סלט פירות: החברה הימית להובלת פרי

החברה הימית להובלת פרי של יעקב מרידור ומילה ברנר נחשבה – אולי עדיין נחשבת – לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של הספנות הישראלית, ודעיכתה יוחסה לגורמים כמו משבר הדלק ומלחמת יום כיפור. מסמכים שטרם פורסמו של אחד המנהלים הבכירים בחברה, מאיר גירון, חושפים תמונה אחרת, מורכבת ומפתיעה. הצלחה? כמו יופי, הכול בעיני המתבונן.

המצאת  הגלגל

לפני שלושים שנה רעשה הארץ בעטיה של תגלית ענק, שהתבררה כתרמית ענק: מתקן להפקת אנרגיה,יעיל מכל

קודמיו, קפיצת-דרך מדעית שאמורה הייתה לשנות את פני העולם. האירוע המסעיר, והמאכזב בסופו של דבר, זכה לכינוי "הנורה שתאיר את כל רמת-גן", או בקיצור "המצאת מרידור", על שמו של שר הכלכלה בממשלת בגין השנייה, יעקב מרידור. מרידור, שהשתכנע באמיתות ההמצאה, הכריז עליה בדרמטיות ערב הבחירות, ואחר כך, ב-1982, מעל בימת הכנסת. הוא אמר שההמצאה חשובה כמו המצאת הגלגל, וההתבטאות האומללה הזאת, כמו האירוע כולו, נכנסו לפנתאון כאחת הפשלות המביכות ביותר של שר בממשלה. מרידור זכה לקיתונות של לעג ועלבונות.

העובדה שיעקב מרידור נחרת בזיכרון הלאומי הקולקטיבי דווקא בשל הפרשייה הפיקנטית הזאת, הייתה בלי ספק מאכזבת ומתסכלת עבורו: היא השכיחה את עברו ההרואי כאחד ממנהיגי האצ"ל, את פעילותו הציבורית כחבר כנסת ושר ואת הצלחותיו העסקיות. האפקט של "המצאת מרידור" מטעה, מפני שלפחות אחת מהרפתקאותיו העסקיות האחרות מציגה אותו באור הפוך דווקא: לא פתי נאיבי הנופל ברשת ההונאה של נוכל כזבן – אלא כמעט להפך: מניפולטור מוכשר וז'ונגלר פיננסי. הכוונה להרפתקת "החברה הימית להובלת פרי", חברת ספנות ישראלית שיצא לה מוניטין כחברה חדשנית, נועזת, ובעיקר מצליחה.

קטעים שלא פורסמו מזיכרונותיו של מאיר גירון, מנכ"ל צים שפרש ועבר לעבוד בחברה הימית להובלת פרי, מאירים את תולדותיה של החברה באור קצת שונה. הם חושפים, איך לומר, פער משמעותי בין תדמיתה הציבורית הנוצצת למתרחש מאחורי הקלעים.

דגי בקלה ופירות אקזוטיים

ב-1960 הוקמה חברת "אטלנטיק" לדיג-מעמקים. מרידור, אז חבר כנסת מטעם חירות, פיתח רעיון עסקי שראשיתו בחברת "אינקודה" ליבוא בשר מאריתראה. החברה שעמד בראשה הקימה צי של ספינות דייג במים עמוקים, במתכונת הנהוגה במעצמות דייג כמו יפן ונורווגיה. זמן קצר לאחר מכן הפך דג הבקלה הקפוא לחלק מן התפריט בארץ. זה לא הלך בקלות, והיה צורך בקמפיינים פרסומיים כדי לדחוף את השיווק. היזמה הייתה פרטית, אבל אי אפשר היה לזוז בארץ בלי משרדי ממשלה והממסד הוותיק. לאטלנטיק היו הסכמי בלעדיות עם תנובה, שמחסניה מלאו דגים קפואים מספינות הדייג של אטלנטיק. הנה זיכרון אנקדוטלי מעניין – וכתוב בהומור המתבקש – של איש משרד החקלאות, ישי ספרים:

