אוניה עברית בדגל קפריסין
בכמה וכמה רשימות היסטוריות שפורסמו כאן הוזכרה האנייה הר ציון, שפעלה בחופינו בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. "הר ציון" תועדה רבות, ואף הונצחה על בול דואר, אבל בדרך כלל מסתפקים הכותבים עליה במידע יבש, שלא עושה צדק עם קורותיה הדרמטיות ועם פסיפס הדמויות המרתקות שפעלו על סיפונה. לפניכם סיפורה של האנייה, כולל כמה אפיזודות שעדיין לא ראו אור.
שני מתעדים חשובים של תולדות הספנות המוקדמת בארץ, רב-חובל זאב הים וצבי הרמן, כתבו על חברת הללויד הימי הפלסטינאי, או הארץ-ישראלי, כעל פרק חשוב במאמץ הימי של היישוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. דמות המפתח ביוזמה הזאת היה לזר ברקוביצי (לעתים הוא מוזכר כסתם ברקוביץ'), יהודי מרומניה שהחל את דרכו כסוכן אוניות והחליט להתפתח ולהפוך לבעל אוניות בקו שהכיר היטב. לא נותרו לנו הרבה עדויות על ברקוביצי, ואפילו תמונה שלו אין, אבל כנראה שהיה שועל ותיק ומנוסה בעסקי הספנות, קשוח למדי וערמומי, ורחוק מרחק רב מהתרבות הציונית החדשה שהלכה והתפתחה כאן בארץ, זאת שביסודותיה עקרונות לאומיים ולא פחות מכך סוציאליסטיים. הייתה כאן תאונה חזיתית פוטנציאלית, וזאת אכן התרחשה.
לזר ברקוביצי החל את דרכו כסוכן אוניות והחליט ולהפוך לבעל אוניות. לא נותרו לנו הרבה עדויות על ברקוביצי, ואפילו תמונה שלו אין, אבל כנראה שהיה שועל ותיק ומנוסה בעסקי הספנות, ורחוק מרחק רב מהתרבות הציונית החדשה והסוציאליסטית. הייתה כאן תאונה חזיתית פוטנציאלית, וזאת אכן התרחשה.
"ללויד ימי ארץ-ישראלי" היה בעצם עניין יהודי פנימי: ברקוביצי זיהה הזדמנות עיסקית – תנועה צומחת במהירות של נוסעים וסחורות מהים השחור לארץ במהלך שנות השלושים – והחל לנצל את קשריו ולחפש שותפים להקמתו של עוד "ללויד", מילה שעיטרה את תאריהן של עשרות חברות ספנות קטנות, ללא סיבה אמיתית פרט להילת העוצמה והיציבות שהעניק השם הספנותי העתיק. ברקוביצי ואחיו באו לארץ, וצירפו כמה שותפים (המהנדס עמנואל טובים; נסים משולם – סוכן אניות חיפאי, לימים ראש לשכת הספנות בשנים 1949-56; משה שלוש; עו"ד פרברשטיין), אבל השותף החשוב באמת היה איגנציו מסינה, יהודי איטלקי מגנואה ובעל חברת ספנות באותו שם. מן הסתם היה ברקוביצי סוכן של מסינה, ואולי הכירו בדרך אחרת, דרך רשת הקשרים הספנותית, או היהודית. מסינה, כאמור בעל אוניות מבוסס, מכר לו בשנת 1933 שתי אוניות, "פרוגרסו" ו"ריזווליו" (RISVEGLIO), בתנאים לא רעים ותמורת נתח בעלות. אלה הפכו ל"הר כרמל" ו"הר ציון", ופרטים רבים על האניות הללו קל למצוא היום ברשת.
לזר ברקוביצי הצהיר עם שותפיו הצהרת כוונות נרגשת בדבר היותה של החברה שהקים חלק בלתי נפרד מן התנועה הלאומית של העם היהודי. אולי אין זה נאה לפקפק בכנות הכוונות שלו, אבל כאמור קודם כל ומעל הכל היה ברקוביצי איש עסקים ממולח, שפעל בסביבה עיסקית מאתגרת, כפי שנהוג לומר היום. תחילת דרכה של החברה החדשה לא הייתה פיקניק.
