לוסיטניה

_{פורסם ב״המטען״ יולי 2020}

במהלך משבר הקורונה עלו לכותרות לזמן קצר הנוסעים חסרי המזל של אניות הקרוזים, המכונות לעיתים ״אניות תענוגות״ – שהפכו באחת מגן עדן לגיהנום קטן ומבודד. הכל כמובן יחסי: בגיהנום הזה מיזוג האוויר פעל היטב, אבל בכל זאת זה היה לא נעים. הרי מדובר על אוכלוסייה בסיכון, בגלל הגיל, אמנם בדרך כלל אמידה ועתירת משאבים. אם נחזור לרגע 105 שנים לאחור, לתור הזהב של אמות-אמותיהן של האניות הללו, נמצא שם דמוגרפיה שונה למדי וטרגדיות מסוג אחר. טיטאניק מוכרת לכל, אבל נעסוק הפעם בלוסיטניה, אניית הדואר המלכותי שירדה למצולות בחודש מאי של שנת 1915, עם 1198 קורבנות, בהם תינוקות וילדים. 

אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהסיפור האמיתי של לוסיטניה התחיל רק אחרי שטבעה, נמשך לאורך יותר ממאה שנה, עם פיתולי עלילה רבים ומפתיעים – וטרם נחתם.

בעת התרחשותו, ושנים רבות לאחר מכן, היה אסון הלוסיטניה אירוע בעל ממדים מיתולוגיים, צרוב בתודעה הקולקטיבית לא פחות, ואולי יותר, מאסון הטיטאניק, שהתרחש כמה שנים קודם, ב-1912. בחלוף העשורים אולי נדחקה הלוסיטניה לשוליים ונשכחה קצת, אבל רבים הם המשוגעים לדבר הממשיכים והופכים בסיפור, מגלים נסתרות וחושפים פרשיות נעלמות הקשורות לטביעה. ב-7 במאי ציינו, כמו בכל שנה, את תאריך הטביעה.  

הפרטים העיקריים גלויים ומוכרים – לוסיטניה הייתה אניית קו גדולה ומפוארת של חברת הספנות קונרד, שפעלה לצד דומות לה בקווים שחצו את האטלנטי והובילו נוסעים ומהגרים בין אירופה לאמריקה. לוסיטניה הייתה בין המהירות שבהן – מחזיקת ״הסרט הכחול (״Blue Riband״), כלומר שיאנית חציית האטלנטי. זמני החצייה מפתיעים גם במונחי ימינו: לוסיטניה הייתה הראשונה שחצתה את האוקיינוס בפחות מחמישה ימים והשיגה שיא מהירות של כ-24 קשר.

לצד אחותה מאוריטניה הייתה לוסיטניה הראשונה שעברה את סף ה-30,000 טון קיבולת, ומכיוון שאניות הנוסעים הגדולות היו פאר הטכנולוגיה דאז, היה להן פרופיל תקשורתי גבוה והן עמדו במרכז תשומת הלב הציבורית. כדי להמחיש לאורחים שבאו לטקס ההשקה את גודלה, הניחו להם לנסוע במכוניות דרך ארובות האוניה, שהיו מונחות על הרציף טרם הרכבתן על הגוף. הלוסיטניה הייתה האונייה המהירה והגדולה ביותר בעת השקתה, והראשונה בעלת ארבעה מדחפים שהופעלו ע"י טורבינות. 200 אלף איש זרמו לרציף בו עגנה כדי להתבונן בעליית הנוסעים ובהכנות להפלגת הבכורה. קצת אחר כך הושקה האוניה האחות, מאוריטניה, ובשמונה השנים הבאות התחרו שתי האוניות ביניהן וגברו מדי פעם האחת על רעותה; שתיהן היו מוקד להערצה, וזכו לשמות חיבה: לוסי ומאורי. אנשים קראו לילדים שנולדו על שמן.

לוסיטניה מגיעה לראשונה לניו-יורק. מקור כאן

האנייה הלכה מחיל אל חיל, שברה שיאי מהירות ופופולריות, ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. צריך לומר שמראשיתו של דבר היו האניות הללו חלק מהסכסוך המתפתח בין גרמניה לבריטניה. הממשלה הבריטית הייתה מעורבת בבנייתן, כתגובה להתעצמות הכוח הימי של גרמניה והצלחתן של אניות הנוסעים המתקדמות שלה. לא פלא אם כן שכאשר פרצה המלחמה בפועל הפכה לוסיטניה למטרה איכותית. האסון הכה ב-7 במאי 1915 אחר הצהרים, סמוך לחופי אירלנד. הצוללת הגרמנית  U-20 שיגרה אליה טורפדו יחיד, ולוסיטניה שקעה תוך 18 דקות, לוקחת עמה למצולות 1198 קורבנות.

דווקא לאחר טביעתה הפכה לוסיטניה לנשק אדיר, שהכריע במידה רבה את גורל המלחמה: את ההלם הציבורי בבריטניה ובארה״ב אפשר להשוות בלי הצטנעות לפרל-הרבור (הוא דחף את ארה״ב להיכנס למלחמה – אמנם התהליך ארך כשנתיים)  והאפקט התעמולתי והפסיכולוגי של האירוע היה עצום. הפולמוס על מה קרה בדיוק נמשך יותר ממאה שנה.

פשע מלחמה או à la guerre comme à la guerre ?

הטביעה, שתיאורים מפורטים שלה אפשר למצוא בעשרות מקורות באינטרנט, הייתה מחרידה במיוחד. המהירות העצומה שבה ירדה לוסיטניה למצולות לא הותירה סיכוי לנטישה מסודרת. סיפורים קורעי לב של ניצולים הציפו את העיתונות, והעובדה שאילי-הון וסלבריטאים נודעים, כמו המיליונר אלפרד ונדרבילט, נספו באסון, לצד פעוטות ותינוקות, רק הוסיפה אש לבערה.    

