כולם אוהבים פיראטים. בימינו אלה הם יכולים לשמש מפלט משעשע מהמציאות המבאסת, לפחות עבור מי שאינו ימאי על אנייה מאוימת בנתיבי סחר מסוימים. אם נסתמך על הגרסאות מבית מדרשם של אולפני דיסני והוליווד בכלל, הם לא יותר מאשר טיפוסים קומיים ואקסצנטריים, קצת מפחידים אבל חביבים בסופו של דבר; הנבלים האמתיים הם אותם קצינים של הצי הבריטי הרודפים אותם ברחבי הים הקריבי. לכך מצטרפת הרוויזיה של דמות הפיראט באקדמיה – מחקרים המוכיחים כי על פי רוב היו הפיראטים בני המעמד הנמוך שנדחקו למשלח היד שלהם בעיקר בגלל דיכוי, התעמרות ופחד מוות שהשיתו עליהם בני המעמד הגבוה, שהוו את שדרת הפיקוד של הצי המלחמתי והמסחרי כאחת. זאת כמובן הכללה המתייחסת בעיקר לתור הזהב של הפיראטים שמוצאם מהאיים הבריטיים, ואולי עוד כמה מדינות אירופיות, באזור הקריבי במאה ה-18.
אבל אין ספק שיש מודלים אחרים, והבולט בהם – אם כי הרבה פחות ידוע וזכור היום – היה הפיראט הנרי אברי, (Henry Every) שבזמן אמת כמעט שינה את מהלך ההיסטוריה והיה בלי ספק הנודע לשמצה מכל הפיראטים בימיו. אברי – שמו מאוית בכמה וריאציות, והיו לו גם כינויים, כמו ״בן הארוך״ – נולד ב-1659 סמוך לעיר פלימות׳ ופעל בעיקר בעשור האחרון של המאה ה-17. הוא זכה לתואר ״מלך הפיראטים״ למרות שפעל כפיראט במשך שלוש שנים בסך הכל, אבל במהלכן ביצע את השוד הרווחי ביותר בהיסטוריה והפך לפושע המבוקש ביותר בעולם, וגם המפורסם שבהם. הוא הווה השראה לפיראטים אחרים, כמו גם ליצירות ספרותיות, בין השאר מאת דניאל דפו, מחברו של רובינזון קרוזו. למרות זאת נותר ברבות הימים בצלם של פיראטים מפורסמים יותר, מ״שחור הזקן״ עד ״קאליקו ג׳ק״, שלא לומר ג׳ק ספרואו, גיבור ׳הפיראטים של הקריביים׳, פרי רוחם של תסריטאי חברת דיסני.
להבדיל מרבים מבני זמנו, קורות חייו מתועדים למדי ומגובים במסמכים בני הזמן. כמו עוד פיראטים, הוא החל דרכו כקצין בצי המלכותי והשתתף בקרבות ימיים, ולאחר שסיים את שירותו החל להפליג על אניות שפעלו בסחר העבדים האטלנטי. לאחר מכן הצטרף לאנייה אנגלית שהייתה חלק מיוזמה מסחרית, ספק-פיראטית ברישיון, אולם האנייה נתקעה בנמל ספרדי, הצוות לא קיבל שכר במשך חודשים, ולבסוף מרד. אברי נבחר ע״י הצוות המורד לקפטן, שילח את הקפטן המקורי לחוף עם כמה מנאמניו, ונמלט הימה. די בקלות שכנע את אנשי צוותו לפתוח בקריירה של פיראטים הרחק באוקיינוס ההודי. שמה של הספינה, שנקראה ״צ׳רלס השני״, שונה ל״פנסי״ – שמובנו אולי חלום או תשוקה – והיא שמה פעמיה לעבר מערב אפריקה. לאחר כמה מעשי שוד קטנים שבמהלכם הצטרפו לצוות עוד מלחים מהספינות שנשבו, הועלתה הספינה לחוף בנין שבאפריקה ועברה שינוי מבני – חלק מהמבנה העילי הוסר, על מנת להפוך אותה מהירה יותר. מסע השוד המשיך: אברי לכד אניות דניות עמוסות זהב ושנהב באוקטובר 1694, ובראשית 1695 חצה את כף התקווה הטובה, ועצר במדגסקר על מנת להעמיס צידה בדרכו ליעד הבא – הודו.
