עם בוא הסתיו מבשילות הדלעות, ובעולם המערבי חוגגים פורים קטן, או שמא גדול – הלואין. מה שהיה פעם מין ערב הווי אמריקאי משעשע התפשט לכל העולם, וחיסון אין. ילדים ברומניה ובשוודיה, שלא לומר ישראל ויפן, חובשים מסיכות מבעיתות ושואבים סיפוק והנאה מהפחדה הדדית ומעיסוק מרנין בשדים ורוחות. אלה, יש לומר, מלווים את האנושות מראשית דרכה (כבר התרבות השומרית, הראשונה שהמציאה כתב, עסקה רבות בענייני רוחות רפאים) אבל אחת מתקופות הזוהר של העיסוק ברוחות ובעל-הטבעי הייתה דווקא המאה ה-19, ובמיוחד באנגליה הויקטוריאנית. ולכן נקדיש הפעם את המדור לסיפורה של מרי סלסט – אוניית הרפאים המפורסמת ביותר.
״האניה נסחפה ללא מנוחה בין כיפות הקצף של הגלים, כמו נשמה אבודה בין מצבות״ – כך נפתח אחד מעשרות הספרים שנכתבו אודות מרי סלסט (Mary Celeste), אניית מפרש מטיפוס בריגנטין שהילכה בקביעות בסחר האטלנטי והייתה מוכרת למדי בקרב הברנז׳ה המקצועית של אנשי צי הסוחר של התקופה. מוכרת עד כדי כך שכאשר זיהה אותה מרחוק רב החובל של האניה "דאי גרציה״ (Dei Gratia) דיוויד מורהאוס, התפלא מאוד, כי הכיר את רב החובל של המרי סלסט, בנג'מין בריגס, כימאי מקצועי ואף קפדן, שלא יאפשר לאנייתו להיסחף בצורה חסרת שליטה ולהתעלם מאיתותים שנשלחו אליו, אלמלא קרה משהו יוצא דופן.
מרי סלסט יצאה בשביעי בנובמבר 1872 מניו-יורק בדרכה לגנואה. על סיפונה היו רב החובל בריגס, רעייתו שרה ובתם סופיה בת השנתיים, ועוד שמונה אנשי צוות. המטען כלל 1700 חביות אלכוהול גולמי. כשגילתה אותה ה"דאי גרציה" ברביעי בדצמבר, כ-400 מייל ימי מזרחית לאיים האזוריים, שלחה אליה סירה וצוות מלחים. מה שגילו בעלותם לסיפון המרי סלסט די היה בו לעורר צמרמורת של אימה שהדיה נמשכים והולכים עד ימינו: אונייה ללא נפש חיה על סיפונה, מפרשיה מדולדלים וגלגל ההגה נע על צירו באין הגאי; ללא סימנים מובהקים של נטישה חפוזה, תקלה או אסון שהתרגש על הצוות והנוסעים; במחסניה הייתה אספקה לחודשים אחדים. על מזרון לח באחד התאים ראו בבירור שקע שהוטבעה בו תבנית גופו של ילד ישן. הפסנתר של אשת הקפטן נותר יבש ותקין. המטען במחסנים נותר ללא פגע. חסרו רק סירת הצלה, הכרונומטר והסקסטנט של הקפטן ומסמכי האנייה. אנשי הצוות הותירו מאחור את חפציהם האישיים, כולל מעילי הסערה ואפילו המקטרות שלהם. הרישום האחרון ביומן האונייה היה רישום שגרתי מסוף נובמבר, עשרה ימים קודם לכן. האנייה נסחפה, לכאורה, מאות מיילים ימיים כשהיא ריקה מאדם.
לא היה שום הסבר מתקבל על הדעת להעדרם של נוסעי האונייה, ותעלומות כאלה, מטבע ברייתן, מעוררות פחד מפני הלא נודע ומזמינות הסברים, פרשנויות ותיאוריות מכל קצווי הקשת של הדמיון האנושי. מרי סלסט לא הייתה האירוע הראשון – וגם לא האחרון – של כלי שיט שנמצאו ריקים מאדם ונסחפים על פני הים, אבל על פי רוב נמצא מיד הסבר הגיוני וסביר לאירוע: התקפת פיראטים, נטישה מוקדמת מדי של אנייה שחישבה לטבוע, וכדומה. הפעם נוספו עוד ועוד פרטים שלא היה בהם להסביר דבר.
