ביה"ס לקציני ים, ראשית שנות החמישים

סרט תעמולה של החבל הימי לישראל מארכיון שפילברג, 1952-3. הסרט כולל:

– תמונות מביה"ס לקציני ים ליד הטכניון הישן בחיפה (00:45)
– מנהל ביה"ס ר/ח אנריקו לוי (2:16)
– חדר אוכל, שיעורים, חבלים, סקסטנט, "צריף סירות" בקישון (5:06)
– משמאל לימין: הרצל שכנאי, עמנואל קלמפרר, הלל תורן (6:07 – 6:32) (תודה לאברהם אריאל על הזיהוי)
– בית יורדי ים, חתירה בירקון (7:06)
– שיוט הערים (8:51)
– בית הימאים בתל אביב (11:00)
– אילת, דייגים (11:56)
– החבל הימי  – ד"ר בנדר(?)(14:00)
– נמל חיפה (14:36)

הפלגה למהדרין

חודש החגים שעבר עלינו לטובה מרעיד נימים של אידישקייט – זה קורה גם לימאים הכי קשוחים, ולכן יעסוק המדור הפעם לא בהיסטוריה של הספנות העברית, כלומר זאת הקשורה בטבורה בתחייה הלאומית של היהודים ובתנועה הציונית, אלא ילך קצת אחורה (קצת במונחים הסטוריים: כמה מאות שנים לכל היותר)  לתקופות רחוקות ומעורפלות יותר, אבל כאלה שאולי בישרו על הספנות העברית-ישראלית של המאה העשרים.

 ראשוני הכותבים על הספנות העברית החדשה התפלמסו ביניהם בשאלה עקרונית אחת: האם ליהודים יש היסטוריה ימית? כלומר, באיזו מידה מילאו הים והספנות תפקיד בסיפורם של היהודים במהלך הדורות? היו שתי תשובות מנוגדות לשאלה: אחת טענה שהיהודים היו לכל היותר "פסנג'רים" על ספינות חוצות ימים – כסוחרים, נוודים או פליטים. אנחנו הרי יודעים מה עשו בני עמנו בגולה – למדו תורה והתעסקו בפרקמטיא, כלומר מסחר. בשביל זה הקמנו לנו מדינה, שנהיה ככל העמים, ויהיו לנו יהודים איכרים, חיילים, טייסים וספנים, שלא לדבר על יזמי היי-טק וראשי משפחות פשע. התשובה השנייה נעה אל הקיצוניות השנייה, וטענה שיהודים עשו הכל, ואם בענייני ספנות עסקינן, ובכן, היהודים משתווים אם לא עולים על הגויים בכל הקשור בים, ספנות, מסעות גילויים והפלגות. בעלי העמדה הזאת הביאו דוגמאות רבות להוכחת התזה שלהם, ולפעמים גם גם גיירו בלי חשבון ספנים מפורסמים – קולומבוס, דרך משל – כדי לבסס את התיאוריה שלהם.

מילון עברי שפורסם בלונדון ב-1773 בשם ווקאבולאריו קהלת יעקב, ובו מונחים ימיים ותרגומם. מתוך האתר http://onthemainline.

האם כרגיל האמת היא אי שם באמצע? בואו ננסה לברר.

קרל הגדול והקפטן ששמר שבת 

אפשר להתחיל מבראשית – כלומר ספר בראשית – ולראות את ראשית הספנות היהודית אצל נוח הצדיק, אבל זה לכל הדעות קצת מוגזם. לא שאין עדויות מקראיות רבות על שבטים יורדי ים, קשרים מקצועיים עם הפיניקים וציים מלכותיים שהביאו שנהב ותוכים למלך שלמה. אבל בחיבורו הידוע "נגד אפיון" כותב יוספוס פלאוויוס כבר במאה הראשונה לספירה: "האומה שלנו איננה אומה ימית" – והדעה הרווחת הזאת קנתה לה אחיזה לאורך זמן. אבל יש כאן משהו מוזר, בכל זאת: במאות הראשונות לספירה ולגלות התיישבו היהודים בקהילות גדולות ומאורגנות היטב ברחבי הים התיכון, בערי נמל חשובות ושוקקות ובנתיבי הסחר הגדולים של התקופה – האם לא היה זה טבעי שיהיו מעורבים בענייני ים וספנות?