"כאשר חברת אטלנטיק היתה צריכה לממשלה (ובאותם ימים לא יכולת להשתין בלעדיה) היא פנתה ל…ראובן אילנד סמנכ"ל כלכלה שאני הייתי עוזרו היחיד. העניין הגיע לפני ועלי היה לקבוע אם עסקיה כדאיים למשק הלאומי… בערך באותו הזמן משה דיין, שהיה גיבור עטור תהילה וכבר שר החקלאות לשעבר, בחר להיות מנהל חברת דייג קטנה, חברת יונה… משה רצה גם, כלומר רצה לדוג בקלה במרחקים בעוד שמרידור, גם הוא גיבור, סתם לו את השוק… נמצאה פשרה ונכתב חוזה… אז הוציא ראובן מן המחבוא בקבוק קוניאק, מזג בארבע כוסיות וכולנו שתינו לחיים לא לפני שהשלושה, ראובן יעקב ומשה, דיברו על הכוס. מכל הדיבורים אני זוכר דבר אחד, נדמה לי של מרידור, שאמר: "כולם יודעים שאני רוצה להתפשט מזרחה, אבל אין שם מקום, לכן אני מתפשט מערבה אל הים, בים היכן שאתה משליך את רשתך זה שלך". כל זה קרה בקריה בבנין ישן שירשנו מן הטמפלרים בקומה העליונה ביום חמסין בשנת 1966 בערך כאשר כל הנוכחים היו לבושים בגופיות מפאת החום."

וישי ספרים מוסיף: "אחר הדברים האלה פנה מרידור למסחר בבננות", וכוונתו לחברה הימית להובלת פרי, שאותה הקים עם חברו למשפחה הלוחמת ולאהבת הים, רב-החובל מילה (שמואל) ברנר, שכיכר בעיר חיפה קרויה על שמו. ברנר, מראשוני צי הסוחר ששירת גם בצי הבריטי ובחיל הים בראשיתו, היה מעורב ביוזמות קודמות בתחום הדייג, וחבירתו למרידור הייתה טבעית, מבחינה מקצועית ואידאולוגית כאחת.

500 ימים של בננות ונפט

אחד הדברים הנפלאים ביותר בעסקים הוא מעשה היצירה – ליצור משהו מוחשי מאפס. למשל, כסף. כאשר יצאה החברה הימית לדרך והזמינה אניות קירור משוכללות חדשות, הכסף הגיע מן הבנקים, מהמספנה, ובערבות ממשלתית. הממשלה הישראלית נתנה ערבות לארבע, ואחר כך לעוד ארבע אניות, שבין הגברות המשיקות שלהן היו לאה רבין וראומה וייצמן. ב-1968 הצי של החברה הימית כלל 8 אוניות חדישות שהסיומת "קור" מזהה אותן: לימון, בננה, מנגו, אבוקדו, מנדרין, סברה, אפרסמון, טנג'רין. ואז נכנסה לתמונה הממשלה הגרמנית.

אחד הדברים הנפלאים ביותר בעסקים הוא מעשה היצירה – ליצור משהו מוחשי מאפס. למשל, כסף. כאשר יצאה החברה הימית לדרך והזמינה אניות קירור משוכללות חדשות, הכסף הגיע מן הבנקים, מהמספנה, ובערבות ממשלתית.

הפלא הכלכלי של גרמניה החדשה אפשר מימון וערבויות לעשרות אניות נוספות. עלייתה המטאורית של החברה הימית להובלת פרי הפכה לשם דבר. קוויה הבינלאומיים התארכו והתגוונו, חברות הענק המתחרות בה נאלצות להכיר בקיומה ולהגיע להסכמי שיתוף פעולה עמה. החברה הונפקה בבורסה בניו יורק בהצלחה וזכתה למימון נוסף, שאותו השקיעה חיש קל בקירור וגם בענף חדש וקורץ, מיכליות דלק.

זאת הייתה כנראה הנקודה בה החליטו קברניטי החברה לגייס טאלנט רציני ובעל רקע וניסיון בתחום: מאיר גירון, מי שהיה מנכ"ל בתי זיקוק ואחר כך מנכ"ל צים. גירון פרש מצים בכעס ומרירות בשל סכסוך עם מיכאל צור, יו"ר הדירקטוריון, אותו גאון פיננסי שזמן קצר אחר כך נשפט ונכלא על עבירות מעילה בקנה מידה שטרם נודע בישראל. גירון טרח וכתב ממואר קטן של ימיו בחברה הימית להובלת פרי, וכותרתו "500 ימים במסגרת החברה הימית, ינואר 1970 – מאי 1971." המסמך מפורט, ולעתים מפורט מדי, אפילו מייגע, אבל טומן בחובו פנינים מאלפות ותובנות מרתקות על עולם עסקי הספנות בכלל, ועל החברה הימית להובלת פרי בפרט.

