ספנות וספרות אולי מצטיירים כתחומים רחוקים מאד, אבל עיון בגיליונות כתב העת "ים" של החבל הימי לישראל, או "הימאי הישראלי" משנות החמישים והשישים מגלים שפע של "פרקי ספרות" וסיפורים קצרים פרי עטם של ימאים, או מושכים בעט ידועים למדי שהיו קרובים לעולם הימי – אפשר למנות ביניהם את אהרון מגד, שהיה חבר שדות-ים, את דן בן-אמוץ, אפרים תלמי ועוד רבים. יוש הלוי, ממנהיגי מרד הימאים, כתב את המחזה "אני רב החובל" שהוצג בהצלחה רבה ב"הבימה" ואת "סנונית בחוף מיומבה", על אוניה ישראלית במערב אפריקה (ממנו זכור השיר "קול אורלוגין קורא חצות"). יש ודאי עוד אחרים, ומן הזמן האחרון צריך לציין את הסופר אבשלום קווה, קצין ים בעבר, שכותב לעתים על חיי הימאים.
ויש גם את ג'ון אוארבך, שעליו ידובר כאן הפעם.
מי שמשתייך לדור שעוד נוהג לקרוא ספרים קלאסיים (או פותר תשבצים וחידוני טריוויה) יודע שכאשר מדברים על סופרים ימיים, מתכוונים בעיקר לשניים: האחד הוא הרמן מלוויל, מגדולי הסופרים האמריקאיים של המאה ה-19, אם לא הגדול שבהם, שיצירת המופת שלו, "מובי דיק", מתרחשת כולה על אונייה לציד לווייתנים בשם "פקווד". השני הוא ג'וזף קונרד, שנודע לתהילה בזכות ספרים כמו "לורד ג'ים" ו"לב המאפליה", שעובד לסרט המגלומני "אפוקליפסה עכשיו". קונרד נודע בזכות עוד שתי תכונות: הוא היה איש ים, והיה פולני שכתב את יצירותיו הספרותיות באנגלית מופתית.
איש ים, ופולני, שכתב באנגלית היה גם ג'ון אוארבך, קיבוצניק משדות ים, שיצר קלאסיקה משלו, פחות מפורסמת אולי, אבל בהחלט משובחת – ולגמרי משלנו. על איכותו הספרותית של אוארבך, שנפטר ב-2002, ידעו והעידו כמה אנשים בעלי סמכא – למשל חתן פרס נובל לספרות, הסופר היהודי סול בלו. אבל אל תדאגו – לא הגעתם בטעות למדור הספרותי. אני רוצה לספר כאן על אוארבך בעיקר כמתעד חשוב של העולם הספנותי הישראלי בעשורים הראשונים לקום המדינה. רבים מספריו של אוארבך מתרחשים על סיפון אוניות משא ישראליות בשנות החמישים, השישים והשבעים.
ראשית, מעט על הביוגרפיה של ג'ון אוארבך. סיפור חייו מרתק ומדהים למדי – מאלה שעליהם אומרים "אפשר לעשות עליו סרט". במקרה הזה, למען האמת, התסריט כבר נכתב, והוא מתבסס על ספרו האוטוביוגרפי-למחצה של אוארבך, "בריחה". קו-פרודוקציה ישראלית-פולנית נרקמת בימים אלה עם מפיק ישראלי, בתקווה לגייס משקיעים ולממש אותו.
אוארבך נולד בפולין ב-1922, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כנער בן 17, גויס למלחמתו האבודה של הצבא הפולני בגרמנים. אחר כך מצא מצא עצמו בגטו ורשה עם משפחתו. בשנת 1942 נמלט משם, עם תעודות מזויפות של ימאי פולני שנפטר. אוארבך הגיע לנמל קדנקס ונרשם לעבודה בהעמסת פחם, מתוך תקווה להתגנב לאוניה שתפליג לשבדיה. הוא התיידד עם שבוי מלחמה אנגלי שעבד איתו בעבודות כפייה, ויחד רקמו תוכנית בריחה – לגנוב סירת דייג ולהגיע לשבדיה. סערה קשה סיכלה את התוכנית, והוא וידידו נסחפו לחוף, נלכדו, נחקרו ע"י הגסטפו ונשלחו למחנה הריכוז הנודע לשמצה שטוטהוף. את זהותו האמיתית לא גילו, וזהותו הבדויה הצילה אותו: הגרמנים, שסבלו ממחסור חמור בכוח אדם ימי, עברו על הרשימות וכל מי שהיה רשום כימאי נשלח לצי הסוחר הגרמני, לטובת המאמץ המלחמתי. אוארבך החל לעבוד כמסיק על אונית סוחר גרמנית. אחד הקצינים חשד שזהותו בדויה, והוא היה נתון בסכנה מתמדת, אלא שאז עלתה האונייה על מוקש בים הבלטי, והקצין לא הגיע לסירת ההצלה.
