אדם בים!

על  ג'נטלמנים שנפלו הימה

האדון-שנפל-ליםלאורך כל שלביו של החינוך הימי – החל מהפלגות ילדים בסירות קלות באגודות הימיות, דרך בתי הספר הימיים, אימוני צוות בחיל הים ובקורס חובלים, וכלה בהסמכת קצינים בצי הסוחר – חוזר ונשנה, בווריאציות המתבקשות, תרגול שכותרתו "אדם בים." מטרתו להחדיר באנשי הים מיומנות מקצועית, יעילות ובעיקר מהירות תגובה, שכולם הכרחיים במקרה שבו נופל אדם מן הסיפון בעת הפלגה. פרוטוקול בהיר ומדוקדק מפרט את סדר הפעולות הנדרש ממפקד כלי השייט וצוותו בעת אירוע שכזה. ולמרות התרגולים התכופים, אין ספק שהקריאה "אדם בים!" היא אחת המצמררות ביותר שניתן לשמוע על סיפונו של כלי שייט, והיא תאיץ את הדופק ותזרים אדרנלין אצל כל איש ים שישמע אותה. הסיבה פשוטה: במקרים רבים מאוד, הנפילה הימה פירושה סכנת מוות, ובטווח זמן קצר למדי.

"בפועל, חינוכו של סטנדיש גזר עליו לנהוג כג'נטלמן אפילו ברגע זה. בני סטנדיש אינם צועקים….לאחר שנעשה הגיוני שוב, ככל ג'נטלמן שנפל מספינה, הודיע סטנדיש ל"ארבלה" על משוגתו. "אדם בים!" צעק. "אדם בים!" אלא שהוא הבין – והדבר היה מצחיק מאוד בעיניו – שהוא לא צועק. אדם צריך להקים קול זעקה נורא כדי להישמע באוקיינוס השקט, וסטנדיש התמלא תחושה מטופשת שהוא לוחש ותו לא. "אדם בים!" אמר בשלישית…אך ה"ארבלה" נראתה אדישה לתלונותיו." (מתוך האדון שנפל לים, מאת הרברט קלייד לואיס, תרגום יהונתן דיין, הוצאת זיקית, 2013)

הספר שקטע מתוכו צוטט לעיל, "האדון שנפל לים", מביא נקודת מבט שלעתים רחוקות זוכה לביטוי, זאת של האדם – במקרה זה, הג'נטלמן – שנפל לים. והיא מחייבת את כשרונו וכוח דמיונו של סופר, כי רבים מן הנופלים הימה אינם חוזרים לספר את סיפורם. לבני הים התיכון או האזורים החמים של הכדור, הדברים אולי אינם ברורים מאליהם: טבילה בים ביום קיץ הרי אינה נחשבת קטלנית. אבל הנחה שגויה כזאת אינה לוקחת בחשבון את המצב הייחודי של נפילה פתאומית מכלי שייט נוסע. וככל שמצפינים, וככל שהטמפרטורה יורדת, הסכנה ברורה יותר ומידית יותר. משום כך חשובה במיוחד פעולה זריזה ויעילה של צוות כלי השיט, ובעיקר ימאות טובה ומקצועית, על מנת להציל אדם שנפל לים. וחשוב במיוחד לשמור קשר-עין עם הניצול, כי האפשרות לאתר אדם במרחבי הים בלי לדעת את מיקומו המדויק קטנה מאוד.

הג'נטלמן סטנדיש שנפל לים החליק על כתם שמן בירכתי הספינה, באזור שבו נהגו המלחים להשליך פסולת הימה, בימים הרחוקים שטרם התקנות לשמירת איכות הסביבה. רוב אירועי "אדם בים" הם אכן תאונות, חלקן מטופשות. אבל יש גם מקרי התאבדות – חלקם משוערים, אחרים ודאיים: אנשי ים שהותירו אחריהם מכתב התאבדות, ונעלמו מן הסיפון בלב ים.

צ'רצ'יל הצעיר

צ'רצ'יל הצעיר

אגב, יש עוד ג'נטלמן שנפל לים בתולדות הספרות. הוא גיבור של סיפור קצר מאת אחד, וינסטון ספנסר צ'רצ'יל. "ספנסר" מובלט, כדי להבדיל את המחבר, לימים מנהיג האימפריה הבריטית במלחמת העולם השניה, מסופר אמריקאי בעל שם זהה. אפשר לקרוא אותו במלואו ברשת