מאיר גירון

גירון, ביצועיסט ואיש כלכלה מוכשר, ובעיקר איש הממסד בכל רמ"ח אבריו, שהחל כמו כולם במחתרת ובשליחויות עלומות באירופה, והיה איש אמונם של בכירי הממשלה, גויס – אחרי שפרש מצים – לעמוד בראש חברה שאמורה הייתה להפעיל אניות נוסעים בדגל ישראל, לאחר סגירת קווי הנוסעים של צים, אבל כעבור זמן קצר הודיע על פרישתו מהמיזם. אז, הוא מספר, הופיע אצלו מכר בשם עו"ד י. סולומון, והציע לו להצטרף לחברה של מרידור וברנר, שעמדה בפני מהלך פיתוח גדול.

את מרידור וברנר הכיר גירון מפגישה קודמת יחידה, שבה ביקשו ללמוד מפיו על ההקלות שמעניקה ממשלת גרמניה בעסקי ספנות. גירון למד את הנושא על בוריו כאשר צים מכרה את האנייה "שלום", ורצה לפתח את העניין, אבל היו"ר צור התנגד בטענה שממשלת ישראל לא תסכים לעסקים עם גרמניה. לכן "לימדתי על רגל אחת את ברנר ומרידור, בביקורם היחיד אצלי, את התורה כולה". הביקור הותיר ככל הנראה רושם גדול השניים, שכעת ראו הזדמנות לגייסו לשורותיהם. גירון הסכים. החלטתו לא מצאה חן בעיני רבים, והוא ראה חובה להצדיק את החלטתו לפנחס ספיר שר האוצר: "ספיר היקר…לא עלה על דעתי אף פעם בחיי הארוכים/קצרים כי אנטוש עבודה בסקטור הציבורי" הוא כותב, אבל "אף נציג של מוסד ציבורי אחר לא הציעו לי תפקיד מתאים במישור הציבורי".

החיים היפים באירופה הקלאסית

גירון עדיין ממורמר, אבל תיכף יצלול אל העולם המופלא של עסקי החברה הימית, שמושבה בציריך. ההתחלה הייתה במשרדים הצנועים מאוד של מרידור וברנר בארץ. בשיחות עמם ביקש לדעת במה בדיוק יעסוק. "לצערי, הרבה לא חכמתי משיחות אלה, אבל הובהר לי כי אהנה מחופש פעולה" הוא כותב. "המדיניות, אם אפשר לכנותה בשם זה, הייתה לרכז סביבם עובדים מתאימים, ושמו דגש על "בעלי שם" "– כאן מזכיר גירון סדרה של אלופים במילואים, בכירי צים, שגרירים וח"כים לשעבר – שגויסו לחברה לקראת תכניות ההתרחבות הגדולות שלה. נזכיר את שלמה אראל ור/ח ישראל אוורבוך, את דן חושי שעסק בתכנון האניות ופיקח על בנייתן, אבל היו עוד רבים.

גירון עדיין ממורמר, אבל תיכף יצלול אל העולם המופלא של עסקי החברה הימית, שמושבה בציריך, ואל מלון האלפיון העליון DOLDER בציריך, "אליו נהגו להזמין את אורחי החברה שנמצאו במקרה בעיר, וע"י כך הצליחו במאמציהם להגדיל ולנפח את ההוצאות הכלליות של החברה."

 

לכבוד הצטרפותו לחברה ערכו קבלת פנים מפוארת על סיפון ה"סברה-קור" שעגנה בחיפה. רשימת המוזמנים כללה את כל בכירי צים, חוץ ממיכאל צור, ש"הוצא לבקשתי מרשימת המוזמנים". אבל המסיבה האמתית טרם התחילה. למחרת יצאו גירון וברנר לפריס ופגשו את מרידור. "התאכסנו במלון
הילטון שבו יעקב (מרידור) היה מוכר כאורח קבוע וחשוב מאד…הוא נתן לי "שעור בהתנהגות טובה". הוא לימד אותי כי עלי לנהוג כפי שהוא ומילה נוהגים, דהיינו: ליהנות מנוחיות מרבית בזמן שנמצאים מחוץ לבית, לנסוע במחלקה ראשונה, ולחיות חיי מותרות…לא יגבילו אותי בחשבון ההוצאות ועלי לחיות ברמה גבוהה." גירון, קיבוצניק בעברו ואיש השירות הציבורי עשרות שנים, לא התרשם במיוחד. "שנות הגלות בחו"ל של 1946-1950 היו כבר מאחורי", הוא כותב, רומז לשנותיו כשליח מחתרתי של עלייה ב' באירופה. ובכל זאת הוא מרבה לתאר את התרשמויותיו ממקומות שהיו חלק משגרת העבודה של הנהלת חברה הימית להובלת פרי, כמו "מסעדה צרפתית טהורה שאין תיירים נוהגים לבקר בה", או מלון האלפיון העליון DOLDER בציריך, "אליו נהגו להזמין את אורחי החברה שנמצאו במקרה במעבר בעיר, וע"י כך הצליחו במאמציהם להגדיל ולנפח את ההוצאות הכלליות של החברה." במשרדי החברה במרכז ציריך התקיימו ישיבות, "ובהעדרן האורחים שבאו למשרד, כולל ה"בעלי בתים" מצאו מקום לשיחות, דיונים ושתיית קפה או כוסית משקה חריף, שאותו הגישו המזכירות ביד נדיבה." בארוחות ערב מאוחרות דיווח גירון למרידור וברנר על התקדמות עבודתו, בעיקר בנושא מיכליות הדלק, שוק פרוע וחם עם פוטנציאל רווח נפלא באותם ימים שטרם משבר הנפט. הוא רקם עסקה מצוינת עם מספנות ספרדיות, והיא נחגגה במסעדה אקסקלוסיבית עם הרבה שמפניה.