קפטן מורהאוס שלח כמה אנשים מן הצוות שלו לאייש את המרי סלסט ושתי האוניות הגיעו בתום מסע מפרך לגיברלטר. המטרה הייתה לקבל את דמי ההנצלה עבור האנייה הנטושה. לשם כך צריך היה להיערך שימוע בבית הדין שיוחד לעניינים כאלה. את השימוע ערך התובע הכללי של גיברלטר, אחד פרדריק סולי-פלאד, אדם ש״יהירותו ונפיחותו עמדו ביחס הפוך למנת המשכל שלו,״ לפי עדותו של אחד ממתעדי הפרשה. פלאד דבק מן ההתחלה בהנחה שמדובר בפשע, וחשדו נפל על רב החובל מורהאוס, שעמד לקבל חלק נאה בשלל. אבל הוא נאלץ לנטוש את ההנחה הזאת בהעדר ראיות. במפתיע, פלאד המשך לעסוק בפרשה, וניירותיו, שלא פורסמו בזמן אמת, סיפקו בהמשך ראיות חדשות לניסיון מודרני לפתור את התעלומה.
מרי סלסט בגיברלטר לאחר הנצלתה – צילום מתוך סרט התעודה ״הסיפור האמתי של מרי סלסט״
אחד ההסברים המקצועיים והמתקבלים ביותר על הדעת הוצעו ע״י הקצין הראשון של ה״דאי גרציה״, אוליבר דבו. בין השאר מצא דבו על הסיפון מוט שנועד לבדיקת גובה המים בשיפולי האנייה, מנותק ממקומו. הוא הציע את האפשרות שקריאה מוטעית של גובה מי השיפוליים גרמה לקפטן לחשוב שהאונייה מתמלאת מים במהירות – ולהורות על נטישה. אבל כמי שעמד לזכות בתביעת רכוש משמעותית, ההסבר שלו התקבל בחשד. בסופו של דבר הורה בית המשפט לשלם למנצילים סכום קטן בהרבה ממה שציפו לו, ויש הטוענים שהסיבה לכך היא החשד שלא התפוגג שמדובר במעשה פשע, ואולי אפילו תרמית ביטוח, שבה עשו יד אחת רב-החובל הנעדר של מרי סלסט ורב החובל של הדאי גרציה. לחשדות הללו לא היה כל בסיס, כמובן.
בינתיים החלה הפרשה להתפרסם ולעשות לה כנפיים, פורטת על נימים סמויים בלבם של מיליוני קוראי עיתונים. כל מי שיכול היה נידב הסבר לפרשה. עיתון ״החבצלת״, למשל, בגיליונו מחודש מאי 1873, כתב ש״השערה היא כי המלחים ומשרתי האנייה התפרצו מפני אדוניהם ויפשעו ברב החובל, ואותו ואת אשתו ובנו הרגו או הוליכו שבי, והפושעים עזבו את האניה כאשר היא להמלט על נפשם אל מקום שאין מכירים אותם, חרב אחת מגואלה בדם נמצאה על ספון האניה״. (אכן נמצאה חרב,אבל הכתמים עליה היו חלודה, לא דם) ואילו העיתון העברי ״היום״ דיווח, באיחור אופנתי של יותר מעשור, על התיאוריה לפיה טבח האנייה רצה להתנקם ברב החובל, ״וישם מות בסיר האוכל ובכן מתו כל האנשים אשר היו באניה והוא השליך את פגריהם הימה, אחרי כן החל הנוחם לענותו וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי על עשותו המזמתה ויטל נפשו המימה.״ באותה נשימה הוא מציין כי השערה זו, כמו אחרות, הופרכה. רוב הפירסומים בעיתונות האמריקאית והבריטית היו בלתי מדויקים, בלשון המעטה, אבל הצליחו לעורר סקרנות ואימה.
אולם מה שהפך את המרי סלסט ל״אונייה המפורסמת ביותר מאז המייפלאואר״, כדברי ההיסטוריון ג׳ורג׳ בריאן, היה ככל הנראה סיפור קצר מאת רופא אנייה צעיר, שהיה עדיין בראשית דרכו הספרותית: ארתור קונאן דויל, אביו הרוחני של שרלוק הולמס. לא פלא שתעלומה כזאת משכה את תשומת לבו. במפתיע או לא, קונאן-דויל היה, כמו הרבה ויקטוריאנים אקסצנטריים, מאמין גדול בתופעות על-טבעיות, מספיריטואליזם ועד פיות, למרות שברוב סיפוריו מנצחים השכל וההיגיון הישר את הפחד הקמאי מפני עולם הרוחות. הסיפור שלו – ״הצהרתו של ג׳יי. חבקוק ג׳פסון״ – התבסס על אירועי המרי סלסט, וסיפק עלילה בדויה המסבירה את השתלשלות האירועים. לאנייה בסיפור היה אותו שם, בשינוי קל של האיות. מעבר לכך, כמעט הכל היה בדוי – אבל הסיפור, שראה אור ב-1884 הגיע לקהל עצום בגודלו, שהיה משוכנע שהסיפור אמתי. העיתון המכובד בוסטון הראלד אף פרסם את הסיפור כדיווח אותנטי, לתדהמתו של קונאן דויל.
