רשימה שפורסמה ב״המטען״: היסטוריה מקוצרת מאוד של ספנות ומגפות. חומר קריאה לבידוד.
הדגל הצהוב
פזמון האהבה המרנין "קונצרטינה וגיטרה" (מלים: אלתרמן, לחן: ארגוב) מספר על זוג בשם גברת נינה ומר זברה. שניהם עבדו בנמל, היא "בקרנטינה, בתפקיד של סניטר," הוא היה פקח של המכס. הם משוחחים בנועם על עבודתם: הוא מספר לה על "מטען קונסרבים שהיה נגוע דבר", והיא מספרת לו על "השירות הפרופילקטי, שנועד למניעת המגפות". בסיום מקונן המשורר על היעלמותו של הזוג הרומנטי הזה, אבל מציין ש"תחנת מכס לא נסגרה וקיימת קרנטינה… ויש כל מיני חולרה, וגם בלו על כל סיגרה".
הקשר בין רשויות המכס והבריאות אולי אינו רומנטי אבל בהחלט עתיק יומין והוא מתחדש מדי פעם, וביתר שאת עם התפרצותן של מגפות חדשות כמו וירוס הקורונה מהונאן שמטיל את חיתתו על העולם. האם זה הזמן להתגעגע לעולם איטי יותר ומקושר פחות? לא בהכרח.
החוכמה הפשוטה של בידוד והרחקת גורמי המחלה מהאוכלוסיה הבריאה עתיקה כימי התנ"ך; בתודעה האנושית מגפות הן איום מתמיד, והתפרצויות קטסטרופליות כמו מגפת הדבר של ימי הביניים, "המוות השחור", ששמה הרשמי הוא bubonic plague, ובעברית דבר הבלוטות, שקטלה בין שליש למחצית מאוכלוסיית אירופה, עיצבו ושינו את מהלך ההיסטוריה; יכולת ההתפשטות של מחוללי המחלה הייתה תלויה תמיד ביכולת האנושית לנוע ממקום למקום, וכך, שלא בטובתם, היו נוסעי אניות ויורדי ים אלה שלעתים נשאו עמם מגפות קטלניות מנמל לנמל. ההכרה בכך, כמו גם הניסיונות למנוע את התפשטות המחלות, התפתחו באיטיות לאורך השנים, יד ביד עם התפתחות ההבנה המדעית של גורמי המחלה ודרכי ההתפשטות שלה.
המילה המשמשת אותנו היום להסגר למניעת הפצת מגפה, "קרנטינה", נגזרה מהמילה האיטלקית – ליתר דיוק, מהניב הוונציאני – "קוורנטה", שפירושה "ארבעים". אלה ארבעים ימי הסגר שהוטלו על כלי שיט שהגיעו לחופי וונציה בימי המגפה. ארבעים הימים נספרו מהעת בה הפסיקו אנשים להידבק במחלה על כלי השיט. אורכה של התקופה נגזר מאורך תקופת הדגירה המשוער של מגפות דוגמת דבר, כולרה, אבעבועות שחורות ועוד. בתום ארבעים הימים היה עולה על כלי השיט רופא ובודק אם יש חולים, ואם לא היו, ניתן אישור למלחים לרדת לחוף ולבוא במגע עם תושבי המקום. החוקים והתקנות הקשורים להסגר שמקורם בתקנות הוונציאניות ליוו ועדיין מלווים את הספנות מאות שנים.
איטליה ומדינות הים התיכון המשיכו לקבוע את הכללים הקשורים להסגר, והמעצמה הימית העולה אנגליה למדה מהם. רק במאה ה-17 החלו הרשויות הבריטיות לאסור על ספינות חשודות שהגיעו מנמלים אירופיים בהם פרצו מגפות לעגון ולפרוק סחורות בנמלים אנגליים, בטרם יובטח שאינן נושאות מחלות. זה קרה לראשונה ב-1635, במהלך אחת ההתפרצויות החוזרות של המגפה השחורה ברחבי אירופה, ובעיקר בצרפת והולנד. ימאים בריטים מתו במהלך ההפלגה בים, והספינות שהגיעו מנמלים נגועים, מגיברלטר ועד אמסטרדם, הושמו בהסגר שנאכף על ידי רשויות המכס. הבריטים, ככלל, לא היו מאושרים מהרעיון, ורבים וטובים יצאו נגד תקנות הקרנטינה בטענה שהן גורמות יותר נזק מתועלת, שהסכנה שממנה מתגוננים דימיונית, ועוד כהנה וכהנה טענות מפי סוחרים שמטענם הושחת בגלל תקנות ההסגר. על פי רוב, הפחד מן המגפה גבר על האינטרסים המסחריים, אבל הלחץ המסחרי השפיע לכיוון של צמצום זמני הסגר. ב-1664, שנת שיא של המגפה בהולנד, הוטל אמברגו מוחלט על הסחר ואניות שהגיעו מהולנד הועמדו בהסגר; אלא שעיון במסמכי התקופה מעלה שלכלל הנוקשה הזה היו כל כך הרבה יוצאים מהכלל, כלומר בני אצולה למיניהם שקיבלו פטור בזכות פרוטקציה, עד שיעילותו של ההסגר הייתה מפוקפקת מלכתחילה; ואכן, המגפה היכתה גם בלונדון. בסקוטלנד, אגב, ההסגר היה נוקשה בהרבה, ללא יוצאים מהכלל, והחורגים ממנו הסתכנו בעונש מוות.