הזעקה שהקימו הבריטים והאמריקאים – יותר מ-120 מהנספים היו אמריקאים – והאפקט התודעתי של הטביעה היו כה דרמטיים, עד שהגרמנים חשו מחויבים לתרץ את הפגיעה: הם טענו שהאנייה נשאה מטען סודי של תחמושת ולכן הייתה מטרה לגיטימית. יותר מכך, השגרירות הגרמנית בארה״ב הזהירה מראש את הנוסעים שהם נכנסים לאזור מלחמה ונמצאים בסכנה. בצד השני של המתרס הכחישו בתוקף את הטענות והציגו את הגרמנים כמפלצות שפגעו באנייה אזרחית תמימה וחסרת מגן.

הויכוח בעצם לא הסתיים עד שנת 2012, אז הכריזו  חוקרים מהמעבדה הלאומית ״לורנס ליברמור״ שקול נפץ שני, שעל פי עדים נשמע לאחר פגיעת הטורפדו, לא נבע, כפי שטענו הגרמנים, מפיצוץ מטען תחמושת, אלא  מפיצוץ דוד קיטור. הטורפדו הבודד שירתה הצוללת הגרמנית הספיק לחסל את לוסיטניה ולהדגים את כוח ההרס העצום של ״עדת הזאבים״, צי הצוללות הגרמני. בפועל, האנייה אכן נשאה מטען תחמושת, אבל בעיקר כדורים לנשק קל. הוא לא תרם לטביעה וככל הנראה לא היווה עילה להתקפה.

בזמן אמת, הפכה הלוסיטניה למקדמת גיוס ראשונה במעלה. כל בחור וטוב נקרא לנשק כדי לנקום את נקמת הלוסיטניה. משרדי התעמולה תבעו ״לזכור את הלוסיטניה״ ולעולם לא לשכוח. התעמולה פנתה אל הרגשות הנעלים ביותר של קהל היעד – הצער על מותם של עוללים חסרי ישע – וגם אל הרגשות הגסים ביותר, עם קריאות גזעניות במופגן לחסל כל ״הוני״ באשר הוא שם. 

למלחמת התעמולה הזאת יש אפילו פן מקומי, אם כי אין בידינו ראיות חד משמעיות לכך. רב החובל אריך הירשפלד, איש צי יהודי-גרמני ולימים מחלוצי הספנות בארץ, פעל ככל הנראה כסוכן גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. לטענת חוקר אחד, הירשפלד היה הסוכן שסיפק לפיקוד הגרמני ולממשלה הגרמנית ראיות לכך שהלוסיטניה אכן נשאה נשק, כך שיוכלו להשתמש באמתלה הזאת להצדקת הפעולה, כפי שאכן עשו שוב ושוב. האם היה הירשפלד מעורב? מכיוון שהוא הכחיש בפומבי שהיה אי פעם סוכן גרמני, נותרנו ללא ראיות חותכות – אבל האמריקאים היו כנראה משוכנעים בכך: הוא עבד בניו יורק עם הנספח הימי הגרמני בוושינגטון, והמודיעין האמריקאי עקב אחריו, בגלל היותו מומחה בתחום המיקוש הימי; על פי מסמכי מודיעין שנחשפו – האמריקאים סברו (בצדק או לא) שהוא במידה רבה היה אחראי ישיר לטביעתה של לוזיטניה – לא פחות! ואולם, כפי שכתבנו כבר במאמר שהוקדש לו (״ימיו הסוערים של קפטן הירשפלד״) לא נרשיע את האיש ללא ראיות.

הדי האירוע הגיעו לכל מקום, גם לעיתונות העברית שהייתה אז בחיתוליה. אולי מפתיע שהעיתון ״חירות״ נתן ביטוי נרחב בעיקר לצד הגרמני, וציטט בהרחבה את העיתונות גרמנית התוקפת את הצד הבריטי-אמריקאי:

״כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.

ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“

תיאוריות הקונספירציה

כמו כל אירוע מכונן, גם טביעת הלוסיטניה אפופה תיאוריות קונספירציה, משכנעות יותר או פחות. סדרה שלמה של תיאוריות כאלה טוענת שהבריטים רצו בהטבעתה ואפילו פעלו לקדם את האסון, כדי להשיג בדיוק מה שאכן הושג, כניסת ארה״ב למלחמת העולם הראשונה. הראיות לכאורה רבות ומגוונות. אחת התיאוריות הוצגה בספר שתורגם לא מכבר לעברית, ״שובל המוות״ של אריק לארסון, הטוען ש״חדר 40״, אגף מודיעין בריטי סודי, פענח את התשדורות הגרמניות (כפי שנעשה בפועל במלחמת העולם השנייה) וידע על המתקפה הצפויה, אבל נמנע מלהזהיר את לוסיטניה. מסתבר שעד עצם היום הזה יש מסמכים הקשורים לאירוע – תשדורות של האדמירליות עם האנייה – שנותרו חסויים.

תיאוריות אחרות טוענות שהאנייה נשאה כמות לא מוצהרת וגדולה מאוד של תחמושת. יש טענות שבמהלך מלחמת העולם השנייה, שנים רבות לאחר האירוע, טרח הצי הבריטי להטיל כמות אדירה של פצצות עומק על גוויית הלוסיטניה שבמעמקים, מן הסתם על מנת להסתיר ראיות כלשהן.

