עידן הקרח, או לעשות כסף ממים

על הסחר הימי בקרח, לפני מכולות הקרור

ההיסטוריון הצרפתי הנודע פרנן ברודל (Braudel) מתאר בספרו המונומנטלי על הים התיכון את הסחר העתיק במוצר מותרות קצת מפתיע: שלג. הגיאוגרפיה של אגן הים התיכון, שבו הרים גבוהים ומושלגים נמצאים בסמיכות יחסית למישורי החוף החמים, הביאו, כבר בעולם העתיק ונעדר המיזוג והקרור, כמה יזמים פיקחים לייבא שלג מן ההרים בחודשי הקיץ. ברומא העתיקה הסחר הזה היה כה כדאי, עד שהפך למונופול. כך, דרך אגב, הומצאה הגלידה – שלג מעורב במיצי פירות. ברודל מביא עדויות כתובות לסחר הזה, וגם כמה אפיזודות היסטוריות, כמו הסיפור על סלאח-א-דין, המצביא הכורדי המהולל שהביס את הצלבנים, אשר שלח כמחווה אבירית לאויבו המוערך, ריצ׳רד לב-הארי, כשנודע לו שחלה, שלג ופירות. המילה גלידה טרם הומצאה אז, מן הסתם. צליינים שהגיעו לארץ הקודש ב-1494 דיווחו על תדהמתם למראה שק שלג שהועמס על ספינתם כשעגנה בנמל סורי, בחודש יולי. קרח בקיץ היו בדרך כלל מוצר מותרות, אבל ברחבי האימפריה העותמנית שלג וקרח הובאו מההרים באזור בורסה בסירות עמוסות לקונסטנטינופול, ושם, כמו גם בערים אחרות בלבנט, אפשר היה לקנות ברחובות העיר מי-קרח או גושי קרח בפרוטות.

העגלות של מוכרי הקרח, שאולי הוותיקים ביותר מבין קוראי ״המטען״ עוד זוכרים מילדותם – האחרים יכולים לשאול את סבא – היו אם כן חלק ממורשת עתיקה של העידן-שטרם-המזגן. אבל הסחר הזה לא הצטמצם לאגן הים התיכון.

נריץ את גלגל הזמן כמה מאות שנים קדימה ונגלה – עכשיו זה אולי קצת פחות מפתיע – שהסחר בקרח, או כפי שכונה לעתים במאה ה-19, בעיקר על ידי אנשי ים, ״סחר במים קפואים״, היה עניין מסחרי רציני בתכלית וכר פורה ליזמים. מה שמפתיע הוא שבנקודה מסוימת עניין המרחק הפך רלוונטי פחות. לא עוד סחר מקומי או לכל היותר אזורי, אלא קרח שהובל במחסני אניות למרחקים גדלים והולכים.

הקרח נוצר באופן טבעי באזורים הקרים של הפלנטה, והאמריקאים היו הראשונים לנצלו באופן נרחב: במסצ׳וסטס נערכה ״כרייה״ בקנה מידה גדול של קרח מהאגמים והנהרות שקפאו בחורף. הוא אוחסן ב״בתי קרח״ ומסתבר שבאמצעות בידוד ניתן היה לשמור אותו לא מעט זמן. הסחר בקרח הזה, הן כמוצר צריכה והן כמותרות באזורים החמים, הלך והתפתח בתוך ארה״ב.

מלך הקרח

פרדריק טיודור, מלך הקרח

אחד האחראים העיקריים לפיתוח הסחר הזה היה סוחר צעיר ושאפתן מבוסטון בשם פרדריק טיודור, שהגיע למסקנה שבאזורים החמים של העולם, במיוחד באזור הטרופי, אנשים ישלמו כסף טוב תמורת הזכות ליהנות מקרח, שיקל עליהם את ימי החום הלוהטים: יקרר את המשקאות, ישמש לייצור גלידה ועוד. היו שחשבו שזאת בדיחה, אבל הוא היה רציני לגמרי. הוא החל לייצא ליעדים כמו פלורידה ומערב ארה״ב, ואחר כך כיוון אל יעדים רחוקים יותר דוגמת קובה והאזור הקריבי.

