המיתוס שלא היה

המיתוס שלא היה: אברהם אריאל חוקר את פרשת אריה גרבוב והאונייה עמנואל

רב-חובל אברהם אריאל בשנות ה-60. סופר והיסטוריון ימי

אברהם אריאל, רב-חובל בדימוס שפירסם שבעה ספרים ועוסק להנאתו במחקר היסטורי, נשא ב-26 במאי השנה הרצאה בבית איגוד קציני הים בחיפה, בפני חבורה מכובדת של קפיטנים ומכונאים ראשיים, מוותיקי הצי. נושא ההרצאה: פרשייה ימית כמעט נשכחת, אבל כזאת שכמעט והפכה למיתוס ציוני נשגב, כתף אל כתף עם טרומפלדור. זה לא קרה – ולדעת אריאל, מזלנו שזה לא קרה. לפניכם כמה מהטיעונים והנימוקים לאמירה הזאת.

האינטרנט סובל הכל

על אריה גרבוב ואונייתו "עמנואל" כבר נכתב ופורסם אצל החשודים הרגילים הכותבים על תולדות הספנות בארץ ישראל – מרב-חובל זאב הים, דרך צבי הרמן וכלה ברב-חובל הלל ירקוני. אלא שכולם הסתפקו במידע הזמין – והזעום – על הפרשה. כאשר החל אריאל להתעמק בפרשה לפני כמה שנים, מתוך סקרנות היסטורית גרידא, הציקו לו כמה סימני שאלה מן התחום המקצועי. ככל שחקר בדבר נחשפו עוד ועוד פרטים אשר, כמו במותחן כתוב היטב, הובילו אל מסקנה שונה למדי מן המקובל.

ומדוע בכלל לחקור פרשה אזוטרית ונשכחת, שיש רק קומץ מקורבים המעוניינים בה? ובכן, חיפוש באינטרנט מעלה ערך מושקע ומפואר באנציקלופדיה השיתופית "וויקיפדיה", ואזכורים נוספים, שכולם מהללים את דמותו של גרבוב, "חלוץ ימי", גיבור לאומי שנגדע בעודו באבו, אבל הספיק להניח יסודות ראשונים לספנות העברית, הניף דגל עברי לאומי על ראש התורן, וכל שאר הג'ז הציוני; בין השאר מצטט הערך בוויקיפדיה מאמר מ-1944, מעיתון "הצופה", בו מציב הכותב את אריה גרבנוב בשורה אחת עם טרומפלדור ואהרון אהרונסון (שנספה בתאונת מטוס) – שלישיה של דמויות מופת ומרטירים של הציונות, "ביבשה, באוויר ובים".

אריאל התחיל מבראשית, וחיפש עדויות היסטוריות ראשוניות על גרבנוב. בהדרגה התבררו לו כמה דברים שדי הטרידו אותו, ובסופו של דבר הרגיזו אותו, מן הצד המקצועי והאנושי כאחת, ועל כך בעצם נסוב העניין כולו.

חוסר הודאות והעירפול לגבי פרשת חייו של אריה גרבנוב מתחילים ברגע לידתו, שהתרחשה ב-1910, או אולי ב-1912 – תלוי על איזה מקור מסתמכים. את חיפושיו החל אריאל בגימנסיה הרצליה, שכן המקורות כולם מציינים שגרבנוב למד בה. ההפתעות, אומר אריאל, התחילו כאן: התברר לו שאין לגימנסיה, מוסד מפואר שבו למדו כה רבים מגדולי האומה, ארכיון של ממש. המידע נשאב מספר היובל של הגימנסיה, שבו נכללו גם תלמידים שנשרו מן הלימודים. גרבנוב היה בן מחזור של יוכבד קפלן (לימים רעייתו של נפתלי וידרא), נוח מוזס ונתן אלתרמן; אבל כמו אלתרמן, להבדיל, גם גרבנוב לא סיים את חוק לימודיו. לפי רישומי הגימנסיה, אגב, היה יליד 1911, וסיים ללמוד ב-1928.

