רק בעקבות גל העלייה הרוסית של שנות התשעים נחשף הציבור הרחב בישראל למושג "ווטרנים", מונח שעלה ארצה יחד עם הלוחמים הוותיקים מן המלחמה הפטריוטית הגדולה, כפי שכונתה מלחמת העולם השנייה בברית-המועצות. בהדרגה הגיעו לתודעה הציבורית אותם חיילים ותיקים, מצולקי-קרבות ועמוסי מדליות מלוא-חזה, שהיו חלק מן התרבות הרוסית, והפכו לחלק מן הפסיפס המקומי – חלק שהולך ועובר מן העולם, בדרך הטבע.
החג המרכזי של הווטרנים הוא התשיעי במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. התשיעי ולא השמיני, מפני שמסיבות היסטוריות הוכרז הניצחון רשמית באיחור של יום לעומת בעלות הברית במערב. השנה צוין התאריך הזה במקום לא שגרתי: מפגש של עמותת בוגרי בית הספר לקציני ים בעכו שנערך במוזיאון חיל הים וההעפלה. וכאן, לצד הרצאה של מפקד חיל הים בדימוס ידידיה יערי, הזכירו גם את הווטרנים של הצי – פיסת היסטוריה נסתרת, כמעט חשאית. הבה ננסה לשפוך עליה מעט אור.
המלחמה הפטריוטית הגדולה
מלחמתה הגדולה של רוסיה הייתה בעיקרה יבשתית, וניטשו בה כמה מן הקרבות המונומנטליים ביותר בהיסטוריה האנושית. אבל גם לצי הסובייטי היה חלק חשוב במלחמה, במגננה ובהתקפה, ופעמים רבות ככוח תומך בקרבות יבשתיים גדולים לחופי הים הבלטי, הים האזובי, הים השחור וגם לחופי אגמים ונהרות גדולים. לא אחת הורדו ימאי הצי מן האניות והצטרפו לחיילי החי"ר בקרבות יבשה – בעיקר בלנינגרד, אודסה וסבסטופול.
תת אדמירל פאבל אהרונוביץ טריינין
והיו כמובן פעולות אינספור של הצי הסובייטי, ובלטו בהן בעיקר הצוללות וספינות טורפדו קטנות מהירות שתקפו את הצי הגרמני. כמו בצבא האדום בכללותו, רב היה חלקם של חיילים וקצינים ממוצא יהודי, ככל הנראה הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסיה. מהם שהגיעו לדרגות בכירות ולהישגים מרשימים במהלך המלחמה. למשל, תת אדמירל פאבל אהרונוביץ טריינין, שהיה קצין הצי היהודי הבכיר ביותר בראשית המלחמה. טריינין, יליד פינסק, היה סגן מפקד הצי במזרח, ועם פרוץ מלחמת העולם פיקד על שייטת לאדוגה (ימת מים מתוקים סמוך ללנינגרד המתחברת לים הבלטי) ואחר כך על בסיס הצי בריגה, עד פינויו לאחר הכיבוש הגרמני. הוא עבר לפקד על בסיס הצי בחצי האי קרים בעת שהתחוללו שם קרבות עזים, במהלכם נפצע. תחת פיקודו ביצעו ספינות הצי פעולות של הנחתת כוחות יבשה, פינוי יחידות צבא, מיקוש וסיוע לכוחות היבשה. לאחר מכן פיקד על שייטת הוולגה בעת הקרב על סטלינגרד.
היו עוד רבים, קצינים בכירים וזוטרים וגם וימאים מן השורה. לעתים רק שמותיהם מעידים על מוצאם. המקורות ההיסטוריים – והם מעטים יחסית, רובם קיימים רק ברוסית – לא מציינים את יהדותם. זה היה מנוגד (על פי רוב) לאידאולוגיה ולנוהג תחת המשטר הקומוניסטי, אם כי במקרים מסוימים – כפי שנראה להלן – נהגו אחרת.