רעיונותיו של טיודור נתקלו בספקנות, לגלוג – וגם בדאגה אמיתית של ימאים, שטענו כי מטען הקרח, שיימס באקלים החם, יטביע את אנייתם.

טיודור נתקל אמנם בקשיים רבים, הגיע לפשיטת רגל ואפילו הושלך לכלא. רעיונותיו של טיודור נתקלו בספקנות, לגלוג – וגם בדאגה אמיתית של ימאים, שטענו כי מטען הקרח, שיימס באקלים החם, יטביע את אנייתם. על כל אלה נאלץ טיודור להתגבר לפני ששלח את האנייה הראשונה שלו עם מטען קרח. בהדרגה ביסס את הסחר הקריר הזה, ובתוך כך הפך את ארה״ב למדינה הראשונה שבה קרח היה מוצר המוני, שהופק ונשלח באמצעות טכניקות מתוחכמות – שאת רובן פיתחו טיודור ואנשיו. זה התחיל באיתור שדות הקרח המתאימים, המשיך בגיוס כוח אדם מתמחה ל״קציר הקרח״ העונתי, ובפיתוח טכניקות האחסון וההובלה של הקרח. כך יכלו מבקרי הבארים בניו ארלינס החמה להינות מקוקטיילים עם קוביות קרח היישר מניו-אינגלנד – קרח שהיה צלול ונקי לחלוטין, והוכנס ישירות למשקה. טכניקה לייצור גלידה שהתבססה על קרח וקצת כימיה (הוספת מלח לקרח, והכנסת מיכל מתכת לתערובת, הורידה את הטמפרטורה במיכל אל מתחת לאפס) הפכה נפוצה בארה״ב בחודשי הקיץ. טיודור לא רק סיפק ביקוש, הוא גם עבד קשה ליצור אותו: הוא ואנשיו שכנעו ברמנים ברחבי ארה״ב לערבב משקאות עם קרח, ועסקו בשכנוע נמרץ שיקדם את הצריכה. הוא היה זה שיזם את הקמתם של ״בתי קרח״ בנמלי היעד של אניותיו. תחילה בדרום ארה״ב, אחר כך במרטיניק, קובה ולבסוף בהודו.

קציר קרח בארה״ב במאה ה-19.

ההערכה היא, לפי סקר שנערך סביב 1880, שנקצרו והובלו כ-8 מליון טון קרח בשנה, הרוב לשוק הפנימי בארה״ב (ניו יורק הייתה צרכנית מרכזית.) אבל כבר ב-1806 שלח טיודור לראשונה אנייה עם מטען קרח לאיים הקריביים. החידוש התקבל שם בהתלהבות. זאת הייתה רק ההתחלה. קובה, מרטיניק ושאר היעדים האקזוטיים של האיים הקריביים התמכרו למוצר הקריר והנדיר, והסחר פרח. טיודור תואר כאיש כריזמטי, נלהב, חסר מעצורים. יותר מכך – הוא היה גאון עסקי שפיתח גם טכניקות חשבונאיות לניתוח ושליטה בעלויות ההובלה. הוא היה הראשון שניתח ותרגם את את השערים של המטבע זר שבהם סחר. הוא גם ניתח לעומק את השפעת התחרות על עסקיו. בקצרה, איש עסקים חלוצי ומוכשר.

היהלום שבכתר

הנרי דיוויד ת׳ורו, פילוסוף והוגה דעות אמריקאי חשוב ומשפיע (שהרבה לעסוק בכתבים ההודיים הקלאסיים) כתב על ״קציר הקרח״ שאותו ראה מחלונו, סמוך לבוסטון, בלשון פיוטית: ״ששה עשר יום ראיתי מחלוני מאה איש עובדים, כמו חוואים עסוקים…ותושביהן הלוהטים מחום של צ׳רלסטון וניו אורלינס, של מדרס ובומביי וכלכותה, כולם שותים מן הבאר שלי.״

לא הייתה זאת סתם חירות המשורר: ב-1833 חבר פרדריק טיודור לאיש עסקים בשם סמואל אוסטין ושותף נוסף כדי לנסות ולמצוא שוק חדש לקרח – הודו הבריטית. הרעיון היה חכם לפחות מבחינה אחת: אניות מהודו הגיעו לבוסטון וחזרו ריקות. אפשר היה לטעון עליהן קרח כ״באלאסט״, כלומר משקל לייצוב האנייה. אבל ה״באלאסט״ הזה היה יקר ערך.

