לפעמים שינוי קל של זווית הראייה מעניק פרספקטיבה שונה ומרעננת על נושאים מוכרים וידועים. כך עושה פרופסור מרק דיוויד בר (Professor Marc David Baer), מומחה לתולדות האימפריה העות׳מאנית ובעיקר היהודים ומיעוטים אחרים שלה, בספר חדש שעוסק בין השאר במה שהוא מכנה ״עידן התגליות העות׳מאני״. צריך לומר שהקדים אותו לפחות חוקר אחד בשם Giancarlo Casale שפרסם ספר באותו שם בדיוק כבר ב-2010.
הטיעון של בר, המובא בספר Khans, Caesars, and Caliphs The Ottomans – – פשוט: עידן התגליות של קולומבוס, מגלן, וסקו דה-גמה ואחרים מתואר ע״י כותבי ההיסטוריה – כלומר, המנצחים נכון לעכשיו – כעניין מערבי אירופי טהור, ולא כך הדבר: לאימפריה העות׳מאנית, שהייתה אז בשיא השפעתה וכוחה, היה תפקיד חשוב, אפילו מרכזי, בעידן התגליות.
ספרד ופורטוגל, וכך גם עוד ישויות פוליטיות באירופה, מציין בר, התאפיינו בשלטון דתי קנאי ונעדר סובלנות למיעוטים. גירוש היהודים מספרד ופורטוגל היה מאורע קטקליזמי והרה משמעויות – אולם לא היה אירוע בודד. לעומת זאת האימפריה העות׳מאנית הייתה ממלכה סובלנית – במונחי אותם ימים – שהעניקה מקום מוגדר ובטוח למיעוטים שחיו בתוכה, ואפשרה להם במידה רבה לחיות את חייהם על פי אמונתם, אמנם במגבלות ותוך אפליה מעוגנת בחוק לטובת המוסלמים, ובכל זאת.
גירוש ספרד הביא כידוע לשתי תוצאות חשובות: האחת, צאצאיהם המשוערים של המגורשים זכאים היום לאזרחות פורטוגלית; השנייה, היהודים המגורשים מצאו מקלט באימפריה שבירתה קונסטנטינופול והפכו לחלק חשוב ותורם לעוצמתה של אותה האימפריה. גירוש ספרד וגילוי אמריקה הם שני מאורעות שרבים ניסו לקשור ביניהם. התיאוריה החביבה מכל היא אולי זאת הטוענת שקולומבוס היה יהודי שחיפש ארץ חדשה עבור בני עמו הנרדפים. למרות הניסיונות הנלהבים לבסס את התיאוריה הנחמדה הזאת, אין לה כנראה רגליים. הסיבה המרכזית שדחפה למסעות הגילויים מערבה הייתה – הפתעה – האימפריה העות׳מאנית. והפרופסור מסביר.
העוצמה הימית של העו׳תמאנים (כתבנו עליה ב׳המטען׳ – ״מלטה יוק״, אפריל 2016) התמקדה בים התיכון – בעיקר מאבק מול המעצמות הימיות של ערי-המדינה האיטלקיות. אבל לא פחות מכך הופעלה בים האדום ובאוקיינוס ההודי, בנתיבי הסחר הימי אל הודו, סין ומזרח אסיה. האירופים בהחלט ידעו איך להגיע אל העושר האגדי של המזרח – אבל משהו עמד בדרכם. כבר ניחשתם: העות׳מאנים. זהו היבט כמעט לא ידוע של הפעילות הימית העות׳מאנית, אבל חשוב מאין כמותו. הצי העות׳מאני שלט בים האדום, במיצרי הורמוז ובאוקיינוס ההודי, ומנע מאוניות פורטוגליות להפליג בחופשיות אל עבר התבלינים, המשי ושאר מוצרי המותרות שהיוו את מקור העושר של התקופה. זאת הסיבה האמתית לכך שכאשר צץ הרעיון המוזר של קולומבוס – להפליג מערבה כדי להגיע למזרח – הוא התקבל בעניין רב בקרב אנשי החצר של חצי האי האיברי, בפורטוגל ואחר כך בספרד, שאליהם הגיע קולומבוס עם היוזמה המבריקה שלו. הפורטוגלים סירבו לבסוף, כי חשבו שהנתיב ״שלהם״ סביב אפריקה עדיף, אבל הספרדים השתכנעו. את אלה ואת אלה כאחת אמריקה לא עניינה כלל, כי לא היה להם כל מושג על קיומה. אבל נתיב חדש להודו וסין – את זה היה להם אינטרס מובהק לממן.