בעת השהות שם כתב מכתב המיועד למפקדי אניות אנגליות באוקיינוס ההודי, והצהיר שלא יתקוף אניות אנגליות. הוא דרש מרבי-החובלים האנגליים להניף דגל קוד על מנת לוודא שלא יותקפו. לא ברור אם המכתב אמתי או שמא היה מעין תרגיל שנועד להרגיע את חברת הודו המזרחית – הכוח הימי המשמעותי באזור, עם אניות רבות וחמושות שהיו ניצנים ראשונים של הנוכחות הבריטית בהודו. ב-1695 הגיעה האנייה למצרי באב-אל-מנדב, ושם חבר אברי לקואליציה אד-הוק של עוד חמש אניות פיראטים. המטרה: לארוב לצי של המוגול הגדול אוראנגזאב, השליט הבלתי מעורער של האימפריה המוגולית ששלטה בתת היבשת ההודית לפני השלטון הבריטי. שיירת אניות קיסריות, בהן אניית אוצר, שהפליגו בין חצי האי ערב לנמל ההודי העיקרי באותו זמן, סוראט, היו המטרה המיועדת.
האוצר של המוגול
כמה מלים על האימפריה המוגולית. היא נוסדה ע״י מוסלמים ממוצא מונגולי ושלטה ברוב תת-היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 כמעט עד למאה ה-19. היא נוסדה על ידי הסולטן באבור, מצאצאי ג'ינגיס חאן. בתקופה הנדונה, תחת שלטונו של הסולטן אוראנגזאב, עדיין הייתה האימפריה בשיא כוחה ועושרה. הדפוס הקולוניאלי האירופי, שאפיין את המאות הבאות, עדיין לא נראה באופק: הפורטוגזים, ההולנדים והאנגלים שהגיעו לאזור רצו רק לנסות ולקבל נתח מן העושר המוגולי האדיר (יש המעריכים שזאת הייתה הממלכה העשירה ביותר בעולם באותה עת) באמצעות הקמת תחנות סחר ושיתוף פעולה מסחרי. האירופים התחרו בעצם על חסדיו של השליט המוגולי והיו כפופים למרותו.
האימפריה המוגולית הייתה אימפריה יבשתית ושם היה עיקר כוחה הצבאי. נקודת התורפה שלה הייתה צי המלחמה הימי: בניגוד לאירופים, המוגולים לא פיתחו זרוע ימית ארוכה וניסיונם הימי היה מצומצם לאזורים הקרובים לחופי הודו ופקיסטן של היום. הם לא ראו בעוצמה הימית גורם חיוני להישרדות האימפריה, ובכל זאת, כדי לנסות ולשפר את המצב, גייסו השליטים המוגולים מומחים אירופיים, בני לאומים שונים, כדי לבנות ספינות צי מתקדמות יותר, בעלות כוח אש משמעותי ולהטמיע טקטיקות חדשות של לוחמה ימית. אניות האימפריה היו מהטיפוס הידוע בשם הגנרי ״דאו״ (dhow), הכולל כלי שיט מסוגים וגדלים שונים.
אחד מנתיבי הים האזוריים המפותחים קישר בין הודו לחצי האי הערב ושירת את התנועה הקבועה של עולי רגל מוסלמים לערים הקדושות מכה ומדינה. בנתיב הזה נעו גם אניות סוחר עמוסות סחורות יקרות ערך ולעתים אוצרות של ממש – פיתוי רב עוצמה לפיראטים, מקומיים ואירופיים כאחת.
כאמור, יש תיעוד רב יחסית למעלליו של אברי, ובמקרה זה לא רק ממקורות אירופיים אלא גם מדיווחים של היסטוריונים הודיים. החוקר סטיבן ג׳ונסון עשה שימוש רב במקורות אלה בספר שיצא לאחרונה, ״אויב המין האנושי״ (Enemy Of All Mankind) שכותרת המשנה הטיפה-מוגזמת שלו היא ״עשר דקות בלתי סבירות ששינו את מהלך ההיסטוריה״. חסרה בכותרת המילה ״כמעט״. הספר מאגד כמעט את כל המקורות הידועים על הנרי אברי והשוד שהקנה לו תהילת נצח מפוקפקת.
