בניגוד לרוח ההסכם המקורי.

האונייה עכו

בראשית 1952 כתב ד"ר וידרא מכתב פרטי לזאב שינד, ששימש מנכ"ל משרד הביטחון אבל היה לגמרי בעניינים. הוא הפנה את תשומת לבו של שינד ל"התפתחות בלתי רצויה של היחסים בין קו ישראל-אמריקה ובינינו". הוא הכביר שבחים על רפאל רקנאטי "שהוא ממש כאחד האנשים שלנו, ורצוי ביותר שגם הוא ירגיש את עצמו לא רק כאיש של קו ישראל-אמריקה, כי אם אחד החברים הפנימיים של צים". אחר כך הוא פירט סדרת אי-הבנות ומחלוקות המעידות על "נטייה לספרציה במקום אינטגרציה וקואופרציה… איני יכול להבין למה לפתע אמריקה מראה נטיות ספרטיסטיות… אבקשך מאוד לטפל בעניין הזה בדחיפות יתר".

כבדהו וחשדהו: סוף השותפות, תחילת הדרך

במקרה הטוב מעיד המכתב הזה על תמימות, וסביר יותר, על היתממות: שהרי חיש מהר התבררו החשדות של אנשי רקנאטי כמוצדקים לגמרי. צים החלה לנהל משא ומתן סודי עם גרץ על רכישת חברת דיזנגוף, על אניותיה הפועלות בין ישראל לארה"ב – הפרה בוטה וחד-משמעית של ההסכם עם שותפיה לקו ישראל-אמריקה. כשהעניין התפוצץ ברעש הגיעו הרקנאטים ארצה לתבוע את עלבונם, ולתבוע את צים בבית משפט. הם הציבו אולטימטום לצים: לבטל את החוזה, או לא להפעיל את האניות של דיזנגוף בסחר עם אמריקה. אבל צים רצתה להיות מונופול, וזוטות כמו הסכמים לא יעמדו בדרכה.

בדצמבר 1952, בישיבת הנהלה של צים, הומטרו שבחים על רקנאטי ושאר השותפים בקו, אבל באותה נשימה הביעו המשתתפים חששות וחוסר אמון. ראוי להוסיף כמה ציטוטים לפרוטוקול. יחיאלי: "במידה שהקבוצה היוצאת (רקנאטי ושות') תעסוק בשיפינג, יהיה זה רק בצורת 'טרמפינג' (ספנות נוד שאין לה שגרת הפלגות קבועה, ד.ז) שלא יתחרה בנסיעות הקבועות של אניותינו…"; הלל דן: "הבטחות החוזה לא נותנות לנו כלום. צים לא תעז לתבוע את הקבוצה היוצאת אם תוביל סחורות לישראל בתעריף יותר זול…"; שינד: "אנו צריכים לעשות צעד זה בלי אשליות ולא לראות את עצמנו לאחר החלוקה כ'שלטון יחיד'… כדאי לגמור את העניין בכבוד כעת"; בראלי: "אני מצטער שעליי להצטרף להצעה לגבי רפאל רקנאטי. אין אנו יכולים להיות קשורים בו לאחר השפעתו הניכרת בהנהלתנו. אני מצטער שאנו מפסידים כוח חשוב בספנות הציבורית".

האונייה אילת

בהודעה הרשמית נאמר רק זאת: "לזכות קו ישראל-אמריקה עומדים המאמצים הגדולים והיוזמה הרבה שהראו בתקופת ההסגר הקשה, ואנו מקווים שתימצא גם הלאה שפה משותפת להמשך פיתוח הספנות הלאומית על-ידי הבנה הדדית ולא התחרות פראית, לטובת ישראל ולטובתנו אנו".

בהמשך הקים רקנאטי את חברת אל-ים, שגם עליה עוד יסופר, והיא אכן לא התחרתה בצים באופן ישיר. חברת הספנות הישראלית-אמריקאית הוסיפה לשמה את המילה "צים". קו ישראל-אמריקה נעלם מן המפה, ובמקומו באו קווים רבים אחרים שהמשיכו לשקוד על פיתוח הקשרים המיוחדים בין ארצות הברית של אמריקה לידידתה הגדולה שמעבר לאוקיינוס.