טופאיה – נווט הצללים של קפטן קוק

נפליג הפעם למחוזות רחוקים במרחב ובזמן, ונזנח לזמן מה את הספנות הישראלית הדואבת, ההיסטוריה שלה ועתידה המעורפל.

תהילת עולם וכרוב חמוץ

עבור כל מי שיש לו עניין כלשהו בתולדות הספנות, ובתולדות העידן המודרני בכלל, דמותו של קפטן קוק (לא לבלבל עם הרב קוק) ניצבת על כן גבוה, כאחד המגלים הגדולים, וכדמות מופת של איש-ים דגול – ספן ומנהיג שהישגיו הטביעו חותם משמעותי על העולם. הסיפור שלפנינו עוסק בדמות עלומה שכמעט ולא הותירה אחריה דבר, ואלמלא קומץ יומני אונייה, מעט מסמכים ישנים וכמה רישומים מוזרים בצבעי מים, לא היינו יודעים עליה כלל. אבל האיש הזה, שנודע בשם טופאיה, הפליג עם קפטן ג'יימס קוק ואנשיו על סיפון האונייה אנדיבור במסעה הראשון בשנת 1796 והותיר רושם רב על אנשי המשלחת. הרבה מעבר לכך, על פי כמה חוקרים מודרניים, טופאיה – שתפקידו הרשמי היה לתרגם ולתווך בין הבריטים לבין ילידי הארצות והאיים שאליהם הפליגו – היה הגורם הישיר לכך שקוק וצוותו הצליחו בכלל לשרוד את המסע. סביר להניח שהרשים גם את קפטן קוק עצמו, אבל בסופו של דבר לא היה אלא יליד של האי טהיטי, ותחושת העליונות האירופית הכריעה את הכף.
העובדה שטופאיה כמעט ואינו נזכר בדוחו"ת שכתב קפטן קוק היא לדעתם של אחדים מכוונת – קוק לא היה בדיוק חסיד אומות העולם ורצה, יותר מכל, לזכות במלוא התהילה ובמקום שלו בנצח. אם בדרך לכך צריך היה לדרוך על כמה גופות, יהי כך.

היום זוכרים את קוק כמי שמיפה את הפסיפי ואת ניו זילנד, את מזרח אוסטרליה וגם את הוואי שבה נרצח. אבל בצי הבריטי זכה לכבוד שאין שני לו בזכות משפט שכתב בדו"ח המסע הראשון שלו:

I have the satisfaction to say that I have not lost one man by sickness during the whole Voyage
"אני יכול לומר בסיפוק שלא איבדתי אף אדם למחלה במהלך המסע כולו".

הכוונה הייתה למחלת הצפדינה (scurvy) שקטלה, לפי הערכות, כשני מיליון ימאים בין השנים 1500 ל-1800. קוק נודע ברבים כמי שהצליח להדביר אותה בזכות התנאים והמזון – כולל כרוב חמוץ המכיל ויטמין c – שדאג לתת לצוותו. התהילה הזאת נכונה, אבל רק בחלקה. בעת שכתב את הדו"ח המפורסם שלו בבטאביה, היא ג'קרטה של ימינו, חלו במחלה שניים מאנשי האונייה – טופאיה, הנווט והמתרגם איש טהיטי, ומלווהו הצעיר. הם ירדו לחוף ומתו זמן קצר אחר כך. קוק העדיף, מטעמים ברורים, לא לדווח על כך. בבטאביה ובדרך לאנגליה איבד קוק עוד 28 אנשי צוות למחלות כמו טיפוס, מלריה ושחפת. אבל זה כבר היה עניין כמעט סטנדרטי.

קפטן ג'יימס קוק. דו"ח לא מלא.

אציל, כהן ונווט

מי היה טופאיה? מחקרים מן העת האחרונה, ובעיקר ספר המסכם את קורותיו מאת חוקרת מניו זילנד, ניסו לבנות מתוך מעט העדויות את דמותו של איש המיסתורין הזה. טופאיה היה אציל פולינזי, בעל כישורים לשוניים בלתי שכיחים, דיפלומט בכיר שניהל את המגעים בין בני האיים לאירופים, וגם כהן-דת רם דרג. התרבות הפולינזית, שאינה כתובה ועל כן הידע אודותיה חלקי ומשוער, מעניקה מרכזיות שאין שנייה לה לניווט בים. העמים הפולינזיים, המפוזרים על פני אלפי קילומטרים של מרחבי האוקיינוס השקט, חיים על רסיסי אדמה זעירים ומרוחקים, אבל למרות זאת ידעו לשמור על קשר תרבותי ואף מסחרי קבוע עם אחיהם שבקצווי ים לאורך אלפי שנים. אופן ההגירה וההתפשטות של הפולינזים אל איים מרוחקים היא רק תעלומה פילאית אחת בתולדותיהם. מופלאה לא פחות היא העובדה שגם לאחר שהגיעו ויישבו אי חדש ובנו בו את חייהם, שימרו את המידע על המקום שממנו הגיעו, ויותר מכך – את הידע הדרוש לחזור אליו ואל איים אחרים במרחב הפסיפי האדיר.