אימה על ה״גאנג׳-אי-סוואי״
אברי והספינות הנלוות לו שמו להם למטרה לשדוד את אניית האוצר של המוגול הגדול, אנייה אימתנית מטיפוס גאנג׳ה דאו (dhowGhanjah ) ושמה גאנג׳-אי-סוואי – Ganj-i-sawai, שם שפירושו בערך ״אוצר עצום״, כך שלא יהיה מקום לטעות. היא נשאה שמונים תותחים, כ-400 רובאים, מטען ענק של מטבעות כסף וזהב ואבנים יקרות, כ-600 נוסעים ובהם חבורה של בני אצולה, נשים וגברים, בדרכם חזרה מהעלייה לרגל למכה – בתוכם, כנראה, נשים מחצרו של הסולטן. נלוו אליה עוד כ-25 ספינות חמושות. ג׳ונסון מתאר את האירוע מנקודת המבט של האונייה המותקפת: במרחק יום הפלגה מנמל הבית בסוראט זיהה הצופה על התורן אנייה מהירה מאוד – מהירה בהרבה מהגאנג׳-אי-סוואי – במרחק כחמישה מייל. רב החובל, מוחמד איברהים, לא היה מוטרד במיוחד. הכוח שעמד לרשותו היה עדיף בהרבה. הצוות שלו נערך בעמדות קרב – אבל אז התרחש הראשון בסדרת אירועים שהסתברותם כמעט אפסית: ראשית, אחד התותחים הטעונים על אנייתו התפוצץ – תאונה נדירה וקשה שגרמה להרוגים ופצועים ונזק לאנייה. בזמן שצוות האנייה המוגולית מתאושש מן ההלם התקרבה אנייתו של אברי, נערכה להתקפה – וירתה. כעת התרחש האירוע הבלתי סביר השני: פגיעה מקרית (לתותחים בני הזמן לא הייתה יכולת לכוונון מדויק) בנקודה רגישה במיוחד מוטטה את התורן הראשי של אניית האוצר, מותירה אותה כמעט ללא יכולת תנועה, ואת אנשיה המומים. שריפות פרצו על הסיפון. צוותו של אברי מיהר לנצל את עשן הקרב, לעלות על האנייה ולפתוח בקרב פנים אל פנים עקוב מדם. בתום כמה שעות של לוחמה אכזרית ועשרות הרוגים ופצועים משני הצדדים, נכנעה האנייה האימפריאלית. היסטוריון מוגולי בשם ח׳אפי ח׳אן כתב בפירוט על האירועים, והאשים את רב-החובל של גאנג-אי-סוואי בתבוסה, שניתן היה למנוע אותה לאור הנחיתות הברורה של הפיראטים.
איור מהמאה ה-19 המתאר את הנרי אברי על הגאנג׳-אי-סוואי
כעת נפנה הצוות של אברי לחפש את האוצר – ולבצע את אחד ממעשי הזוועה האכזריים ביותר בתולדות הפיראטיות. במהלך כמה ימים אנסו ורצחו את הנשים שעל הסיפון, ועינו את הגברים כדי שיגלו היכן הסתירו את האוצר, לפני שרצחו גם אותם. לפי חלק מהדיווחים, היו נשים שהתאבדו על מנת לא ליפול קורבן לאונס. אחרות נלקחו אל סיפון אניית הפיראטים לגורל מר ממות. התיאור קשה מאוד לעיכול מנקודת מבט עכשווית – אבל גם בזמן אמת עורר פלצות ואימה אצל כל מי ששמע אודותיו. יותר מכך, הפושעים עצמם הביעו לאחר מעשה זעזוע וחרטה: בווידוי האחרון של אחד ממלחיו של אברי, ג׳והן ספרקס, שנלכד כעבור שנים, אמר: ״היחס הבלתי אנושי והעינויים חסרי הרחמים כלפי ההודים האומללים ונשותיהם עדיין רודפים את נשמתי.״ על היותו פיראט ועל הרכוש ששדד לא התחרט כלל.
השלל הוערך בחצי מיליון סטרלינג ועוד 500,000 מטבעות זהב וכסף (ההערכות משתנות, אבל בסופו של דבר הוגשה תביעת ביטוח על סך 600,000 סטרלינג) שהם, בערכים של ימינו, משהו שבין 100 ל-400 מיליון דולר. ללא תחרות, השוד הגדול ביותר בתולדות הפיראטיות. האנייה הקיסרית – כעת קליפה ריקה, שרופה למחצה, עם מעט ניצולים – חזרה אל נמל הבית שלה לספר את הסיפור. הפיראטים נמלטו אל עבר צור מחצבתם, האיים הקריביים. כך תם סיפור השוד והרצח, אבל סיפור גדול לא פחות רק התחיל.
חברת הודו המזרחית
כתבנו כאן בעבר על חברת הודו המזרחית, חברת הסחר הבריטית שבשיאה הייתה אימפריה בעלת כוח כה אדיר, שתאגידי הענק הכל-יכולים של ימינו יכולים רק לחלום עליו: לחברה המסחרית הזאת היה צבא משלה, צי אניות מלחמה, רשות להדפיס כסף ולחוקק חוקים, ובקצרה – חופש בלתי מוגבל לעשות ככל העולה על רוחה בתת היבשת ההודית – כמובן, בשם הכתר האנגלי ולכאורה למענו. אבל בשנה שבה תקף אברי את האנייה של המוגול הגדול, כל זה היה עדיין רחוק מאוד. החברה עשתה רווחים נאים מהסחר עם הודו, אבל השתדלה מאוד לרצות את הסולטן, שהכל נעשה בדברו. האירוע המרעיש של השוד, הרצח והאונס של נשות החצר החוזרות מעלייה לרגל למכה – לא יכול היה לעבור ללא תגובה ממלכתית, וזאת אכן ללא אחרה לבוא.