הפרטים השוליים הללו הדליקו אורות אזהרה אצל אריאל, כיוון שהם סותרים או נוגדים את "הסיפור הרשמי" – אותו סיפור ההרואי שמצא את דרכו אל ההיסטוריוגרפיה המצומצמת של תולדות הספנות העברית, וכעת גם אל מעיין הידע המתגבר של המאה ה-21, וויקיפדיה. הנה כך – בקיצורים הנדרשים – נאמר שם:

גרבנוב למד בגימנסיה העברית הרצליה, הצטיין ועבר בהצלחה בחינות בגרות בסוף י"א, בהיותו כבן 16. (זה הפרט הראשון, כאמור, שעורר סימני שאלה אצל אריאל. נמשיך עם וויקיפדיה:) גרבנוב הצטרף לאגודה הימית "זבולון", בלט באומץ לבו ובכישוריו כימאי, ואף הציל אנשים מטביעה: במקרה אחד, קצין צרפתי בכיר שנפל מאוניה, ובמקרה שני את הקונסול הבלגי בתל-אביב. בעזרתו הצליח, למרות גילו הצעיר, להתקבל לאקדמיה הימית באנטוורפן. הוא עבד על אוניות סוחר וצבר ניסיון עד שהוסמך וחזר לארץ כ"כלויטננט ימי." בארץ הקים גרבנוב את חברת הספנות הארצישראלית "חופיה" ואת התאחדות הימאים בארץ ישראל.

במימון יוסף בלומנפלד ממרחביה רכש גרבנוב בדנמרק אוניית מפרש דו-תרנית ישנה, 'סקונר' במעמס 200 טון. האונייה נרשמה בנמל יפו בפלשתינה-א"י כאונייה בבעלות לחברת הספנות העברית "חופ‏יה" בע"מ, ובשם העברי "עמנואל". בכך הייתה לאונייה הראשונה בכל הזמנים, בעלת צוות עברי שגם הניפה דגל עברי ארצישראלי. בלונדון פנה גרבנוב למשרד הימייה והציע להיות 'צי עברי נספח לצי הסוחר הבריטי'.

באוניה "עמנואל" היה צוות של שבעה ימאים יהודיים. היא יצאה מנמל ארהוס בדנמרק לאנטוורפן, והגיע לשם לאחר תקלות וקשיים מרובים; משם הפליגו עם מטען לנמל לונדון וממנו לסאות'המפטון ואחר כך לנמל פול בדרום אנגליה. ב-30 בינואר 1934 יצאה האונייה בדרכה לארץ, אך לא הגיעה מעולם ליעדה. חמישה אנשי הצוות ובהם גרבנוב נעלמו בים. ככל הנראה טבעה "עמנואל" במפרץ ביסקאיה.

על כל האמור לעיל – ועוד פרטים רבים הגלויים כאמור בפני כל גולש שיקיש את הערך "אריה גרבנוב" בגוגל – יש לאברהם אריאל כמה ביטויים לא דיפלומטיים לומר, והם מסתכמים פחות או יותר בכך שמדובר בטקסט רצוף טעויות ובדיות המערבב שמות, תאריכים ואירועים, ובנוסף לכך מעיד על העדר הבנה בסיסית בענייני ים ואוניות. הכותבים בוויקיפדיה אינם חייבים להזדהות, אבל אריאל יצר קשר עם הכותב: זהו רפאל גרינקר, נכדה של אחותו של גרבנוב. גרינקר עומד איתן מאחורי הגרסה המשפחתית היקרה כמובן ללבו. הוא שמע את דבריו של אריאל, אבל אינו מקבל אותם, וזה די מובן.

