אל הים הדרומי

הים העצוב – רשימה ב״המטען״, מאי 2023

מבעד לקרקעית השקופה או: קולומבוס לא היה יהודי

לפני כמה עשורים התנהל בארץ פולמוס רעיוני בין שתי אסכולות: האחת טענה שהעם היהודי תמיד היה רחוק מן הים, שוכן יבשה שאניות היו עבורו לא יותר מאשר אמצעי להגירה מגולה לגולה, ובסופו של דבר בחזרה אל החוף המקווה של הארץ המובטחת. השנייה טענה שיהודים היו יורדי ים ומגלי עולם, ובארץ ישראל של הציונות צריך היה רק להקים לתחייה את המסורת המפוארת הזאת ולבנות ״ספנות עברית״ איתנה על היסודות שהניחו כבר אבותינו הרחוקים. לא שהדיון הזה עמד בראש סדר היום של ההוגים והאידיאולוגים הגדולים שכאן, רחוק מאוד מכך: זה היה ויכוח אזוטרי, ולא במפתיע משני צדי המתרס נצבו ברי-פלוגתא שהסתדרו בהתאם למפתח מפלגתי מוכר.

במבט מרחוק, הוויכוח נדמה עקר למדי, שלא לומר משעשע. ״העם היהודי״ הוא הגדרה רחבה ומעורפלת כל כך עד שכל אחד יכול היה לבנות טיעון שמתאים לצרכיו – ברור שיהודי השטייטל של מזרח אירופה לא התמקצעו על פי רוב בענפי הספנות המעשית, אבל יהודי חצי האיברי הם סיפור אחר לגמרי.

כך או אחרת, בעוד הפולמוס הזה נזנח ונשכח בין דפים מצהיבים, הנה יצא כעת לאור ספר שעשוי להחזירו לתודעה, למרות שזאת בהחלט אינה כוונת המחבר. ״מבעד לקרקעית השקופה״ (עם עובד, ספריה לעם, 2021) הוא הרומן החדש של יובל שמעוני, וזהו רומן היסטורי מאז׳ורי המתרחש מיד לאחר מסעותיו של קולומבוס, המכונה כאן ״האדמירל״, רובו באיים הקריביים שאליהם הגיעו הספרדים ראשונה. כמו כל יצירה ספרותית ההולכת בגדולות, העיקר כאן טמון בבניית עולם, בטוויית העלילה ובעיקר בעולמן הפנימי של הדמויות. אבל הרקע ההיסטורי המתואר בספר בצבעים חיים ועזים, על כל הברוטליות והאכזריות הבלתי נתפסת לעתים של ראשית הקולוניאליזם האירופי, ממחיש היטב, כבדרך אגב, שה״יהודים״ אינם עשויים מקשה אחת וקשה לקבוע מסמרות לגביהם, או לגבי היותם ״עם ימי״, תהא משמעות הביטוי אשר תהא. בכל זאת, יהודים ומומרים לקחו חלק בהרפתקה הימית הגדולה ביותר אי פעם.  

אבל נתמקד בספר, שהוא כאמור יצירה ספרותית רבת היקף, מרשימה ושאפתנית, העושה שימוש בכל כליו של סופר מיומן ומעמיק. יובל שמעוני קנה לו שם כבר עם צאת ספריו הראשונים, מעוף היונה וחדר, וביסס את מקומו עם צאת הרומן רחב-ההיקף שלו, קו המלח, ב-2014. ביצירה הנוכחית, המורכבת משני חלקים, שתי דמויות מרכזיות: טוביאס קאסארס, נער יהודי שנמלט מביתו ויצא כנער סיפון להפלגתו הראשונה של קולומבוס, בחלק הראשון; והאדמירל קולומבוס עצמו, בסדרת מכתבים שאבדו, לכאורה, המגוללים את פרשת חייו ומסעותיו, במטרה לצאת למסע אחד נוסף – לירושלים.