הידע הזה היה כה חשוב בתרבות הפולינזית, עד שהועלה לדרגה של דת. הכוהנים הגדולים – טופאיה היה אחד מהם – היו הנווטים הגדולים. הם שמרו בראשם אלמנכים שלמים של מערכי כוכבים וגרמי שמיים, ואנציקלופדיות של מידע על מזג אוויר, זרמים ורוחות, בעלי חיים ימיים, ציפורים נודדות וצבעי העננים והשמיים, ריחות וקולות. באמצעות הידע הזה ידעו לנווט על פני אלפי מיילים בים הפתוח, ולהגיע לאי שאינו אלא ראש סיכה על מפת העולם. הידע שלהם היה סודי, נשמר בקרב קבוצת עילית של כהנים והועבר מאב לבן. הנווטים הגדולים ידעו והכירו איים מיושבים שבהם לא ביקרו מעולם. די היה בכך שאחד מאבותיהם הרחוקים ביקר שם, הידע עבר בשלמותו, והנווט יכול היה לשחזר מסע עתיק שלא ערך מעודו – כפי שהוכיח טופאיה עצמו.

הכוהנים הגדולים – טופאיה היה אחד מהם – היו הנווטים הגדולים. הם שמרו בראשם אלמנכים שלמים של מערכי כוכבים וגרמי שמיים, ואנציקלופדיות של מידע על מזג אוויר, זרמים ורוחות

אנייתו של קוק, האנדיבור, עגנה בטהיטי באפריל 1769. מטרתו הראשונית הייתה לערוך תצפית אסטרונומית של מעבר כוכב הלכת ונוס על פני השמש, תצפית חשובה למחקר המדעי של אותם ימים. רוחה של ונוס המיתולוגית שרתה בעיקר על הימאים, שנדהמו יותר מכל מיופיין ואופיין של נשות האי, שתרבותן התירה יחסי מין חופשיים. העובדה הזאת, לצד רוח הנדיבות והרוגע שאיפיינה את החיים באי, כמו גם יפי הטבע והשפע שבו חיו תושביו, הביאה לכך שבאירופה נוצר והתקבע הדימוי של טהיטי כגן עדן. זה היה מפגש תרבויות שתועד – וגם סולף – באינספור ספרים וסרטים. המציאות של החיים בטהיטי הייתה מורכבת בהרבה, ורחשו בה גם אינטריגות פוליטיות ומאבקי כוח אלימים. באחד המאבקים הללו הסתבך מיודענו טופאיה, שמצא עצמו נדחק לפינה כה לא נוחה, אפילו מסוכנת, עד שהחליט כי מוטב לו לעזוב את האי. האנדיבור הייתה הזדמנות מעניינת עבורו. הוא כבר הכיר את הבריטים ואוניותיהם: שנתיים קודם לכן עגנה בטהיטי האונייה "דולפין" בפיקודו של רב החובל ווליס, ולאחר כמה תקריות אש אלימות כרתו אנשיה ברית שלום עם מנהיגה מקומית, פוראה, שטופאיה היה בכיר בפמלייתה. כעת החליט ג'וזף בנקס, המדען הראשי של משלחת קוק, לקחת את טופאיה תחת חסותו. טופאיה יצא לדרך כגולה, אולי אפילו נרדף, אבל שמר על מעמדו הגבוה, לפחות בעיני עצמו ובעיני בני האיים האחרים.