חבל כביסה ומטוסי סיור

בצי הסוחר הישראלי, כמו בכל צי, נרשמו כמובן מקרים של "אדם בים". מקרה יוצא דופן, חריג ומפתיע – וגם אופטימי – אירע בשנות החמישים, בהפלגת לימודים של ביה"ס לקציני ים, באנייה שעליה פיקד רב-חובל אנריקו לוי. רב-חובל צבי מריאנסקי מביא בספר הביוגרפי שלו, שיצא לא מכבר, שתי גרסאות של האירוע: על פי הגירסה שנפוצה בין תלמידי בית הספר, נפל אלכס, אחד המדריכים, לים בשעה שיצא לבדוק אבטוחים וקשירות בים סוער. כשבושש לחזור, סובב רב-החובל את האנייה וחישב את מקום הנפילה המשוער, שם דומם את המנועים בתקווה לשמוע צעקות – ואלה אכן נשמעו, מכיוון הירכתיים: שיטה נושנה לכביסת מכנסי ג'ינס, קשירתם בחבל ארוך שנשרך מירכתי האנייה, הצילה אותו. הוא נאחז בחבל עד שנתגלה. בגרסה השנייה, המעט פחות הירואית, נפל המדריך הימה סמוך לנמל. הצעקה "אדם בים" אכן נשמעה, ואנריקו לוי אכן ביצע את התימרון הקלאסי, "סיבוב וילאמסון". הפרט הזהה היחיד בשתי הגרסאות הוא שהמדריך אלכס אכן נאחז במכנסי הג'ינס שהשתלשלו מהירכתיים, וניצל.

כפי שמציין מריאנסקי, זהו אירוע נדיר. אירועי אדם בים נוספים שהתרחשו בצי הסוחר הישראלי לא דווחו לרוב לפרטיהם בתקשורת, בין אם הנופל ניצל ובין אם הסתיימו בכי רע. הרגישות מובנת: מקרי ביש כאלה עדיף לשמור בפרופיל תקשורתי נמוך, גם מתוך התחשבות בבני המשפחה וגם מסיבות פרוזאיות יותר, כגון חקירות של הביטוח: האם הנפילה נבעה מרשלנות, מכוח עליון, ואולי מדובר בהתאבדות – לכל אלה יש כמובן השלכות מאוחרות.

רב-חובל זאב הים תיאר בהרחבה אירוע "אדם בים" על האנייה "שקמה" בפיקודו של רב חובל אלכס שפירא, בדרכה ממערב אפריקה ארצה. בפברואר 1970, במזג אוויר סוער, נשטף הימה מחרטום האנייה המלח יצחק כהן שעסק בסגירת פתחי האוורור של המחסנים. קציני המשמרת בגשר ראו את הנפילה וזיהו את המלח במים, וגם שמעו אותו צועק לעזרה. הקצין הראשון סובב את האנייה שמאלה, במטרה להרחיק את המדחף מהמלח, ורב החובל שעלה לגשר הורה להוריד סירת הצלה. הסירה נאבקה בים קשה ולבסוף קפץ הקצין הראשון לים והגיע למלח, שנאחז בגלגל הצלה שהושלך אליו. שניהם נאספו אל הסירה, שהחזרתה אל האנייה בתנאי הים הגבוה הייתה מבצע מסוכן בפני עצמו. זאב הים כותב כי פרטי המקרה נמסרו לו מפי אברהם מוסקוביץ שפיקד על הסירה. המלח כהן, ששבר כמה צלעות בזמן הנפילה, שהה כעשרים וחמש דקות במים, והיה תשוש וקפוא כאשר חולץ, אבל יצא מהמקרה בשלום.

עוד מהמקרים שהגיעו לתקשורת – מלח ספרדי שנפל הימה מהאנייה הישראלית דגן ב-1962 סמוך לגיברלטר, ולא נמצא; ימאי ישראלי שנפל ואבד בסערה קשה מהאנייה רימון, סמוך לחופי בריטניה בחורף אותה שנה; לאורך השנים הצטברו עוד אירועים, כאמור לא רבים אבל כל אחד מהם צופן מן הסתם עולם ומלואו. האחרון שבהם דווח בעיתונות במרץ 2012: קצין ים על אניית צים נעדר ליד חופי ג'מאיקה, והאנייה ומשמר החופים האמריקאי ערכו אחריו חיפושים בלב ים. החיפושים לא צלחו. לא היו דיווחי המשך על המקרה בתקשורת. לפחות שלושה מקרים נוספים דווחו בשנות התשעים, באניות "צים ישראל", "צים יפן" ו"צים אירופה", שאירעו בין קינגסטון לסוואנה, באזור לונג ביץ' ובין פנמה לחוף המערבי של ארה"ב. בכל אלה, נתגלתה היעדרותו של איש הצוות במאוחר, ומקום נפילתו הימה היה משוער בלבד. מבצעי החיפוש וההצלה שנערכו היו מקיפים ואינטנסיביים, וגם משמר החופים האמריקאי על משאביו והניסיון הרב שלו, כולל מטוסי סיור, גויסו למאמץ, אבל לא העלו תוצאות. כאמור, אין בכך להפתיע, גם לא בעידן של אמצעי חישה מרחוק, לוויינים ואלקטרוניקה מתקדמת. כאז כן היום, האדם אינו אלא "צרור חיים כה קטן ועלוב בעולם כה אדיר", כפי שהבין אותו ג'נטלמן שנפל לים בספר שצוטט לעיל. גם מעמדך ביבשה אינו מקנה לך זכויות יתר בים – זיכרו נא שני מקרים של בעלי הון שנעלמו בנסיבות מסתוריות בים, גומא אגיאר והמליארדר רוברט מקסוול.