מסעות וקרבות במזרח
בין 1538 ו-1554, לאחר מסעותיו של וסקו דה-גמה והתפשטות האימפריה הימית של פורטוגל, שלח הסולטן סולימן המפואר סידרה של משלחות ימיות לאוקיינוס ההודי. הן נודעו בשם ״הינט דניז ספרלרי״ (Hint Deniz Seferleri) ונועדו להתמודד עם האיום של המעצמה הפורטוגלית העולה, שהקימה מאחז בעיר גואה במערב הודו ובנתה מצודה בהורמוז על מנת לשלוט בנתיב הימי הסמוך. באותה עת כבר שלטו העות׳מאנים בחצי האי ערב ובנתיבי הים סביבו. ב-1525 מונה סלמן ראיס – פיראט מורשה לשעבר – לאדמירל הצי העות׳מאני בים האדום, שיעודו להגן על הטריטוריות של חצי האי ערב ובעיקר הערים הקדושות לאסלאם מפני האיום הפורטוגלי. הפורטוגלים השתלטו על כמה ערי חוף ועל מנת להתמודד עמם – כזכור, תעלת סואץ עוד לא נבנתה – בנו העות׳מאנים צי מלחמתי יעודי בעיר סואץ וכינו אותו ״הצי ההודי.״ במאמר מוסגר נציין שהוזיר הגדול סוקולו מחמט פאשא הציע באמצע המאה ה-16 לבנות תעלה בין הים התיכון לים האדום כדי לשפר את השליטה הימית של האימפריה. הרעיון חיכה עוד שלוש מאות שנה.
ב-1538 פנה השליט ההודי של מדינת גוג׳אראת לסולטאן העות׳מאני וביקש את עזרתו במאבקו לגרש את הפורטוגלים מהודו. האדמירל חדים סולימן פאשה, בראש 90 גליאונים, נענה לקריאה, אבל השליט ההודי נהרג בינתיים בקרב ויורשו כרת ברית עם הפורטוגלים. בדרכו חזרה לבסיס בסואץ עצר האדמירל לרגע כדי לכבוש את תימן, ובעיקר את עיר הנמל החשובה עָדֶּן.
הפורטוגלים לא ויתרו, חזרו להשתלט על עדן ואיימו על גֶ׳דָה, וכעת נשלח האדמירל המהולל פִּירי ראיס כדי להחזיר את השליטה לאימפריה. ב-1548 השיג את מטרתו וסילק את הפורטוגלים מעדן. שלוש שנים אחר כך הפליג בראש צי לעבר המפרץ הפרסי, כבש את העיר מוסקט והרחיב את שליטתה של האימפריה עד אזור האמירויות של ימינו, אחרי שכבר שלטה בעיראק של ימינו ובעצם בכל המרחב המכונה היום המזרח התיכון. אבל הסוף היה רע – אחרי כיבוש קטאר שמע פירי ראיס על צי פורטוגלי גדול העושה דרכו לאזור, נרתע מעימות והחליט להחזיר את הצי לבצרה. הוא עצמו חזר באנייה בבעלותו לסואץ. על ההתנהלות המפוקפקת הזאת דן אותו הסולטן למוות ב-1553. (למרות זאת, הוא עוד יוזכר בהמשך.) באותה שנה יצאה משלחת שלישית בראשות מוראט ראיס לאזור, וניהלה קרב ימי גדול עם צי פורטוגלי בפיקודו של האדמירל דום נורונה. למרות שמוראט טיבע את אניית הדגל של הפורטוגלים, ידם של האחרונים הייתה על העליונה. בעקבות הכשלון מונה האדמירל סיידי עלי ראיס, אבל גם הוא נכשל בסופו של דבר במשימה של סילוק הפורטוגלים מהודו. ההערכה הכללית של מבצעים אלה תלויה בנקודת המבט של הכותב, אבל מכל מקום, למרות הכשלונות, הבטיחו המסעות הללו שליטה אימפריאלית בחצי האי ערב, בים האדום ובחופי מזרח אפריקה – סודן, אריתראה, קניה ואתיופיה של ימינו.
עוד משלחת חשובה נועדה לחזק את הקשר עם בת הברית האינדונזית של העות׳מאנים, ממלכת אַצֶ׳ה, שהחל להתפתח ב-1530. אצ׳ה הייתה ממלכה מוסלמית, ששליטה חשש מחדירת הפורטוגלים לאזור מיצרי מלאקה. ב-1564 הגיע שליח מממלכת אצ׳ה לקונסטנטינופול, לבקש סיוע צבאי. הסולטן סלים אכן ארגן ומימן משלחת שכללה לצד צי האניות תותחים ותחמושת וכן מהנדסים ומומחים לנשק. בתמורה קיבלו העות׳מאנים פנינים, יהלומים ואבני אודם. הידע והמומחים העות׳מאניים הביאו להקמתה של תעשיית נשק מקומית, וממלכות מקומיות החלו לצקת תותחים בכל המרחב – מאסאקר, ג׳אווה, מלאקה וברוניי. בתקופה מאוחרת יותר נלקחו התותחים העתיקים שלל ע״י המעצמות הקולוניאליות – ופעמוני כנסיות הולנדיות שיוצרו מהם באצ׳ה, נשאו סמלים עות׳מניים.