עד 1944 המשיך להפליג באוניות גרמניות, ואז ניתנה הוראה להוריד את כל הימאים הזרים לחוף. הוא חזר לנמל קדנקס, והמשיך לחפש הזדמנות לברוח. כיוון שנחשב לאזרח חופשי יכול היה להתרועע עם ימאים זרים ממדינות נייטרליות שהגיעו לנמל, ועם אחד מהם, ימאי ארגנטינאי ששירת על אוניה שבדית, התיידד וביקש ממנו לעזור לו להימלט. הארגנטינאי הציע לו בתמורה הצעה אחרת: לרגל עבור בעלות הברית. מתברר שהימאי היה סוכן בריטי, ואוארבך נענה בהתלהבות להצעה. במשך תקופה של קרוב לשנה הקדיש את חייו למאמץ של איסוף מידע. "זאת הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי", סיפר אחר כך לבתו, סמדר, שרשמה מפיו בילדותה את קורות חייו– ככל הנראה בגרסה "מרוככת" מעט, ללא פרוט של כל התלאות והמוראות שחווה בימי המלחמה – עבור "עבודת שורשים" בבית הספר. באמצעות ידידה ליטאית שלו, שעבדה במשרד תכנון גרמני, השיג תוכניות חימוש סודיות ביותר של צוללות גרמניות. מעבר לכך אסף ושלח כל פיסת מידע מעיר הנמל שהיו בה כלי שייט צבאיים רבים, בלי לדעת בוודאות איזה ערך יש לפעולותיו. יום אחד חזר המפעיל שלו, הימאי הארגנטינאי. הוא הציע לו סיגריה, ולפני שהדליק אותה אמר לו להביט בנייר. "עבודה טובה. תודה. המשך כך", היה כתוב שם. אבל בסוף 1944 חדל המפעיל להגיע ואוארבך לא ראה אותו עוד בחייו.
עם תום המלחמה הגיע סוף סוף, בחשאי וללא ניירות, למשאת נפשו – שוודיה. הוא כמעט נעצר וגורש משם, אבל כאשר הציג את עצמו בשגרירות הבריטית כמי שפעל עבורם במלחמה, הופגש עם איש השגרירות שאליו הגיע המידע ששלח, והבריטים סידרו את ענייניו והציעו לו עזרה. הם היו מוכנים לעזור לו להגיע לכל מקום שירצה – פרט לישראל. כמובן שדווקא אז החל אוארבך לחשוב על עלייה ארצה. זמן קצר לאחר מכן הצטרף למוסד לעלייה ב'. הוא עבד על אוניית המעפילים "סן בזיליו" [בתמונה] שנתפסה וגורשה לקפריסין. הוא בילה במחנות בקפריסין כשנתיים.
אוארבך עלה ארצה ב-1949 ובאופן טבעי הצטרף לקיבוץ שדות-ים, שם הקים את משפחתו – אבל לא ויתר על הים. הוא קיבל הסמכה כקצין-ים, והפליג בצי הסוחר, בחברת הספנות הקיבוצית, במשך שנים רבות. בחופשת הקיץ הצטרפו לאונייה בני משפחתו, ועבור בתו סמדר, כיום ד"ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, היו ההפלגות הללו מזיכרונות הילדות היפים ביותר. "אבי היה המכונאי הראשי, ומנקודת המבט שלי כילדה, חשתי שהצוות מעריץ אותו. האונייה היית הממלכה שלו, יחד עם הקפטן שלרוב היה גם ידיד אישי שלו. הוא אהב את הים ומעולם לא פחד ממנו. כשהיה בסביבה הרגשתי ששום דבר לא יכול להשתבש." היו כמובן גם תקופות הניתוק, כאשר הפליג, לעיתים למשך חודשים, והפיצוי עליהן היה מתנות מחו"ל – ובעיקר הפלגת המשפחה בקיץ, שכללה גם הביקורים באירופה, בימים שבהם נסיעה לחו"ל, בעיר לבני קיבוצים, לא הייתה עניין שבשגרה.