צריך לומר שקולומבוס של שמעוני הוא נוצרי מאמין, לא יהודי או יהודי-אנוס, כפי שניסו לטעון כמה וכמה חובבי היסטוריה יהודים נלהבים. הללו שאפו לגייר את קולומבוס על מנת לנכס את תהילתו והישגיו לעם היהודי. אחד הנודעים שבהם היה שמואל טולקובסקי, שבספרו ״יהודים יורדי ים״ – מתנת בר-מצווה נפוצה בשנות השישים – תמצת את התאוריה הזאת בכל הדרה, כולל ניתוח חתימתו המסתורית של קולומבוס, שלפי אחת הפרשנויות הייתה ראשי תיבות של המילים העבריות ״קדוש קדוש קדוש אדוני צבאות״, וכיוצא בזה. לכך נוספה סוללה שלמה של טיעונים וראיות היסטוריות המתבססות על מכתביו של קולומבוס, של אחרים שכתבו עליו ועוד ראיות היסטוריות-לכאורה רבות מספור. אפילו תערוכה נודדת, שהתארחה במוזיאון הימי בחיפה, ריכזה ממצאים ועדויות באותו עניין, משכנעת את המשוכנעים. הנה מאמר המסכם את התפישה הזאת, מתוך כתב העת ״זמנים״. 

אלא מה? שינויי האקלים הדרמטיים בכל האמור באופן בו נתפסים היום קולומבוס עצמו, והקולוניאליזם האירופי בכלל, יגרום לכל מי שעיניו בראשו להצניע ולהעלים את התיאוריה היפה והמפוקפקת הזאת ולנער את חוצנו ממנה: קולומבוס נחשב היום פחות למגלה ארצות ויותר למחריב ארצות. די ברור שגילוי העולם החדש לא היה איזה שיא של רעיונות הנאורות, הקדמה וההומניזם שמקורם ברנסנס, אלא מסע של ג׳נוסייד וביזה שהונע על ידי תאווה לזהב, שהוסוותה בקושי על ידי פנאטיות דתית רצחנית.

לשינוי הגדול הזה יש ביטוי נרחב בספרו של שמעוני, ומתוך כך אין ספק שזהו רומן עכשווי במידה רבה, שכן, כמו שאמר ההיסטוריון והפילוסוף האיטלקי קרוצ׳ה (Croce) ״כל היסטוריה היא היסטוריה בת-זמננו״, כלומר נכתבת מנקודת ההשקפה של ההווה – ומה שנכון למחקר היסטורי נכון גם ליצירה ספרותית. קולומבוס של שמעוני הוא דמות מורכבת, אדם שיודע להבחין היטב בין טוב לרע, אבל בוחר לא אחת ברע מתוך אנוכיות, פחד, חמדנות, או אמונה דתית. הנה למשל סיוט שחוזר וטורף את שנתו: אירוע בו ניצל מטביעה כשנאחז במשוט כשספינתו טבעה במהלך קרב ימי, כשהיה ימאי פשוט. בן חסותו, טוביאס היהודי, ״כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו״ – האם ניסה להציל ימאי נוסף, או להפך – הדף אותו מן המשוט על מנת שיוכל להינצל בעצמו? האם האמין באמת שהאל בחר להציל אותו ממוות כדי שיגשים את רצון האל?

אפילו ההגעה הדרמטית אל העולם החדש, בגרסתו של שמעוני, מוכתמת בקטנוניות כמעט ילדותית: כידוע עמדו אנשי צוותו של קולומבוס על סף מרד, ותבעו לחזור לאחור הביתה. האדמירל מצליח להרגיע את הרוחות ואחר כך בודה, כנראה, מראה רחוק של להבה בוערת על יבשה באופק. איש מהאחרים לא מצליח לראות אותה. אבל זמן קצר לאחר מכן מבחין מלח המשמרת מראש התורן ביבשה האמיתית. האדמירל מסרב להעניק לו את הפרס המובטח בטענה הכוזבת שהוא עצמו ראה את היבשה ראשון.