הייתה איזו בעיה – בעיה דתית. אני עצמי טעמתי לראשונה קותלי-חזיר עם ביצה בסגנון בריטי, מאכל שעד אז רק קראתי אודותיו בספרים, על סיפונה של אוניה המניפה דגל ישראל, ובתפריט היו עוד אי-אילו מטעמים לא כשרים, שחלקם הובטחו, כך נדמה לי, בחוזה הקולקטיבי עם איגוד הימאים. כן, באוניות ישראליות של ראשית המדינה לא הקפידו על קלה או על חמורה – אבל בשנת 404 לספירה, כך מספר לנו הבישוף מקירניה, סינסיוס, הפליג מאלכסנדריה עם קפטיין יהודי בשם אמארנטוס, וזה עזב את ההגה בערב שבת סוער וסירב לנווט את הספינה במהלך השבת, למרות בקשות ואיומים של הנוסעים. רק כשגברה הסכנה נכנסה לתוקף תקנת "פיקוח נפש דוחה שבת". סיפור מעניין, שמגלה, ראשית כל, שאכן היו רבי-חובלים יהודיים, ושהם שמרו מצוות.

מקורות היסטוריים לא מעטים באותה תקופה וגם מאוחר יותר מציינים, כבדרך אגב, את קיומם של רבי-חובלים וימאים יהודים ואוניות יהודיות. הנה אחד מהם: שרלמן, הוא קרל הגדול – אולי המנהיג החשוב היותר באירופה של ימי הביניים – מגיע עם פמלייתו לנארבון, עיר בפרובאנס, דרום צרפת, הקרויה במקורות יהודיים נארבונה. הם מבחינים מרחוק בכמה אוניות זרות: חלקם סבורים שאלה אוניות ערביות, אחרים חושבים שאלה אוניות אנגליות או יהודיות – אבל עינו החדה של קרל, הקיסר לעתיד, מזהה שאלה אוניות-פשיטה נורמאניות. האניות היהודיות אינן הפואנטה של הסיפור – אבל עצם העובדה שהן מוזכרות כטיפוס ייחודי של כלי שייט, אומרת הכל.

הרובע היהודי ברבות מערי הים התיכון היה קרוב לים ולנמל. על פי אחד ההסטוריונים החשובים של ימי הביניים, הנרי פירן, היהודים היו גורם חשוב שתיווך בין האימפריה הצומחת של האסלאם לבין אירופה הפאודלית. הם היו סוחרים – והסחר נעשה בחלקו הגדול בנתיבים ימיים. אבל לקראת המאה העשירית חלה נסיגה בנוכחות היהודית בים התיכון. על פי אחת התיאוריות, האיטלקים תפסו את מקומם.

בשעה שבים התיכון ירד מעמדם של יהודים יורדי ים, הם עשו חייל בים האדום ובאוקיינוס ההודי: כבעלי אוניות וסוחרים שלטו על נתיבי סחר בין הודו למזרח התיכון ואפילו סין. יצחק מעומן, למשל, היה איל ספנות גדול, בעל הון שסחר עם דרום מזרח אסיה, ונהרג לבסוף בסומטרה.

אנחנו עדיין בעיצומם של ימי הביניים, והמקורות ההיסטוריים חלקיים ונדירים. הספנות בלי ספק הייתה חלק בלתי נפרד  מהחיים היהודיים, אבל המחקר עדיין מתקשה לספק תמונה מלאה וחותכת על היהודיים הימיים של שחר העת החדשה.

