ימיו הסוערים של קפטן הרשפלד

חלק ראשון: ספר קטן וירוק

חלק שני: "סוכן גרמני נודע לשמצה" 

אש סנט אלמו 

כמו כל קונוסר ותיק של סיפורי ים וספנות מימיה הראשונים והתמימים של הספנות בארץ, הייתי סבור שרוב עלילות הימים הראשונים כבר תועדו ונכתבו, לעתים על ידי האנשים שעשו את ההיסטוריה בעצמם. אבל את ההתרגשות הראשונית לנוכח עלילת חיים ימית מדהימה החזירה לי יוזמה של רב-חובל הלל ירקוני, שיצא "להחזיר לחיים" את ספרו האוטוביוגרפי של רב-חובל אריך הרשפלד, שיצא לאור בשנת 1944.

בסערת ימים מאת אריך הרשפלד. הוצאת יבנה, 1944.

בסערת ימים מאת אריך הרשפלד. הוצאת יבנה, 1944.

הספר – שעדיין ניתן להשיגו בחנויות הספרים המשומשים – כתוב בעברית מיושנת, ובעת שנכתב טרם חודשו מינוחים ימיים רבים. אפילו מילה יומיומית כמו "צוות" לא הייתה: אצל הרשפלד כתוב "חבר המלחים" (רק כמה שנים אחר כך חידש דוד רמז, מדינאי ולשונאי, את המילה "צוות", כמו גם את "השקה" ועוד מילים ימיות). ירקוני חש שהקורא בן ימינו יצא נפסד, והחליט לערוך לספר מתיחת פנים באמצעות הרקתו לעברית מודרנית יותר, מבלי לגעת כמובן בתוכן. ספרו של הרשפלד נקרא "בסערת ימים" והוא יצא כאמור ב1944 בהוצאת יבנה. הספרון הקטן והדקיק, בדפוס זעיר וכריכה ירקרקה, הוא מעט המחזיק מרובה. הרשפלד הלך לעולמו זמן קצר לאחר פרסומו, ובכתב העת "ים" פורסמה ההודעה על מותו לצד קטעים מן הספר.

הרשפלד לא היה אלמוני: כרב חובלה של האונייה "הר ציון" זכה למעט תהילה מקומית, ולימים אף הונצח על בול דואר ישראלי לצד אנייתו. הוא זכור אם כן כאחד מאותם חלוצים שהובילו את חידושה של הספנות בארץ ישראל המנדטורית, כחלק מהאידיאולוגיה של אבות הציונות. רבים מהחלוצים הללו היו ילידי גרמניה כמותו. על כך זכה להערכה רבה מכותבי העתים של הספנות המקומית, כמו רב חובל זאב הים. אבל ספרו האוטוביוגרפי מגלה שלא היה זה אלא קצה הקרחון.

בול הדואר הישראלי עם דיוקנו של הרשפלד. הרעיון שיופיע עליו ודאי היה נשמע לו מטורף

מי היה הרשפלד? דמותו עוצבה הרחק מכאן, ואין ספק שהרעיון לפיו יופיע יום אחד על בול דואר ישראלי היה נשמע לו בצעירותו מטורף לחלוטין. הוא נולד בעיר טורין למשפחה יהודית גרמנית מתבוללת, שלא הייתה לה שום זיקה משמעותית ליהדות, חלם על הרפתקאות בים, ויצא להגשים את חלומו בגיל 17. השנה הייתה 1902 ואנייתו הראשונה הייתה אמאזונה, אניית מפרשים קלאסית בת שלושה תרנים, שחניכותו על סיפונה הייתה קשוחה וחסרת פשרות, כולל לא מעט מכות חינוכיות. על סיפונה הפליג אל קו המשווה והלאה משם, אל כף הורן, שהיה "נאמן למוניטין שלו והוכיח לנו שאלהי הים דעתם אינה נוחה כלל מהקפת אמריקה בדרך הים" – זהו סגנונו, המדוד ובעל ההומור היבש, של הרשפלד. עוד מילה על הסגנון בטרם נמשיך לעלילות עצמן: הרשפלד לא למד עברית, כמו הרבה "יקים". את הספר הכתיב ככל הנראה בגרמנית למתרגם אלמוני, ששמו לא צויין, ואשר העלה את הדברים בעברית בנוסח קצת ארכאי, אם כי בעל חן משלו. בפתיחת הספר מספר הרשפלד בקיצור נמרץ על קורות הפלגתו הראשונה: על העמסת מטען מלחות בצ'ילה המיועד לאוסטרליה, על "אש סנט אלמו", אותה תופעת טבע מרהיבה בה נדלקים התרנים של אניות המפרש הגבוהות בהילה ירוקה וחזקה עקב מטענים אלקטרומגנטיים; על סופות אדירות שפקדו את האנייה בדרך, על הפלגות שנמשכו חודשים ארוכים, נמלים נידחים ורומנטיים, שתייה כדת, קטטות בברים ויפהפיות הנמל. וכל זאת עוד בטרם הגענו לסיפור המעשה עצמו.