במקביל, שלח אוארבך את ידו בכתיבה, ובשפה האנגלית, שפה שבה בחר – כמו קונרד לפניו – לכלי הביטוי האמנותי שלו. את סיפוריו הראשונים כתב בתא – "הקבינה" – שלו באונייה. בשנות השישים החלו ספריו להתפרסם בתרגום עברי של אברהם יבין. מדרך הטבע היו הים והספנות אלמנט מרכזי בכתיבתו. לא אחת היו סיפוריו תיאורים חיים ומדויקים של עולם הספנות והימאים הישראליים דאז. למי שמתעניין, או אולי שטוף בנוסטלגיה לאותם ימים, ספריו מהווים גם תיעוד מרתק של הדרך בה התנהלו אוניות המשא הישנות בנמלי הים התיכון וצפון אירופה, של חיי הימאים ואורחותיהם, של הטיפוסים הססגוניים על סיפון האוניות – וגם תובנה עמוקה של חיי הנפש של אנשי הים.
ב"חמישה סיפורי ים" מתאר אורבך סערה קשה במפרץ ביסקאיה. "..אי שם בין חופה של אנגליה ובין חוף בריטאן הושלכנו מעל משכבנו בכוח כה עז, עד שחשתי כאילו איבד גופי את כל משקלו….החלונות, שבעדם הסתנן עד לאותה שעה אור השחר הרפה, האפרורי, הואפלו במסך ירוק כהה, ולאוזנינו הגיע קול רעם בהתנפץ עמוד מים עז אל סיפונינו. זגוגיות החלונות הועמדו במבחן – כך נאמר לנו – בלחץ של שלוש אטמוספירות, אך עתה חדרו קילוחי-מים לתוך התא בסדקי הדלת והחלונות..הסיפונים היו סמויים מן העין, מוצפים מים." ואחרי התיאור הסוער הזה, הוא מדבר בשבחי יומן האוניה, הוא הלוג-בוק, שבו מתוארים כל האירועים הללו בלשון הקטנה מאופקת: "הכל יש בהם, במשפטיו הקצרים, המקוטעים, היפים. הם קובעים סולם ערכים נכון, הם נותנים בידיך את המפתח היחיד להבנת הים ביחסו לספינה ולאנשים המפליגים בה. מסורת נפלאה היא, מורשת דורות של יורדי ים; ולא תמצא ימאי אשר יעז לשנות אף כהוא זה באמנות של כתיבת היומן." וכך מתוארת הסערה הפראית שכמעט הטביעה את האוניה ביומן: "סופה מדרום מערב. גלים מציפים את הסיפון. מים חדרו לחדר המכונות ולתא הצוות. חפצים אישיים ושמיכות הושחתו. מאחר שעוצמת הרוח גברה, מחפשים מחסה." וכעבור שעה הוסיף רב-החובל בידו המאוששת: יצאנו לעבר שרבור."
כאשר האונייה נכנסת לים התיכון, וקצב מהלכה איטי, נתקף הצוות רצון עז לאיזו הפוגה בנמל, וגם רב-החובל שותף לכך. הוא שואל את המכונאי הראשי מה מצב הדלק, וזה שב ובודק וחוזר עם תשובה מאכזבת: "יש לנו מספיק מהנוזל הארור כדי להביא אותנו הביתה". אבל זה לא עושה רושם על רב-החובל. צריכים קצת רזרבה, שתיים או שלוש טונות, הוא אומר, למקרה של סערה. "אני מרחם על החברה. נעגון במלטה או סיציליה."