1492 והלאה

אחת השנים המכריעות בתולדות העולם ותולדות היהודים – שנת גרוש ספרד וגילוי אמריקה – השפיעה רבות על מקומם של היהודים על פני הימים וגם על פני היבשות, כמובן. צריך קודם כל להוריד מסדר היום את עניין יהדותו של קולומבוס, תיאוריה שאני נתקלתי בה לראשונה אצל  שמואל טולקובסקי, – יליד אנטוורפן, מהנדס חקלאי, פרדסן ועסקן ציוני, ממיסדי ומנהלי החבל הימי לישראל (1937) ו"צים". גילוי אמריקה בשנה שבה גורשו היהודים, לפי טולקובסקי, לא היה מקרי – קולומבוס נסע במטרה למצוא אדמה חדשה לעם הנרדף, עמו שלו. הוכחות לא חסר. המוזיאון הימי בחיפה אפילו הציג פעם תערוכה שהוקדשה לנושא. את המשוכנעים קל לשכנע, את כל האחרים – קצת פחות.

מה שודאי הוא שיהודים החלו לזרום אל העולם החדש לאחר גילויו, בתקווה לארץ מובטחת, חופשיה יחסית מרדיפות ואפליה. רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל הגיעו כידוע להולנד. בעיני כמה מפרנסי קהילת אמסטרדם שנוצרה ופרחה בעקבות גירוש ספרד, הייתה המאה ה-17 עידן משיחי וצופן הבטחות.  היו שהאמינו כי ימצאו בעולם החדש שגילה קולומבוס את שבטי ישראל האבודים. כולם חיכו לגאולה, אבל כמו תמיד היו כאלה שניסו לתרגם את אמונתם למעשים. אחד מהם היה ז'ואאו דה-אילן (Joao de Ylan). דה-אילן נולד בעיר פורטו אלגרה שבפורטוגל והיה "מאראנו" – אנוס – שחזר, כמו רבים אחרים, ליהדותו כשהגיע להולנד הסובלנית והמשוחררת מאימת האינקוויזיציה. דה-אילן נשא ונתן עם "חברת הודו המערבית" ההולנדית – הגוף רב-העוצמה שטיפל ושלט בפועל בכל ענייני הקולוניות – על ייסוד קהילה יהודית באי הקריבי קורסאו באנטילים ההולנדיים. הנסיעה לקורסאו הייתה סיכון עסקי וכלכלי שהוא יכול היה לקחת על עצמו, נשען על רשת הביטחון של משפחה ענפה ומבוססת. ב-1651 יצא דה-אילן עם קבוצת המתיישבים שגייס, ועוד כמה אנשי עסקים יהודיים עצמאיים שהצטרפו אליו. הם הפליגו באנייה שהייתה שייכת כנראה לאחת המשפחות היהודיות של אמסטרדם – שכן "מאז הגיעם לאמסטרדם ב-1581 נכנסו היהודים לתחום הספנות, כבעלים או כחוכרים" – הציטוט הוא מתוך מחקר מקיף על יהודי קורסאו, הצופן לא מעט הפתעות ימיות. יוזמתו הראשונה של דה-אילן הייתה להקים קהילה יהודית בקורסאו – במאה ה-17, באיים הקריביים:  סמלי העידן הקלאסי של מסעות-הים הגדולים וכמובן הפיראטים של הקריביים, עם או בלי ג'וני דפ.

הפיראטים של הקריביים, גרסת האידישקייט

הקהילה של קורסאו נוסדה בסיוע כתב-זיכיון של השלטון ההולנדי, המעניק ליהודים זכויות שוות כמעט לכל שאר האירופים בקולוניות. השאיפות המשיחיות של היהודים שחצו את האטלנטי לקורסאו נותרו אולי בעינן, אבל בינתיים היה עליהם לעשות לביתם ולהתפרנס. ב-1697 כותב יהודי בשם דוד לוי מנדז לאחיו מנואל שבאמסטרדם: "כאן, בקורסאו, חייבים הצעירים לרדת אל הסירות כדי להתפרנס". ואכן, הימה הם ירדו: מעידה על כך רשימה ארוכה ומפורטת ובה שמות רבי החובלים היהודים מקורסאו, שמות המתגלגלים על הלשון כמו נלקחו מספר הטלפונים של איזו שכונה ישראלית: עמנואל מנסס, יצחק גבאי, אברהם מדורו, יעקב אבן-עטר, מנואל לוי, יוסף קוריאל, יעקב ישורון, יצחק-אהרון מורון, יוסף לופז רפאל, יהושע מנדס; הארכיונים מלאים בשמות אוניות כמו "מזלטוב", "אברהם ויצחק", "בת-שבע", "רחל", "שרה", "רבקה", "יהודית" "אביגיל", "המלך דוד", "המלכה אסתר", "רחובות" וגם "זבולון ויששכר". מסמכים מן המאה ה-18  קובעים בבירור כי תחום הספנות באי קורסאו היה רובו ככולו בידיים יהודיות. על פי הערכה שמרנית היו בבעלותם 200 ספינות במהלך 60 השנים הראשונות להתיישבותם באי.