האדמירל הפורטוגלי פרנאו מנדז פינטו תיאר את הצי העות׳מאני שהגיע לאצ׳ה: לדבריו, כמה מאות אנשי הצוות כללו אפריקאים מסומליה, מוגדישו, סוואהילי (קניה, טנזניה וזנזיבר של ימינו), ומלחים מאזורים שונים בהודו. הקשרים בין אצ׳ה והאימפריה התפתחו והפכו לא רק מסחריים אלא גם תרבותיים ודתיים. אניות מאצ׳ה הורשו להניף דגל עות׳מאני. כוחה של אצ׳ה עלה, והיא הפכה למכשול המרכזי בפני הפיכתה של פורטוגל לבעלת מונופול על סחר התבלינים מהאזור. הניסיונות הפורטוגליים להשיג שליטה בסחר כשלו לחלוטין.
סטראוטיפים ומציאות
פרופסור בר ממשיך ומפתח את הטיעון שלו בניגוח הסטראוטיפ המובנה של הסיפור המערבי על עידן התגליות. הסיפור הזה טוען, לפחות במשתמע, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה ישות קפואה ומנוונת וחסרת סקרנות אינטלקטואלית, ומשום כך נותרו ״מסעות הגילויים״ עניין אירופי הקשור לרנסנס וההתפתחויות החשובות של המדע והידע האנושי. אלה הן כמובן שטויות בריבוע, ראשית כל מפני שהתדמית הזאת התפתחה רק בשלהי העידן העות׳מאני, עם הכינוי ״האיש החולה של אירופה״ שהדביק לה הצאר הרוסי. בזמן אמת, כלומר במאות ה-15 וה-16, וגם קודם לכן ולאחר מכן, הביטו רוב האירופים בהערצה וביראה בסולטנים העות׳מאניים. המעצמות הימיות של הים התיכון – בראשן ונציה וגנואה – לא היוו אתגר של ממש לעות׳מאנים, שהכו אותם יותר מפעם בקרבות ימיים. כתוצאה מכך נוצרו גם בריתות אד-הוק בין העות׳מאנים לממלכות האירופיות. הפורטוגלים היו חלוצים בגילוי נתיבי סחר חדשים סביב אפריקה לעבר הודו ואינדונזיה, אבל כשהגיעו לשם גילו את שכניהם המוכרים ממזרח, העות׳מאנים, עומדים בדרכם.
על השאלה הקנטרנית ״מדוע לא גילו העות׳מאנים את אמריקה״ עונה בר שבניגוד לאירופים, לא הייתה להם שום סיבה לצאת למסעות מערבה ולגלות אותה בדרך מקרה. הרי קולומבוס לא ידע שגילה יבשת חדשה, ואת ילידי המקום כינה אינדיאנים, כלומר הודים, בהנחה שלשם הגיע. העות׳מאנים כבר בנו קשר ימי ומסחרי איתן עם מדינות אסיה הרחוקות ועם העושר האגדי שלהן. אשר לסטראוטיפ לפיו נעדרו את אותה חקרנות וסקרנות שהניעה את המערב לגילויים והישגים – זאת המצאה מערבית שאין לה קשר למציאות. אחת הראיות לכך היא המפות של האדמירל פירי ראיס, זה שראשו הותז בסופו של דבר: הוא הגיש לסולטן סלים ב-1513 מפת עולם מופלאה בדיוקה, ריכוז של מיטב הידע הגיאוגרפי והקרטוגרפי העולמי. לצד המפה כתב חיבור גדול בשם "כיתאב אי-בח'ריה" (ספר הימאות) שסיכם את הידע האסטרונומי, הקרטוגרפי והימי של תקופתו. כבר כתבנו בעבר על כך שגילויה מחדש של המפה, או חלקים שנותרו ממנה, ב-1929, בארכיונים של האימפריה, עוררה התרגשות גדולה בקרב חוקרים בכל העולם. בין השאר משום שאחת מהערות השוליים שלה אומרת שפירי ראיס עשה בה שימוש במפותיו של קולומבוס – מפות שנחשבו אבודות. פירי ראיס נותן לו קרדיט מלא ומציין שאותו כופר ״היה אסטרונום גדול״. עוד אסטרונומים גדולים, כזכור, גורשו מחצי האי האיברי – ומצאו דרכם לאימפריה העות׳מאנית, בריחת מוחות רצינית שחיזקה את המשך פריחתה של האימפריה במשך כמה מאות שנים. ואולי התשובה הטובה יותר לשאלה שלעיל היא שחלק מהתגליות המלהיבות ביותר בעיני האירופים – היו חדשות ישנות בעולם האסלאם. וסקו דה-גמה אולי לא היה משלים את מסעו מאפריקה להודו ללא עזרה מנווטים ערביים מנוסים; וכשהגיע לראשונה לגואה – מצא שם להפתעתו שני צפון אפריקאים שידעו לפטפט בפורטוגלית.
אותו הים 