ציור מעשה ידי טופאיה. מקור

המפה של טופאיה

למרות הבדלי התרבות וקשיי השפה, הכל הכירו בכך שטופאיה הוא בעל אינטילגנציה גבוהה במיוחד, חד ומהיר תפישה, בעל ידע אינסופי ועוד כשרונות שהתגלו עם הזמן. נוספה לכך העובדה שהיה אציל מלידה, ולא חש בשום אופן נחיתות ליד מארחיו. הוא הביט במנהגי הבריטים, שנראו לו מן סתם מוזרים ואקזוטיים במקרה הטוב, ואכזריים במקרה הרע, כמו הלקאה במגלב המכונה "החתול בעל תשעה זנבות" של ימאים סוררים שניסו להימלט מהאונייה ולהישאר בגן העדן הפולינזי. הוא התעניין בטכנולוגיית השייט שלהם וכמובן גם בטכניקות הניווט שלהם. כשיצאו לדרך מטהיטי באוגוסט 1769 שיער בנקס, חוקר המשלחת שפרש חסותו על טופאיה, שהידע של טופאיה יוביל אותם הלאה, לתגליות של איים לא נודעים – אבל הוא טעה. לקפטן קוק היו שתי פקודות מסע מהאדמירליות הבריטית. הראשונה נגעה לקטע שעד טהיטי. לאחר מכן הוטל עליו לפתוח מעטפה חתומה ובה פקודת מסע סודית נוספת. היא הייתה חד משמעית: עליו להפליג דרומה עד קו הרוחב 40, ולחפש את היבשת הדרומית – tera australis incognita – שהכל שיערו את קיומה אבל איש טרם דרך בה או מיפה אותה. קוק אמנם נענה להצעתו של טופאיה להפליג קודם לשני איים סמוכים ממערב לטהיטי, אחד מהם אי הולדתו, ראיאטאה,שכן טופאיה הבטיח אספקה טרייה של חזירים למסע. אבל מיד אחר כך הפליגו היישר דרומה. טופאיה ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את קוק להפליג מערבה, אל איים גדולים אחרים שידע על קיומם. מבט זריז במפת העולם מוכיח שטופאיה צדק, שעה שקוק הפליג אל מרחבי ים ריקים. אלא שלא היו אז מפות, להוציא זאת שבראשו של טופאיה.

קוק פיתח במהלך המסע מידה של הסתייגות ואי-נחת כלפי טופאיה: הכבוד שבו התקבל באיים בהם ביקרו, שם הניחו המקומיים שהוא בעצם אדמירל המשלחת ועל פיו יישק דבר, כמו גם ניסיונות השכנוע שלו להפליג מערבה, והביקורת המרומזת על מגבלות מהירותה של האנדיבור – כל אלה גרמו לקוק לכתוב עליו ביומנו מתוך גישה סקפטית ולהתעלם מעצותיו. הוא לא התעניין בדרך שבה ידע טופאיה בכל עת את המיקום המשוער שלהם, או בעובדה המדהימה שידע להצביע לכיוון המדוייק של טהיטי – הבית ונקודת המוצא של המסע – גם אם העירו אותו באמצע הלילה. במקום זאת הרבו קוק וג'וזף בנקס לשאול אותו על החברה והתרבות של ילידי האיים, והוא שמח לחלוק את ידיעותיו, שמהוות עד היום מקור חשוב לתולדות פולינזיה לפני המפגש עם האירופים. כדי להבהיר חלק מדבריו, נתנו לו נייר, עפרונות וצבעים, וחיש מהר התברר שלטופאיה יש יד טובה וכשרון טבעי. נותרו כמה ציורי מים, שזוהו בוודאות כמעשה ידיו. אבל את רוב זמנו על הסיפון בילה עם נער מטהיטי בשם טיאטה, שאותו בחר כמי שיירש את היידע הסודי שלו. הם בילו שעות בתצפיות בגלים, בעננים וברוחות, ובגרמי השמים בלילה.

טופאיה ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את קוק להפליג מערבה, אל איים גדולים אחרים שידע על קיומם. מבט זריז במפת העולם מוכיח שטופאיה צדק, שעה שקוק הפליג אל מרחבי ים ריקים. אלא שלא היו אז מפות, להוציא זאת שבראשו של טופאיה.

הסקפטיות של קפטן קוק ניזונה גם מן העובדה שטופאיה ביקר בפועל במהלך חייו רק ב-13 איים. הייתה זאת עוד עדות לפער התרבותי העמוק ביניהם, כי טופאיה "הכיר" מתוך הידע שהועבר אליו עוד מאות איים, וכיצד לנווט אליהם. העובדה שלא עשה זאת בפועל הייתה חסרת משמעות. קוק גם הניח, בצדק, ששיטת הניווט הפולינזית התבססה על דילוגים קצרים יחסית מאי לאי. הוא מאזכר ביומנו מפה שצייר טופאיה, "ובה צויינו שמותיהם של 74 איים, אם כי בעל-פה דיווח על יותר מ-130 איים." זוהי ההתייחסות היחידה של קוק למפה ששרטט טופאיה בניסיון כמעט נואש לשכנע את האירופים בידע שלו. הניסיון לתרגם את פרקטיקת הניווט שלו למפה שתובן על ידי האירופים, אף שהייתה קונספציה זרה לחלוטין מבחינתו, היא חלק מהמאמץ המתמשך שלו להוכיח את ערכו וחשיבותו. נווטים פולינזיים הניחו אבנים על החול כדי ללמד את צורת קבוצות הכוכבים, ועשו שימוש במעין כלי עשוי זרדים כדי לייצג כיווני רוחות וגלי גיבוע. מרחק לא היווה עבורם גורם מדיד, הם מדדו רק את זמן ההפלגה בעונות שונות, בהתאם לרוחות השכיחות. מפה ובה קווי רוחב ואורך הייתה חסרת משמעות עבורם. המפה שצייר טופאיה ונסיונו להעביר ידע לאירופים מעידה גם על עובדת היותו גולה, שכן היה זה, במצב רגיל, ידע סודי וקדוש שהוא לא מיהר לחלוק עם איש.