החלק הראשון פורש כאמור את סיפורו של טוביאס, נער יהודי שנטש את אמונתו ומשפחתו עם ההכרזה על גירוש יהודי ספרד, הצטרף למסע ההיסטורי של קולומבוס והפך לאיש סודו, העריץ אותו וגם התפכח מהערצתו, ואחר כך בילה את שארית חייו באיים עם אישה אינדיאנית מקומית, שניצלה בנס מסאגת התעללות סיוטית על סיפון אנייה ספרדית. העלילה של החלק זה ברומן מרתקת אבל אינה קלה לקריאה – הזוועות והאכזריות הבלתי נתפסים של הפולשים הספרדים הופכים את הקריאה לחוויה מטלטלת.

החלק השני של הספר מורכב מאגרות של כריסטופר קולון עצמו, באחרית ימיו ובאחת משעותיו הקשות. האגרות נכתבות למלך ספרד, ויש בהן, לצד תיאור מפורט של מסעותיו בים וקורותיו ביבשה, ונקודת מבטו על האירועים שעמד במרכזם, ואשר שינו את פני העולם, גם דיוקן פסיכולוגי דק המתבהר מתוך הדברים. יש באגרות הללו יהירות ומגלומניה לצד תחושת שליחות, והרבה אפולוגטיקה, חרטה והכאה על חטא, ומעל הכל מרחפת אמונה דתית עמוקה המצדיקה את התועבות האיומות ביותר. המונולוג הכתוב הזה נשען מן הסתם על עובדות היסטוריות אבל הוא בעיקר מעשה מחשבת ספרותי – ניסיון לרדת לחקר מעמקי הנפש של אחת הדמויות המשפיעות והמרכזיות בהיסטוריה של העולם. בו בזמן הוא מתאר בציוריות חיה את התלאות והטלטלות של אחד המסעות הימיים המפרכים והקשים בהיסטוריה. קולומבוס של של שמעוני עסוק, כמעט באובססיביות, במענה למקטרגיו, אויביו ומשמיציו, ובהאדרת ההישגים שהשיג. דבר אחד מוסכם בכל זאת על כולם, כולל השונאים והקנאים: לא היה נווט מוכשר ממנו בעולם כולו. הוציאו דיבתו רעה ולעגו לו, ״ג׳נובזי מטורף״ שהכריז על איי הודו באמצע האוקיינוס וגילה את גן העדן הרחק מכל נהרותיו הידועים מכתבי הקודש, אבל ״במפותיי לא היססו להשתמש, ובנתיביי הפליגו, וברגל קלה עלו חופים אשר לולא אני לא היה איש יודע על קיומם;״ בספר מבקש קולומבוס מהמלך תמיכה בעוד מסע, אחרון, צנוע – מסע מזרחה, לירושלים, אליה הוא עורג ממש כמו יהודה הלוי, להבדיל, שלבו במזרח אבל הוא בסוף מערב.

קולומבוס האמיתי היה ידוע חולי ואכן עמל קשות, כנגד יריבים רבים, לנסות לשמור את מורשתו, תאריו ורכושו עבור ילדיו, לא תמיד בהצלחה. כאמור, העולם עובר היום מהפך בהתיחסותו לקולומבוס. זה איננו המהפך הראשון. רק במאה ה-19 החלה להתפשט בארה״ב ההערצה לקולומבוס כמגלה עולם והפיכתו לאייקון המבשר על עלייתה של אמריקה. במאה ה-21, לעומת זאת, אף שיש לו סנגורים, מחזיקים רבים בדעה לפיה היה אחראי ראשי למעגל דמים של רצח, אלימות ושעבוד. בעת המחאות בעקבות רצח ג׳ורג פלויד ב-2020, הוסרו עשרות פסלים ואתרים הנצחה לקולומבוס רחבי ארה״ב.

בכל אלה, אי אפשר שלא להתפעם לנוכח הלשון המרהיבה של שמעוני, המתאר את הנחיתה הראשונה בחופי העולם החדש:

״את הצלילים שבהם מתגלה עולם חדש לא ישכח לעולם…לא תרועת חצוצרות הכריזה על כך, לא רעם מתגלגל מאופק עד אופק, לא שירת מלאכים במרומים; רק קול המשוטים המוטבלים במים וחותרים מימין ומשמאל לסירה, צלילי השכשוך והתנשפויות החותרים, הנפנוף העז של הדגל הרוקע את הצלב באווירו של האי, התחככות הגחון בקרקעית החולית עד לעצירתו; ואחר כך הדממה הגדולה המקבלת את פניהם מן היבשה וכולם נדרכים לקראתה, וכמה לאט עובר הזמן עד שמסתמנים ועולים מתוכה קולות ציפורים וחרקים וחיות שהם לא שמעו מימיהם״.