טרפדות וצוללות בים הבלטי
"שגרירי הדגל האדום של האזור הבלטי" היא כותרת של מאמר בעיתון סובייטי-יהודי של "הועד האנטי פשיסטי" מ-1948. הכתבה מתארת בטון נרגש שייטת קטנה של ספינות קרב המגיעה לנהר מוסקווה לכבוד יום הצי:
"אחד ממפקדי הספינות הוא אפרים גולדשטיין, לשני קוראים מנשה סוורדלין. גולדשטיין בא ממשפחה יהודית ענייה …אביו וסבו עבדו כל חייהם בעיר לוייב (Loew) על גדת הדנייפר והפעילו מעבורת על הנהר במשך שנים. אפרים עזר לאביו, אהב את הנהר וחלם על הצי. אבל רק לאחר מהפכת אוקטובר יכול היה להגשים את חלומו. הוא למד מכונאות, התגייס והוצב בשייטת הטרפדות. אחר כך היה לקצין, והתמחה בתקיפות טורפדו. הוא לחם לצדם של גיבורי ברית המועצות אברם סוורדלוב (ראו בהמשך), אוסצ'ב וסטרוסטין, שהטביעו אוניות אוייב בפינלנד וריגה, שחררו את טאלין, מחצו את האויב בלובאבה…אחיו נהרג על ידי הפשיסטים במוגילב, ואחיו השני חזר מהמלחמה נכה…גולדשטיין עצמו נפצע פעמיים בקרב אך לא עזב את ספינתו…את הנצחון בא לחגוג עם אשתו דבוירה ובנו סנדרל. על ספינה אחרת פגשתי את מנשה סוורדלין, בנו של חייט מויטבסק. הוא היה מכונאי בלנינגרד ונרשם לבית ספר של הצי. הוא השתתף בקרבות מיד עם פרוץ המלחמה וספינתו פרצה את המצור על לנינגרד…"
לאחר כיבוש הבזק של המדינות הבלטיות ב-1941, נותר לסובייטים באזור הבלטי רק בסיס הצי בלנינגרד. חיל האוויר והצי הגרמניים הקשו על פעילות הצי. מפרץ פינלנד מוקש, והגביל במידה ניכרת את היציאה והכניסה מנמלי לנינגרד וקרונשטדט. עיקר הפעילות הייתה של צוללות וספינות טורפדו מהירות. קפטן בשם אברם סוורדלוב פיקד על שייטת של ספינות טורפדו (ברוסיה היו אלה, לצד ספינות קטנות כמקובל, גם ספינות דמויות משחתת באורך כשמונים מטר). השייטת סייעה בפינוי כוחות סובייטיים מחצי האי האנקו בפינלנד, דרך ים זרוע מוקשים, השתתפה בקרבות ימיים מול טרפדות גרמניות ומנעה הנחתת כוחות גרמניים מן הים. ביולי 1944 ניהל סוורדלוב קרב בן שלושה ימים סמוך לעיר ויבורג, שבעקבותיו קיבל את "אות גיבור ברית המועצות", העיטור הצבאי הגבוה ביותר של המדינה הסובייטית. הוא לא היה היחיד.
קונובאלוב
קפטן ולדימיר (וולף) קונובאלוב, מפקד צוללת, קבל גם הוא את אות גיבור ברית המועצות על משימות התקיפה הרבות שביצעה הצוללת שלו. קונובאלוב נולד למשפחה יהודית בכפר האוקראיני נאדינה (Nadiyne) ומשפחתו עברה בילדותו לעיר דונייצק. ב-1932 התגייס לצי, למד באקדמיה ושירת בצי הצוללות בים השחור. ב-1940 הועבר לים הבלטי כסגן מפקד הצוללת L3. ב-1943 קיבל את הפיקוד עליה. הצוללת עסקה בהנחת מוקשים ובמקביל תקפה ספינות אויב בטורפדו. ב-16 באפריל 1945, לקראת תום המלחמה, טיבעה הצוללת את האנייה הגרמנית "גויה," שהובילה חיילים גרמניים ואזרחים שנמלטו מפני הצבא האדום השועט מערבה. כ-6000 איש טבעו – אירוע שני בהיקפו מבחינת מספר הקרבנות בהיסטוריה הימית כולה. לצד התואר גיבור ברית המועצות זכה קונובאלוב בשלל עיטורים אחרים, ובשנות החמישים פיקד על צי הצוללות הבלטיות. הוא הגיע לדרגת תת-אדמירל, ונפטר בשנת 1967. בסרט "המרדף אחרי אוקטובר האדום" קרויה הצוללת הגרעינית הסובייטית (הדמיונית) על שמו של קונובאלוב.