הקונסול הבלגי ועוד אגדות אורבניות

נחזור למחקרו של אריאל. אחד הפרטים שעוררו את תשומת לבו היה סיפור הצלת הקונסול הבלגי מטביעה – מעשה גבורה שסלל את דרכו של גרבנוב אל האקדמיה הימית הבלגית. חיפוש קצר העלה את העובדה המפתיעה שהקונסול הבלגי בארץ – קונסול של כבוד, מן הסתם – היה אז לא אחר מאשר מיודענו מאיר דיזנגוף, ראש העיר של תל-אביב. נו, אם דיזנגוף טבע וניצל – מן הסתם עורר הדבר איזה הד בעיתונות התקופה, וודאי היינו שומעים על כך. אלא שכידוע לא קיימת בכתובים עדות לכך שיקיר האומה דיזנגוף ניצל על ידי נער אמיץ בשם גרבנוב, ועל דיזנגוף כתבו לא מעט. היה או לא היה? אריאל מותיר את העניין פתוח. אבל הספקות ממשיכים להצטבר. חיפוש במאגר העיתונות ההיסטורי מעלה כתבה נוגעת ללב משנת 1946, בה מתאר הכתב פגישה נוגה עם הוריו השכולים של גרבנוב. פרטי הסיפור הפעם שונים לחלוטין: גרבנוב מציל מלח של אוניה צרפתית דווקא, ורב-החובל שלה שולח מכתב המלצה אל ידידו, מרצה באקדמיה, על מנת שיסייע לגרבנוב להגיע לאקדמיה. בגרסה אחרת מדובר בקצין צרפתי, ונדמה כאילו כמה וכמה בעלי-דמיונות טוו במהלך השנים את סיפורו של גרבנוב, ואיש לא מחה בידם.

גרבנוב היה "צעיר מדי" להתקבל לאקדמיה, אבל בזכות "הקונסול הבלגי" נסע והיה לתלמיד מן המניין. האומנם? אריאל פנה פנה לאקדמיה הימית באנטוורפן בבקשה לקבל פרטים על גרבנוב. כמו בכל שלבי המחקר, זה לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר התברר שאכן קיים רישום ארכיוני על אריה גרבנוב. הוא למד באקדמיה כ"סטודנט חופשי" – מונח שמשמעותו תלמיד שאינו נוכח בשיעורים אבל רשאי לגשת לבחינות. אלא שאין רישום המעיד על כך שעמד בבחינות כלשהן. יותר מכך, שנות הלימוד באקדמיה הימית מתחילות בגיל 14, כך שכל הסיפור על היותו "צעיר מדי" כלל לא רלוונטי.

נמשיך: פה ושם נרמז שבתום לימודיו קיבל גרבנוב הסמכה לקצונה, אלא שהאקדמיה אינה מעניקה הסמכות כאלה. לכל היותר יכולים בוגריה להיות צוערים בצי. אריאל המשיך וחקר. תמונתו ההדורה של אריה גרבנוב במדי צי צחורים נשלחה לכמה מוותיקי הצי הבלגי. איש מהם לא הצליח לזהות את המדים.

הספינה שטה, אבל בקושי

כך או אחרת, בשנת 1932 אנו מוצאים גרבנוב הנמרץ בארץ, פעלתן כתמיד. הוא הציג את עצמו כ"לויטננט ימי", מה שזה לא יהיה. העיתון "דבר" מספר בדצמבר אותה שנה – מפיו של גרבנוב עצמו – על הקמת אגודת ימאים עבריים ובה תריסר חברים. אבל שאיפותיו מרחיקות לכת הרבה יותר – הוא רוצה להקים חברת ספנות ולרכוש ספינה. על המשקיע שלו – האנג'ל של הסטארט-אפ הציוני הזה – איננו יודעים הרבה, וגם אריאל לא הרחיק לכת בעניינו. שמו היה יוסף בלומנפלד ממרחביה, והוא כנראה תרם למיזם כ-1000 לירות, או קצת פחות. סכום נאה, אבל כנראה לא מספיק לקניית אונייה של ממש עבור חברת הספנות שהקימו: שמה בישראל היה "חופיה", ומשרדה הראשי היה בחנות המכולת של הוריו של גרבנוב, ברחוב בוגרשוב 79 בתל אביב.

זה לא מנע מגרבנוב לנסות. עם הכסף הזה הוא שב לאירופה, ודווקא לדנמרק, והצליח למרות הכל לרכוש ספינת מפרש רעועה עם מנוע עזר, ונקרא שמה בישראל ובעמים "עמנואל". ועכשיו מתחילות ההרפתקאות האמיתיות. חבר בשם בנימין לוין היה איתו, וגם המכונאי אליהו רוזין. לצוות הצטרפו כמה ימאים יהודים: פאול קריגל, הטבח הרמן זיילר ורנה רנר. בספטמבר 1933 יצאו לדרך, עם מטען של פולי סויה.