ממפרשים לקיטור

איור של "אש אלמו הקדוש" על תרני ספינה בסערה

לאחר המסע הארוך הראשון שלו בספינת מפרשים, שארך כשנתיים, הועלה לדרגת רב מלחים, ועדיין היה עליו להשלים את הכשרתו משך שנה נוספת על אנית מפרשים לפני שיוכל לנסות ולהיות קצין. אז עבר לאניית הקיטור הראשונה שלו, שהפליגה בים התיכון והשחור. כאן הכיר לראשונה את נמלי הים התיכון והלוונט, שאליהם חזר בשלהי הקריירה שלו. אחר כך חייב היה שירות בצי הגרמני, שאותו החל ב1908 בעיר הנמל קיל, ואחר כך בקוקסהבן. ב-1910 חזר לצי המסחרי כקצין רביעי על אניית קיטור בשם "אאכן", וכאן החלה להתבלט תכונתו המיוחדת במינה: למצוא את עצמו במקומות ובזמנים הסוערים ביותר והמשונים ביותר, ולקחת חלק בהתרחשויות היסטוריות ומטלטלות. על אניית קיטור בשם סקסוניה הגיעה לשנגחאי, בדיוק כשפרצה שם מהפכה מוקדמת נגד הקיסר. הימאים הסינים על האנייה גזרו את צמותיהם לאות תמיכה במורדים. קרבות קשים פרצו בעיר הנקאו במעלה הנהר, שם גרו אירופים רבים. אנייתו של הרשפלד נשלחה לסייע בפינוי. קולות ירי נשמעו מכל עבר ואזורים בעיר עלו באש. צי של מעצמות המערב עגן באזור ופליטים אירופיים נמלטו אל האניות. הרשפלד מרמז גם על הברחת משי סיני יקר ערך אל בעלי הזיכיון המערביים, אבל לא נרד לפרטים כאלה. לאחר העברת הפליטים לשנגחאי, יצאה האנייה בחזרה לאירופה.

פרשת וולטורנו

בשנת 1913 הוכיח הרשפלד שוב את תכונתו הייחודית, להיות תמיד במקום הלא נכון, ובנסיבות הקיצוניות ביותר. וולטורנו הייתה אניית נוסעים אנגלית שנשרפה בלב האטלנטי. שמה נשכח לחלוטין, אבל באותה עת היה זה האסון הימי המפורסם והמסוקר ביותר מאז הטיטאניק, בין השאר מפני שרבים מלקחי אסון הטיטאניק יושמו, ובהצלחה מסויימת, במקרה הזה. כאן הופעלו לראשונה נהלים של קריאת מצוקה באלחוט, תואם מבצע חילוץ של כמה אניות, ועוד אלמנטים שעיצבו את האופן בו ניגשים עד ימינו להצלה בלב ים. הרשפלד היה קצין רביעי על אניית נוסעים מפוארת בשם קרונלנד, בדגל אמריקאי, כשהגיעה קריאת המצוקה של הוולטורנו. אנייתו עשתה אז את דרכה לאמריקה, ועליה נוסעים רבים, חלקם עשירי העולם. רב החובל כינס את קציניו ויחד הגיעו להחלטה לחזור על עקבותיהם ולסייע לוולטורנו הבוערת, מרחק 160 מייל ימי.

סירת הצלה, בקושי נראית בין הגלים, בדרכה אל וולטורנו הבוערת. מקור: http://www.rte.ie