לא גילו את אמריקה: עידן התגליות והעת׳מנים

לפעמים שינוי קל של זווית הראייה מעניק פרספקטיבה שונה ומרעננת על נושאים מוכרים וידועים. כך עושה פרופסור מרק דיוויד בר (Professor Marc David Baer), מומחה לתולדות האימפריה העות׳מאנית ובעיקר היהודים ומיעוטים אחרים שלה, בספר חדש שעוסק בין השאר במה שהוא מכנה ״עידן התגליות העות׳מאני״. צריך לומר שהקדים אותו לפחות חוקר אחד בשם Giancarlo Casale שפרסם ספר באותו שם בדיוק כבר ב-2010.  

הטיעון של בר, המובא בספר Khans, Caesars, and Caliphs The Ottomans –  – פשוט: עידן התגליות של קולומבוס, מגלן, וסקו דה-גמה ואחרים מתואר ע״י כותבי ההיסטוריה – כלומר, המנצחים נכון לעכשיו – כעניין מערבי אירופי טהור, ולא כך הדבר: לאימפריה העות׳מאנית, שהייתה אז בשיא השפעתה וכוחה, היה תפקיד חשוב, אפילו מרכזי, בעידן התגליות. 

ספרד ופורטוגל, וכך גם עוד ישויות פוליטיות באירופה, מציין בר, התאפיינו בשלטון דתי קנאי ונעדר סובלנות למיעוטים. גירוש היהודים מספרד ופורטוגל היה מאורע קטקליזמי והרה משמעויות – אולם לא היה אירוע בודד. לעומת זאת האימפריה העות׳מאנית הייתה ממלכה סובלנית – במונחי אותם ימים – שהעניקה מקום מוגדר ובטוח למיעוטים שחיו בתוכה, ואפשרה להם במידה רבה לחיות את חייהם על פי אמונתם, אמנם במגבלות ותוך אפליה מעוגנת בחוק לטובת המוסלמים, ובכל זאת. 

גירוש ספרד הביא כידוע לשתי תוצאות חשובות: האחת, צאצאיהם המשוערים של המגורשים זכאים היום לאזרחות פורטוגלית; השנייה, היהודים המגורשים מצאו מקלט באימפריה שבירתה קונסטנטינופול והפכו לחלק חשוב ותורם לעוצמתה של אותה האימפריה. גירוש ספרד וגילוי אמריקה הם שני מאורעות שרבים ניסו לקשור ביניהם. התיאוריה החביבה מכל היא אולי זאת הטוענת שקולומבוס היה יהודי שחיפש ארץ חדשה עבור בני עמו הנרדפים. למרות הניסיונות הנלהבים לבסס את התיאוריה הנחמדה הזאת, אין לה כנראה רגליים. הסיבה המרכזית שדחפה למסעות הגילויים מערבה הייתה – הפתעה – האימפריה העות׳מאנית. והפרופסור מסביר.