את הדרך מארהוס שבדנמרק לאנטוורפן, הפלגה של מספר ימים גם באונייה איטית ומיושנת, עשתה "עמנואל" ב-44 ימים. בדרך עברה עליה סדרת תאונות ותקלות, שאריאל (וגם וויקיפדיה) מונה אחת לאחת: התנגשות באוניה גרמנית; סכסוך עם משמר החופים; איבוד שני עוגנים; כמעט טביעה בסערה הראשונה; עלייה על שרטון. "עמנואל" לא הייתה מגיעה ליעדה אלמלא גררה אותה אוניה הולנדית לאנטוורפן, אלא שגרבנוב לא ידע שמדובר בפעולת הנצלה, שעולה כסף, ורצה לשלם לקפטן ההולנדי בלחיצת יד חמה. ועוד כהנה וכהנה.

בעוד מעריצי גרבנוב רואים בכל אלה ראייה לדבקות במטרה ונחישות תוך התגברות על קשיים עצומים, אומר אברהם אריאל, ביובש מסוים, לקציני הים הוותיקים שבפניהם הוא מרצה: אני בטוח שאף אחד מכם, במהלך קריירה של עשרות שנים בים, לא עבר את מה שהספיק גרבנוב בהפלגה קצרה אחת. והסיבה ברורה: חובבנות מוחלטת. עדותו של אחד מאנשי צוותו, ארנסט יורדן מחזקת את הדברים. "העובדה כי למעשה היה חסר ניסיון ימי של ממש  לא עיכבה בעדו מליטול על עצמו את הפיקוד רב הסיכון והאחריות על "עמנואל", שלדעתי חרץ את גורלה של הספינה האומללה. אמנם בכיסו הייתה "תעודת סמיכות" ל"רב חובל"…אך מעודו לא היה מלח או קצין." והוא מוסיף: "בעלותי בדלפזייל לספינה נדהמתי לראות את מטען שקי הסויה המעורמים בגובה של מטר וחצי מעל הסיפון, מעבר לגדות המחסנים, שלא היו מוגפים משך כל המסע בסערה! ..הספינה הייתה טעונה למעלה מהמותר למסע חורפי. ..בתעלת הקיסר וילהלם צרב גרבנוב את כפותיו כהלכה בניסיון לעצור את האונייה בעבות. עובדה היא איפה כי אמנם לא ידע לשחרר חבל כהלכה! אמיץ לב היה..אך כל אשר עשה נשא עליו חותם מובהק של טירונות." העדות הזאת מובאת בספרו של ירמיהו הלפרן, שאינו חשוד בחוסר אהדה ליוזמות ציוניות ימיות, ואכן מסכם את כפרשה טראגית והרואית, מופת להקרבה ועוז רוח של התחייה הימית העברית.

בדרך לשום מקום

מחברה של "אליס בארץ הפלאות", המתמטיקאי לואיס קרול, כתב הרפתקה מחורזת על הפלגה הרואית אחרת, בשם "ציד הסנארק". נדמה לי שניתן להשיג תרגום עברי שלה. חברי הצוות הסהרורי של קרול – ששמות כל חבריו מתחילים באות B – מעריצים את רב החובל המקסים והמרשים שלהם, אבל –

This was charming, no doubt; but they shortly found out

That the Captain they trusted so well

Had only one notion for crossing the ocean,

And that was to tingle his bell.

"רב-החובל" גרבנוב אכן ידע "לצלצל בפעמון" – להפיץ את בשורת אונייתו העברית אצל יהודים ציוניים נלהבים, באותם ימים של עליית הנאצים לשלטון, ולדאוג לכך שתמונותיו יופיע בעיתונים יהודיים באירופה עם דגל ועליו מגן דוד גדול. באנגליה, אומרים, ביקרו עליה הלורד מלצ'ט והנרייטה סולד (אבל זאת כנראה טעות, ומדובר בהנריייטה דיאמט, נדבנית יהודיה גדולה של כל הקשור בימאות עברית.) אמנם לא נותרו הרבה עדויות כתובות, אבל כנראה שהאונייה הקטנה ודגלה היו קוריוז לא קטן אצל יהודי אירופה. בעניין הדגל: גרבנוב יצר יש מאין מן שעטנז בלתי ברור של דגל לאומי, דגל חברת ספנות ודגל צי סוחר, לדעת אריאל מפני שלא היה לו מושג על המשמעות האמיתי של דגלים בספנות. הדגל הזה נגנב באנגליה, וגם סביב הגניבה יש סיפור משעשע, שאותו מביא רב-חובל זאב הים מפיו של רנה רנר, איש צוות שירד מה"עמנואל" באנגליה: החשד נפל על אנטישמים, נאצים ושאר צוררים, אבל התברר שהוא נגנב בהוראת יהודי בלונדון, שקרא בעיתון כי מדובר בדגל "בן אלפיים שנה", הבין את הדברים כפשוטם וחשב שמדובר בממצא עתיק ורב ערך.