האנייה שנשאה את מטען הקרח הראשון הייתה אניית מפרש מטיפוס בריגנטין בשם ״טוסקנה״. פלח השוק: אירופאים ורדרדים שנאבקו להסתגל לתנאי האקלים של הודו. 

האנייה שנשאה את מטען הקרח הראשון הייתה אניית מפרש מטיפוס בריגנטין בשם ״טוסקנה״. פלח השוק שאליו כיוונו השותפים היה כמובן האליטה הבריטית, קהילה לא קטנה של אירופאים ורדרדים שנאבקו להסתגל לתנאי האקלים של תת היבשת. לא קשה היה לשכנע את חברי האליטה הזאת לפטור את מטעני הקרח מן התעריפים וחוקי המיסוי הנוקשים שהטילה חברת הודו המזרחית על רוב הסחורות והמטענים: אחרי הכל, האפשרות ללגום את הג׳ין-אנד-טוניק שלהם מקורר הייתה חשובה לפחות כמו כל שיקול מסחרי אחר. היה להם אינטרס מובהק שהסחר יצליח, ואכן כ-90 טון קרח אמריקאי שהפליגו לראשונה על פני האוקיינוסים נמכרו בהצלחה, העניקו רווח נאה לטיודור. הוא החל לארגן משלוחים קבועים של קרח לכלכותה, מדרס ומומביי (אז בומביי). הבריטים בנו מחסני קרח ענקיים מאבן לאחסנת הקרח המיובא. אחד מהם, במדרס, עומד על תילו עד היום.

טעינת קרח ממחסניו של טיודור בנמל במסצ׳וסטס לאונית מפרשים המפליגה להודו
מקור: https://www.todayinsci.com/T/Tudor_Frederic/IceTradeAmericaToIndia.htm

 

 מטעני הקרח היו פטורים ממכס. העיקר היה ללגום ג׳ין-אנד-טוניק מקורר. הבריטים עקבו בחרדה גוברת אחרי כל עיכוב בהגעתה של אניית קרח.

לא רק לקרר את הקוקטיילים נועד הקרח. היו לו שימושים רפואיים חשובים, בעיקר באזור הטרופי. זיכרונותיו של אמן בריטי שחי בהודו בשם קולסוורת׳י גראנט שופכים אור על משמעותו וחשיבותו של הקרח מבוסטון: ״אפילו הציפייה הנרגשת לדואר מאנגליה אינה מגיעה לעוצמת ההתרגשות לקראת הגעתה של אניית הקרח מאמריקה, כאשר האספקה החלה להידלדל. כסף או דואר אינם חשובים כמו החיים עצמם, ולקרח הייתה לא אחת משמעות מחייה, למשל אצל חולים שקדחו מחום...״ בלשונו הציורית מרחיב גראנט ומדגיש כמה נחמה, אושר, נוחות ורווחה הביא הקרח, מרפא לסבל היומיומי של החיים בעונה החמה בכלכותה. גם המקומיים – הינדים ומוסלמים כאחת – לא היססו לעשות שימוש בקרח האמריקאי. ילדים ליקקו את הקרח כממתק. לצד הקרח מכר טיודור – שמינה סוכן מקומי – תפוחים שהובאו מבוסטון, הפליגו חודשים בים – במחיר מופקע. זאת, יש לזכור, במדינה טרופית עם שפע עצום של פירות מקומיים. גם חמאה וצדפות הובאו, ארוזים בקרח.

מחסן הקרח בכלכותה, הודו.

המסע מאמריקה להודו, כ-16,000 מייל, ארך כ-130 ימים. אבל לאורך כחמישים שנה הסחר הזה היה ונותר משתלם. המתחרים לא אחרו לבוא, והדרישה רק הלכה וגברה. חברה איטלקית ניסתה להתחרות בטיודור ולשלוח קרח מהרי האלפים לכלכותה – אבל בשיטות ששכלל קודם לכן באזור הקריביים, הצליח טיודור לדחוק את המתחרים הללו מן השוק. במקביל עלה טיודור על הרעיון לשלוח – ארוז לצד הקרח – מוצרים נוספים כמו פירות וחמאה. גם אלה נמכרו במחירי גבוהים בשל איכותם ונדירותם. בין 1833 ל-1850 הרוויח טיודור, על פי הערכה, כ-5 מליון דולר במונחי ימינו.