דוגמה נוספת היא מרסיי, העיר העתיקה ביותר בצרפת, וכיום מרכז עולמי לחקר מגפות. התמחות זו נוצרה ממיקום הנמל שלה שמזמין תנועת מטענים מהים התיכון, מצפון אפריקה ומאיי הודו המערבית (האיים הקריביים כיום). מרסיי פתחה את שעריה למגפות כבר בימי המוות השחור. המקרים הראשונים של מגפת האבעבועות נרשמו במרסיי בשנת 1543. וב-ב-1720 פקדה אונייה את מרסיי ועליה כמה אנשי צוות נגועים באבעבועות שחורות. הנהלת הנמל העמידה את האונייה בסגר, כמקובל. סוחרי העיר רצו מאוד במשלוח המשי שהיה עליה ורצו אותו עכשיו. הם הפעילו לחץ פוליטי על הרשויות שנאלצו להסיר את צו ההסגר. כך החל המגיפה הגדולה של מרסיי. בתוך שנתיים מתו בעיר חמישים אלף איש – יותר ממחצית האוכלוסייה. חמישים אלף נוספים מתו באזורים שמצפון לעיר.
המקרה של הכלכל רוברט הופ
המודל הוונציאני נותר בעינו עד המאה ה-19 ועד שהגיעו התפתחויות מדעיות בתחום הרפואה עם גילוי החיידקים. על ספו של העידן המודרני, בשנת 1899, התפרצה בסין ובהודו גרסה חדשה של "המוות השחור", מגפת הדבר הקטלנית, והיה חשד שהיא הגיעה גם לדרום אמריקה. בדומה לימים אלה, הכלכלה העולמית צמחה ונהפכה גלובלית ומקושרת יותר מבעבר, והקושי לנטר ולמנוע התפשטות מגפות הציב אתגרים גדולים מאי פעם. ערי נמל שאופיינו בצפיפות, במסחר שוקק ובאינטראקציה אינטנסיבית בין אנשים, היו כר פורה להתפשטות מגפות. עיר הנמל סנטוס בברזיל לא הייתה יוצאת דופן, והיו בה גורמי רפואה האמונים על ניטור ובדיקה של חששות להתפרצות מגפה. וכך, כאשר הגיע הכלכל (steward) רוברט הופ, מאוניית הקיטור הבריטית "ג'י.וו. טיילור", למרפאתו של רופא בכיר בשם ריביירו, הוא סומן כחולה אפשרי בדבר. למרבה הצער, כעבור כמה ימים, למרות החששות, הוא שוחרר מבית החולים כי מצבו השתפר, והפליג על אונייתו לניו יורק. אבל במהלך ההפלגה החמירה מחלתו מאוד, וגופו החל להציג את התסמינים המוכרים של "המוות השחור". רב-החובל והצוות מיצו את היכולות המוגבלות שלהם לטפל בו. ב-7 בנובמבר נפטר הופ, ונקבר בלב ים.
מותו של הופ נהפך בתוך שבועות ספורים לידוע ומתוקשר ושמו הופיע בכותרות העיתונים הגדולים בארה"ב. זמן קצר לאחר מותו חלו גם טבח האונייה ורב-החובל שלה, אבל נותרו בחיים. כשהגיעה האונייה לניו יורק, הניפה את הדגל הצהוב המודיע על נוכחות המגפה על הסיפון. הרשויות התירו לאונייה לטעון פחם, אבל סירת הפחם הצטוותה לשמור מרחק של 15 רגל מהאונייה כדי למנוע אפשרות שעכברושים נגועים יירדו ממנה לסירה (המחלה מועברת באמצעות פרעושים השוכנים על עכברושים).