אבל בכל הקשור להפלגה בים, העניינים היו פחות זוהרים. הצוות של גרבנוב כלל שלושה חברים מארץ ישראל וארבעה ימאים יהודים מאירופה. את ארנסט יורדן כבר הזכרנו, וגם את אבחנותיו על גרבנוב. חמישה אנשי צוות, בהם יורדן, רנה רנר ופאול קליגר, עזבו את האונייה בשלבים שונים של מסעותיה הקצרים. שני האחרונים עשו  זאת לפני ההפלגה האחרונה מנמל פול בדרום אנגליה. הם טענו שהאוניה אינה כשירה לשייט, אבל לגרבנוב לא היה כסף לשיפוצים או סבלנות למי שאינו נענה לו. הוא החליט לצאת הימה ולהפליג לארץ ישראל ויהי מה. שני ימאים זרים הצטרפו לצוות במקומם.

המכונאי אליהו רוזין, שותפו וחברו להרפתקה, כתב מכתבים נוגעים ללב למשפחתו בארץ. אולי הבין באיחור למה הכניס את עצמו, אבל ברירה לא הייתה לו.

האונייה הרעועה, טעונה מאה ושמונים טון חימר שיועד לנמל פיראוס ביוון, יצאה לים. רב-חובל זאב הים כותב שהתבקש על ידי הוריו של גרבנוב לנסות לברר מה עלה בגורל הספינה שדבר לא נודע אודותיה. דרך סוכן של לוידס בדקו ומצאו שלא חצתה את מיצרי גיברלטר. הוא מוסיף ואומר שאמו שבורת הלב של גרבנוב האמינה עוד שנים שבנה בחיים, אולי על אי בודד שאליו טולטל.

בכמה מקומות נאמר ש"עמנואל" יצאה לים בניגוד להוראה מפורשת של שלטונות הנמל האנגלי. אברהם אריאל בדק אצל רישומי הנמל וגם בעיתון המקומי, ולא מצא עדות לכך. הוא מצא את עקבותיה של האונייה ברישומי הלוידס, וקיבל, במהירות מפתיעה, גם את פרטי התחזיות המטאורולוגיות של ה-30 בינואר 1934. היציאה לים בתנאים האלה, אומר אריאל, ובשעה ששני ימאים מנוסים ונאמנים מסרבים להפליג בטענה שלאונייה אין כושר שייט, היא לא מעשה גבורה אלא חוסר אחריות קיצוני הנובע מבורות וחובבנות. ובכלל, אלמלא אבד בים, אליבא דאריאל, צריך היה גרבנוב לעמוד בפני וועדת חקירה – ובספר שהוא כותב על הפרשה, הוא אכן עושה זאת, אם לא במציאות, לפחות על הנייר.

חסידיו של גרבנוב, הממלאים את החלל הוירטואלי בעלילות גבורותיו, ימחו ויאמרו שאי אפשר לשפוט בקריטריונים של ימינו את תקופת בראשית ההיא, ויוסיפו ודאי שהרבה יוזמות שהפכו למפעלים משגשגים החלו בזכותם של תימהונים ומשוגעים לדבר כמו גרבנוב. אריאל טוען שהעדויות המצטברות מציגות את גרבנוב כשרלטן הרפתקני שהביא על עצמו את סופו המר, וגם גרר עמו למצולות ארבעה קורבנות נוספים, על מזבח יומרה חסרת כיסוי באיצטלה לאומית. למפעל שלו לא היה שום המשך, והתפתחותה של הספנות הישראלית לא הושפעה לטוב או לרע מן ההרפתקה שלו. לשיפוטכם.