בקהילה הבריטית המשועממת של כלכותה, הגעתן של ספינות הקרח היו חדשות מרעננות. ב-1850 הגיעה הקליפר ״אליזבת׳ קימבל״ טעונה בקרח, והקצין הראשון שלה, ג׳ון ווידן, כתב שבעת הפריקה הפכה האנייה לאתר ביקור פופולרי לקציני הספינות שעגנו בסמוך ולתושבי העיר. משקאות קפואים מכל סוג הוגשו למסובים. אבל יותר מכך, האוכלוסיה פיתחה תלות של ממש בקרח, והבריטים עקבו בחרדה גוברת אחרי כל עיכוב בהגעתה של אניית קרח, או שמועה על טביעתה של אנייה כזאת בדרכה.

כאן אולי המקום לעצור לרגע ולשאול: למה להביא קרח מעבר לאוקיינוס, ולא למשל מהרי ההימלאיה הקרובים בהרבה? התשובה נעוצה במקצועיות וביעילות של היזמים והספנים האמריקאים, שצברו ניסיון בהובלת קרח, פיתחו טכניקות לשימורו והבטיחו הספקה סדירה שלו לכל אורך השנה. בין השאר נשלח הקרח על סיפונן של הקליפרים המהוללים של בוסטון – האניות שהיו אז קדמת הטכנולוגיה הספנותית, המהירות וההדורות ביותר על פני הימים.

 

חידושים והמצאות

כתב עת טכנולוגי משנת 1836, שאפשר לקרוא ברשת, כולל מאמר ובו פרטים טכניים רבים על האופן בו יש לטעון את הקרח (בלוקים צמודים בצפיפות, בלי אוויר), איך לאטום את המחסנים באמצעות עץ, זפת נסורת וקש. הנסורת הייתה מרכיב חשוב במיוחד לבידוד – ואחד היתרונות שלה הייתה שהושגה בחינם, תומר לוואי של מנסרות עצים ונגריות. למרות הכל, הקרח נמס במהלך המסע – אובדן של כ-30 אחוז מן המטען היה מקובל בהובלה ליעדים בארה״ב. כשמדובר בהודו, נמסו והיו למים במהלך ההפלגה בין 50 ל-75 אחוז מן המטען. ועדיין, המסע היה רווחי.

כמו כל מטען בצובר, טעינה לא נכונה יכולה הייתה להביא צרות – פגיעה ביציבות האנייה למשל. תקינותן ויעילותן של המשאבות על האנייה הייתה חיונית, כדי שיעמדו בקצב ההפשרה של הקרח. ביולי 1871 טענה הקליפר ״גולדן פליס״ 1900 טון קרח בבוסטון, אבל עוד טרם יצאה בדרכה לבומביי, נדלקה הנסורת ששימשה לבידוד הקרח – כנראה שפועלי הנמל עישנו לידה – והספינה ניזוקה מהאש. המטען כולו אבד.

נעשו ניסיונות להוביל ולשווק קרח גם לשוק הבריטי, אבל בהצלחה פחותה. החברה של טיודור שייוקה את הקרח של אגם וונהאם (Wenham) שנודע בצלילותו, תחת המותג Wenham Ice. הוא היה מבוקש גם מסיבות דקורטיביות. נעשה מאמץ שיווקי ניכר, וחנות לקרח אמריקאי משובח וצלול נפתחה ברחוב ה"סטראנד" בלונדון. בכל יום הונח בלוק קרח גדול בחלון הראווה של החנות, עם העיתון היומי מצדו השני, על מנת שהעוברים ושבים hיראו שניתן לקרוא את הכתוב בעיתון דרך הקרח הנקי והשקוף. החנות סיפקה קרח גם לארמון המלכה ויקטוריה. מתחרים אחרים ניסו לייבא קרח מנורווגיה לבריטניה, אבל באחד הנסיונות הוא נמס והפשיר בטרם הגיע ליעדו. היוזמה השיווקית הזאת לא האריכה ימים.