העוצמה הימית של העו׳תמאנים (כתבנו עליה ב׳המטען׳ – ״מלטה יוק״, אפריל 2016) התמקדה בים התיכון – בעיקר מאבק מול המעצמות הימיות של ערי-המדינה האיטלקיות. אבל לא פחות מכך הופעלה בים האדום ובאוקיינוס ההודי, בנתיבי הסחר הימי אל הודו, סין ומזרח אסיה. האירופים בהחלט ידעו איך להגיע אל העושר האגדי של המזרח – אבל משהו עמד בדרכם. כבר ניחשתם: העות׳מאנים. זהו היבט כמעט לא ידוע של הפעילות הימית העות׳מאנית, אבל חשוב מאין כמותו. הצי העות׳מאני שלט בים האדום, במיצרי הורמוז ובאוקיינוס ההודי, ומנע מאוניות פורטוגליות להפליג בחופשיות אל עבר התבלינים, המשי ושאר מוצרי המותרות שהיוו את מקור העושר של התקופה. זאת הסיבה האמתית לכך שכאשר צץ הרעיון המוזר של קולומבוס – להפליג מערבה כדי להגיע למזרח – הוא התקבל בעניין רב בקרב אנשי החצר של חצי האי האיברי, בפורטוגל ואחר כך בספרד, שאליהם הגיע קולומבוס עם היוזמה המבריקה שלו. הפורטוגלים סירבו לבסוף, כי חשבו שהנתיב ״שלהם״ סביב אפריקה עדיף, אבל הספרדים השתכנעו. את אלה ואת אלה כאחת אמריקה לא עניינה כלל, כי לא היה להם כל מושג על קיומה. אבל נתיב חדש להודו וסין – את זה היה להם אינטרס מובהק לממן. 

מסעות וקרבות במזרח

בין 1538 ו-1554, לאחר מסעותיו של וסקו דה-גמה והתפשטות האימפריה הימית של פורטוגל, שלח הסולטן סולימן המפואר סידרה של משלחות ימיות לאוקיינוס ההודי. הן נודעו בשם ״הינט דניז ספרלרי״ (Hint Deniz Seferleri) ונועדו להתמודד עם האיום של המעצמה הפורטוגלית העולה, שהקימה מאחז בעיר גואה במערב הודו ובנתה מצודה בהורמוז על מנת לשלוט בנתיב הימי הסמוך. באותה עת כבר שלטו העות׳מאנים בחצי האי ערב ובנתיבי הים סביבו. ב-1525 מונה סלמן ראיס – פיראט מורשה לשעבר – לאדמירל הצי העות׳מאני בים האדום, שיעודו להגן על הטריטוריות של חצי האי ערב ובעיקר הערים הקדושות לאסלאם מפני האיום הפורטוגלי. הפורטוגלים השתלטו על כמה ערי חוף ועל מנת להתמודד עמם – כזכור, תעלת סואץ עוד לא נבנתה – בנו העות׳מאנים צי מלחמתי יעודי בעיר סואץ וכינו אותו ״הצי ההודי.״ במאמר מוסגר נציין שהוזיר הגדול סוקולו מחמט פאשא הציע באמצע המאה ה-16 לבנות תעלה בין הים התיכון לים האדום כדי לשפר את השליטה הימית של האימפריה. הרעיון חיכה עוד שלוש מאות שנה. 

איור עות'מאני המתאר את המתקפה הפורטוגלית על העיר ג'דה ב-1517, המוגנת ע"י האדמירל סלמן ראיס

ב-1538 פנה השליט ההודי של מדינת גוג׳אראת לסולטאן העות׳מאני וביקש את עזרתו במאבקו לגרש את הפורטוגלים מהודו. האדמירל חדים סולימן פאשה, בראש 90 גליאונים, נענה לקריאה, אבל השליט ההודי נהרג בינתיים בקרב ויורשו כרת ברית עם הפורטוגלים. בדרכו חזרה לבסיס בסואץ עצר האדמירל לרגע כדי לכבוש את תימן, ובעיקר את עיר הנמל החשובה עָדֶּן. 