היהודים התרכזו בתחום הסחר הימי עם ה"ספניש מיין" – הכינוי המקובל לחבלי הארץ באמריקה הדרומית והמרכזית שבהם שלטה ספרד – ובעיקר עם ונצואלה, שעיקרו קקאו, טקסטיל ומוצרים נוספים. היו להם יתרונות יחסיים שהציבו אותם בעמדה מועדפת דווקא בסחר הזה: הם ידעו ספרדית, והיו להם קשרי משפחה ענפים. ספינות בבעלות ופיקוד של יהודים חרשו את האזור הקריבי: "סלופים", ספינות מפרש קטנות וזריזות, ומאוחר יותר "סקונרים" – ספינות גדולות יותר, בעלות צוות של שלושים או ארבעים איש, ולעתים אפילו עד תשעים מלחים, שהתאימו הן להפלגות-חופים והן להפלגות למרחקים ארוכים.

משמר חופים ספרדי סייר לאורך החופים הללו, במטרה למנוע כניסה של כל כלי שייט זר ולשמור על מונופול הסחר של ספרד; ההולנדים, לעומת זאת, הקפידו לא להטיל מסים על סחורות מיובאות מאזורים אלה, ובכך טיפחו בכוונת-מכוון מערכת משומנת של הברחות, שבה היו הספינות היהודיות גורם מרכזי – הרבה לפני חוקי המכס המחמירים של מדינת ישראל הצעירה ו"סחורות הימאים" בעיר התחתית בחיפה.

מסע סחר אופייני של הספינות הללו  פקד מספר נמלים באמריקה; לעתים נשאו ונתנו ישירות עם בעלי מטעים ספרדיים, ולעיתים נשכרו נתבים ששימשו גם מתווכים. נתב כזה עשוי היה לעלות לספינה ובידיו מכתב, האומר כי עם רדת החשיכה תודלק משואה בנקודה מסוימת בחוף – אות לאנשי הספינה לשלוח סירה ולאסוף את הסוחר או הסוחרים המקומיים; מכתבים עשויים היו להגיע אל הקפטיין גם מבעל הספינה שבקורסאו, עם הנחיות לגבי מועד ומקום מפגש עם סוחרים ספרדיים. הספרדים קיבלו תשלום, והביאו את סחורותיהם למחרת היום לנקודה מוסכמת על חוף הים. הסחורות הועמסו באמצעות סירות אל האניה מקורסאו.

הכל נעשה בחשאי ובמחתרת מפחד אנשי-החוק הספרדיים. "החלב לא החמיץ", לחשו אנשי ה"ארנסברג" אל הדמויות האפלות בחוף שאליו התקרבו – הסיסמה המוסכמת בין שני הצדדים השותפים לעסקה הבלתי חוקית; כך נמנעו מליפול במלכודת אפשרית. אם עלה הצורך, היו הספינות של אנשי קורסאו נמלטות – הסקונרים שלהם היו מהירים מהספינות הספרדיות, ובעת הצורך יכלו להיעזר בצוות חותרים ולהגיע לנמל מבטחים, הרחק מסכנתם של הפטרולים הספרדיים. אבל גם אם נלכדו בכפם של אנשי משמר החופים, ואלה לקחו את תפקידם ברצינות והחרימו סחורות, קל היה לשחד אותם, כפי שהעידו אליהו ישראל ואליהו דה-יעקב פריירה ב-16 במאי 1738: הסוחר שמואל שלום שכנע את המוכסים שעלו על ספינתו לעצום את עיניהם לנוכח הסחורות המוברחות, תמורת בקבוק של יין טוב וזוג מכנסיים – מן הסתם ג'ינס אמיתי ויקר-המציאות.