התקררות גלובלית

החל מ-1834 הרחיב טיודור את האימפריה שלו ושלח אוניות קרח אל ברזיל. האוניות חזרו עמוסות מוצרים כמו סוכר פירות וכותנה. הקרח מניו-אינגלד הרחיק עד אוסטרליה והונג קונג, הפיליפינים וניו זילנד, ארגנטינה ופרו. הוא אולי לא מכר קרח לאסקימוסים, אבל נראה שגם האתגר הזה לא היה למעלה מכוחו. למרות הפרישה הגלובלית וההגעה ליעדים רחוקים בכל העולם, היעד המרכזי של הקרח האמריקאי היה ונותר הודו. לטיודור מעולם לא הייתה סיבה להצטער על ההרפתקה ההודית שלו, שנראתה מסוכנת בראשיתה אבל נשאה רווחים במשך כמעט 50 שנה. הדרישה הגוברת לקרח הביאה בסופו של דבר לכך שיזמים החלו לחפש דרכים זולות ומהירות לייצר קרח מלאכותי. זה היה רק עניין של זמן עד שהחלו לקום בתי חרושת לייצור קרח בשיטות חדשות ויעילות. כאשר כמות המטענים להודו החלה לרדת בשנות השבעים של המאה ה-19, החליטה החברה של טיודור לבנות לראשונה אניות יעודיות משלה לטובת סחר הקרח. הן נשאו את השמות ״אייס קינג״ (מלך הקרח) "אייסברג״ (קרחון) ו״איסלנד״. אבל שלוש האניות המצוינות הללו היו האחרונות מסוגן. עד 1880 הסחר דעך וכמעט נעלם, לאחר שהיה במשך כמה עשורים מוצר היצוא העיקרי מאמריקה להודו. מי היה מאמין.

מחוכים ומפרשים

הכותב על נושאי ספנות וים מוצא את עצמו מוטה מבחינה מגדרית, גם אם שואף שוויון הוא: זהו עולם שנשלט היסטורית ע"י גברים דומיננטיים, ובתקופות רבות ומקומות רבים לא הותרה לנשים שום דריסת רגל בתחומו. טוב לכן לקפוץ על כל הזדמנות לספר על נשים בולטות שהותירו את חותמן בשדה פעילות גברי כל כך. אחת מהן הייתה הנרייטה דיאמונד, ששמה מוכר בעיקר לחבריו של מועדון אקסקלוסיבי – חברי האגודה הימית זבולון בעבר ואולי גם בהווה.

הנרייטה דיאמונד הייתה גבירה יהודיה נכבדת ואמידה מן העיר הבריטית לידס, שבשנות השלושים של המאה העשרים החלה לתמוך ביוזמות לפיתוח הימאות העברית. איך זה קרה? האמת, זה לא לגמרי ברור. אבל עבור כמה מהדמויות היותר אזוטריות שפעלו לקידום "התחייה הימית" הייתה הנרייטה דיאמונד התגשמות של חלום, דמות נערצת שהופיעה משום מקום, קרן שפע שבאה לתרום בלי לקבל תמורה למפעלים הנשגבים שראו בחזונם. ותיכף נפרט מעט. אבל קודם משהו על תולדותיה של גברת דיאמונד.

חזנות וביזנס

הנרייטה דיאמונד ובנה השופט בטקס חנוכת 'בית הסירות' בירקון שנקרא על שמה, 1934. מתוך וויקיפדיה.