קרונלנד הצטרפה לכמה אניות שכבר הגיעו לאזור האסון, אולם בשל מצב הים הקשה, ובגלל טביעתן של כמה סירות הצלה שהורדו מן הוולטורנו על נוסעיהם, בהם נשים וילדים, חששו להוריד סירות הצלה נוספות. האנייה בערה ותמרות עשן ענקיות התמרו השמיימה, ונוסעיה היו נואשים: הרשפלד מתאר כיצד חלפה אנייתו, בתמרון מסוכן, סמוך לירכתי האנייה הבוערת, שעה שהנוסעים זועקים אליהם לעזרה וידיהם מושטות בתחינה. אחד הקצינים בקרונלנד התנדב לרדת עם צוות מלחים, כולם מתנדבים, בסיכון גדול, לנסות ולחלץ נוסעים. הניסיון הראשון נכשל אולם בניסיון שני חולצו כשמונה ניצולים. כשהשתפר מצב הים פיקד הרשפלד על סירת הצלה נוספת, והפעם הביא המאמץ לחילוצם של עשרות רבות של נוסעים. הרשפלד עצמו היה זה שחילץ את רב-החובל של הוולטורנו, האחרון שנותר על האנייה הבוערת. שמו היה קפטן אינץ', ובתיאורו של הרשפלד, הקפטן "הושיט הושיט לידי שק ובו יצור חי מפרכס ואמר בשעת מעשה: "בחורים, קחו את תינוקי קודם." בשק היה כלבו של רב החובל, והסיפור הזה –  כמו מבצע ההצלה כולו – זכו לכותרות בעיתונות האמריקאית, שהייתה צמאה לסנסציות נוסח טיטאניק. את מסע התהילה של צוות האנייה בהגיעו לניו יורק אפשר אולי להשוות לקבלת הפנים לאסטרונאוטים הראשונים וגיבורים אמריקאיים דומים: הרשפלד ושאר הקצינים זכו במדליית הוקרה של הקונגרס האמריקאי ועוד מי יודע כמה אותו הוקרה, פרסים והצטיינות. "כל מה שעשינו לא עמד בשום יחס ממשי לכיבודים הרבים שנתכו עלינו," הוא כותב "לפעמים כסתה חרפה את פנינו למראה המשחק ששיחקו בנו..את דרכנו חזרה נצלנו למנוחה ומרגוע ולתפוגת ההתלהבות האמריקאית."

מנוחה ומרגוע כאמור לא היו כוס התה שלו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה האנייה שעליה הפליג נכנסה לליברפול, וכל אזרחי גרמניה שעליה נכלאו במחנות הסגר בריטיים, כולל הרשפלד. ב1915 שוחרר, לאחר שהתחייב להגיע לארה"ב ולא לשוב לגרמניה. הוא חזר לאנייתו הקודמת, קרונלנד, וחצה עליה את תעלת פנמה זמן קצר לאחר פתיחתה. את החוויה הוא מתאר כפלא מרעיש. אחר כך שהה בניו-יורק, ועמד לקבל רשיון אמריקאי לרב-חובל ואזרחות אמריקאית אבל זה לא קרה. ארה"ב הצטרפה למלחמה, והרשפלד יצא לתחנתו הבאה, דרום אמריקה.

"שליחותו הסודית של רב-חובל היינס"

זאת הכותרת שנתן הרשפלד לפרק בספרו העוסק בימיו בדרום אמריקה, ואם הוא נשמע כמו מותחן ריגול מיושן בכיכובו של המפרי בוגארט, זה לא במקרה. בשנות המלחמה הופכות הרפתקאותיו האקזוטיות של הרשפלד מסתוריות יותר ויותר. הוא הגיע לעיר הנמל קרתגנה שבקולומביה, ושם נשכר תוך זמן קצר כרב-חובל האחראי לשתי אניות קרב אמריקאיות שנמכרו לצורך הסבתן לאוניות סוחר. האחראי לפרויקט היה אותו רב-חובל היינס, שהיה עמוס מזומנים. על המשך הרפתקאותיו של הרשפלד בדרום אמריקה אפשר לכתוב רומן נוסף, ואולי כמה. משנסתיים בפתאומיות הפרוייקט של היינס, חצה את הגבול מקולומביה לוונצואלה על שיירה רכובה, דרך נהרות שורצי תנינים. הוא הגיע לעיר מרקאיבו, הפליג לקורסאו, השיג דרכון קולומביאני ספק-מזוייף וחזר לוונצואלה, שם "שיחק לי מזלי", הוא אומר, ודרך ידיד שלו – במקרה, דודו של נשיא ונצואלה דאז, גומז – הוזמן לראיון אצל שר הצי הוונצואליאני. הרשפלד היה מלא וגדוש יוזמות ורעיונות, וחיש קל פילס את דרכו למשרת מנהל המספנה בפורטו קבלו. הוא פוטר מהמשרה בהתערבות שגרירי אנגליה וארה"ב, שאיימו על וונצואלה שהעסקת גרמני בתפקיד זה היא הפרת הנייטרליות. הנשיא גומז התנצל בפניו והעניק לו פיצוי הולם, ומכאן החל הרשפלד בחיי מותרות עליזים בין קראקאס ללה-גוואירה. אחר כך התבקש על ידי הקונסול הגרמני להטביע את האנייה הגרמנית אוגוסט וילהלם שעגנה בקולומביה, בטרם יחרימו אותה האמריקאים. המבצע הצליח, אבל הגרמנים "נעצרו", לפחות למראית עין, על ידי השלטון המקומי. כדי לדאוג להוצאות המחייה של העצורים יזם הרשפלד מבצע הנצלה. הוא שכר ציוד אמודאות ולמד על בשרו תוך סיכון לא מועט לצלול על מנת להוציא מהאוניה הגרמנית הטבועה מטען בעל ערך.