היה עוד תרגיל מקובל – ביום של קרבות ימיים מדומים במימי ונצואלה. העסקה הבלתי חוקית הוסוותה כשוד-ים, שבמהלכו גזלו ה'פיראטים' מקורסאו את הסחורה מבעלי המטעים חסרי-האונים. התעלול הזה, שהתנהל בעיקר בין השנים 1735-1766, לא הטעה באמת את הספרדים, ששגרירם בהאג מחה נגדו נמרצות אצל הרשויות ההולנדיות. השגריר גם קונן על כך שהקקאו מונצואלה, המוברח דרך קורסאו, זול יותר בהולנד מאשר בספרד.

ויחד עם זאת היה זה עסק רב סיכונים, ורק בעלי האניות הגדולים יכלו לעמוד בסכנה של החרמת הסחורות. אלא שהפיתוי היה גדול, ולעיתים שכרו ימאים יהודיים חסרי אמצעים ספינה, קנו סחורות באשראי ויצאו למסע עצמאי ומסוכן. כאשר החליטו הספרדים להגביר את הלחץ ולפעול בנחישות נגד ההברחות, עלה הדבר לכמה הרפתקנים יהודים, כמו יעקב ואברהם אנריקז מורון, יצחק דה-מדינה, יעקב מורנו ואברהם דה-בלמונטה, בעונשים קשים: הם נשלחו לשרות בכפייה על סיפון גליאונים ספרדיים בצפון אפריקה, או שהושלכו ל"לה-קרקה", כלא ידוע לשמצה בקאדיז. כל אלה החריפו את העויינות המסורתית של היהודים לספרדים. כך תאר ספרדי, ששהה בקורסאו ב-1743, את תגובת היהודים לידיעה לפיה השתלט צי אנגלי בן 23 אניות על נמל לה-גוואירה בוונצואלה. על הנמל הגנו באסקים (ה"קומפניה גיפוזקואנה") שנודעו בקשיחותם כלפי מבריחים מקורסאו. "החדשות", כתב ביומנו, "גרמו להתרגשות ושביעות רצון כזאת בקרב אנשי האי, עד ששיבחו וקילסו את האנגלים כל היום, עד רדת הלילה, אז השקיט אותם האל בכחוס. יותר מכולם חגגו היהודים, שהכריזו בקול גדול, ובשפה הספרדית: אזרחים ותושבים, הנצחון הוא שלנו, כי אלוהי ישראל הניף את חרב-הצדק כנגד הכלבים הבאסקים, שהסבו לנו נזקים עצומים."

והיו כמובן גם פיראטים יהודים של ממש, סיפור מוזר ומרתק בפני עצמו. ב 1753 נשא יהושוע דה-קורדובה, רב הקהילה, דרשה שבה ננזף הקהל הקדוש על חטאים כגון התקפה פיראטית בלב-ים על אנייתו של יהודי אחר. הרב האשים את אנשי הקהילה גם בחוסר סולידריות לנוכח התקפות ימיות כנגד אניות יהודיות על ידי ספרדים.

תקופת הזוהר הימית הזאת נותרה עלומה למדי בדברי ימי עם עולם. אבל היא מעידה, נדמה לי, שההיסטוריה הימית של היהודים לפני העת החדשה מורכבת ורבת גוונים, וכל הכללה לגביה עשויה ללקות בחסר: ברור בכל אופן שאמונתם הנלהבת של חלוצי הספנות העברית, לפיה הם הראשונים לצאת הימה "מזה אלפיים שנה", הייתה קצת מוגזמת.