שמה המקורי, מספרת לנו וויקיפדיה, היה בקרמן, והיא הייתה ילידת פרנקפורט שבגרמניה. בשנת 1896, בהיותה בת 20, נישאה לסלומון סיגיסמונד, יליד אודסה. בקרמן קיבלה את שמו, הוסיפה עליו את השם דיאמונד, ושינתה את שמה הפרטי להנרייטה. נראה שכבר אז הייתה לה מודעות לענייני יח"צ. בשנות העשרים לחייהם עברו בני הזוג לחיות באנגליה. בעלה של בקרמן קיבל משרה של חזן בבית הכנסת של הקהילה היהודית בעיר לידס – קהילה קטנה  ופריפרית יחסית, אבל מאורגנת ומלוכדת. רוב חבריה היו עניים – כך רוב המהגרים היהודים לבריטניה דאז – ודוברי אידיש; עם זאת רבים מתוכם היו חדורי שאפתנות ורצון עז להתקדם ולהצליח במולדתם החדשה, האימפריה שהשמש לא שוקעת בה. חזנות הייתה אמנם משרה מכובדת אבל בקרמן, כעת הנרייטה דיאמונד, חדורה באותה אמביציה נמרצת וככל הנראה מידה ניכרת של כישרון וחריצות, פיתחה עסק שייצר מחוכים, אותו פריט לבוש ויקטוריאני מקולל שגרם לנשים להתעלף לעתים מחוסר חמצן. החנות הקטנה שניהלה הפכה למפעל וההצלחה לא אחרה לבוא. משפחתה של דיאמונד הפכה אמידה מאוד והנרייטה הייתה למובילה חברתית בקהילתה ודי מהר גם מחוצה לה. רוחות הציונות כבר נשבו בקרב יהודי אירופה ודיאמונד ייסדה את ארגון הנשים היהודית הראשון בבריטניה,"אגודת הנשים הציוניות של לידס" (Leeds Ladies Zionist Association) ואחר כך אגודה כלל-בריטית, שהפכה לארגון ויצו.

די מעט אפשר למצוא על אודות דמותה של דיאמונד, אבל הצילום שלה העלה בדעתי את הגברת בוקה, גיבורת הסדרה הקומית שנקראה בארץ "מה יגידו השכנים": אשה דומיננטית, קצת מטילת מורא, בעלת רצון עז להתחכך במעמדות הגבוהים בחברה הבריטית המרובדת. והיא הצליחה. בין ידידיה הקרובים נמנו כמה משועי הארץ, ברונים ואצילים אחרים.    

ועדת המים

איך מגיעים מכל אלה לנושאי ספנות וים? כמו כל נדבן, חיפשה לה דיאמונד נושאים ומטרות שבהם תוכל להתבלט ולהשאיר את חותמה; בשנת 1930 באה לבקר בארץ ישראל המנדטורית, ודי באקראי מצאה את שחיפשה. דיאמונד נכחה בארועי "יום הים" שבו הוצגו לראווה הישגי האגודות הימיות השונות שפעלו בארץ, במין פסטיבל עממי שכלל הרבה דגלים מתנופפים ותצוגות ימיות. האירוע הזה הותיר עליה מן הסתם רושם עז. היא ראתה נערים ארץ ישראליים חותרים בסירות, מניפים מפרשים ומדגלים דגלים. היא פגשה את מאיר גורביץ', שהקים עוד בראשית שנות העשרים את "ועדת המים", גוף עצמאי, נעדר הכרה רשמית, עתיר יוזמות שלא התממשו. גורביץ היה אחד מאותם פעילים בלתי נלאים בנושא חינוך ימי ומפעלים ימיים שונים; היא פגשה גם את המהנדס עמנואל טובים, איש ה"חבל הימי", גם הוא פעיל וותיק ונואם כריזמטי בכל אירוע ימי. שניהם היו קשורים לאגודה הימית זבולון, והנרייטה דיאמונד מצאה את ייעודה הפילנטרופי: הם העניקו לה מטרות ויעד, משנה אידיאולוגית סדורה ואת כל הכבוד הראוי.   

חדורת תחושת מטרה חזרה הנרייטה דיאמונד הביתה, והחלה לגייס – כסף ואנשים, במתכונת בריטית מוכרת של אגודות צדקה וגיוס כספים למען מטרות שונות. היא הפיקה כנסים וירידי התרמה ברחבי בריטניה ואירלנד, והקימה ועמדה בראש קרן תרומות עבור הקמת צי עברי בארץ ישראל בשם 'קרן זבולון' (Zebulun Fund). דיאמונד ייסדה כמפעל שנתי קבוע את 'בזאר פלשתינה', יריד למכירת חפצים למטרת תרומה שפעל במשך שנים לטובת התרחבות האגודה הימית זבולון בארץ. היא מונתה, או אולי מינתה את עצמה, לנשיאת זבולון העולמית.