 לשרוד את הנפילה

הנופלים הימה באזור הטרופי עשויים לסבול מהחום והצמא הקטלניים, כמו מיודענו סטנדיש. אבל באזורים הקרים יותר של העולם, הנפילה הימה כרוכה בסכנת מוות מידית, ושם מתרחשים רוב מקרי המוות בים. מדוע בעצם?

Screen shot 2014-09-13 at 5.41.44 PMהתפיסה המקובלת כיום היא שהנפילה הפתאומית למים קרים מאוד (עד חמש מעלות צלזיוס) גורמת ל"הלם קור", שיכול להביא למוות תוך דקות ספורות: הגוף מגיב בהתכווצות של כלי הדם בעור והזרמת דם רב ללב, ובעלייה בקצב פעימות הלב; לחץ הדם עלול לנסוק בדרמטיות ולגרום דום לב או שבץ. אם אלה לא מתרחשים, במקביל או מיד לאחר מכן עלול הנופל להיכנס לחוסר שליטה בנשימה, לשאוף מים ולטבוע. אחוז ניכר מאוד ממקרי המוות, סבורים החוקרים, מתרחשים בתוך כשתי דקות מרגע הנפילה. מי ששורד מגיע לשלב המסוכן הבא של השהות במים הקרים: קצב הלב יורד וכך גם קצב הנשימה, ומתחילה החלשות הדרגתית של השרירים. השליטה בגפיים אובדת, ועמה היכולת לשחות או לאחוז. זהו למעשה אמצעי הגנה של הגוף, המנסה לשמור על חום אזורי הליבה של הלב והמוח. אצל אדם בריא ולבוש, הסוף יגיע בתוך כ-30 דקות – אם ראשו נמצא מעל המים. במאמר מוסגר נציין כי ישנם גם אירועים נדירים מאוד, שבהם שרד טובע מתחת לפני המים מפני שגופו עבר למעין מצב של הקפאה, או היברנציה: זה מתרחש רק כשהמים קרובים לנקודת הקיפאון, ועל פי רוב בילדים קטנים. השיא הידוע כיום הוא של 66 דקות, אבל ניצולים נדירים אלה סובלים מנזקים מוחיים ולעתים מתים כעבור מספר חודשים.

אמרנו "מים קרים מאוד", אבל מים קרים הם למעשה המצב הרגיל. האדם הוא יצור טרופי, וטמפרטורת המים היחידה הנוחה לגוף לטווח ארוך היא זו הקרובה לטמפרטורת הגוף. כלומר, גם טמפרטורה של 20-25 מעלות צלזיוס תהפוך במהירות קטלנית בגלל ההיפותרמיה – מצב רפואי שלמרבית הפליאה לא הוגדר ולא הובן כראוי עד אמצע המאה העשרים, וגם היום מרבים לחקור ולעדכן את הידע הרפואי לגביו. הפיזיולוגיה של ההיפותרמיה עדיין אינה מובנת במלואה, אבל ברור שהיא מורכבת מאוד. כיום יכולים החוקרים להסביר למשל מדוע רבים מניצולי אניות טרופות, בהן נודעות כמו הטיטאניק והלואיזיטניה, מתו הרבה אחרי שנמשו מן המים הקפואים והובאו למקום מבטחים יבש וחם, שאמור היה לאושש אותם, תופעה הקרויה  post rescue collapse. המחקר הרפואי בנושא קיבל דחיפה רצינית במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה מתו עשרות אלפי ימאים ונוסעים במים הקרים של האטלנטי. מטרת המחקר הייתה לפתח חליפת הישרדות וגם להבין את ההיבט הרפואי של חשיפה למים קרים. בצד הגרמני – בעיקר בעקבות אובדנה של ה"ביסמארק", אוניית הדגל הגרמנית – החלו במחקר שכלל, למרבה הזוועה, ניסויים רצחניים בבני אדם, שנערכו במחנה המוות דכאו, במהלכם הושלכו אסירים למי קרח. שם תועדה לראשונה התופעה של המשך הירידה בטמפרטורת הגוף הפנימית (CORE TEMPRATURE) לאחר היציאה מהמים. הוראות העזרה הראשונה והטיפול בניצולים שונו בהתאם, ונוהגים פסולים כמו מתן אלכוהול נאסרו על צוותי ההצלה. גם "שמיכות חלל" המשמשות מטפסי הרים, ומסתמכות על בידוד ועל חום הגוף, הן חסרות ערך במקרים אלה.