אחיו של לזר ברקוביצי (שמו היה כנראה קלמן, אבל אין זה ודאי) איתר וגייס לשורות החברה החדשה את רב החובל אריך הירשפלד, שעל קורותיו כבר כתבנו כאן באריכות. הירשפלד, ששמח מאוד על ההזדמנות לחזור ולהפליג, הפך לאיש אמונם של האחים ברקוביצי. הוא המתין בחיפה לקבל את הפיקוד על האנייה ריזווליו, ששמה עמד להפוך להר ציון. האנייה לא הגיעה בזמן היעוד, ורק כעבור שלושה ימים הגיעה הידיעה שעלתה על שרטון באזור ה"דודקנס" שבים האגאי. ברקוביצי הטיל על הירשפלד לצאת אל האנייה. היא חולצה מהשרטון והועברה, לאחר תיקון מאולתר, למספנה בפיראוס. זה היה כמובן כאב ראש טכני ואדמיניסרטיבי רציני: הבעלות הייתה עדיין של המוכרים, ולדברי הירשפלד אלה רצו רק לצאת ידי חובה ולתקן את האנייה באופן רשלני. בכלל, לדבריו, הייתה עויינות ניכרת מצד הצוות האיטלקי: "כל חבר המלחים האיטלקיים היה חדור שנאה אלינו ועד הרגע האחרון ניסה לנהוג בסבוטז'ה", הוא כותב. הוא חשד שהתאונה עצמה נגרמה מזדון, או לפחות מרשלנות. הירשפלד פעל לדבריו תחת לחץ ניכר על מנת להחזיר את האנייה לכושר שייט, אבל הלחץ על בעלי החברה, ברקוביצי, היה כפול ומכופל: הוא כבר פירסם לוחות הפלגה ומכר כרטיסים, וכעת הושבתה האנייה. לכך נוספה תסבוכת ביורוקרטית בעניין דגלי האניות. בסופו של דבר נרשמה הר ציון בקפריסין, ורק זמן קצר לאחר מכן זכתה אחותה, הר כרמל, לרישום ארץ ישראלי ולרשות להניף דגל ארץ ישראלי, שנוצר במיוחד לשם כך – "דגל בריטי, עם עיגול לבן בתוכו ובתוך העיגול הכתובת "ארץ ישראל". אירוני אולי שדווקא האנייה אשר פורמלית הייתה רשומה תחת דגל המושבה הבריטית קפריסין זכתה ברבות הימים להופיע על בול דואר ישראלי.
קצינים חתיכים וזעם מרקסיסטי
לאחר חבלי הלידה הקשים החלה "הר ציון" להפליג בקו הסדיר מהארץ לקונסטנצה, לעתים דרך קפריסין. היא הייתה גם אניית דואר, מינוי רשמי של הרשויות. הירשפלד מתאר נסיעה אופינית של הר ציון: טעינה בקונסטנצה של עשרים קרונות עצים, מאתיים ראשי בקר חי, אלף עופות חיים, ומאה שלושים וחמישה נוסעים. הצוות כלל 54 איש. המטבח, חשוב לציין היה כשר, בהתחשב בקהל היעד. הירשפלד כותב שהאניות היו במצב טוב, אבל תקלות בדוודים פגעו לעתים בלוח ההפלגות הסדיר. החברה התחרתה באניות רומניות ופולניות (ראו מאמר על פולוניה) שזכו לסיבסוד ממשלתי, ומאמציה להכניס רווחים ולמשוך לקוחות היו כמעט נואשים. מצד אחד שיחקו פירסומי החברה על הרגש הלאומי, אבל בו בזמן הבטיחו לנוסעים הפוטנציאליים הפלגת מותרות נעימה מענגת. רב החובל הירשפלד גייס את נסיונו העשיר באוניות קרוז מפוארות וחוצות אוקיינוסים: הוא עמד על כך שתהיה תזמורת באנייה וטרח לספק בידור ושעשועים לנוסעים; הוא הקפיד שהקצינים וחלק מהצוות יהיו "גברים טובי רואי", ואין הכוונה לבעלי ראייה חדה אלא להפך, כאלה שנראים טוב, בעיקר במדים. "זה הקנה שם טוב לאנייה, כי מיד יכולתי לקבוע ששמונים וחמישה למאה מן הנוסעים היו נשים."