גליאון עות'מאני, המאה ה-16

הפורטוגלים לא ויתרו, חזרו להשתלט על עדן ואיימו על גֶ׳דָה, וכעת נשלח האדמירל המהולל פִּירי ראיס כדי להחזיר את השליטה לאימפריה. ב-1548 השיג את מטרתו וסילק את הפורטוגלים מעדן. שלוש שנים אחר כך הפליג בראש צי לעבר המפרץ הפרסי, כבש את העיר מוסקט והרחיב את שליטתה של האימפריה עד אזור האמירויות של ימינו, אחרי שכבר שלטה בעיראק של ימינו ובעצם בכל המרחב המכונה היום המזרח התיכון. אבל הסוף היה רע – אחרי כיבוש קטאר שמע פירי ראיס על צי פורטוגלי גדול העושה דרכו לאזור, נרתע מעימות והחליט להחזיר את הצי לבצרה. הוא עצמו חזר באנייה בבעלותו לסואץ. על ההתנהלות המפוקפקת הזאת דן אותו הסולטן למוות ב-1553. (למרות זאת, הוא עוד יוזכר בהמשך.) באותה שנה יצאה משלחת שלישית בראשות מוראט ראיס לאזור, וניהלה קרב ימי גדול עם צי פורטוגלי בפיקודו של האדמירל דום נורונה. למרות שמוראט טיבע את אניית הדגל של הפורטוגלים, ידם של האחרונים הייתה על העליונה. בעקבות הכשלון מונה האדמירל סיידי עלי ראיס, אבל גם הוא נכשל בסופו של דבר במשימה של סילוק הפורטוגלים מהודו. ההערכה הכללית של מבצעים אלה תלויה בנקודת המבט של הכותב, אבל מכל מקום, למרות הכשלונות, הבטיחו המסעות הללו שליטה אימפריאלית בחצי האי ערב, בים האדום ובחופי מזרח אפריקה – סודן, אריתראה, קניה ואתיופיה של ימינו. 

עוד משלחת חשובה נועדה לחזק את הקשר עם בת הברית האינדונזית של העות׳מאנים, ממלכת אַצֶ׳ה, שהחל להתפתח ב-1530. אצ׳ה הייתה ממלכה מוסלמית, ששליטה חשש מחדירת הפורטוגלים לאזור מיצרי מלאקה. ב-1564 הגיע שליח מממלכת אצ׳ה לקונסטנטינופול, לבקש סיוע צבאי. הסולטן סלים אכן ארגן ומימן משלחת שכללה לצד צי האניות תותחים ותחמושת וכן מהנדסים ומומחים לנשק. בתמורה קיבלו העות׳מאנים פנינים, יהלומים ואבני אודם. הידע והמומחים העות׳מאניים הביאו להקמתה של תעשיית נשק מקומית, וממלכות מקומיות החלו לצקת תותחים בכל המרחב – מאסאקר, ג׳אווה, מלאקה וברוניי. בתקופה מאוחרת יותר נלקחו התותחים העתיקים שלל ע״י המעצמות הקולוניאליות – ופעמוני כנסיות הולנדיות שיוצרו מהם באצ׳ה, נשאו סמלים עות׳מניים. 

האדמירל הפורטוגלי פרנאו מנדז פינטו תיאר את הצי העות׳מאני שהגיע לאצ׳ה: לדבריו, כמה מאות אנשי הצוות כללו אפריקאים מסומליה, מוגדישו, סוואהילי (קניה, טנזניה וזנזיבר של ימינו), ומלחים מאזורים שונים בהודו. הקשרים בין אצ׳ה והאימפריה התפתחו והפכו לא רק מסחריים אלא גם תרבותיים ודתיים. אניות מאצ׳ה הורשו להניף דגל עות׳מאני. כוחה של אצ׳ה עלה, והיא הפכה למכשול המרכזי בפני הפיכתה של פורטוגל לבעלת מונופול על סחר התבלינים מהאזור. הניסיונות הפורטוגליים להשיג שליטה בסחר כשלו לחלוטין. 