רשויות ההצלה ומשמר החופים בארה"ב פיתחו טבלה – ( PROBABILITY OF SURVIVAL DECISION AID (PSDA – המשקללת סדרת משתנים, כמו טמפרטורת המים, נתונים גופניים של הנופל למים כמו גיל, מין ומשקל, כדי לתת הערכת זמן של ההסתברות לשרוד במים, ולתכנן בהתאם לכך את המשאבים המוקדשים לחיפוש וחילוץ. אגב, לאנשים שמנים, ולנשים באופן כללי, יש זמן הישרדות ארוך יותר, כי השומן התת-עורי מבודד ומאריך את העמידות לקור. אבל סטטיסטיקה היא רק סטטיסטיקה, ולכל כלל יש יוצאים מהכלל. על אחד מאלה נעשה לאחרונה סרט עלילתי.

מיתולוגיה נורדית

302px-Guðlaugur_Friðþórsson1במרץ 1984 יצאו חמישה דייגים מאיסלנד בספינה קטנה למסע דייג שגרתי. לא הרחק מהחוף התהפכה הספינה, בלילה קר ובים סוער. ארבעה מהם מתו תוך זמן קצר. טמפרטורת המים הייתה כ-5 מעלות, וטמפרטורת האוויר מינוס 2 מעלות צלזיוס. הניצול היחיד, גודלוגור פרידטהוסון, המכונה "גולי", Gudlaugur Fridthórsson, צעיר גדל-גוף ובעל פני תינוק עגולים,  פשט את חליפת הסערה המגושמת שלו, ולבוש ג'ינס, חולצה וסוודר, יחף, החל לשחות לכיוון החוף. בדרכו חלפה לידו סירה אחרת, שלא הבחינה בו.

כעבור פרק זמן של קרוב לשש שעות, כאשר על פי כל התיאוריות הרפואיות המקובלות אמור היה לעבור לעולם שכולו טוב, הגיע גולי לחוף, אבל לאזור של צוק תלול, ולכן נאלץ לחזור לים ולשחות לנקודה בה יכול היה לעלות לחוף. תלאותיו טרם תמו, כי המקום בו נחת היה שדה של לבה קרושה – סלעים חדים שקשה ללכת בהם, במיוחד כשאתה יחף, קפוא ואחרי מאמץ אל-אנושי. הוא הגיע לדרך עפר ומצא אמבטיה ישנה, ששימשה כשוקת להשקיית הצאן, שבר מעטה קרח עבה שכיסה את פני המים ושתה ממנה. הוא המשיך ללכת ואז ראה את "המראה היפה ביותר שראה בחייו" – אורות העיירה הסמוכה. כאשר אושפז בבית החולים, נמדד החום הפנימי (רקטלי) שלו, והמדחום הראה את המידה הנמוכה ביותר בסקלה שלו, 34 מעלות. גולי היה כל העת בהכרה מלאה, ולא הפגין את סימני הבלבול והטשטוש האופייניים לנפגעי קור. לבו פעם כסדרו.

ככל שהתבהרו פרטי הסיפור, הוא נראה תמוה ובל-יאמן. גולי אמור היה למות מהיפותרמיה במים תוך 15 עד 30 דקות, אבל הוא שחה במים הקפואים לפחות שש שעות;. שום ניצול לא שרד עם מידת חום פנימי כה נמוכה. אבל גולי החלים במהירות, וסיפורו חישמל את הקהילות הקטנות של איסלנד. חוקרים בריטיים סקפטיים זימנו את גולי ללונדון, שם ערכו במעבדותיו של פרופסור קיטינג, המומחה הבכיר בתחום והיועץ לצי המלכותי, ניסויים מבוקרים שאישרו את העובדה המדהימה שגולי הוא אקזמפלר יחיד במינו. שכבת השומן התת-עורי שלו כפולה ולעתים משולשת מזו של אדם ממוצע, ומרקמה מוצק יותר, בדומה לשומן של כלבי ים. הממצאים הפרו את דמיונם של חובבי האגדות הנורדיות על אודות ה"סלקי", יצורים שהם כלבי ים ההופכים ליצורי אנוש.

גולי הפך לגיבור מקומי, וסיפורו מצוין במעין פסטיבל שנתי, הכולל שחייה במים קרים, מדי שנה. אנדרטה המורכבת מאמבט ישן מוצבת במקום בו שתה כשעלה לחוף. וכעת, כאמור, נעשה עליו סרט – שמו:  THE DEEP – הזוכה לביקורות נלהבות. מעבר לסיפורו המיוחד של גולי זהו סיפור על ההתמודדות אוניברסלית של האדם עם הים, שהפעם הסתיימה בכי טוב.

the deep

 

מודעות פרסומת

העוצמה הימית של ד"ר שָׂ שׂ

ד"ר מאיר שש היה "משכיל מרכז-אירופי קלאסי בחליפה ועניבה, שנחת בישימון הפלסטינאי" ששאף להפוך את חניכיו לאינטלקטואלים ימיים. לפעמים אפילו הצליח.