"המפה של טופאיה" לא שרדה. נותר רק העתק שנעשה כנראה על ידי קוק עצמו. המפה כוללת גם הערות רקע חשובות שהועתקו כלשונן בכתב ע"י קוק. Maa te tata pahei rahie ete te pahei no Brittane, אומרת אחת מהן, מתחת לאיי המרקיזה, ותרגומה המשוער – "אנשים שאוכלים אנשים, קאנו גדול, יותר מאונייה בריטית." העובדות נכונות – היו באיים אלה שבטים קניבליים, שבנו סירות קאנו ענקיות להפלגות רחוקות. טופאיה גם צייר שלושה איים שבהם ביקרו בעבר אוניות אירופיות – אלא שלפי מבנה הספינות שצייר, הביקורים נערכו עשרות רבות של שנים קודם לכן. כיצד ידע טופאיה על המפגשים הללו, או כיצד נראו אוניות אירופיות מעידן אחר? הידע, כאמור, הגיע מאבותיו. את זהות המבקרים הללו, פיראטים או גליאונים ספרדיים, אפשר רק לנחש. המפה עצמה יוצרת יותר חידות מאשר היא פותרת כי לא ניתן להציב אותה על גבי מפה מודרנית ולזהות את הנקודות שאליהן התכוון טופאיה. כמה וכמה תיאוריות הועלו כדי להסביר מה בדיוק צייר.

אגדה מאורית

הנחיתה הראשונה של האנדיבור בחופי ניו זילנד, באוקטובר 1796, הייתה באתר המכונה "Young Nick's Head" על שם ילד בן 12, עוזר לרופא האונייה, שראה ראשון אדמה באופק מראש התורן. הפרס שקיבל היה חמישה גלונים של רום, לתשומת לבה של המועצה לשלום הילד, וקריאת המקום על שמו. המפגש עם התושבים המאורים היה מתוח ועויין. יליד אחד נהרג בניסיון להשתלט על סירה בריטית, ובתגובה נאסף כוח לוחם, והבריטים תיארו מחול מלחמה מרהיב של לוחמים מאורים שהתאספו במפרץ. למרבה הפלא, אבק השריפה, הרובים והתותחים לא הרתיעו אותם, והבריטים השתאו לנוכח האומץ שהפגינו. טופאיה גוייס למאמץ דיפלומטי. למותר לציין שמעולם לא היה בניו זילנד. אבל התברר שביכולתו לנהל שיחה שוטפת עם המקומיים, שדרשו ממנו בזעם הסברים – מי הוא, מניין בא, ומה גרם לו להפליג על הקאנו המוזר שסוחב עמו עננים (מפרשים) משלו? ואיך נהרג חברם מרחוק, ע"י מקל רועם? טופאיה עשה כמיטב יכולתו לפייס ולהסביר ולמנוע קרב וטבח. התגלעה בעייה נוספת: המאורים לא הכירו בערכו של ברזל, והסחורה המבוקשת ביותר ברחבי איי הדרום – מסמרים – לא היה לה כל ערך כאן. המאורים של ניו זילנד היו קשוחים ומשחרים לקרב, והסחורה היחידה שעניינה אותם באמת הייתה רובים. קוק לא יכול היה לסחור ולקבל אספקה טרייה, ולכן כינה את המקום poverty bay. ההמשך כלל סידרה של התכתשויות עם המאורים הלוחמניים – והקניבליים – לצד ניסיונות לפייס אותם. טופאיה המשיך לערוך שיחות דיפלומטיות, בהצלחה רבה. העויינות שככה, והחל סחר עירני עם המקומיים: טופאיה הנציח בציור את ג'וזף בנקס עורך סחר חליפין עם מאורי – נותן לו פיסת בד תמורת לובסטר גדול. הציור הפך מוכר וידוע במשך השנים.
טופאיה עצמו זכה לכבוד מלכים, והוזמן לארוחות טיקסיות שנערכו לכבודו. הוא דיבר אל הקהל – "נשא דרשות", בפי הבריטים – והפך במהירות לדמות נערצה, כמעט אלוהית. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה שהמאורים איבדו חלק גדול מהידע והמורשת הפולינזית שלהם בעקבות צונמי אדיר שהתרחש במאה החמש עשרה, וקטל את רוב האוכלוסייה, כולל הכהנים הזקנים ושומרי הידע המסורתי. טופאיה עמד בפני קהל צמא לידע מקודש שאבד זה מכבר. הוא זכה להערכה וליראת כבוד, הרבה מעבר לאלה שזכה בהם על גבי האונייה הבריטית. אבל למרות זאת נשאר על האנדיבור, נושא את עיניו לאפשרות להגיע אל נמל הבית שלה באנגליה.