דיאמונד הייתה מעורבת באפיזודה קטנה שבמהלכה הגיעה לבריטניה בדצמבר 1933 ספינת סוחר רעועה בפיקודו של אריה גרבנוב, עם צוות יהודי מארץ ישראל. בין שאר הרפתקאותיו שאף גרבנוב, חניך אגודת זבולון, להיות מפקדה של הספינה הראשונה שהניפה דגל ארץ-ישראלי, שלא היה קיים אז. וגרבנוב טרח וייצר אותו בעצמו, בלי לקבל אסמכתא כלשהי מן הרשויות. האנייה ובעיקר דיגלה גרמו התרגשות ניכרת אצל יהודי אנגליה, ומכיוון שבאחד העיתונים נכתב שהדגל הוא בן אלפיים שנה, הבין זאת מישהו כפשוטו, סבר שהוא עתיק ורב ערך וגנב אותו. גרבנוב היה כאמור חניך של זבולון, ודיאמונד סייעה להערך לביקורו ואף ניסתה לקדם את הרעיון שלו, לפיו הבריטים יכירו ב"צי עברי" נספח לצי הסוחר הבריטי. הניסיון נכשל, והספינה עמנואל אבדה זמן קצר אחר כך בדרכה ארצה – כתבנו על הפרשה הזאת בהרחבה בעבר, וחקר אותה לפרטיה רב חובל אברהם אריאל.

תקוות גדולות

שיאה של הפעילות של דיאמונד לטובת הימאות העברית המתחדשת התרחש קצת מאוחר יותר, לקראת אמצע שנות השלושים של המאה העשרים, תקופה שבה התרחשה גם מיני פריחה של הספנות בארץ ישראל המנדטורית, עם הקמתן של חברות כמו ״לויד ימי ארץ ישראלי״ ו״עתיד״. גורמים רבים עשו אז מאמץ ניכר לאייש את האוניות הללו בצוותים יהודים מארץ ישראל, וזה לא היה פשוט.

דיאמונד התגייסה כאמור בכל מאודה למען המטרה שהציבה לעצמה ועשתה זאת כפי שהיה נהוג בסביבה החברתית הבריטית שבה פעלה ושבתוכה שאפה להצטיין. ההון שלה לצד כישורי הנטוורקיג המרשימים שלה גייסו נכבדים ועשירים שהעניקו את שמם ותוארם כתומכים, תורמים ומעודדים. האגודה פירסמה חוברות, פמפמלטים ודוחו"ת שנתיים באנגלית מהודרת. בין שלל השמות המופיעים בהן יש כמה מוכרים – מהצד שלנו, דב הוז שנודע דווקא כאחד מחלוצי התעופה בארץ, רב חובל זאב הים, ישראל רוקח שהיה לימים ראש עיריית תל אביב, ואברהם קריניצי הקולגה מרמת גן. מהצד הבריטי הייתה נשיאות הכבוד של אחת מנשות האצולה המוכרות והנכבדות בבריטניה, המרקיזה מרדינג, פעילה נמרצת למען מטרות ושונות שזכתה להערכה ציבורית גדולה בעיקר בימי המלחמה, ועוד אדונים וגבירות – וגם לוסי בורכארד הזכורה לטוב, עוד אשה שרשמה פרק מרשים בהיסטוריה של הספנות בהקשר המקומי.

עלון של אגודת זבולון מ-1936. דיאמונד, משמאל, סוקרת מסדר של חניכי זבולון בחיפה.

לא כל התקוות שתלו בה התגשמו. מאיר גורביץ' שנזכר לעיל, בכתבה בעיתון ״דבר״ שסיכמה את מסכת הניסיונות והמאמצים שהנהיג, כותב באכזבה מסויימת על הבטחות שלא התממשו במלואן, בעיקר בכל האמור בהקמת בית ספר ימי שעליו חלם; ויחד עם זאת, אם קוראים את החוברות הנאות שהנפיקה אגודת זבולון העולמית בשנות השלושים, באנגלית מלכותית וברוב הדר, אי אפשר שלא להתרשם מרוחב הפעילות שבראשה עמדה הנרייטה דיאמונד ומהיקפה.