קצינים וג'נטלמנים

את הכתבה הזאת ראוי לפתוח במעין התנצלות – במידה מסוימת, היא פונה אל קהל יעד ייחודי, שהוא בחזקת מועדון סגור: בוגרי בית הספר לקציני ים בעכו על שם כ"ג יורדי הסירה. לא נעסוק כאן בהיסטוריה של בית הספר, שהוקם בחיפה ועבר לעכו בראשית שנות החמישים; מייסדיו, מן הסתם בהשראה בריטית מסוימת, ואולי גם במסורת האקדמיה של הצי האמריקאי באנאפוליס, רצו לעשותו בית יוצר לקצינים וג'נטלמנים. מפקדי חיל-הים וראשי צי הסוחר, אבל גם קברניטי מדינת ישראל הצעירה, כאלה שלא הייתה להם נגיעה ישירה לתחום הימי, ראו בו מוסד רב-חשיבות.

על מנהלי בית הספר ומוריו נמנו דמויות בולטות כמו קומנדר מילר, רב-חובל אנריקו לוי והאלוף שמואל טנקוס, ועוד רבים וטובים. אבל הפעם נייחד את הדברים לאחד המורים יוצאי הדופן של בית הספר, איש צנוע ואינטלקטואל משכמו ומעלה, שהטביע חותם ייחודי ובלתי צפוי על תלמידיו, צוערי בית הספר הימי.

ב-1956 ביקרו בביה"ס בעכו ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין. קיבלו את פניהם במסדר ומדים צחורים, כנהוג. בן גוריון, כדרכו, כתב בספר האורחים פיסקה מפתיעה, ספק התוויית חזון, ספק הבעת תקווה: "יותר תלמידים, יותר ים, יותר תנ"ך, יותר היסטוריה ימית יהודית!"

בן גוריון בביה"ס לקציני ים. ד"ר שש שלישי משמאל

בן-גוריון עם סגל ביה"ס לקציני-ים, 1956. ד"ר מאיר שש שלישי משמאל. לפניו במדים לבנים – סא"ל יהודה קלאוז, מפקד הקדטים, מאחור (במשקפי שמש) רב חובל אנריקו לוי. משמאל – צב י וקס, לימים מנהל בי"ס הריאלי – הדר (על פי ר/ח יגאל מאור)

 

ben gurion visit yam akko 1956

לפחות אדם אחד, כנראה, לקח את דבריו של בן גוריון במלוא הרצינות: ד"ר מאיר שָׂשׂ (שתי השיני"ם שמאליות, נהגה כמו "סס") מורה להיסטוריה שעלה ארצה מהונגריה שנים ספורות קודם לכן. האם הייתה זו ההקדשה של בן גוריון שהניעה אותו למקד את מרצו ויכולותיו האקדמיות בלימוד והוראה של היסטוריה ימית, ובתוך כך להפוך לדמות מיתולוגית ממש בקרב בוגרי בית הספר? כך לפחות מספרת האגדה, אומר שמחה בינות, מורה בבית הספר ואחד מתלמידיו המובהקים של ד"ר שש.

הומרוס ושבע הערים

אפשר לצפות שבוגריו של בית ספר ימי אליטיסטי יפגינו ידע רחב בתחום המקצועי שלהם – מניווט אסטרונומי ועד תקנות למניעת התנגשות בים, מתרמודינמיקה ועד תחזוקת מנועי דיזל. פחות סביר שידעו בעל-פה את שמותיהן של שבע הערים היווניות העתיקות, הטוענות כי המשורר האגדי הומרוס, מחבר האיליאדה, נולד בהן. אבל עובדה היא כי גם אם תעיר בוגר קציני-ים (מהשנתונים הנכונים) מזרועותיה שינה עמוקה, ידע לדקלם – ובמקצב יאמבי, mind you – את המזמור הבא: "סמירנה, רודוס, קולופון, סלמיס, איוס, ארגוס, אתנאי…". יש אשר יתגנב לדברים גם שמץ מבטא הונגרי. 

גם אם תעיר בוגר קציני-ים (מהשנתונים הנכונים) מזרועותיה שינה עמוקה, ידע לדקלם – ובמקצב יאמבי  – את המזמור הבא: "סמירנה, רודוס, קולופון, סלמיס, איוס, ארגוס, אתנאי…". יש אשר יתגנב לדברים גם שמץ מבטא הונגרי.