לשברי האנייה המונחים בעומק 93 מטר יש בעלים: גרג במיס, שרכש אותה לפני שנים מבעליה הקודמים תמורת מחיר סימלי, אבל הוציא מיליונים על מאבקים משפטיים כדי לממש את זכותו עליה. אגב, בניגוד לטיטאניק שנשמרה היטב בעומק כ-3700 מטר, לוסיטניה הטרופה במצב גרוע ועל סף התפוררות. יש הרוצים להפוך אותה לאתר מורשת עולמית, והממשלה האירית הכריזה על שברי האנייה כעל אתר מורשת לאומי, ורצתה לאסור על במיס לצלול אליה. בסופו של הליך משפטי ארוך ניתנה הרשאה לצלול אל האונייה ולהוציא ממנה חפצים. השלל עד כה היה מועט ולא מרשים. עם זאת יש טענות לפיהן ציורים קלאסיים רבי ערך של רמברנדט ואחרים, בבעלותו של אספן בשם יו ליין, נשמרו בעומק הים בתוך ארגזי עופרת. במיס ממשיך לדווח מדי פעם על תכניותיו לעתיד הלוסיטניה ולקדם תיאוריות קונספירציה נוספות. נראה שהסיפור שלה טרם נחתם.

המסע האחרון של פונג סו

פורסם ב״המטען״, יוני 2020

נרחיק הפעם את עדותנו לסיפור שאינו מכאן (אירופה ואמריקה) ואינו מעכשיו (התרחש לפני כמעט עשרים שנה; לפני הקורונה). פודקסט, ובעברית הֶסְכֵּת, מאוסטרליה, שלכד את תשומת לבו של האיש המכונה ״המטען״, החזיר לתשומת הלב הציבורית פרשייה ותיקה ומורכבת שהגיעה לזמן קצר לכותרות ונעלמה – פרשת האנייה פונג סו.

חברת ספנות צפון קוריאנית?

בלב הפרשה עומדת אוניית משא ישנה שנבנתה במקור ביפן ותוכננה להובלת בולי עץ, מן הסתם מאפריקה ליפן, סחר פורח באותם ימים. אורכה היה כ-100 מטר והמעמס שלה 3,743 טון. האנייה נרשמה, אם אפשר לקרוא לזה כך, כשייכת לחברת ספנות פרטית שמושבה בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה. ההגדרה הזאת לבדה די בה להדליק נורות אדומות, כי אין חיה כזאת, חברה פרטית בצפון קוריאה. כל הפעילות הכלכלית שייכת למפלגה ולשושלת של משפחת קים. אי אז ב-2003 הגיעה האנייה המסתורית הזאת לחופי אוסטרליה, הרחק הרחק מנתיבי הסחר הרגילים. מדוע, ומה עלה בגורלה, על כך בתקציר שלפניכם, שהוא ניסיון לבור את הבר מתוך אינספור עובדות ופרשיות נלוות ופיתולי עלילה רבים.

ראשית הפרשה במבצע משטרתי, יבשתי לגמרי, של מעקב אחר חשודים בסחר בסמים. מידע שהגיע למשטרה האוסטרלית הביא למבצע של האזנה ומעקב אחר שלושה גברים מאסיה. המשטרה קיוותה לסכל הברחת סמים גדולה, אולם לא היה להם מושג מנין יגיעו הסמים ולאן יגיעו. הגברים עשו דרכם במכונית לעיירה נידחת בשם בוגלי קריק (Boggaley Creek). קשה להדגיש ולבאר עד כמה המילה ״נידחת״ לא מתקרבת אפילו לתיאור הולם של העיירונת הזאת. קשה למצוא אותה בגוגל. היא נמצאת כ-150 ק״מ דרומית למלבורן, מעל מיצר באס, המפריד בין אוסטרליה לטסמניה. מול העיירה המנומנמת שאליה הגיעו שלושת הנעקבים, הופיעה אניית המשא הישנה, קרובה מאוד לחוף, ואז הפליגה לאיטה הלוך ושוב במשך כמה ימים, מטלטלת בים סוער, לעיני כמה תושבים אדישים למדי.

המעקב המשטרתי בעקבות החשודים נמשך ימים, ובראשיתו של דבר השוטרים כלל לא קישרו בין האונייה לחשודים שבחוף. באחד הלילות – עדיין בסערה קשה – הורידה האנייה סירת גומי עם שני אנשים ומטען של כ-125 קילוגרם הרואין, שה-״street value״ שלו, כלומר ערכו לסוחרי הסמים, הוערך ב-160 מיליון דולר. במאמר מוסגר נזכיר סרט אירי חביב, ״שומר חוק״ (The Guard) העוסק בפרשה דומה של הברחת סמים, ובה הגיבור, השחקן האירי ברנדן גליסון, המשחק שוטר פרובינציאלי, מטיל ספק בסכומים האדירים הנזרקים לאוויר כדי רק להאדיר את המשטרה. המבצע בבוגלי קריק נתקל בקשיים בשל הסערה הקיצונית: הסירה התהפכה, אחד מנוסעיה טבע והשני הגיע בקושי לחוף, עם חלק מההרואין. 50 ק״ג נאספו על ידי השלושה שבחוף, ואלה נתפסו כמעט מיד על ידי השוטרים. האדם השני שהיה בסירה הסתתר על החוף עם ציוד הישרדות וחלק מההרואין, שאותו הסתיר. לחזור לא לאנייה לא יכול היה. כעבור יומיים נלכד על ידי השוטרים, וברשותו חפיץ נדיר לשנת 2003, GPS. בעזרתו הגיעו השוטרים להרואין שהחביא, לצד דרכונים וציוד נוסף.