הסברים טבעיים ועל-טבעיים הוסיפו לצוץ בקצב מהיר כדי להסביר את היעלמותם של אנשי המרי סלסט: מדיונון ענק שתקף את סירת ההצלה עד קשר עקיף למשולש ברמודה ויבשת אטלנטיס, וגם חוצנים שחטפו את הצוות, כמובן – לצד הסברים רציונליים ומדעיים. אלה כבר לא שינו הרבה: מרי סלסט הפכה להיות בתודעה הקולקטיבית ל״אניית רפאים״, מוכרת לפחות כמו אנייתו של ההולנדי המעופף, והיא היוותה השראה לספרים ומחזות שנים לאחר האירוע, הרחק אל תוך המאה העשרים. בשנות השלושים שודרו שני תסכית רדיו שעסקו בה וזכו להצלחה רבה. ב-1935 הופק סרט בריטי בשם ״תעלומת המרי סלסט״ בכיכובו של בלה לוגוזי, מגדולי הכוכבים של סרטי אימה נודעים, מפרנקשטיין עד דרקולה. הוא שיחק מלח מטורף שגורם לאובדנם של נוסעי האנייה. העלילה מתבססת על אחת משלל התיאוריות, לפיהן שני מלחים-אחים, ילידי גרמניה, אחרים לאירועים על האנייה. צאצאיהם מוחים היום על הוצאת הדיבה הזאת על שני ימאים פשוטים הגונים. עוד סרט קצר הופק ב-1938, עם דגש על אירועים על טבעיים.
הפרשה המסתורית המשיכה ועדיין ממשיכה להטריד את מחשבתם של רבים וטובים, המנסים למצוא עדויות וראיות חדשות ולהציע הסברים מקוריים לפרשה. אולי ראוי לסיים בניסיון העדכני ביותר – ואולי המבוסס ביותר – למצוא הסבר למסתורין המפחיד של מרי סלסט. הערוץ התעודי של מוזיאון הסמית׳סוניאן הפיק סרט שבו גייס את מיטב המומחים והשתמש בראיות חדשות בניסיון להציג פתרון אולטימטיבי לפרשה.
בין השאר מסתמך הסרט על רישומים של התובע הכללי של גיברלטר, פרדריק סולי-פלאד, שהושמץ למעלה על ידי אחד ההיסטוריונים של הפרשה. מסתבר שבכתביו שנתגלו לאחרונה יש פרטים רבים מתוך העדויות שלא נותרו בפרוטוקולים הרשמיים, ועולה מהם בין השאר שמרי סלסט פגשה בדרכה סדרה של סערות קשות, ויתכן שטעתה בניווט. הסרט מעלה את התיאוריה לפיה הכרונומטר היחיד על הסיפון היה מקולקל – והובילו לטעות מצטברת בניווט. קפטן בריגס גילה זאת במאוחר, ואז שינה את מסלול האנייה כדי להגיע ליבשה הקרובה. מסתבר גם שאחת המשאבות של האנייה לא פעלה. לפי התיאוריה הזאת, בריגס נטש את האנייה, שהוא היה משוכנע שעומדת לטבוע, מתוך כוונה להגיע בסירת הצלה לאי קרוב, סנטה מריה שבאיים האזוריים. הסירה הוכרעה על ידי הים הסוער וטבעה, אבל האנייה הייתה רחוקה מלטבוע, והיא נסחפה ברוחות ובזרמים עוד מאות מיילים, עד פגישתה הגורלית עם ה״דאי גרציה.״
דגם וירטואלי של המרי סלסט ומטענה – מתוך הסרט ״הסיפור האמתי של מרי סלסט״
האם ההסבר הזה סותם את הגולל אחת ולתמיד על פרשת המרי סלסט? כמובן שלא. מרי סלסט ואוניות רפאים אחרות ימשיכו לרדוף את עולמנו, כי אין כנראה דבר מושך ומלהיב יותר מאשר הפחד מפני הלא נודע והעל טבעי.
המוזיאון הימי של סן דייגו מז מין ילדים לחגוג הלואין על סיפון המרי סלסט
אותו הים 