מאזנים מאופרים

אבל כאשר הוטל עליו לבחון כדאיות של עסקה לבניית אניות קירור להובלת בננות – עסקי הליבה של החברה – "הייתה לי הזדמנות ללמוד מקרוב את דרכי עבודתה". ככל שהעמיק ללמוד את הנושא, רבו התהיות. כשהצטרף לחברה, היו לה 12 אניות קירור ועוד 12 בהזמנה. לא היו לה חוזי הובלה קבועים עם לקוחות גדולים ולא הכנסות מובטחות. בצד ההוצאות, החברה "לא הצטיינה במעקב צמוד שהנו הכרחי בספנות…בקרה על הוצאות כלליות שהיו בעלייה מתמדת לא הייתה בכלל קיימת בחברה. מסיבות אלה לא הצליחה החברה להגיע לרווחיות תפעולית ולצבור הון עצמי…בגלל חוסר רווחיות בהפעלת אניות איפרה החברה את מאזניה השנתיים ברווחים הוניים שנוצרו עקב עליות מחירים חדות של האניות בשוק העולמי." לתמונה הקשה הזאת, שאותה מצייר גירון בפרטי פרטים, נוספו קישוטים כמו משקיעים 'אלטרנטיביים' (בנקים רציניים נמנעו מהשקעה, לאור מאזני החברה) באמצעות מתווכים "שלא עמדו על רמה מוסרית-עסקית גבוהה", "קומנדטיסטים" – שותפים-מוגבלים שבאמצעות תרגילי מס שונים נהנו מרווחים, ועוד. גירון מסר את השקפתו למרידור וברנר, והמליץ להם להימנע ממתווכים ברמה נמוכה, ש"קיבלו יותר מדי שמנת", להתקשר עם משרד גרמני רציני שידאג שהעסקאות תהיינה נקיות, לשפר את מעמד החברה בשוק הקירור הבינלאומי, ולייעל בהרבה את התפעול.

הבעלים, כנראה, הנהנו בנימוס ולגמו עוד שאטו רוטשילד מבציר מובחר.

קצת אחר כך בוטלה עסקת מכליות גדולה, שעליה כותב גירון: "שני אילי הספנות הישראליים הופיעו מבלי להרגיש כלל כאשמים שחתמו על מכתבי כוונות מבלי שהבטיחו לעצמם כי יוכלו לעמוד במה שהיה כתוב בהם…התוכנית שהוכנה בכישרון גדול שאותה אישרו ואליה היו קשורים המספנה, בנקים, חברת הדלק הממשלתית ומתווכים רציניים ובעלי מעמד, ירדה לטמיון ורק מהסיבה שהתייחסו אליה בצורה בלתי רצינית." אחר כך הגיעו דיונים עם אנשי מספנה יוגוסלבית בעיר ספליט, שבה טיפל גירון בעסקת מיכליות מפתה אחרת. גם כאן נהנו כל המעורבים מהרבה "גוד טיים", אבל שנתו של גירון נדדה בשל אופי ההתנהלות של בעלי הבית שלו.