המשטרה האוסטרלית, ולצורך העניין גם חיל הים האוסטרלי והכוחות מיוחדים שלו, מצטיירים כאן ממש בהתאם לסטראוטיפים שיש לכולנו על האוסטרלים: אנשים נינוחים עד אדישים, שקשה להוציאם משלוותם, לא מאוד חדים וזריזים ולא מורגלים במצבי חירום. אפשר בכלל לדמיין מצב שבו אנייה אלמונית תסתובב לה ימים מול חוף נחשולים או פלמ״חים מבלי שיוזנקו אליה השייטת, הסיירת, המשטרה, זק״א והרבנות הצבאית בליווי כל ערוצי התקשורת, ומבלי שיוקמו חמ״ל עם מל״ל ועוד ראשי-תיבות מסתוריים כדי לרכז את המאמץ ולהשתלט עליה? מצד שני, אורך החוף האוסטרלי הוא 25,760  ק״מ בהשוואה לפחות מ-300 אצלנו.

האוסטרלים עשו הכל בקצב אוסטרלי. כאשר, בשלב מאוחר יחסית, החלה הפונג-סו לנוע בהחלטיות לכיוון ניו זילנד ולהתרחק מנקודת האירוע – כלומר נואשו מהסיכוי שהאנשים שירדו לחוף יחזרו – יצאה בעקבותיה סירת משטרה מטסמניה. בים קשה מאוד המשיכו אנשי השיטור הימי במרדף, שכן החוק הבינלאומי קובע כי ניתן לעצור כלי שייט גם מחוץ למים הטריטוריאליים, בתנאי שהדבר נעשה תוך כדי מרדף רצוף. האוסטרלים בהחלט מקפידים על קלה כחמורה בעניין נהלים וחוקים, כפי שנראה גם בהמשך. הוזנקה פריגטה של הצי המלכותי האוסטרלי (הם עדיין איכשהו בחבר העמים הבריטי, מסתבר, ואוהבים את המלכה) ומסוק ובו כוח קומנדו אוסטרלי השתלט על האוניה הצפון קוריאנית. כאן התרחשה ההתנגשות הבין תרבותית במלוא עוזה, והאוסטרלים התחילו להבין עם מי יש להם עסק.

המנהיג האהוב

רב-החובל הצפון קוריאני, מאסטר סאן, שבהמשך זכה לשבחים על היותו איש מקצוע מצויין, מתון וטוב מזג ובעל השפעה טובה על אנשיו, קיבל ככל הנראה התקף לב קל בעת הפשיטה. האוסטרלים לקחו אותו לגשר כדי לקבל טיפול ראשוני מידי החובש הצבאי. מתברר שאנשי הצוות, שהופרדו ממנו ולא ידעו מילה אנגלית, הניחו, באופן טבעי לחלוטין, שהאוסטרלים לקחו אותו על מנת לחסל אותו בירייה, פשוט כי אלה הנהלים במקום שממנו באו.

קצת אחר כך, כשערכו חיפוש בתאים ועל אנשי הצוות במטרה למצוא סמים או עדויות להברחה – כל ראייה כמובן הושמדה בקפדנות רבה בשלושת ימי המרדף האיטי – התרחש עוד מחזה מוזר. לכל איש צוות הייתה סיכת-דש עם דיוקנו של ״המנהיג האהוב״ של צפון-קוריאה, קים ג׳ונג איל (אביו של הקים הנוכחי.) הסיכות נלקחו מהם והונחו כלאחר יד על השולחן. אנשי הצוות הנרעשים כמעט יצאו מדעתם: הסיכות הונחו עם הפנים כלפי מטה, השפלה איומה וכמובן מסכנת חיים בצפון קוריאה. לקח לאוסטרלים זמן להבין את הרגישות המיוחדת של הצוות, תוצר של האינדוקטרינציה הקטלנית של המשטר.

מחיצות של שפה ותרבות הוסיפו לחצוץ בין האוסטרלים לקוריאנים לאורך כל חקירת הפרשה. בעמדת האלחוט המיושנת של הפונג סו ניצב מכשיר שפלט אותות מורס ללא הרף. איש צי אוסטרלי ותיק, שעדיין זכר משהו מימיו כאלחוטאי עשרות שנים קודם לכן, התבקש לנסות לפענח מה שודר: לשווא. פתק אחד מחדר האלחוט פוענח: ״האויב תוקף את האונייה״, מסר אחרון המעיד על האופן בו תפסו את עצמם הקוריאנים – חיילים בקרב. לצוות עצמו היו שלושה ימים לשנן את סיפור הכיסוי שלהם, בהנחייתו של הפוליטרוק, אותו פטנט סובייטי ישן – איש מפלגה הנמצא בכל מקום שבו מקובצים יותר משלושה או ארבעה צפון קוריאנים. הפוליטרוק, או הקצין הפוליטי, משליט משמעת מפלגתית ומאיים בעצם נוכחותו על חייו של כל איש צוות שיחרוג מההוראות. כתוצאה מכך, אנשי הצוות לא ידעו, לא שמעו ולא ראו דבר שקשור להברחת סמים או לסירת גומי עמוסה שהורדה לחוף, או אפילו על שני אנשי צוות נעדרים, שאחד מהם כזכור טבע. לאנייה היה דגל נוחות של איי טובאלו, שאליו הועברה במהלך המסע דרומה. הסיפור שלהם היה: תקלה במנוע ומזג אוויר סוער אילצו את האנייה להישאר כמה ימים באזור. הם לא יודעים דבר וחצי דבר מעבר לכך. הסיפור הזה החזיק מעמד לאורך חודשים ושנים.