כשהוא מגולל את הסיפור הזה, על מהלכיו הפתלתלים, ארועיו הגלויים והנסתרים וגיבוריו הנודעים שנשכחו, הרשפלד נמנע מהסבר מלא ומדוייק על האופן שבו הגיע לאן שהגיע, מדוע פעל כפי שפעל – ועבור מי. 

בתום המלחמה החליט לחזור לאירופה, אבל קשריו הקרובים עם ראשי השלטון בונצואלה היו רחוקים מסיום. "לא קל לו לבן אדם לצלול לתוך מסתרי המדיניות האמריקאית הדרומית על תככיה ומהפכותיה," כותב הרשפלד, אבל אין ספק שהוא שחה באלה כדג במים. בגרמניה פנו אליו קושרים נגד הנשיא גומז, על מנת שיסייע להם ברכישה וציוד של אנית קרב, שתסייע בהפיכה נגד הנשיא. הרשפלד את העדיף את הנשיא, שאותו כבר פגש בעבר ונתן בו את אמונו, והפך לסוכן כפול מטעם עצמו. הוא מנע את המהפכה והביא למעצרם של המורדים.

בכל הסיפור הזה, על מהלכיו הפתלתלים, ארועיו הגלויים והנסתרים והשמות הגדולים שהיום נשמעים רחוקים ושכוחים כל כך, נדמה שהרשפלד נמנע מהסבר מלא ומדוייק על האופן שבו הגיע לאן שהגיע, מדוע פעל כפי שפעל ועבור מי. רב הנסתר על הגלוי, כך נדמה ועדיין לא הגענו אלא למחצית הדברים. כי לאחר הפוגה זמנית בארה"ב כבעל מועדון לילה בתקופת היובש' היה מעורב שוב בפוליטיקה גבוהה, כנציג של חברה שסיפקה קטרים שבדיים לממשלה המהפכנית ברוסיה, וכשליח שעליו הוטל לשכנע את ממשלת ארה"ב להכיר במשטר הסובייטי…ועוד כהנה וכהנה.

אבל כאשר החלו לנשב רוחות חדשות בגרמניה בראשית שנות השלושים עם עליית הנאצים, החליט הרשפלד לפתוח פרק חדש בחייו. כיצד הפך ההרפתקן הקשוח שידו בכל לאחד מחלוצי הספנות העברית בארץ ישראל, וכמה גילויים מפתיעים על עברו, בחלק השני.

מודעות פרסומת

ימיו הסוערים של קפטן הרשפלד (2)

חלק שני: "סוכן גרמני נודע לשמצה" 

נדלג, מפאת קוצר היריעה, על הרפתקאותיו בציד כלבי ים בצפון הרחוק, על נסיונותיו לנהל בר ניויורקי בתקופת היובש, למכור אגרטלים סיניים נדירים למליונרים או להוביל קטרים לשירות המהפכה הרוסית. אבל איך הפך קצין ים, מוכשר ככל שיהיה, לאיש אמונם של שליטים ומנהיגים, לדמות מפתח בתככים פוליטיים ומזימות בינלאומיות?

מדרך הטבע עסקו הכותבים אודות האיש בעברית בעיקר בתרומתו החשובה, כאישים מנוסה ומוערך, להקמתו של הצי העברי ולהכשרת ספנים עבור הצי הלאומי שבדרך. בתוך כך הזניחו או התעלמו מעברו הציורי והמרשים כיורדים באניות מפרש, ואחר כך כקצין באניות נוסעים שחצו את האטלנטי בתקופת השיא של אניות הפאר האדירות והמהירות, אשר הובילו מהגרים אירופיים לאמריקה ותיירים עשירים בין העולם החדש לישן. בעיקר מיעטו להתייחס כאן לעלילותיו בדרום אמריקה; גם על הרפתקאותיו בשירות השלטון המהפכני ברוסיה בשנות השלושים אנו יודעים אך ורק מתוך זכרונותיו, שם תיאר בהרחבה את שיתוף הפעולה שלו עם איש אמונם של הבולשביקים, כאשר סייע לארגן משלוחים של ציוד טכני ושל עשרות קטרים לרוסיה, שנועדו לפתח ולשדרג את מערך מסילות הברזל ברוסיה בשירות המהפכה. אם לא די בכך, נשלח הירשפלד גם על מנת לנצל את קשריו וכישוריו בניסיון להביא להכרה אמריקאית בשלטון החדש ברוסיה.