בארה"ב פעל אז גוף בשם שירות בתי החולים הימי (United States Marine Hospital Service) שהיה בפועל הארגון הלאומי הראשון שלקח על עצמו לטפל באיומים מסוג זה. ברבות הימים נהפך הארגון לשירות הבריאות הציבורי של ארה"ב כולה (PHS). אנשי הארגון כבר שלחו לברזיל נציג לבדיקת הידיעות על סימני מגפה בעיר. האמריקאים נקטו סדרת צעדים. נלקחו דגימות נוזל מהשלפוחיות של החולים, הורדו מהאונייה אנשי הצוות ללא תסמיני מחלה והועברו לבידוד באי מלאכותי שיועד לכך, והספינה עצמה חוטאה באמצעות קיטור, גופרית וכספית. אלא שהכול נעשה בתוך נוכחות מסיבית של התקשורת, במיוחד שני עיתונים מתחרים, ה"ניו יורק טיימס" וה"ניו יורק מגזין". הפרשה התלהטה לכלל מלחמת כותרות. כל עיתון נקט עמדה קצת שונה לגבי הטיפול בפרשה. אחד מסלעי המחלוקת היה מטען של קפה שהביאה האונייה, שהותרה פריקתו לאחר שעבר חיטוי והוכרז בטוח; עיתון אחד גרס "שרפו את הקפה הזה!" ואילו השני נקט גישה פרגמטית ומקלה יותר. כך או אחרת, הפרשה הסעירה את תושבי ניו יורק וארה"ב כולה, זרעה פחד המוני והביאה את הפרשה והאיום בהתפשטות המגפה למודעות הציבורית במלוא עוצמתה.
"The kind of 'assisted emigrant' we can not afford to admit." So reads the caption to this 1883 Puck drawing, which shows members of the New York Board of Health wielding a bottle of carbolic acid, a disinfectant, in their attempts to keep cholera at bay.
אירועים דרמטיים מסוג זה לא נעלמו לחלוטין אבל דעכו בהדרגה ככל ששיטות האיבחון והטיפול במחלות השתכללו. מאז אמצע המאה הקודמת, האיום האמיתי על בריאות הציבור כבר איננו נמלים ואניות, אלא כמובן נמלי תעופה ומטוסים.
וירוס הקורונה 2020
לא נכביר על מה שכולנו חווים כעת בזמן אמת, רק נאמר שעולם הספנות ממשיך לנהוג על פי החוקים והכללים שמקורם בניסיון מצטבר של מאות שנים. ה-PI CLUB הוציא הנחיות לקהילת הספנות, לפיהן "בכל מקרה של חשד להידבקות יש לדווח מיידית לרשויות ולבקש סיוע רפואי מהיר, ולהימנע ממגע בין החולה לשאר אנשי הצוות. בעלי האניה מחוייבים לדווח על כל אירוע לרשויות הקרנטינה בהתאם לחוקים המקומיים." בת' בריידלי, ממשרד עורכי הדין היל דיקינסון, ציינה שבדומה להתפרצויות קודמות כמו אבולה וסארס, בעלי אניות צריכים לדעת שהידבקות של מי מאנשי צוות צפויה להביא להסגר על האנייה והימאים שעליה. חוזי החכירה – ה"צ'רטר פרטי" – מתייחסים למקרה כזה, ועשויים להביא לביטול הסכם החכירה. (off hire). עם התפרצות מגפת הקורונה אכפו רשויות נמלים באסיה בדיקות של חום גוף בכל הטרמינלים אליהם מגיעים נוסעים מסין, וכך גם צוותי האניות. ימאים לא הורשו לרדת לחוף ללא אישור רשויות הבריאות. אבל צוותי הים המגיעים לאזורי מגפה היום כבר אינם מפיצי המחלה – לרוב הם אלה שצריכים להתגונן מפניה.לב הים נראה כמקום בטוח יחסית. על החוף, כמאמר המשורר, "קדחת יש עוד וקוליטיס יש / יש אמבות אין מספר עוד, וגם ספירט וסקיפידר, ויש כל מיני חררות של דלקת וקתר / תחנת מכס לא נסגרה וקיימת קרנטינה"…וגומר. שנהיה כולנו בריאים.
הדגל הצהוב
דגל הקוד הימי המסמן את האות Q ומכונה גם Yellow Jack, הוא גדל מלבני צהוב שסימן בעבר את המילה "קרנטינה", כלומר אניה הנמצאת בהסגר מחשש מחלות מדבקות או מגפה על הסיפון. ניתן היה להשתמש גם בדל ירוק ושחור כדי לאותת שהאנייה נגועה. בעידן המודרני התחלפה המשמעות – הדגל מסמן שנוסעי האניה נקיים מסימני מחלה ואין צורך בבדיקות של הרשויות. דגל משובץ שחור-צהוב המסמן את האות L (LIMA) המונף בנמל מודיע שהאנייה נמצאת בהסגר.
אותו הים 