האנייה נגררה לנמל סידני ואנשי צוותה נכלאו בבתי מעצר אוסטרליים והועמדו למשפט. זה היה הליך משפטי  מוזר, בלשון המעטה. למערכת החקירה והמשפט האוסטרלית חסרו כלים להתמודד עם השתיקה, ההכחשה המוחלטת, העדר תיעוד והעדר תגובות מהרשויות של צפון קוריאה או השגרירות שלה. כל אלה היו חומה שקשה היה לעבור. הסנגורים הפרובינציאליים שמונו להתמודד מול התובעים האוסטרלים מהבירה עשו את עבודתם היטב: אי אפשר היה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שאנשי הצוות של האנייה, כולל הקצין הפוליטי, היו מעורבים בהברחת ההרואין. האוסטרלים הגיעו למבוי סתום בניסיונות לברר את זהותם האמתית של שלושת האנשים בחוף, ושל אלה שהגיעו בסירה – עד היום אין לאיש מושג מה שמו של האיש שטבע. כולם טענו שהם חפים מפשע ולא קשורים להרואין. בשלב ראשון זוכו 27 אנשי הצוות, הועברו למתקן גירוש ונשלחו מאוסטרליה ב-2004. הקפטן סאן, שני מכונאים והקצין הפוליטי עמדו למשפט – וזוכו בסופו של דבר, ב-2006. רק אלה שנתפסו על חם עם ההרואין בחוף נשלחו למאסר ממושך. כולם הכחישו כל קשר לאנייה עצמה.

מה לגבי אנשי הצוות שהוחזרו לארצם? כמה מומחים שנשאלו על כך אמרו שלדעתם יש סבירות גבוהה שהשלטונות יראו את הפרשה ככישלון – גם באובדן הכנסה וגם בחשיפה שלילית – ולאנשי צוות שנכשלו במשימה שאליה נשלחו יש רק עונש אחד, מוות. אבל במפתיע, כמה שנים מאוחר יותר, הצליח אחד האוסטרלים שהיו מעורבים בהליך המשפטי להשיג ביקור נדיר בצפון קוריאה, ולפגוש את קפטן סאן החביב, שאמר לו שהוא בגמלאות ומבלה בחיק המשפחה ונכדיו הרבים. שנים רבות לאחר מעשה, לקראת שחרורם מהכלא של המעורבים האחרים – שזהותם לא נחשפה מעולם, ואיש אינו יודע מה שמם האמתי או ארץ מוצאם – הנפיקה להם צפון קוריאה כמעט בחשאי דרכונים, לאפשר את חזרתם למולדת. השמות שהופיעו בהם לא היו דומים לשמות שבהם הציגו את עצמם עד אז. סביר שגם השמות החדשים היו מפוברקים.

הפלגה לממלכת הרשע

פרשת פונג סו, שהחלה כאירוע פלילי מקומי, תפשה חיש מהר תאוצה והפכה למוקד של סערה פוליטית גלובלית. הממשלה האוסטרלית התערבה ודרשה הסברים מצפון קוריאה, שמשכה כתפיים והכחישה כל קשר לפרשה. זמן קצר לאחר האירוע הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאואל כי תקרית הפונג-סו היא עוד עדות לכך שהמשטר בצפון קוריאה עוסק בהברחת סמים ופעילות פלילית אחרת, על מנת לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות ולהבטיח תזרים מזומנים שוטף ונדיב למשפחת קים ולמעגל התומכים והמקורבים. על פי כל העדויות, פרשת הפונג סו הייתה טבילת אצבע במים – ניסיון לפתח אפיק הכנסה נוסף לצד עוד רבים כמותו. בעקבת הפרשה התחזק המאמץ הבינלאומי להדק את הסנקציות על המשטר. נראה שההצלחה עד כה מועטה.

רשת הפשע הבינלאומית של משפחת קים ומפלגת השלטון, משתפת דרך שגרה פעולה עם ה״טריאדות״, הקרטלים האסיאתיים מטילי האימה העוסקים בכל תחומי הפשע. וכמובן גם עם משטרים אפלים אחרים, כמו איראן. מדור המכונה בפי מומחים במערב ״חדר 39״ מרכז את מבצעי הפשע מניבי-המזומנים של צפון קוריאה. אלה כוללים כל תועבה שאפשר להעלות על הדעת, כולל סחר בבני אדם – לתעשיית המין וכפועלי כפייה, לצד סחר בנשק, תרופות מזוייפות, ואפילו הברחת בעלי חיים נדירים וקרני קרנף על ידי דיפלומטים מצפון קוריאה. הפעילות הזאת נסמכת לא מעט על ספנות ״שחורה״ שחומקת מאכיפה בינלאומית. פאנל מומחים של האו״ם שחקר את הנושא גילה עשרות טכניקות של זיוף וגניבה: למשל, העברת מטענים של נפט ופחם בלב ים, מאנייה לאנייה, תוך שימוש במסמכים מזויפים. במאי 2019 עצרה ארה״ב אונית משא צפון קוריאנית עמוסה פחם, בטענה להפרת הסנקציות. זהו כמובן רק קצה הקרחון.

התחקירן האוסטרלי ריצ׳רד בייקר שערך את התחקיר המקיף – שזכה בפרס – לא מסתיר את רגשות החמלה שלו כלפי אנשי צוות הפונג סו ורב החובל שלהם: הוא רואה בהם קורבנות של משטר רשע אפל שמעטים דוגמתו. הם היו ימאים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית, וכל ניסיון מצדם לפעול בניגוד לפקודות, או להתוודות, היה גורר עונשים חמורים להם ולמשפחותיהם שבבית. כדאי להתגבר על המבטא האוסטרלי הכבד של המרואיינים ולהאזין לפודקסט המרתק הזה. 

קטעי וידאו של המשטרה האוסטרלית:

https://www.watoday.com.au/national/watch-the-pong-su-tapes-20191126-p53e86.html

Pong Su Stock Pictures, Royalty-free Photos & Images – Getty …

https://www.gettyimages.com/photos/pong-su?family=editorial&phrase=pong%20su&sort=mostpopular

בודד על אי

_{פורסם ב״המטען״ באפריל 2020}

כבר היה מי שהשווה את המצב האנושי בימי סגר הקורונה למצבו של רובינזון קרוזו באי הבודד שלו, לבדו, מנותק מחברת אדם. אמנם לרובינזון לא היו משלוחים, מרשתת ומרפסת להקל על ימי הבדידות הקשים מנשוא, והניתוק שנכפה עליו היה קצת חמור יותר מזה שנכפה על אזרחי חלק ממדינות העולם .