זוהי מורשתו של הדוקטור הטוב מאיר שש. שש לימד היסטוריה, גיאוגרפיה ואזרחות, אבל הצליח לצקת אל תכנית הלימודים את העולם הקלאסי, שבו שחה כדג במים. במיוחד התמקצע בתחום ההיסטוריה הימית. הוא קרא לטינית ויוונית עתיקה, ותרגומיו לטקסטים עתיקים בנושאים ימיים ואחרים, המפוזרים בכתבי עת משנות ה-60 וה-70, הם יחידים במינם בעברית. קשה לומר שכל הקלאסיקה הזאת התקבלה ללא טרוניות אצל כלל התלמידים בבית הספר. "הוא היה משכיל מרכז-אירופי קלאסי בחליפה ועניבה, שנחת בישימון הפלסטינאי", מתאר זאת בחיוך אחד מתלמידיו. ד"ר שש נהג בתלמידים הצעירים כבסטודנטים בוגרים, מעמת אותם עם הרצאות פרונטליות מאתגרות, שאילצו אותם לרשום תקצירים בקדחתנות – שכן החומר שלימד לא היה קיים בספרי לימוד סטנדרטיים שמנפיק משרד החינוך.

meiras

האתגר שהעמיד לפרחי הקצונה הצעירים לא תמיד נשא חן בעיניהם, כאמור. בתו, גילה, מספרת כי במסיבות חנוכה המסורתיות של בית-הספר, שאליהן הצטרפה המשפחה כולה, לא נעדר אף פעם מערכון שבו חיקו התלמידים את דמותו, ונעצו, ולו גם בעדינות המתחייבת מן המסגרת, סיכות קנטרניות בסגנון המליצי שלו, במבטא שלו וגם בפזילה שלו – הכל ברוח טובה, כמובן. ולמרות זאת, רובם המכריע של הבוגרים – גם אלה שלא הייתה להם מעולם נטייה מיוחדת לדקדוק לטיני או להיסטוריה של העולם העתיק – זוכרים אותו בגעגוע של חיבה, ויודעים להסביר, גם בחלוף עשרות שנים, כמה שורות משוטים יש באוניות מסוג "בירמה" ו"טרירמה", כמו עוד מושגים מן העולם הימי של ימי יוון ורומא. שאיפתו של ד"ר שש הייתה לעורר בתלמידים סקרנות ותודעה ימית מפותחת, "כלומר, משיכה אל חיי הים דרך הלימוד העיוני של מדעי הים, בין בשטח המדעים המדויקים ובין בשטח המדעים ההומניסטיים", ולהפוך את ביה"ס הימי למכללה ימית שבה ילמדו לעומקם כל מדעי הים. את משנתו הפדגוגית תימצת לימים במשפט "בוגר בית הספר צריך להיות אינטלקטואל ימי".

מבודפשט לעכו: ביוגרפיה קצרה

sas1

"משכיל מרכז-אירופי קלאסי בחליפה ועניבה, שנחת בישימון הפלסטינאי"

שש היה חבר בתנועת החלוץ הציונית בהונגריה, ובמלחמת העולם השנייה, בעיקר לאחר תחילת מסע ההשמדה האינטנסיבי של יהדות הונגריה ב-1944, לקח חלק בפעילות המחתרתית באחד מהמרכזים שזכו להגנתה של שגרירות שוויץ, וכונה "בית הזכוכית", בו חסו מאות יהודים. פעילי התנועות עסקו בפעילות הצלה נרחבת באמצעות זיוף תעודות, סיוע לבריחה ממחנות עבודה והברחת אלפי יהודים דרך הגבול ההונגרי לרומניה, ממנה ניתן היה להגיע לחופי הארץ. עשרות אלפי יהודים ניצלו הודות לפעילות המחתרת. יחד עמו במסתור ובפעילות המחתרתית הייתה גם אשתו לעתיד, אלישבע. באורח אופייני לצניעותו המפליגה, כמעט ולא סיפר על עלילותיו במלחמה, ורבים ממכריו לא ידעו על כך דבר. אבל בשנות השישים הוזמנו הוא ואשתו לירושלים לקבל ממשרד הבטחון את "אות הלוחם", הוקרה על פעילותם מצילת החיים במלחמה. על הפרשה נכתב גם בהקדמה למחקר היסטורי רחב ממדים שכתב, בהזמנת הקונגרס היהודי בקנדה, על ההיסטוריה של יהודי מחוז הולדתו ועל השמדתם בשואה – בהם כל בני משפחתו.

אחרי המלחמה עוד הספיק לחזור לאוניברסיטה ולהשלים את לימודיו בבודפשט, אבל כבר ברור היה שהעתיד נמצא במקום אחר. ב-1950 עלו בני הזוג שש ארצה עם בנם שנולד בהונגריה, וכמעט במקרה התיישבו בעכו, בה גרו קרובי משפחה. ההיסטוריה העשירה של העיר, וההקשר הימי של תולדותיה, שעליהם כתב לימים במונוגרפיה "עכו הימית", היו כמעט בלתי ידועים אז. ב-1952 החל ללמד היסטוריה בביה"ס הימי, תחילה בחיפה ואחר כך בעכו. בעכו נולדה בתו, והוא קשר את גורלו עם בית הספר לקציני ים וגם עם העיר עכו.