נדלג מפאת קוצר היריעה גם על הרפתקאותיו בצפון הרחוק, בציד כלבי ים, על נסיונותיובהצלחה חלקיתלנהל בר ניויורקי עם אלכוהול לא חוקי בתקופת היובש, למכור אגרטלים סיניים נדירים למליונרים או להוביל קטרים לשירות המהפכה הרוסית; וגם פה ושם על קשריו עם "יפהפיות" שדאגו, כדבריו, לבריאותו הנפשית והגופנית. על כל אלה מספר הירשפלד באופן ענייני, לעתים בהומור יבש, ובלי להכביר פרטים. אבל הקורא נותר תמה: איך הפך קצין ים, מוכשר וחריף ובעל יוזמה ככל שיהיה, לאיש אמונם של שליטים ומנהיגים, לדמות מפתח בהתרחשויות פוליטיות ומזימות בינלאומיות ועוד כהנה וכהנה? מה לאזרח גרמני תמים ולהכשרת הצי של וונצואלה, או לקבלת החלטות פוליטיות מכריעות של הממשל האמריקאי בשנות השלושים? אין בספרשכאמור פורסם לראשונה לפני 70 שנהתשובה אמתית על כל אלה.

לעומת זאת, עידן האינטרנט פותח מקורות חדשים וחושף מידע חדש עשרות שנים לאחר מעשה, ובמקומות הבלתי צפויים ביותר.

"נודע לשמצה ומעורר אימה"

נחזור לרגע לפרשה שעליה הרחבנו בחלק הקודםטביעתה של האנייה האנגלית וולטורנו בשנת 1923 ופעולות ההצלה הנועזות שבהן השתתף גיבורנו הירשפלד. כמו בפרשיות היסטוריות אחרות שלכדו את הדמיון הציבורי, קיימים משוגעים לדבר, המעלים אל הרשת כל פיסת מידע הקשורה לנושא. אחד מהם הקים אתר אינטרנט המוקדש לפרשת וולטורנו, והוא מקדיש מקום ותשומת לב לכל אדם שהיה מעורב באירועים. זהו אתר שיתופי וכל מי שיש בידיו חומר הקשור לפרשה מוזמן לשלוח אותו ולפרסמו.

אחד מאלה שנענו לבקשה היה חוקר אמריקאי בשם רוברט ברנדט. לפני שנים אחדות עבד ברנט על מחקר היסטורי שבמרכזו המאבקים החשאיים בין המעצמות באמריקה הלטינית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אחד מגיבורי המשנה של ספרו הוא קפטן אריך הנס הירשפלדזהו שמו המלאשהיה, כך כותב ברנדט "הסוכן הגרמני הנודע לשמצה ומעורר האימה ביותר בוונצואלה, אדם בעל עבר עתיר עלילות"(!) 

[“The most notorious and feared German agent in Venezuela was Capt. Erich Hirschfeld, a man with a storied past.”] 

 מי שהתוודע אל דמותו של הירשפלד מן הבול המתאר אותו כחלוץ הים העברי או מספריו של זאב הים, עשוי להיתקף פליאה עמוקה לנוכח תיאור כזה, ויניח אולי שמדובר באדם אחר. אבל בדיקה מעמיקה יותר מגלה שאין ספק שמדובר באותו אדםוזהו רק אפס קצהו של סיפור שטרם נחשף במלואו, ופרטיו הנסתרים עדיין ממתינים, ככל הנראה, בארכיונים מאובקים בכל חלקי העולם.

הביוגרפיה של הירשפלד עשירה בפרטים, אבל מלאה "חורים" בלתי מוסברים בעלילה. מסמכים מהארכיון הלאומי האמריקאי מבהירים מדוע העדיף הירשפלד לגלות טפח ולכסות טפחיים. לעומת הארכיון האמריקאי, חוקר מן הארכיון הממשלתי של גרמניה, במפתיע, לא הצליח לאתר כל מסמך על אודותיו. יש צורך במחקר נוסף, שטרם נעשה, כדי לגלות מה כותבים עליו המקורות הגרמניים. לעת עתה נסתפק במקורות מן הביון האמריקאי שנחשפו במהלך השנים, ואלה מעידים בעיקר על החשדות הכבדים של המערך החשאי האמריקאי כלפי הירשפלד, והחשש הרציני מפני פעולותיו בחצר האחורית של המעצמה הגלובלית העולה.

מקורות מן הביון האמריקאי שנחשפו במהלך השנים מעידים על החשדות הכבדים של המערך החשאי האמריקאי כלפי הירשפלד, והחשש הרציני מפני פעולותיו בחצר האחורית של המעצמה הגלובלית העולה

הלוזיטניה והתיק שנשכח

מעט המסמכים שחשף ברנדט נוגעים לכמה פרשיות של ראשית המאה העשרים, והנודעת שבהם היא טביעתה של אניית הנוסעים הבריטית לוזיטניה ע"י צוללות גרמניות ב-1915, אירוע שהיווה מניע חשוב לכניסתה המאוחרת של ארה"ב למלחמה נגד גרמניה.