רומן המופת של דניאל דפו, שהפך שם נרדף לריחוק חברתי, נכתב כידוע בהשראת סיפורו האמתי של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שבילה לבדו יותר מארבע שנים על אי בודד (היום קוראים לו ״אי רובינזון קרוזו״) 450 מייל ימי מערבית לחופי צ׳ילה של ימינו, אחד מקבוצת איים זעירה בשם חואן פרננדז. נדמה שהכל מכירים את עיקרי הסיפור – של רובינזון קרוזו, לא של סלקירק. דפו קיבל השראה מסלקירק ואולי גם הכיר אותו, אבל לקח לעצמו חירות יצירה. הסיפור המקורי מרשים לכשעצמו, וניתן לומר שגם הוא מעלה, ללא המעטפת הספרותית הגאונית, את שאלות היסוד הפילוסופיות, הפסיכולוגיות והסוציולוגיות העולות מסיפורו של אדם שנגזרה עליו באחת בדידות גמורה.

נצנוץ רחוק בלילה

סלקירק נולד ב-1676, ירד הימה, וכמו רבים מבני דורו היה לחילופין ׳פרייבטיר׳, כלומר שודד ים עם רישיון מהכתר, וימאי בצי המלכותי. ב-1704, במהלך מלחמת הירושה הספרדית, שירת על אוניה בשם ״סינק פורטס״ (Cinque Ports) שהפליגה אל דרום הפסיפי, כחלק ממשלחת בת שתי אוניות בפיקודו של ויליאם דמפייר, אחד ממגלי העולם החשובים של התקופה ואדם רב-כשרונות, כולל כשרון ספרותי מרשים. הקברניטים נשאו רישיון מלכותי לתקוף ולקחת שלל כל אוניה ספרדית או צרפתית שיתקלו בה. ״סינק פורטס״, שנפרדה מאנייתו של דמפייר, עגנה סמוך לאי חואן פרננדז על מנת להצטייד במים, פירות, או ציד אם יימצא.

האי חואן פרננדז, תמונה עדכנית

סלקירק – שמאוחר יותר תיאר את עצמו כקברניט האונייה – לא היה כנראה אפילו קצין, אלא שירת בתפקיד Foremastaman, שהוא מלח מן השורה. הוא היה בשיאו של סכסוך עם רב החובל תומאס סטרדלינג, קצין צעיר, בן 21 בלבד, שזכה בתפקיד לאחר שרב-החובל המקורי מת מצפדינה. הסכסוך נסב בעיקר על חלוקת השלל, אבל בנוסף לכך סלקירק טען – בצדק רב, מסתבר בדיעבד – שהאונייה במצב ירוד ואינה כשירה לשיט. והוסיף ואמר, בכעסו, שהוא מסרב להפליג עליה, ומעדיף להישאר על האי. כשהתחרט על כך, כבר היה מאוחר מדי: הוא ננטש על האי לבדו, עם ציוד ומזון שיספיקו אולי לפיקניק אביבי בכפר ולא הרבה יותר מכך. השאירו לו גם כמה עזים.

ארבע שנים וארבעה חודשים מאוחר, המצב הגיאופוליטי נותר בעינו. שתי אוניות אנגליות, הדוכס והדוכסית, (Duke and Dutches), הגיעו בתום מסע ארוך אל האי חואן פרננדז. התוכנית הייתה לעגון באי, לאפשר לצוות לנפוש מעט ולהצטייד במזון טרי, לפני שימשיכו לפשוט על מושבות ספרדיות לחופי צ׳ילה. הרוח הייתה נגדית והזמן לנקודת העגינה התארך. הורידו סירה, לבקשת הנוסע חסר הסבלנות תומס דובר, שהיה אחד מבעלי ההון שמימנו את המסע. אבל הלילה ירד לפני שהסירה הגיעה לחוף. בעודם טרודים באשר לגורלה של הסירה ומנסים לאותת לה בפנסים על מנת שלא תאבד את דרכה חזרה, הבחינו אנשי הצוות בנצנוץ רפה על אחת הפסגות באי. הם היו מוטרדים מאוד: האי אמור להיות ריק מאדם, ואם יש עליו יחידה צבאית ספרדית, הסכנה רבה: אם יפלו האנגלים שבי, הספרדים ידרשו עבורם כופר נפש עצום, או במקרה הנפוץ יותר יהפכו לאסירים בתנאי עבדות, או יוצאו להורג. חיל-מצב ספרדי, אם אכן הוצב על האי והבחין בהם, אולי כבר שלח מסר למושבות הספרדיות בחוף, והפושטים יאבדו כך את אלמנט ההפתעה. גם חיל מצב צרפתי היה אפשרות. מצד שני, חלק מאנשי הצוות כבר חלה בצפדינה, והירידה לחוף הייתה חיונית לחידוש מלאי מזון טרי והחלמה.

הקפטן החליט לרדת לחוף, אבל להיערך לקרב. על אחת האוניות נכח ויליאם דמפייר עצמו, בתפקיד נווט. הוא היה באי בעבר והכיר את הנקודות הנוחות לעגינה ונחיתה. בעלות השחר הפליגו האניות באיטיות סביב האי לעבר המעגן הצפוני, וכולם חיפשו בדאגה סימני חיים; הם לא ראו דבר. שום סימן לסירות, מגורים, עשן – האי נראה כאילו לא דרך בו אדם מימי בראשית.