עוד יהודי הנושא בתואר האולטימטיבי של האומה הסובייטית היה סמואיל בוגורד, יליד ויטבסק, העיירה היהודית הציורית שבה נולדו דמויות כמו אנסקי, מחבר "הדיבוק", הצייר מארק שאגאל שהנציח את מראותיה בציורים שזכו להערצה עולמית, וגם ראש המוסד איסר הראל, לצד עוד רבים וטובים. בוגורד פיקד על צוללת בים הבלטי והצטיין במיוחד במהלך חורף 44-45, בעת נסיגת הגרמנים. הצוללת שלו טיבעה משחתת ועשר כלי שייט נושאי גייסות.
ישראל פיסנוביץ, מפקד צוללת בצי הסובייטי ובעל אות גיבור ברית המועצות
מפקד צוללת בולט נוסף, ישראל פיסנוביץ, נולד ביליזבטגראד שבאוקראינה, התגייס לצי הסובייטי ב-1932 ונשלח ללימודים בבית הספר הגבוה לקציני צי בלנינגרד, אותו סיים בהצטיינות. הוא הוצב בתפקיד קצין ניווט בצוללת של הצי הבלטי ואחר כך הועבר לשרת בצי הצפוני. בין 1941–1942 פעלה הצוללת בפיקודו של פיסנוביץ' בים ברנץ כנגד ספינות גרמניות ופיניות שהובילו עופרות ניקל מנמלי פינלנד ונורבגיה לגרמניה. הצוללת של פיסנוביץ' ביצעה 17 משימות קרביות, שבמהלכן הטביעה 13 ספינות אויב. בנוסף לכך ביצעה הצוללת משימות הנחתה ואיסוף של יחידות קומנדו סובייטיות בעורף הגרמני. על אומץ לִבו ותפקודו בקרבות הוענק לישראל פיסנוביץ' באפריל 1942 תואר גיבור ברית המועצות. ביולי 1943 מונה למפקד פלגה בשייטת הצוללת של הצי הצפוני. אבל פיסנוביץ לא זכה להתקדם לתפקידים נוספים: באביב 1944 הגיע לבריטניה בראש משלחת חיל הים הסובייטי כדי לקבל 4 צוללת בריטיות שניתנו לברית המועצות במסגרת הסכם "החכר והשאל". לאחר כמה חודשי אימון והכשרה הפליג פיסנוביץ' על סיפונה של אחת מהן (HMS Sunfish) בדרכה אל נמל מורמנסק שבברית המועצות, ועליה גם קציני קישור בריטיים. הצוללת עזבה את הנמל לרוויק ב-25 ביולי 1944, אך מעולם לא הגיעה ליעדה – בשנות ה-60 נחשף כי הצוללת טובעה בטעות על ידי מטוס משמר החופים הבריטי.
על צוללת אחרת שעשתה את אותו מסלול מבריטניה לרוסיה פיקד איזאק סולומונוביץ קאבו, יהודי יליד אוקראינה, שפיקד לפני כן על צוללת בים הבלטי, ובאמתחתו טיבוע חמישה כלי שיט של האויב וביצועים קרביים יוצאי דופן. הצוללת עליה פיקד עברה בשלום את המסע לרוסיה ועד תום המלחמה הטביעה שני כלי שיט נוספים.
הרחק משם, בדרום ברה"מ, פעל סוורדלוב נוסף, ימאי יהודי ששמו הפרטי ארקדי, שפיקד על שייטת הים האזובי. הוא פיקד על פינוי כוחות של הצבא האדום בנובמבר 1941 והנחית כוחות אחרים על חצי האי קרץ', כחלק מהקרבות האכזריים שהתנהלו שם מול הוורמכט. שני שמות נוספים של מפקדי צוללות בצי הים השחור הם ישראל ישראלוביץ ויסאי זלבט. במבצעים בזירה זו, מדווח אחד המקורות, השתתפו עוד יהודים רבים – אך לצערנו המידע אודותיהם אינו זמין.