דמו כעת בנפשכם את אוניות הקו המודרניות, שלוח-ההפלגות שלהן מדוד בשעות, וצריכת הדלק שלהן מן הסתם מנוטרת ללא הרף על ידי משרד חוף לחוץ וקשוח, כי מחירי הדלק כידוע ממריאים והתחרות קשה ועלויות הבאנקרינג הן ההוצאה הנכבדה ביותר של חברות הספנות – ונסו לחשוב על איזה קפטן שמחליט "לעגון במלטה או סיציליה" כדי לתת חופשת חוף קצרה לחברה. אין ספק שהזמנים השתנו. רב-החובל דאז היה לא רק שליט בממלכתו הקטנה, אלא בעל מילה של ממש גם מול הבעלים ועכברי היבשה שחושבים שהם מנהלים אותו מרחוק. והתדלוק עצמו? "מטר קללות ודיבורי גנאי נוראים נשמעו באפלה, ולאורם העמום של פנסי הנמל ראינו עגלה נושנה מלאה חביות נגררת בכבדות על ידי סוס, שהיה עתיק יותר ממנה. בעל חיים זה היה מן הפילוסופים ונמנה כנראה עם האסכולה הסטואית, משום שלא הקללות, לא צעקות העגלון ואף לא מוראו של השוט לא הצליחו להחיש את צעדיו." אחר כך נשמע קולו של רב-החובל: "בדקו כל חבית וחבית, בחורים, הן בוודאי ריקות למחצה." כן, הונאות היו כבר אז, ויש להניח שדברים מסוימים אינם משתנים.
גם שמחת הפגישה עם חופי הארץ אולי לא השתנתה בין אז להיום. הציפייה והגעגועים לבית ולמשפחה מתגברים ומגיעים לשיאם בליל ההפלגה האחרון. "בשעה ארבע בבוקר עדיין שררה חשיכה, אך ידעתי כי עוד מעט יאיר היום. טיפסתי על התורן לראות אם אוכל להבחין באורה של "סטלה מאריס". החובל צחק לי ואמר כי עדיין לפנינו דרך של 50 מייל. "בזרוח השמש נראתה היבשה ממש לפנינו – קו ארוך מן הצפון אל הדרום. התחלנו בעבודות ההכנה לקראת הכניסה לנמל….ואז דימית בנפשי אותך ואת בננו, כשאתם מחכים על הרציף ונעשיתי קצר-רוח, וחברי היו מקנטרים אותי קצת; ופתאום היינו ממש מול הכרמל וראינו את בית-החולים הממשלתי ואת הממגורה הגדולה שבנמל…ובכן, זה היה סוף המסע. משום מה כמעט לא יכולתי להאמין לזאת, בהביטי על העיר היפה, המוכרת לי היטב, הגולשת במורדות ההר, על כיפת הזהב של מקדש הבהאים, המתנוצצת כיהלום באור השמש, על האוניות שבנמל. ואחר כך- את יקירתי, וילדנו והידידים…ראיתי פנים מחייכות רבות באותו בוקר נאה של פברואר. "
אחת מהפלגותיו האחרונות של אוארבך, כנראה, תוארה בספרו "העיניים הצהובות של כלבתי", בו מתואר מסעה של אונייה ישראלית בתקופת מלחמת יום כיפור לנמלים אירופיים על מנת להביא מטעני נשק. הוא מתאר את המתח, חוסר הוודאות הנובע ממיעוט מקורות מידע של אנשי הצוות, שנאלצים להיעזר בחסדיו של כומר וולשי אוהד ישראל כדי להשיג קו-טלפון הביתה, רק כדי לשמוע חדשות רעות מן החזית ומן הבית. נציגי מוסדות עלומים מחלקים לה הוראות והאונייה נשלחת מנמל לנמל, נודדת ומטלטלת – ואוארבך כותב: "למן הרגע שהיא מחליקה מכבש המספנה אל הים…עד היום שבו תיעקד במזח הגרוטאות…הטלטלה היא תמצית חייה של האונייה, כמוה כבדידות בחיי אנוש."
זוהי רק טעימה קטנה מסיפורי הים של אוארבך, שמביאים פיסות חיים מרתקות מעולם הספנות הישן, זה שוותיקיו עדיין כאן, אבל הולכים ונעלמים. אוארבך הקיף בכתיבתו את חיי הימאים הישראליים מכל צדדיהם, על עלילותיהם בחוף ובאותם מוסדות מפוקפקים שנודעו כמקומות הבילוי האהודים שלהם, על משמרות הגשר הארוכות, על הסערות ועל החום הקופח של הים התיכון בקיץ, על הגעגועים ועל אהבת הים – והכול בסיפורים בעלי סגנון מאופק ומדויק, צלול ויפה להפליא, שסול בלו השווה להמינגווי ויורם קניוק כתב שאין דומה לו.
ספורי הים של אוארבך מומלצים לכל מי שאוהב ספרות איכותית ומשובחת – אבל גם לכל מי שיש לו יחס נוסטלגי ורגש חם להיסטוריה הימית הקצרה של ישראל.
אותו הים 