טופאיה זכה לכבוד מלכים, והוזמן לארוחות טיקסיות שנערכו לכבודו. הוא הפך במהירות לדמות נערצה, כמעט אלוהית. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה שהמאורים איבדו חלק גדול מהידע והמורשת הפולינזית שלהם בעקבות צונמי אדיר שהתרחש במאה החמש עשרה, וקטל את רוב האוכלוסייה. טופאיה עמד בפני קהל צמא לידע מקודש שאבד זה מכבר

הדפוס הזה חזר על עצמו בעת שאונייתו של קוק הקיפה באיטיות את ניו זילנד ומיפתה אותה לראשונה – אחד ההישגים הגדולים של קוק, שמפותיו היו כה מדויקות עד שנותרו בשימוש עד שלהי המאה העשרים, יותר ממאתיים שנה.

הולנד החדשה וסוף המסע

מניו זילנד הפליגו מערבה, אל המקום שאותו כינה קוק הולנד החדשה, ועגנו במפרץ בוטאני, סמוך לסידני של ימינו – הפעם הראשונה בה דרכה רגלו של אירופי באוסטרליה. טופאיה היה הפולינזי הראשון על אדמת אוסטרליה: ילידי אוסטרליה לא היו פולינזים, ולא הייתה להם שפה משותפת. קוק מיפה את מזרח אוסטרליה מבלי לדעת שגילה יבשת חדשה, ועדיין נכונו לו ולצוותו תלאות עצומות. בדרך צפונה עלתה האנדיבור על שרטון ב"גרייט ברייר ריף". שבעה שבועות עמלו אנשיה על תיקונים, עד שיצאה צפונה בדרכה למושבה ההולנדית בטאביה, ג'קרטה של היום. בדרכם חלפו בעוד כמה מקומות שטרם נודעו.

קוק לא ראה במסעו הראשון הצלחה. הוא לא הבין שאכן גילה את "היבשת הדרומית" ונאחז חרטה על כך שלא שמע לעצותיו של טופאיה, והחמיץ את גילויים של עשרות איים מיושבים ברחבי האוקיינוס. ביומנו ביטא חרטה מאוחרת על ספקנותו כלפי טופאיה. הוא קיווה שתינתן לו הזדמנות נוספת, ואז, עם טופאיה על הסיפון, ישלים את מה שהחסיר במסע הזה: "אם ימצאו לנכון לשלוח אונייה לטובת מסע כזה כל עוד טופאיה חי, והוא יצא עמה למסע, יהיה לה יתרון עצום על פני כל אונייה אחרת בגילויים בים הזה."

זה לא קרה. ללא אספקה טריה, במסע שהתמשך חודשים, חלה טופאיה בצפדינה. כשהגיעו לנמל, שם ראה לראשונה עיר במימדים כמעט אירופיים, נדמה היה שמצבו ישתפר. אולם יומיים לאחר שמת תלמידו הפולינזי הצעיר, מת גם טופאיה מן המחלה. ידידיו התאבלו עליו, אבל קוק, כאמור, נזהר מלציין את האירוע ביומן המסע.
במסעו הבא של קוק לניו זילד, על סיפון ה"רזולושן", ביקר באותם מקומות. הילידים נהרו מכל עבר לדרוש בשלומו של טופאיה. הידיעה על מותו היכתה בהם כרעם, והם התאבלו עליו כאילו היה אביהם. ילדים נקראו על שמו, ואתרים בהם גר הפכו מקודשים. אבל בתרבות חסרת כתב ובתהפוכות העתים, הלכה דמותו ונמוגה, וכמעט נשכחה לחלוטין. כעת מנסים כמה חוקרים להחזיר אותה למעמדה הראוי. ימים יגידו אם הניסיון ייצלח.