פירסומי החברה פרטו על הרגש הלאומי, אבל בו בזמן הבטיחו הפלגת מותרות מענגת. רב החובל גייס את נסיונו באוניות קרוז מפוארות וחוצות אוקיינוסים: הוא עמד על כך שתהיה תזמורת באנייה וטרח לספק בידור לנוסעים; הוא הקפיד שהקצינים וחלק מהצוות יהיו "גברים טובי רואי"
אבל למטבע הזה היו שני צדדים. הנה עדות – שטרם פורסמה – מתוך זכרונותיו של רב-חובל דב ברסלר, לימים טייס בחיל האוויר המלכותי ורב-חובל בכיר בצים, צרוף לא שכיח. ברקוביצי, הוא כותב, שילם שכר נמוך במיוחד – שלוש לירות לחודש, בלי שעות נוספות, שאותן נאלצו הימאים לעבוד בשפע. חברות אחרות שילמו שמונה לירות. אנשי הצוות היהודים זכו ל"סיבסוד" של לירה נוספת מטעם החבל הימי לישראל, שרצתה לעודד ימאות עברית. ברסלר כותב: "חלק מהמועסקים באניות היו צעירים יהודים שזו הייתה דרכם היחידה להגיע איך-שהוא לחופי ארץ ישראל ולהטמע שם, אך בבואם לארץ לא ניתן להם אפילו האישור הזמני לביקור בחוף…ברקוביצי ידי לנצל את המצב ולהעסיק אותם בתנאים מחפירים." ברסלר הצטרף לצוות ה"הר כרמל", אחותה של "הר ציון", כשליח מטעם איגוד הימאים הצעיר, במטרה לבחון את המצב מקרוב. כאמור, ההתנגשות בין איש העסקים האמיד לבין הפרולטריון המהפכני הזועם של חיפה האדומה היה רק עניין של זמן. על "הר כרמל" ראה ברסלר שחיתות, גניבה והתעמרות, ובעיקר הזנחה פושעת ואף השחתה של ציוד הצלה. "הלכתי למשרדו של מר ברקוביץ" הוא כותב, "והצעתי לו שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי: 'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."
ברסלר: "הצעתי לברקוביצי שיקח צוות ישראלי, ישלם להם שכר כנהוג ביתר החברות ואז ייפסקו הגניבות. על זאת הוא ענה לי: 'אישי הצעיר, זה כלל ידוע שימאים גונבים, זה חלק מהמשחק, מה אתה רוצה ממני?' ושלח אותי מעל פניו."
אבא חושי שלח ב-1939 מכתב זועם ומאיים אל ברקוביצי: "אתם דורשים מסיקים בעלי ניסיון ורוצים לשלם להם שכר של 4 וחצי לא"י לחודש, נמוך יותר משכרם של היוונים…עמדתכם היא סתירה לכל הכרזותיכם על העקרונות של שמירה עבודה עברית…לתשובתכם נחכה עד יום ד'." נראה שהוא עדיין ממתין.
ברקוביצי רצה את תמיכת הגופים הממסדיים של המדינה שבדרך, כמו הסוכנות היהודית, בין השאר כיוון שהתכוון לגייס הון ע"י הפצת מניות, בברכת המוסדות הלאומיים. לכן הצהיר חזור והצהר על עקרונות החברה, מעין סעיפי מניית זהב: דגל ארץ ישראלי, עבודה עברית, מניות בידי יהודים ושמירה על קו קבוע לארץ. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. אבא חושי, מטעם מועצת פועלי חיפה, שלח ב-1939 מכתב זועם ומאיים אל ברקוביצי: "אנו יודעים היטב מה מצב העבודה העברית ב"הר כרמל" ומהו המצב היום ב"הר ציון" ומחובתנו לא רק להטיף לכם מוסר…אתם דורשים מסיקים בעלי ניסיון ורוצים לשלם להם שכר של 4 וחצי לא"י לחודש, נמוך יותר משכרם של היוונים…עמדתכם היא סתירה לכל הכרזותיכם על העקרונות של שמירה עבודה עברית." הוא מציב אולטימטום – לקבל לעבודה את הימאים היהודים. "בתשובתכם תלויה התנהגותנו להבא. לתשובתכם נחכה עד יום ד' 8.2 ש.ז." נראה שהוא עדיין ממתין.