 בסוף 1970, כותב גירון, כבר היה ברור לו שייפרד מהחברה הימית. היה גם שיקול אישי – הוא לא רצה לנהל עסקים שאינם קשורים לארץ, וידע שעזר וייצמן, בן משפחה של מילה ברנר ואיש "המשפחה הלוחמת", עזב את הממשלה, ויועדף כמנהל עסקי החברה בארץ. "כמובן לא לעזוב את החברה סתם, אלא כפי שהייתי רגיל, באקורד הרמוני, אחרי איזה מבצע מוצלח במיוחד." האקורד הזה היה מכירת מכליות בבניה לחברה הלאומית ההודית, אבל הוא לווה בצרימה חזקה. אחרי החתימה, כותב גירון, התברר לו, מפי "ג'קי", אחד מאנשי החברה הימית, כי "המלווה האנונימי, שאת זהותו הסתירו ממני, יקבל בעבור ההלוואה שהעמיד לרשות החברה הימית כדי לבצע את התשלום למספנת ספליט, רווחים שאותם כינו בשמות שונים בגובה של 40%. כאשר אמרתי כי לדעתי אין זכות לקיומה של חברה המתנהלת בצורה כזאת, לא השיב. מרוב בושה הוריד את ראשו ולא הסתכל בעיני".

מתנת הפרידה של גירון – "צוואה", כדבריו – הייתה מסמך שבו הסביר לבעלי החברה איך, לדעתו, יש לנהל אותה. הוא הכין תחזית של תזרים מזומנים ל-41 אניותיה לעשר השנים הבאות. הוא ריכז את הנתונים לרשימה ש"האירה עיניים, ואפילו עוור יכול היה לראות התמונה שהצטיירה ממנה." לחברה לא היה הון עצמי, האניות נבנו מהלוואות מהמספנה בערבות ממשלת ישראל, ו"טעמם של רווחים טרם זכתה החברה לטעום". הונה העצמי וכוחה הפיננסי של החברה היו ההפרש בין מחיר השוק של האניות ובין מחיר עלותן. ה"צוואה" של גירון הייתה תחזית פסימית וקריאה לשינוי כיוון מידי וחד. גם בהנחות האופטימיות ביותר לגבי הכנסות העתידיות, היה ברור לגמרי שהחברה מפליגה לעבר קטסטרופה. הוא ערך את הדו"ח, לדבריו, כי צר היה לו שחברה בעלת פוטנציאל ומוניטין מתנהלת כפי שהיא מתנהלת. על ברנר כתב גירון שלא היה בדיוק "פרופסור לניהול עסקים באוניברסיטת הארווארד", וש"החברה הימית התנהלה כנראה לפי דוקטרינה של רבי-חובלים, שהייתה מנוגדת לגמרי לשיטה לפיה צריך היה לנהל חברת ספנות."

בשיאה הפעילה החברה הימית 42 אניות קירור, ו-8 מיכליות והעסיקה כ-1800 ימאים, שזכו לתנאים מצויינים. אניותיה פעלו בנתיבי סחר גלובליים בכל העולם. הן הובילו הדרים מהארץ לאירופה ואמריקה, בשר, פירות ותוצרת חלב מיעדים באוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה ודרום אמריקה לשווקים באירופה, ארה"ב וקנדה, וגם ליפן וארצות אחרות באסיה. החברה הקימה מרכזי תפעול ועסקים ברחבי הגלובוס ופתחה חברות בת רבות. בין השאר קנתה החברה הימית חוות לגידול בקר בניו זילנד ואוסטרליה, ונכנסה לשותפויות עם מספנות. אולם התחזיות של גירון התממשו במלואן, ובמהירות. מלחמת יום כיפור ומשבר הדלק סיפקו אליבי וסיפור רשמי, אבל התמונה, כאמור, הייתה ברורה הרבה קודם לכן. הבנקים, המספנות, והנושים למיניהם סגרו על החברה, והיא נותרה חדלת פירעון. ב-1975פנו הנושים לבית המשפט, האניות עוקלו ונמכרו לחברה המתחרה "סאלן" ולחברת קונרד האנגלית. בעליה עוד פנו בבקשת סיוע נואשת לממשלת ישראל, כי אצלנו כידוע ההבדל בין יוזמה פרטית ליזמה לאומית קצת מטושטש. הם נדחו. הסיפור נגמר. חברת הענק הזאת, שהתפרסה על פני הגלובוס והפעילה צי מודרני במשך כמעט עשור – לא הרוויחה מימיה אפילו אגורה, אבל רבים וטובים ניזונו ממנה, ובלי ספק בילו בנעימים באתרי התיירות היוקרתיים של אירופה. מרידור וברנר המשיכו למחוזות אחרים. לחברה הימית זוכרים את הצלחותיה ופחות את התמוטטותה. למרידור זוכרים את הנורה שתאיר את רמת גן.