בסוראט עצר המושל ההודי המקומי, איתמאד חאן, את כל האזרחים והסוחרים האנגליים, שהיו בסכנת לינץ׳ מצד ההמון המקומי עם התפשטות הסיפור. המוגול הגדול, אוראנגזאב, הורה על סגירת ארבע נציגויות של חברת הודו המזרחית, כלא את אנשיה ואיים להוציא אותם להורג. הוא עמד ככל הנראה לצאת למתקפה על העיר בומביי, המעוז הבריטי המרכזי, במטרה לגרש סופית את האנגלים מהודו.
זוהי אותה נקודה שבאה ״כמעט״ השתנה מהלך ההיסטוריה. אין ספק שגורל האימפריה הבריטית שלעתיד-לבוא עמד כאן על כף המאזניים, והאפשרות של חיסול הנוכחות האנגלית בהודו הייתה ממשית מאוד. חברת הודו המזרחית נקטה מהלכי חירום נואשים כמעט על מנת להציל את מה שניתן. ראשית, הציעו לשלם לסולטן אוראנגזאב את מלוא הסכום שנשדד – שאיש לא ידע בדיוק מהו, אבל הוגדר בסופו של דבר כ-600 אלף סטרלינג. החברה ניצלה את מלוא השפעתה הפוליטית כדי שהפרלמנט והכתר יכריזו רשמית על מצוד אחרי הפיראטים ופרס על ראשם. ואכן, הפרלמנט הבריטי הכריז רשמית, בהצהרה פומפוזית אבל משכנעת, כי אברי והפיראטים שלו הם "אויבי המין האנושי״ וקבעו פרס של 500 ליש"ט על ראשו של אברי, פרס שאותו הכפילה חברת הודו המזרחית. כך נפתח המצוד הפלילי הגלובלי הנרחב ביותר של התקופה.
בין אם הייתה זאת הלהיטות הבריטית להוכיח בפומבי את מאמציהם ללכוד ולהעניש את אברי והפיראטים שלו, או החרטה והזעזוע הכנים שהביעו ראשי חברת הודו המזרחית בפני הסולטן, ואולי מאמצים דיפלומטיים ובעיקר הרבה מאוד כסף – המאמץ נשא פרי, בסופו של דבר, והסולטן התיר לאנגלים להישאר בהודו. לא רק זאת, חברת הודו המזרחית קיבלה ממנו זיכיון להפעיל כוח ימי שיגן על אניות הממלכה מפני פיראטים. זאת כבר הייתה ראשיתו של תהליך שבסופו הפכה החברה להיות השליטה האמתית של הודו. אוראנגזאב עמד בראש אימפריה אדירה, חזקה ועשירה, אבל כאן ניבעו בה סדקים ראשונים. מותו ב-1707 סימן את קצה של האימפריה ואת עלייתו של השלטון הבריטי בהודו, שעיצב את האימפריה ואת הגיאופוליטיקה של העולם כולו במהלך שתי מאות לפחות.
אברי עצמו, עשיר כקורח וחסר מעצורים, נראה לאחרונה בג’מייקה, שם שיחד את המושל, ואחר כך ביצע תרגיל העלמות. חלק מאנשיו נתפסו והוצאו להורג. התיאוריות על קורותיו של אברי מפרנסות ספרים ובדיות לרוב. יש סבירות מסוימת לכך שחזר לאיים הבריטיים וסיים בהם את חייו בזהות בדויה, אבל אין שום ראייה חד משמעית לכך. דבר אחד ברור: מעשי הזוועה המבעיתים שנעשו תחת פיקודו נותרו במשך שנים רבות לא יותר מהערת שוליים בסיפור שלו. הוא הפך לדמות פופולרית ואהודה, חלק מהמיתולוגיה העממית של הפיראטים, השראה לרבים שבאו בעקבותיו וניסו, לרוב ללא הצלחה, לשחזר את עלילותיו. אחת האגדות שנפוצו אודותיו – אולי על מנת להרגיע מעט את המצפון הקולקטיבי – גרסה שעל סיפון הג׳אנג-אי-סוואי, שהפכה בפי הבריטים ל״גאנסווי״, פגש אברי את נכדתו של המוגול, השניים התאהבו ונישאו בטקס שערך כהן דת מוסלמי. הם נמלטו לאי בודד, בו הקימו אוטופיה פיראטית שלווה. לסיפור הזה אין שום בסיס במציאות, והוא מצייר את דמותו של אברי בצבעים בהירים וחיוביים. אולי ראוי – כחלק מאותה רוויזיה היסטורית שנזכרה בראשית הדברים – לתת את המשקל הראוי לפשעיו על מנת לקבל תמונה מציאותית יותר של תולדות הפיראטיות, או אולי, כפי שכינה זאת הסופר חורחה לואיס בורחס, ״דברי ימי תועבת עולם״.
אותו הים 