מיכאיל לרנר והבריגאדה היהודית
מיכאיל לרנר
אי אפשר לסיים את הסקירה החלקית והחסרה הזאת בלי לציין שחלק ניכר מן המידע על מפקדי הצוללות הסובייטים ממוצא יהודי, בעת המלחמה ולאחריה, מקורו בדמות בולטת ורבת חשיבות בכוח הצוללות הסובייטי, מיכאיל לרנר. לרנר לא היה איש ים. הוא נולד בברסלב, עירו של רבי נחמן, ב-1908, למשפחה יהודית דתית ובה תשעה ילדים. בשנות העשרים למד במכללה טכנית באודסה, התגלגל לעבודה במספנה והחל קריירה ארוכה בבניית כוח הצוללות הסובייטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה "הקונסטרוקטור הראשי של הצוללות", אחראי על בנייתן, ועל הניסויים הימים שלהן. הוא הכיר היטב ומקרוב את מערך הצוללות הסובייטי ואת אנשיו. על תרומתו למאמץ המלחמתי זכה באותות רבים, בהם "אות לנין", וכמו רבים נרדף פוליטית לאחר המלחמה ופוטר, אך לאחר מות סטאלין הוחזר לתפקידו, ועמד בראש המשרד לפיתוח ובנייה של צוללות הגרעין הסובייטיות. ב-1990 עלה ארצה עם משפחתו וגר בחיפה. הוא שמר על קשר עם המספנה בה עבד ופרסם מאמרים רבים ברוסית על תולדות הצי. הידע העצום וההכרות הקרובה שלו עם הצי הסובייטי הפכו אותו למומחה יחיד במינו הן מההיבט המקצועי והן מההיבט ההיסטורי. בספרו "הים, האנייה ועם ישראל", אנציקלופדיה מרתקת ומגוונת של יהודים ימיים, מציין רב-חובל הלל ירקוני כי לרנר היה מקור יחיד לכמה ערכים בספרו. גם רשימה זאת מתבססת בחלקה על ספרו של ירקוני והמידע של לרנר.
לרנר מדווח כי משרד ראשון לתכנון צוללות הוקם ב-1926, ושלושה מהמהנדסים הראשיים בו היו יהודים. בצי הבלטי פעלו 49 צוללות, והיהודים הרבים ששירתו שם הביאו לכך שהשייטת, או בנוסח הסובייטי הבריגאדה, כונתה "הבריגאדה היהודית" (לא לבלבל עם זאת הידועה לנו). עשרה ממפקדי הצוללות היו יהודים. בזירת הים הצפוני פעלו 17 צוללות, על ארבע מהן פיקדו יהודים. צוללות הצי הבלטי ספגו אבדות רבות אך היו לעתים הכוח היחיד שפעל נגד הצי הנאצי וקווי האספקה של הגרמנים. בים הצפוני נותר נמל מורמנסק חופשי, והיה יעד לשיירות המפורסמות שהובילו ציוד ואספקה מבנות הברית לברה"מ. הצוללות הגנו על השיירות ופעלו נגד הצי הגרמני עד חופי נורבגיה. בים השחור פעלו הצוללות נגד הצי הרומני שהשתייך למעצמות הציר, ומילאו תפקיד חשוב בעת המצור והקרבות באודסה, נובורוסיסק, סבסטופול וקרץ'. גם כאן פעל הצי הסובייטי נגד קווי אספקה ואניות סוחר, ובאחת מפעולות אלה, כנראה, הוטבעה בטעות אניית המעפילים "סטרומה".
ידועים לפחות עוד 15 יהודים שפיקדו על צוללות סובייטיות. אחת הסיבות לריכוז הגבוה שלהם בזרוע הזאת היא העובדה שהייתה זאת זרוע חדשה בצבא הסובייטי, ויהודים, ככלל, נטו להצטרף ליחידות כאלה, שבהן היו פחות בעלי תפקידים ותיקים שעמדו בדרכם ומנעו את קידומם.
ילידי הארץ ויוצאי מערכת החינוך שלה יודעים רק מעט מאוד על הלוחמים היהודיים בצבאות השונים נגד הנאצים, בגלל הדגש המובן על הוראת השואה. הווטרנים יוצאי ברה"מ, עם כמה תומכים מקומיים, פעלו בעשור האחרון לשנות את המצב, להרחיב את הידע ולתת ביטוי לפעולתם וגבורתם של לוחמים יהודיים, שכמאתיים אלף מהם נפלו בשורות הצבא האדום בלבד. חשוב שגם מקומם של ימאי הצי שלחמו בנאצים לא ייפקד.
אותו הים 