טביעת הלוזיטניה סמוך לחופי אירלנד, עם כ-1200 קרבנות, הייתה אחד האירועים הבולטים, וגם הנחקרים ביותר, של מלחמת העולם הראשונה. לקורא באתרים הרבים המוקדשים לה נדמה שסערת הרוחות חסרת התקדים שהציפה את העולם המערבי כאשר טבעה על נוסעיה סמוך לחופי אירלנד טרם שככה. הויכוח מתמקד, אז כהיום, בשאלה אם הלוזיטניה, שהייתה בלי ספק אניית נוסעים אזרחית, גוייסה על ידי הצי הבריטי והובילה נשק וחייליםומשום כך היוותה מטרה לגיטימית עבור הצוללת הגרמנית שירתה בה את הטורפדו הגורלי. בזמן אמת, הייתה זו בעיקרו של דבר מלחמת תעמולה: הגרמנים טענו לפעולה מלחמתית לגיטימית, הבריטים והאמריקאים טענו שמדובר בפשע מלחמה וטבח חפים מפשע.

טביעת הלוזיטניה כחלק ממלחמת התעמולה בין בריטניה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. האם היה הרשפלד מעורב?

בכל רחבי הרשת, בעשרות אתרים ואלפי דפים ומסמכים הקשורים ללוזיטניה, רק אחדקטע מתוך ספרו של ברנדטמציין את הקשר של מיודענו הירשפלד לאירוע: הירשפלד, נטען שם, היה הסוכן שסיפק לפיקוד הגרמני ולממשלה הגרמנית ראיות לכך שהלוזיטניה אכן נשאה נשק, כך שיוכלו להשתמש באמתלה הזאת להצדקת הפעולה. ואכן, הגרמנים בהודעותיהם הרשמיות חזרו והדגישו זאת. עובדתית, אגב, הם צדקו. על הלוזיטניה היו מטעני תחמושת וחומרי נפץ, ולא מכבר נמצאה תחמושת בצלילות אל שרידי האניה בקרקעית הים. מובן שמכאן ועד הפיכתה של אנית נוסעים ל"מטרה לגיטימית" יש מרחק ניכר.

אבל לעניינינו, האם היה הירשפלד מעורב? מכיוון שהוא הכחיש בפומביבשלב מאוחר יותרשהיה אי פעם סוכן גרמני, נותרנו ללא ראיות חותכות, אבל האמריקאים היו כנראה משוכנעים בכך. "הוא לא היה דג רקק בעולם הריגול", כותב עליו ברנדט. המודיעין הצבאי האמריקאי עקב אחריו בגלל היותו מומחה בתחום המיקוש הימי. הוא עבד בניו יורק עם קפטן קרל בויאד, הנספח הימי הגרמני בוושינגטון, והמעקב אחריו החל כאשר שוחרר ממחנה מעצר בריטי ב-1915 והגיע לארה"ב. המודיעין האמריקאי סברכותב ברנדטשהוא היה אחראי ישיר לטביעתה של לוזיטניה! לא פחות. ואולם, לא נרשיע את האיש ללא ראיות. בארכיון הממשלתי של גרמניה, כאמור, טרם מצאו מסמכים שבהם הוא מוזכר.

ביולי 1915 שכח השלם של שגרירות גרמניה בארה"ב תיק חשוב ברכבת בתחתית, בתחנה בשכונת הרלם. סוכנים שעקבו אחריו גילו בתיק ראיות לפעולות ריגול, ובעקבות זאת גורשו לא מעט דיפלומטים גרמנים, בראשם פוןפאפן (לימים נשיא הרפובליקה הווימארית, שהעביר את כסאו להיטלר.) האם גם הירשפלד גורש אז? הוא כותב בזכרונותיו בלקוניות, מבלי לציין את התאריך: "חסרו לי עדיין שני חודשי  הפלגה באניות אמריקאיות על מנת לקבל את האזרחות של ארה"ב, אך הדבר לא עלה בידי, כי  על מנת להימנע מכליאה במחנה הסגר בפעם נוספת, נאלצתי לעזוב את ניו יורקנשלחתי לנמל קרטגנה (Cartagena) בקולומביה".

וונצואלה, וונצואלה

מי שלח אותו לקולומביה? איך הפך, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לאיש אמונו ויד ימינו של נשיא וונצואלה, גומז? הרבה הסברים לכך לא נמצא בזכרונותיו. ברור רק שהאמריקאים לא חדלו לעקוב אחריו ושלחו דוחו"ת שבהם ציירו אותו כדמות מפתח במארג המבצעים הגרמניים החשאיים של גרמניה בדרום אמריקה, שאותה ראו האמריקאים כחצר האחורית שלהם. הירשפלד מונה למנהל המספנות של הצי הוונצואליאני ופעל כנציגו הישיר של נשיא ונצואלה. ארה"ב הצטרפה למלחמה רק ב-1917, ואז, כאשר הגרמנים הפכו באופן רשמי לאוייב, הוחמרו המעקבים ותשומת הלב המודיעינית של הממשל האמריקאי לנעשה בוונצואלה.