לטובתו של ברקוביצי שיחקה העובדה שהביקוש לעבוד על האנייה היה גדול, ולא אחת מטעמים אידיאולוגיים לא פחות. כך כותב אחד מאנשי הצוות, יצחק גסנר, שהיה אז בן 16: "כבוגר תנועת "זבולון" שהכשירה נוער לימאות עברית הייתה לי הזכות להיות ימאי באוניה העברית הראשונה הר ציון – אוניה שכמותה לא הייתה לפניה: לבנה בעלת 2 תרנים גבוהים. אורכה 150 מטר רוחבה 15 מטר בעלת 3 סיפונים, שני סיפונים לנוסעים, הסיפון השלישי למשא. משקלה 5000 טון וכולה אומרת הוד והדר! האוניה הפליגה בקו חיפה- קפריסין- איסטנבול- ורנה- קונסטנצה. (עבדתי כ) עוזר למסיק בחדר המכונות כי באותם זמנים האוניות היו מונעות ע"י מנועי קיטור. בחדר המכונות חום אימים, עבודה קשה ומתישה, אבל הייתי מאושר כי הייתי ימאי עברי ועבדתי באוניה העברית הראשונה!" גם הירשפלד מתפייט: "הצליח הדבר בידי להרכיב חבר מלחים יהודי טהור שהוכשר לכך כהלכה ונתקשר לאנייתו קשר הדוק ואיתן. כל אחד מהם מילא את חובתו מתוך שביעות רצון מלאה, שאים למצוא דוגמתה כמעט בכל העולם כולו. כאישור לכך שמשה לנו החיבה הרבה שרחשו כל הנוסעים להר ציון."
ואכן, מצד יחסי הציבור זכתה הר ציון לחיבה גדולה, והתכבדה להיות האניה הראשונה בנמל תל-אביב החדש, אלמלא מנעה ממנה סערה להתקרב לחוף.
פרוץ מלחמת העולם השנייה שינה את כללי המשחק. הר ציון הטעינה אשלג בשקים ויעד היה נמל ניופורט הסמוך לבריסטול. הירשפלד, שפיקד עליה כשש שנים, נאלץ לעזוב את האנייה, שכן הממשלה הבריטית קבעה שרק רבי-חובלים ואלחוטאים בריטיים יורשו להפליג באניות בדגל בריטי. הצוות הזר נטש, וכעת נאלץ ברקוביצי לפנות לאיגוד הימאים העברי ולבקש כוח אדם. הוא הבטיח שכר לפי תנאי איגוד הימאים הבריטי. "זכרנו לו את שנות העושק," כותב ברסלר, והאיגוד דרש עבור ההפלגה הראשונה שכר כפול. ברקוביצי, כותב ברסלר, "לא היה טיפש. מה שאנחנו דרשנו היה 'מזון לתרנגולות' כפי שנהוג לומר, לעומת הרווחים העצומים שהוא יקבל כדמי הובלה ימית שהאמירו שחקים לאחר פרוץ המלחמה." לא בקלות בלע ברקוביצי את העלבון.
תותחים ודגלים
עם פרוץ המלחמה מסתיים המאבק המעמדי ומתחיל מאבק אחר, קטלני בהרבה.
אבל מכאן והלאה מסתיים המאבק המעמדי ומתחיל מאבק אחר, קטלני בהרבה. ברסלר ממשיך את תיאור ההפלגה לאנגליה בימי המלחמה: בהגיעם לגיברלטר התברר להם שהם חייבים להמשיך ללא שיירה וללא ליווי של הצי המלכותי. רב החובל, איש ניו זילנד מן הוותיקים שגוייס עם פרוץ המלחמה לצי הסוחר, בחר להפליג סמוך לחופי ספרד ופורטוגל הנייטרליות, ולהמשיך "לגרד" את חופי ביסקאייה עד התעלה האנגלית כדי להמנע מיציאה לים הפתוח והאיום של הצי הגרמני. את זאת עשה במזג אוויר קשה וערפילי, עם ציוד ניווט מימי נלסון, ללא מכ"ם, שטרם הומצא אז. במבט לאחור, אומר ברסלר, היה להם יותר מזל משכל. הם הצליחו להגיע לבריסטול, וכאן עלו למספנה, "אחרי שנים של תחזוקה לקויה והזנחה פושעת". כן, ברסלר אינו מקל בשיפוטו את בעליה ומפקדיה הקודמים של הר ציון.
במספנה הותקן על הר ציון תותח נגד צוללות, ושני תותחנים הצטרפו לצוות. הר ציון יצאה הימה מנמל קרדיף בראש שיירה של שבע אניות. התקשורת נעשתה, כמו בימי נלסון, באמצעות דגלי קוד צבעוניים. השיירה הקטנה הצטרפה לשיירה גדולה יותר של כחמישים אניות שהפליגה דרום- מערבה. ברסלר מתאר אפיזודה שבה נקרע החבל שעליו הונפו הדגלים, מה ששיבש את התקשורת בין אניות השיירה, וכאשר התנדב לטפס ברוח ובטלטולים אל ראש התורן ולהוריד את החבל הסורר, זכה לתודה שגבלה בהערצה מצד הקצינים הבריטיים. השיירה הענקית המשיכה לנוע, בליווי אניות צי שהטילו מדי פעם פצצות עומק. בשלה מסויים קיבלה הר ציון הוראה להיפרד מהשיירה ולהפליג לליסבון. ליסבון הנייטרלית הייתה הפוגה נפלאה לצוות, שבילה שם כמיטב המסורת הימית. דב ברסלר מונה שם לקצין שלישי בפועל, שכן הקצין המקורי סבל מדלקת תוספתן ונותר בבית חולים.