אותו תומס דובר, איש חסר סבלנות, יצא בסירה הראשונה, וכאשר התקרבו אל קו החוף נגלה לעיניהם יצור שעיר, בודד, מנופף להם בהתלהבות חסרת שליטה, מצביע על נקודה נוחה לנחיתה בחוף. ככל שהתקרבו ראו אותו ברור יותר – רגליו חשופות, חלק גופו העליון מכוסה עורות ומעין מקטורן תפור בגסות מעור. על ראשו חבש מעין כובע גס מעור. החותרים, שגבם לחוף, הציצו מעבר לכתפיהם במחזה המוזר. ברגע שהסירה התקרבה דיה לחוף פרץ היצור בריצה, הגיע אליהם וחיבק אותם בעוז, חנוק מהתרגשות. הם עצמם חשו חנוקים מהתרגשות, וגם מהסירחון העז שעלה ממנו, שכן סלקירק – זה היה האיש, כמובן – לא ידע לעבד את עורות העיזים שלו כראוי.

מסתבר שסלקירק נערך לרגע הזה משך זמן רב: הוא הכין עצי בערה כדי לאותת לאוניות שיגיעו לאי, ולא עלה על דעתו שהאש עלולה להרתיע אותם. הוא צלה עבורם בשר עז, והיה בטוח שימאים יגעים אחרי מסע ארוך יעריכו את קבלת הפנים הזאת. אבל הדרך אל המחבוא שלו, בערך מייל מן החוף, הייתה כה סבוכה וצפופת-צמחיה עד שרק הקצין השני רוברט פריי נלווה אליו. המחבוא שלו היה מעין בור מכוסה עורות עם גג של ענפים ועשב. ארגז הימאים שלו היה מונח שם לצד סיר בישול, סכין מאולתר, רובה מוסקט בלי אבק שריפה, כמה ספרי ניווט ותנ״ך. במחסה נפרד היה המטבח.

הם חזרו לחוף. בינתיים נשלחה סירה נוספת לבדוק מה קרה, ועליה הוחזר הניצול אל האנייה. הקפטן רוג׳רס הציע לו משקה, והוא סירב. קשה היה להבין את דבריו, כי לא דיבר עם אדם במשך שנים. הוא הציג את עצמו: אלכסנדר סלקירק, ימאי סקוטי, בן שלושים ושלוש. בפעם האחרונה שראה פנים ידידותיות היה בן עשרים ותשע.

איור של סלקירק עם חילוצו מהאי ע״י האנייה הבריטית ״דיוק״.

הוא המשיך וסיפר שאוניות כבר הפליגו בעבר סמוך לאי. לרוב רק חלפו והמשיכו לדרכן, והוא נמנע מלאותת להן כי היו ספרדיות, והוא חשש לחייו. באחת הפעמים הבחינו בו, הורידו צוות לחוף וניסו ללכוד אותו. הוא נמלט לסבך וטיפס על עץ. רודפיו עמדו ליד העץ שעליו טיפס, אחד מהם אפילו השתין על הגזע, אבל הם לא גילו אותו, וויתרו.

בינתיים הגיע ויליאם דמפייר, שהכיר אותו מהמסע המקורי ואישר את זהותו. הוא גם החמיא לו על כך שהיה הימאי הטוב ביותר על ה״סינק פורטס״ המנוחה. סלקירק, לימים, לא גמל לו באותו מטבע.

הקברניט רוג׳רס התרשם, וראה גם הזדמנות: הוא הבין שהניצול הפלאי מכיר היטב את חופי דרום אמריקה ויוכל להיות להם לעזר רב בהמשך מסע. כמעט מיד הציע לסלקירק תפקיד כקצין ניווט על האנייה. אבל ראשית חוכמה שלח אותו לעזור לצוותים שעל החוף, להראות להם היכן לאסוף לפת-בר ועשבי מאכל כדי להילחם בצפדינה: החולים שוכנו באוהל בין העצים על החוף עד שיחלימו. יחד יצאו לצוד את עיזי הבר שפרו ורבו ורעו ברחבי האי – להערכתו של סלקירק מנה העדר כ-400 עיזים, שהיו רכיב מרכזי בהישרדותו. האנשים התפלאו לגלות שבשנותיו על האי הפך סלקירק חזק, גמיש ומהיר כל כך, עד שצד את העיזים בריצה ובידיים חשופות, והשיג את הכלב שהביאו אותם.

בתוך כעשרה ימים החלימו אנשי הצוות שהצפדינה כמעט חיסלה אותם, מלבד שני קורבנות – הישג מרשים בעיני הקפטן רוג׳רס. את התיאורים שלעיל כתב רוג׳רס בקפדנות ביומן האנייה. בהמשך ציין שלא קל היה לסלקירק לחזור ולהסתגל לחברת אדם ולחיים על הסיפון. רגליו התנפחו כשנעל נעליים ושה היה לו לאכול את מזון הימאים. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם בשר מומלח. לדבריו, בראשית ימיו באי אכל כמויות גדולות של סרטנים, שקל מאוד לאסוף אותם לאורך החוף, עד שנמאסו עליו לחלוטין.

האוניות האנגליות המשיכו כעת במסען, עם סלקירק על הסיפון. בניגוד למסעו הקודם, זה היה מסע רצוף הצלחות – ערי חוף וספינות ספרדיות נבזזו והשלל היה רב.

פסל של תומס לואי ברנט מ-1885 המתאר את אלכסנר סלקירק על האי. הפסל ניצב בעיירת הולדתו של סלקירק בסקוטלנד.