הנציג האמריקאי הבכיר בוונצואלה, פרסטון מקגודווין, שלח דו"ח מפורט למזכיר המדינה האמריקאי על הפעולות החשאיות של הגרמנים בונצואלה, ושמו של הירשפלד חוזר ומופיע בו. החלטותיו האיסטרטגיות של הנשיא גומז "דווחו להירשפלד", ובין השאר מונה לפקח על ייצור והנחת מוקשימגע לאורך החוף הוונצואלי, כהגנה מפני פלישה אפשרית של האמריקאים ובעלי בריתם

נשיא ונצואלה, גומז. הרשפלד היה איש אמונו.

מסתבר שהנשיא המנוח ורודף הכותרות צ'אבס לא היה הראשון שטיפח עויינות לאמריקאים. הנשיא גומז, לתדהמת האמריקאים, שקל בחשאי לוותר אל הנייטרליות של ארצו ולחבור רשמית לגרמנים. הנציג האמריקאי הבכיר בוונצואלה, פרסטון מקגודווין, שלח איגרת למזכיר המדינה האמריקאי. [ראו סריקה] הוא מדווח על סיכול הפלגתה של ספינה ובה סוכנים גרמניים מוונצואלה לגרמניה "תחת פיקודו של קפטן הירשפלד." הירשפלד, ממשיך הדו"ח, מונה לפקח על הסבתן של שתי שתי אוניות קרב לאניות משא בשירות חברה בבעלותו הפרטית של הנשיא גומז, וכן לפקח על ייצור והנחת מוקשימגע בנמלים ונקודות אחרות לאורך החוף הוונצואלי, כהגנה מפני פלישה אפשרית של האמריקאים ובעלי בריתם.

ההחלטה ה"מדהימה" של הנשיא גומז לצדד בגרמנים, כך ממשיך הדו"ח למזכיר המדינה, התקבלה ב-27 באוקטובר 1917 ודווחה להירשפלד וקבוצה של גרמנים בעלי השפעה ע"י שר המלחמה של ונצואלה. סוכן אמריקאי, שזכה לאמונו של הירשפלד ושל הנשיא גומז, הוא שדיווח על כך לאמריקאים. בנובמבר, ממשיך הדו"ח המפתיע, ששמו של הירשפלד מוזכר בו כמעט בכל משפט, בפגישה במעון נופש מרוחק של הנשיא, הציגו הירשפלד ואחרים תוכניות של שדות המוקשים וכן תוכניות לפיצוץ דרכים המקשרות בין קראקס הבירה לערים להגואירה, ולנסיה ופורטוקבלו. הירשפלד "חזר ישירות לפורטו קבלו, מלווה בכל המשתתפים בפגישה, מלבד גומז עצמו." 

EH-SECTRETARY OF STATE_Page_4

EH-SECTRETARY OF STATE_Page_5

בזכרונותיו המצונזרים אין כמובן איזכור למפגש הזה; לעומת זאת מספר הירשפלד באריכות על עלילותיו כאמודאי בנמל, שם עמל למשות ברזל בעל ערך מאנייה גרמנית שהוטבעה בנמל מחשש שתיפול לידי האמריקאים, לאחר שכבר שרר מצב מלחמה בין גרמניה לארה"ב. עם תוך המלחמה, הוא כותב בזכרונותיו, "הגיעו לאוזנינו ידיעות על שביתת הנשק. אחדים מחברי החליטו להישאר באמריקה הדרומית, אך אני החלטתי לחזור לאירופה. קיבלתי כרטיס חופשי לאמסטרדם…"

הרפתקאותיו בדרום אמריקאיות עדיין היו רחוקות מסיום, עם זאת: לאחר חזרתו לגרמניה פנו אליו כמה ידידים, בראשם אלקנטרה, שר המלחמה לשעבר של וונצואלה, בבקשה לסייע בידם ברכישת נשק, מטוס הפצצה והכשרת כלי שייט מלחמתי, במסגרת קשר להפלת שלטונו של הגנרל גומז. הקושרים לא לקחו בחשבון את העובדה שהירשפלד שמר בלבו פינה חמה לדיקטטור מוונצואלה, שלדעתו "על אף היותו רודן, נחון בשכל אנושי ישר ותבונה מדינית, תכונות המצויות לעתים רחוקות אצל המדינאים של אמריקה הדרומית. עבור וונצואלה, אשר סבלה בעבר ממהפכות תכופות ותככים פנימיים, משטר רודני, אשר אמנם בעינינו נחשב לעריץ, הוא ברכה."

הירשפלד הביא לחשיפת הקשר וחיסולו בעוד באבו, ולמאסרם של הקושרים. עיתונים אמריקאיים דיווחו על הפרשה [ראה סריקה מצורפת]. בכתבה צוטטו דבריו של הירשפלד, שתיאר את ההתרחשויות מנקודת מבטו. באותה הזדמנות שב והכחיש בתוקף שהיה איפעם מרגל גרמני בארה"ב.