ברסלר ערך עוד מספר הפלגות קצרות, שעה שמלחמת הצוללות הגרמניות נגד צי הסוחר של בנות הברית נכנסה להילוך גבוה. בנמל גרייבסנד שעל התמזה הצטרפה לאנייה קצינת המכונה מרי דרמונד (ראה מסגרת). ברסלר מתאר את המעבר החד מבילוי בנמלים שאימי המלחמה טרם הגיעו אליהם, אל היציאה לים השבו אורב צי הצוללות הגרמני: "קשה להסביר את החדות הנפשית שבה אתה עובר מכוננות לקראת הגרוע ביותר בתנאי מלחמה בעיר נמל בריטית, אל החופש וההוללות בעיר נמל בארץ נייטרלית ואחר כך חוזר למשטר חירום של כלי שייט במים ממוקשים וסכנת הפצצות מהאוויר." כשעגנה הר ציון סמוך לעיר מרגייט בדרום בריטניה הטילו מטוסים גרמניים מוקשי עומק מגנטיים בשעות הלילה. עם בוקר הצטוו האניות להרים עוגן, ולשוט במהירות מינימלית. מאחורי הר-ציון ובצמוד אליה שטה אניה פולנית. נשמע פיצוץ אדיר, והאניה הפולנית התרוממה, התבקעה ושקעה במהירות עצומה: ברסלר סבור שלא היו הרבה ניצולים, אבל בכך טיפלו כלי שייט יעודיים שהיו בסביבה. השיירה התארגנה ויצאה שוב דרומה. חציית מיצר גיברלטר הייתה הקלה עצומה, כי המלחמה טרם הגיעה באותה עת אל הים התיכון. הר ציון הגיעה לחיפה, וכאן ירד ממנה ברסלר. גם יצחק גסלר, שאמו החביאה מפניו את הדרכון שלו כדי למנוע ממנו לעלות האנייה, נותר בחוף. די מהר התברר עד כמה שיחק להם מזלם.
בסוף אוגוסט 1940 טורפדה הר ציון על ידי צוללת גרמנית שכינויה 38-U, בפיקודו של Heinrich Liebe. היא הייתה אז בדרכה מליברפול לנמל סוואנה בארה"ב, מה שמעיד על כך שהאנייה הישנה, שעד אז שימשה בעיקר בקווים קצרים יותר, נמצאה מתאימה גם לחצות את האטלנטי. לא הרבה ידוע על נסיבות טביעתה: האירועים הללו היו כל כך שכיחים בימי המלחמה, עד שפרט לפרטים היבשים נודע רק מעט. נראה שמזג האוויר היה סוער מאוד, סירת הצלה שהורדה למים התהפכה, והימאים שנאחזו בה נכנעו לחשיפה ולקור. כולם פרט לאחד, יווני קפריסאי, ששרד שעות ארוכות בים הסוער ונאסף על ידי משחתת בריטית. כאן בארץ הייתה הידיעה בכל זאת מרעישה קצת יותר. 17 מהנספים היו בני היישוב הקטן בארץ, והימים רק ימיה הראשונים של המלחמה. מצורף כאן המכתב הנורא שקיבלו בני המשפחות של הנספים; שוב צריך לזכור שמדובר בימי המלחמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה. רב החובל הירשפלד התאבל על חבריו לצוות שאבדו, וציין במיוחד את וולף, מכונאי מוכשר ששירת עמו על הר ציון מיומה הראשון. וברקוביצי? הוא פינה את הבמה, ונמוג מבין דפי ההיסטוריה. שתי אוניותיו המגוייסות אבדו, והחברה שלו נסגרה ולא חזרה לפעול. לא עלה בידי למצוא את המשך קורותיו, אם כי הוא נזכר במקום אחד כיו"ר התאחדות עולי רומניה בשנות הארבעים.
ויקטוריה דרמונד על הר ציון
|
|
אותו הים 