לטינית במבטא הונגרי

בתו גילה זוכרת צד אחר של המורה המרוחק והקפדן לכאורה, שהכביד על תלמידיו בחומר לא שגרתי ותובעני. הבית היה ספוג באהבה הרבה של הדוקטור לאשתו וילדיו. "הוא היה אבא אוהב וליברלי מאוד," היא מספרת. "מעולם לא הטיל עלינו עונשים – העונש היחיד שממנו סבלנו היה החובה להאזין להרצאות ארוכות בהן הסביר לנו איפה טעינו." היה לו גם חוש הומור מפותח, שאותו שמר לאירועים משפחתיים ולא הרבה לחשוף בפני תלמידיו. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, לא אחת עם חברו לחדר-המורים גרא בן-ענת, שהיה גם שותפו לכתיבת "ספר הים".

ד"ר שש היה מורה בכל נימי נפשו והמשיך ללמד עד סוף ימיו. אבל מן הסתם עבודת ההוראה לא אתגרה די הצורך את יכולותיו האינטלקטואליות, וכך החל לעסוק, בגיל מבוגר יחסית, בכתיבה ומחקר שהניבו יבול מרשים של ספרים ומאמרים, שמרביתם היו ונותרו יחידים מסוגם בעברית. למרות החיכוך היומיומי עם אנשי ים, בהם רבי חובלים עתירי עלילה ומפקדי ציים, היה ונותר "אדמירל של כורסה," שהפליג במרחבי הזמן ובאוקיינוס הספרות הקלאסית ולא על כלי שייט של ממש – אף על פי שהכיר אותם לפרטי פרטים.

והוא כתב בעיקר על הים התיכון שלחופו גר, ואשר בו אהב גם לשחות בקיץ. בתו, שלאחרונה אספה את כתבי היד שלו במטרה לשמרם, מספרת שאת ספריו כתב בביתו בעכו, בחדר עבודה קטן. לצורך מחקריו ביקר בספרייה הלאומית ובספרית אוניברסיטת חיפה, ויצר קשרים עם עמיתים בחו"ל, בעיקר בארה"ב, ששלחו לו ספרים ומאמרים להם נזקק בכתיבתו. ב-1964 שהה בשנת שבתון בפילדלפיה, לימד שם ב"גראץ קולג'" וגם העשיר את ספרייתו.

בטאונה של חברת צים, "תורן", וכתב העת "הימאי הישראלי" היו בין הראשונים שפרסמו קטעים פרי עטו של ד"ר שש. הם כללו "זוטות היסטוריות ימיות" ובהם תרגומי טקסטים יווניים ‫ולטיניים בענייני ים, וכן סדרת מאמרים העוסקים בענייני ים בתלמוד ובמדרשים. מפתיע מאוד לשמוע – עדות לרוח התקופה – שקיבל שכר סופרים מכובד למדי עבור מאמריו, מה שסייע לפרנסת המשפחה. נראה שהיה אז קהל די גדול שהיה צמא לדבריו. בין תרגומיו החשובים – "קשר קאטילינא" מאת ההיסטוריון הרומי סאלוסטיוס, יצירה חשובה (לאו דווקא ימית) שפורסמה במהדורה ובה מקור מול תרגום; הוא כתב כפי שצויין לעיל מונוגרפיה בשם "עכו ‫הימית" ומחקרים נוספים. הוא כתב גם ספרי יסוד לתלמידים בנושאי ים – "משוטים ומפרשים" ו"ספר הים", והעשיר את מדף הספרים העברי הדל בספרי יסוד שקשה לתאר בלעדיהם הכרות ומחקר עם התחום ההיסטורי הימי.

גולת הכותרת של עבודתו כהיסטוריון ימי הוא הספר ‫"המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית", שראה אור בהוצאת משרד הבטחון. זוהי עבודת מחקר מקיפה ומעמיקה, שיש לה השלכות על תפישת הבטחון הלאומית, והיא מצוטטת עד היום בעבודות מחקר שונות

גולת הכותרת של עבודתו כהיסטוריון ימי הוא הספר ‫"המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית", שראה אור בהוצאת משרד הבטחון. זוהי עבודת מחקר מקיפה ומעמיקה, שיש לה השלכות על תפישת הבטחון הלאומית, והיא מצוטטת עד היום בעבודות מחקר שונות, ובמסגרות דוגמת המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. שמחה בינות, שסייע לו בעבודה על הספר אומר: "ייחודו של החיבור בנקודת מבט שאינה מצויה בספרי היסטוריה אחרים המוכרים לנו. ד"ר שָׂשׂ הולך בעקבות אדמירל אלפרד תֶייר מֶהֶן, אבי תאוריית העוצמה הימית (Sea Power), שאל כתביו נתוודע לראשונה בשנות השישים, ובוחן כיצד השפיעו השימוש בים והשליטה בנתיביו על ההיסטוריה הכללית של עמי אירופה, אמריקה ואסיה משחר תולדותיהם ועד ימינו. זהו חיבור רחב היקף, שמעטים כמותו נכתבו בשפות זרות, והוא חלוץ ויחיד מסוגו בשפה העברית."