עדנה ציונית מאוחרת

1933 הייתה שנת מפנה בחייו של הירשפלד. "עם עלייתו של היטלר לשלטון, המצב הכלכלי השתפר במקצת, אך סיכויי בגרמניה, תחת המשטר החדש, היו מעטים," הוא כותב בלקוניות אופיינית. ידיד בשם ארנולד ברנשטיין, איש ספנות יהודיגרמני, סיפק לו עבודה זמנית, אבל קצת לאחר מכן מצא את עצמו על ספינונת זעירה בשם "דורה" של חברת ספנות חדשה מייסודם של יהודים גרמניים, ORIENT SHIPPING LINE – ספינה שנרשמה בהסטוריה, יחד עם אחותה "קרולה", כאחת המבשרות של הספנות העברית החדשה.

"הפלגתי לארץ ישראל הייתה תוצאה של מקרה, הזדמנות מקצועית בלבד ולא מטעמי אידיאולוגיה ציונית", כותב הירשפלד בכנות, אבל לאחר שהגיע לחיפה "הייתי המום בראותי מה פעלו בארץ ישראל הרוח והעבודה היהודית. זו הפעם הראשונה שנתתי לעצמי דין וחשבון על משמעות המושגלהיות יהודי והייתי גאה על כךהבטתי בהערצה באיכרים היהודים, שפעם היו אולי עורכי דין, מורים ורופאים, אשר למען הרעיון הנעלה באו הנה והפכו ביצות ומדבריות לשדות פורייםראיתי כי כאן גדל ועולה דור חדש של יהודי, בריא, רענן, אמיץ לב, ראשו זקוף, מוכן למלחמת קיום קשה ונחוש ליצור חיים מאושרים עבור עצמו ושאר בני עמו."

שירההלל להתעוררות הלאומית, מפיו של אדם שלעדותו לא היה לו כל קשר ללאום היהודי אולי מקבל משנה תוקף ומשמעויות עומק לנוכח עברו כסוכן נועז ופטריוטי של המדינה הגרמנית, שכעת דחתה אותו מעליה.   

את תחושותיו גיבה הירשפלד במעשים, בעיקר לאחר שעבר לפקד על האוניה "הר ציון" לשעבר "רִיזְוֶולְיוֹ" של חברת "לויד ימי ארצישראלי" שהוקמה ע"י לזר ברקוביץ', יהודי רומני בעל אניות, עם כמה שותפים, בהם המהנדס עמנואל טובים, נסים משולם, סוכן אניות חיפאי, משה שלוש, עו"ד פרברשטיין ושותף איטלקי. החברה חרטה על דיגלה כמה עקרונות, ביניהם שמירה על בעלות יהודית, דגל עברי וצוות יהודי; בין מטרותיה "להשתלב בבניין הארץ." עניין הדגל לא היה פשוט, והיה זה הירשפלד שפעל מול השלטונות לאפשר רישום אניות בארץ ישראל המנדטורית ותחת דגל המנדט. את עבודתו בתחום הכשרת הצוותים הוא מסכם כך: "הימאי העברי של אותם הזמנים נהג להתווכח על כל פקודה שקיבל. התנהגות כזאת אינה נסבלת בשום מפעל ובמיוחד לא בים, כאשר חיי מאות נוסעים תלויים בביצוע קפדני של הפקודות. לקח לי שלוש שנים, עד אשר הצלחתי ..להטמיע באנשי הצוות שאת ההוראות יש לבצע בקפדנות. לאחר שהעיקרון הזה ניטע בתודעת אנשי הצוות, יכולנו לעמוד בתחרות מול כל צוות מלחים ברחבי העולם. שמנו הטוב הלך לפנינו בכול הנוגע ליחס לנוסעים וטיפול במטען."

על גורלה של "הר ציון" כבר סופר לא אחת. זאת הייתה האנייה האחרונה שעליה פיקד הירשפלד, ולימים הונצח דיוקנו לצד תמונתה על גבי בול ישראלי. בשנות המלחמה גוייסה האנייה, ונסיון אחרון שלו לחזור אליה, שעה שהיה חולה ככל הנראה במחלה ממארת, לא צלח. למזלנו, הספיק לפני מותו להעלות על הכתב את זכרונותיו ולספק לנו הצצה, ולו גם חלקית, שרב בה הנסתר על הנגלה, אל עלילותיו של חלוץ ימי ציוני שהיה גםאו שמא לא היהסוכן חשאי רב עלילות בשירות הקיסר הגרמני

[הערה: המובאות מתוך ספרו של הירשפלד הן מתוך העיבוד של רבחובל הלל ירקוני]