הנה דוגמה ליוזמה מעשית שלה להכשרת קציני ים מבני היישוב היהודי בארץ: "הנרייטה דיאמונד דיווחה עוד לאגודה כי במהלך הפלגתה על האונייה "תל אביב" מחיפה לטרייסט, דנה עם רב-החובל הנס רוזנטל בנושא ההכשרה הימית. הוא ציין בפניה כי יש מקומות לכעשרים מתמחים, בנוסף לצוות, והוא הציע לבעלי האוניה שתשמש גם כאוניית לימודים והעלויות יתחלקו בין הבעלים לבין אגודת זבולון. כרגע משרתים על האונייה 8 צעירים, וחברת הספנות מימנה באדיבותה את הכשרתם." נזכיר כי "תל אביב" הייתה אוניית נוסעים  איטלקית שבעליה כיוונו אל השוק היהודי והארץ ישראלי. גם רב החובל הירשפלד מהאונייה ״הר ציון״ הביע תמיכה באגודה ומטרותיה, וטיפח חניכים שלה על אונייתו.

בדו"ח השנתי של 1936 של האגודה נכתב על "סיור תעמולה" – היום אולי היינו אומרים "קמפיין" – שאותו סיכמה הנרייטה דיאמונד בהרצאה שנשאה במסגרת קבלת פנים שערכה לכבודה ידידתה, הרוזנת מרדינג, עם שובה מסיור בארץ ובאירופה. "במהלך סיורה של גברת דיאמונד באירופה בשם האגודה, ביקרה ונשאה הרצאות בערים דנציג, גדיניה, וורשה, קרקוב, לבוב, ביאליץ, קטוביץ ווינה. הרצאותיה התקבלו בהתלהבות רבה והנוכחות הערה בהן היא עדות למודעות הגוברת לחשיבות הרבה של בניית צי ימי מסחרי בדגל ארץ ישראלי." 

הרשימה הזאת בעצם מדכאת מאוד, משום שמדובר בקהילות יהודיות תוססות שנחרבו והיו לאפר בתקופת השואה. פעלתנותה של דיאמונד אולי הייתה יוצרת תנופה ומייסדת פעילות משמעותית יותר באיזה יקום מקביל שבו לא היו נאצים. בפועל, עם פרוץ המלחמה, כל הפעילות הזאת שבתה ונעלמה, באופן טבעי. מה שנותר בכל זאת לאנשי אגודת זבולון ולדיאמונד עצמה הייתה בעיקר הגאווה היתרה בחניכיה, שיצאו לשרת בחילות הים ובצי הסוחר של בנות הברית. הפמפלטים של זבולון העלו על נס את המשמעת, המוטיבציה והמקצועיות שאיפיינו את הימאים חניכי זבולון, ואשר לוו ברקורד מרשים של שירות מצויין בשירות ציי המלחמה וצי הסוחר של בנות הברית. כתבנו לא מכבר על אחד מבוגרי זבולון, רב החובל ציון צברי, שזכה לאותות הצטיינות על גבורתו בעת שירותו על אונייה אמריקאית בימי המלחמה.

 

בשנת 1949, לאחר קום המדינה, דיאמונד ״עשתה עלייה״, לפחות באופן רשמי. היא רכשה בית שזכה לכינוי ״וילה זבולון״ בנחלת יצחק על גבול תל אביב גבעתיים. מרכז חייה אמנם היה ונותר בבריטניה, אבל המשיכה להיות דמות  משמעותית בכל האמור בטיפוח האגודה הימית של זבולון. היא תרמה לאגודה את בניין "סי פלס" בבת ים, שבו כבר פעלה תחנת סירות גדולה של האגודה. בניינים הוקמו בנתניה ובערים נוספות במימונה. בשנת 1958 הלכה לעולמה, והובאה לקבורה בארץ, בבית העלמין בנחלת בנימין. היו לה ילדים מוצלחים, אחד שופט בבית המשפט העליון של בריטניה והשני בכיר במנהל הציבורי בבריטניה. ויקיפדיה מציינת שבנה המשיך בדרכה ותרם גם הוא לאגודת זבולון. אבל למרות הרצון הטוב שמה של הנרייטה דיאמונד אינו מוכר כיום במקומותינו וחבל. מישהו בדף הפייסבוק ״רחוב משלה״ אמנם כתב לא מכבר שצריך שיקראו רחוב על שמה. אין ספק שמוקירי הספנות בארץ צריכים להצטרף לקריאה.