בשנותיו האחרונות החל לעבוד על ספר חדש על קולומבוס, וב-1992 סייע לרשות הדואר לקראת הוצאת בול לציון 500 שנה למסע קולומבוס. הוא לימד באוניברסיטת חיפה, והשתלב בטבעיות ובהנאה רבה בעולם האקדמי. תקופה יפה זו נקטעה עם מחלתו שהובילה למותו בשנת 1993.

מורים מסוגו של ד"ר שש אינם חזון נפרץ בשום בית-ספר, ומן הסתם הם הופכים נדירים יותר עם הזמן. עם מקטרתו הנצחית בפיו וחזות המשכיל האירופי בן הדור הישן, הביא אל תלמידיו עולם של ידע והיכרות עם העולם הקלאסי, אשר אפשר להניח בביטחון שלא היו כמותם במערכת החינוך הישראלית.

אחת מה"זוטות הימיות" של ד"ר ‫שש – פורסם לראשונה ב"תורן" בטאון צים ב-1962.

סיפור מעשה על אודות תאנה

‫גאיוס פליניוס סקונדוס, חקר הטבע, ספר ט"ו, כ'
‫‪C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, xv.20

ב-202 לפנה"ס נסתיימה המלחמה הפונית השניה, אבל רומא לא שקטה ולא נחה על זרי הדפנה שלה.
‫קרתגו ירדה מגדולתה הפוליטית והצבאית, אבל היא הוסיפה לעשות חיל במסחר. השגשוג הזה עורר קנאה ‫רבה ברומא, והביקורים במטרופולין היריבה הוסיפו והגדילו אותה עד מאד. סיפור המעשה הבא, המיוחס ‫למרקוס פורקיוס קאטו (149-234 לפנה"ס), אופייני ביותר להלוך הרוחות ברומא באותה עת. קאטו ‫השתתף במלחמה הפונית השניה, וב-195 נעשה קונסול. הוא הוסיף לשאת משרות רמות גם לאחר מכן, ‫אולם הצטיין כנואם נלהב בסנאט וכלוחם עז נגד חיי המותרות, שפשו בקרב הרומאים לאחר הנצחונות ‫בשתי המלחמות הפוניות הראשונות ובמלחמות במזרח ההלניסטי. ואף אם איננו מוכנים לייחס משקל ‫מכריע למעשה כאל גורם היסטורי לפרוץ המלחמה הפונית השלישית, הרי מעניינת לפחות דרך השכנוע של ‫קאטו, כ'פרלמנטר' מנוסה.

‫"אותה התאנה, שנקראה בפי קאטו כבר באותם הימים 'אפריקאית', מזכירה לנו כיצד נוצל פרי זה ‫ללקח טוב. אם כן, הואיל ונזעק הוא בכל ישיבת סנאט בלהט שנאתו העזה נגד קרתגו ובדאגתו לגורל ‫צאצאיו כי קרתגו חייבת לההרס, הביא יום אחד לבנין הסנאט תאנה מאותה פרובינקיה ‫שהקדימה להבשיל, ובהציגו לאבות אמר: 'אשאלכם על דעתכם, אימתי פרי זה נלקח מעצו?' ‫כאשר נקבע בידי כולם שהוא טרי, אמר – 'לפני שלושה ימים נקטף בקרתגו; כה קרוב האויב ‫לחומותינו!' מיד הוחל במלחמה הפונית השלישית, אשר במהלכה קרתגו נהרסה. אמנם קאטו מת ‫שנה לאחר מכן. על מה נתפלא תחילה, על חרדתו הנובעת מראייתו המפוכחת, או על המקרה ‫העיוור, על מהירות נסיעת האנייה, או שמא על עזוז רוחו של האיש? מעל הכל שאין נפלא מזה ‫‫לדעתי, כי העיר הענקית ההיא, יריבתה של רומא על שלטון העולם משך מאה ועשרים שנה, ‫חרבה עקב הבאת ראיה של פרי אחד, אשר לא טרביה או טראסימנוס ולא קאנה, שם נקברה תהילת רומא, ולא מחנה הפונים שהתבצר במרחק של שלוש אבני-מיל ממנה, או חניבעל שרכב על ‫סוסו עד לשער קולינה, יכלו להשיג זאת. בשיעור זה קירב קאטו את קרתגו אלינו באמצעות הפרי."

‫‪