רב-המכר

עם חזרתן של שתי הספינות, הדוכס והדוכסית, ללונדון באוקטובר 1711, לאחר מסע מסביב לעולם, קיבל סלקירק את חלקו בשלל – לפי הערכות, כ-800 פאונד, סכום עצום. הוא נעדר מהבית יותר משמונה שנים, כולל הזמן על האי הבודד. חזרתן של הספינות עוררה סנסציה ועניין עצום – אבל בתחילה לא בגלל סלקירק, אלא בשל סיפורי הקרבות, השלל הרב, וגם תיאורים מרתקים של ארצות לא נודעות ושבטים רחוקים. חיש מהר פירסמו שני רבי-החובלים ספרים על עלילותיהם – ושניהם תיארו בפירוט את הצלתו של סלקירק. הוא הפך לסנסציה וסלבריטי. כבר ב-1713 פורסם ראיון אתו, מאת כותב בשם סטיל. לא ברור אם אכן פגש בו, אבל תיאוריו היו משכנעים מאוד. ״מבטו רציני אך רגוע, ויש בו מעין אדישות כלפי הדברים השגרתיים שסביבו, כמי ששרוי במחשבות עמוקות.״  סטיל טען גם שסלקירק בכלל לא רצה להינצל, אלא רק לעזור לימאים בני ארצו בצרה, ולא היה מאושר לחזור לאנגליה. פייק ניוז, אולי. אבל סלקריק לא באמת מצא את מקומו. הוא חזר לעיירתו בסקוטלנד, בילה שם שנתיים עד שרוב כספו אזל.

ב-1717 חזר ללונדון, שם נשא אשה בשם סופיה ברוס. שם שהה, ככל הידוע, כאשר התפרסם ב-1719 רומן חדש, שעל כריכתו ציור של דמות דומה להפליא לתיאור של סלקירק על האי.

שמו של דניאל דפו, המחבר, נעדר מהמדורה הראשונה. דפו היה אדם חשאי למדי, ומעולם לא הכחיש ולא אישר שסלקירק היווה השראה לספר. ״רובינזון קרוזו״ היה לתופעה חסרת תקדים בעולם ההוצאה לאור: אנשים עמדו בתור לקנות את הספר, ומהדורה שנייה הודפסה בתוך שבועיים, ושלישית כעבור חודש. המוציא לאור לא עמד בביקוש ושכר קבלני משנה שידפיסו עבורו עותקים. מיד אחר כך הגיעו העותקים הלא חוקיים. דניאל דפו נחשף כמעט מיד כמחבר, וגם פרסם ספר המשך, שבו חוזר רובינזון קרוזו לאי, שהפך למושבה משגשגת, וממשיך במסעות סביב העולם. רק הספר הראשון נותר פופולרי במידה עצומה וזכה לחיי נצח. רובינזון קרוזו גם פירנס צבא של פרשנים והוגים שניתחו כל תג בספר, ומצאו בו עומק אוקייאני, סמליות, רמזים תיאולוגיים, ניתוח דק של נפש האדם, ועוד ועוד. יש לרובינזון קרוזו פרשנויות קולוניאליסטיות (ששת, כמובן, היליד המצטרף לקרוזו, מסמל את ראשית הקולוניאליזם), מרכסיסטיות, פרוטסטנטיות, שפע עצום. הפרשנים לא הצליחו לפגוע בפופולריות של הספר – אם כי, כמו יצירות מופת קלאסיות אחרות, ברבות הימים זכה לאינספור עיבודים רדודים לילדים.

לצד יומני האונייה של רוג׳רס וכמה וכמה ספרים שנכתבו על סלקירק, נשמר בארכיונים מסמך משפטי מ- 1713, כחלק מתביעה משפטית נגד ויליאם דמפייר. סלקירק נחקר על ידי עורכי דין ודבריו הובאו כלשונם, עם חתימתו על כל עמוד. יש לשער שהמבטא הסקוטי שלו הקשה על התמלול, נראה שבקונטקסט של התשאול, דיבר בזהירות ואיפוק. השאלות היו טכניות (בקשר לתחזוקת האוניות) נועדו להפליל את דמפייר, שכזכור ערב לסלקירק כאשר חולץ מן האי שלו. מאחורי העדות הזאת וההליך המשפטי מסתתר סיפור הון-שלטון מורכב ופתלתל, שסלקירק נגרר אליו, אולי על כורחו. מאמר ספקולטיבי מעניין טוען שמאחורי העדות כולה עמד לא אחר מאשר דניאל דפו עצמו, שראה בדמפייר יריב ספרותי, לא פחות – זכרונותיו של דמפייר היו גם כן הצלחה מסחררת בעולם ההוצאה לאור. לצד גורמים פוליטיים ופיננסיים גם הוא רצה להכפיש את שמו של דמפייר, אלא שזה הלך לעולמו בטרם מוצה ההליך. הוא הותיר בעיקר חובות.         

סלקירק מת ב-1721, בגיל 47. המהדורה החמישית של רובינזון קרוזו יצאה אז לאור, ועל הכריכה אותה דמות מוכרת ואיקונית של גבר מגודל שיער וזקן, מכוסה עורות עיזים וכובע מאולתר על ראשו. קרוזו – זה נרמז גם משמו – הוא דמות של אדם ירא שמים, צנוע ועניו, מלא כוונות טובות. הוא מייצג את המיטב של תרבות אירופה. סלקירק, על פי הביוגרפיות שלו, היה טיפוס די בלתי נסבל – רמאי, בריון שאהב תגרות ידיים ומחפש צרות באופן כללי. הוא נטש את אשתו ונשא אחרת מבלי להתגרש. כאשר מת, הגיעו שתי נשים לדרוש את מה שהותיר – טבעות זהב, קופסת טבק מכסף, מקל הליכה עם ראש מוזהב, פמוטות מזהב – וחרב. לשתיהן היו צוואות שבהן הותיר את כל רכושו לאשתו היחידה.