סטראוטיפים ומציאות 

פרופסור בר ממשיך ומפתח את הטיעון שלו בניגוח הסטראוטיפ המובנה של הסיפור המערבי על עידן התגליות. הסיפור הזה טוען, לפחות במשתמע, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה ישות קפואה ומנוונת וחסרת סקרנות אינטלקטואלית, ומשום כך נותרו ״מסעות הגילויים״ עניין אירופי הקשור לרנסנס וההתפתחויות החשובות של המדע והידע האנושי. אלה הן כמובן שטויות בריבוע, ראשית כל מפני שהתדמית הזאת התפתחה רק בשלהי העידן העות׳מאני, עם הכינוי ״האיש החולה של אירופה״ שהדביק לה הצאר הרוסי. בזמן אמת, כלומר במאות ה-15 וה-16, וגם קודם לכן ולאחר מכן, הביטו רוב האירופים בהערצה וביראה בסולטנים העות׳מאניים. המעצמות הימיות של הים התיכון – בראשן ונציה וגנואה – לא היוו אתגר של ממש לעות׳מאנים, שהכו אותם יותר מפעם בקרבות ימיים. כתוצאה מכך נוצרו גם בריתות אד-הוק בין העות׳מאנים לממלכות האירופיות. הפורטוגלים היו חלוצים בגילוי נתיבי סחר חדשים סביב אפריקה לעבר הודו ואינדונזיה, אבל כשהגיעו לשם גילו את שכניהם המוכרים ממזרח, העות׳מאנים, עומדים בדרכם.

אנדרטה לזכר האדמירל פירי ראיס (Ahmet Muhiddin Piri)

על השאלה הקנטרנית ״מדוע לא גילו העות׳מאנים את אמריקה״ עונה בר שבניגוד לאירופים, לא הייתה להם שום סיבה לצאת למסעות מערבה ולגלות אותה בדרך מקרה. הרי קולומבוס לא ידע שגילה יבשת חדשה, ואת ילידי המקום כינה אינדיאנים, כלומר הודים, בהנחה שלשם הגיע. העות׳מאנים כבר בנו קשר ימי ומסחרי איתן עם מדינות אסיה הרחוקות ועם העושר האגדי שלהן. אשר לסטראוטיפ לפיו נעדרו את אותה חקרנות וסקרנות שהניעה את המערב לגילויים והישגים – זאת המצאה מערבית שאין לה קשר למציאות. אחת הראיות לכך היא המפות של האדמירל פירי ראיס, זה שראשו הותז בסופו של דבר: הוא הגיש לסולטן סלים ב-1513 מפת עולם מופלאה בדיוקה, ריכוז של מיטב הידע הגיאוגרפי והקרטוגרפי העולמי. לצד המפה כתב חיבור גדול בשם "כיתאב אי-בח'ריה" (ספר הימאות) שסיכם את הידע האסטרונומי, הקרטוגרפי והימי של תקופתו. כבר כתבנו בעבר על כך שגילויה מחדש של המפה, או חלקים שנותרו ממנה, ב-1929, בארכיונים של האימפריה, עוררה התרגשות גדולה בקרב חוקרים בכל העולם. בין השאר משום שאחת מהערות השוליים שלה אומרת שפירי ראיס עשה בה שימוש במפותיו של קולומבוס – מפות שנחשבו אבודות. פירי ראיס נותן לו קרדיט מלא ומציין שאותו כופר ״היה אסטרונום גדול״. עוד אסטרונומים גדולים, כזכור, גורשו מחצי האי האיברי – ומצאו דרכם לאימפריה העות׳מאנית, בריחת מוחות רצינית שחיזקה את המשך פריחתה של האימפריה במשך כמה מאות שנים. ואולי התשובה הטובה יותר לשאלה שלעיל היא שחלק מהתגליות המלהיבות ביותר בעיני האירופים – היו חדשות ישנות בעולם האסלאם. וסקו דה-גמה אולי לא היה משלים את מסעו מאפריקה להודו ללא עזרה מנווטים ערביים מנוסים; וכשהגיע לראשונה לגואה – מצא שם להפתעתו שני צפון אפריקאים שידעו לפטפט בפורטוגלית.    

איור מהמאה ה-16 המתאר אוניות צי עות׳מניות סמוך לעדן. 

מפת האימפריה העות'מאנית עפ"י קרטוגרף אירופי ב-1570. לא כולל המזרח הרחוק

המבוקש מספר אחת

כולם אוהבים פיראטים. בימינו אלה הם יכולים לשמש מפלט משעשע מהמציאות המבאסת, לפחות עבור מי שאינו ימאי על אנייה מאוימת בנתיבי סחר מסוימים. אם נסתמך על הגרסאות מבית מדרשם של אולפני דיסני והוליווד בכלל, הם לא יותר מאשר טיפוסים קומיים ואקסצנטריים, קצת מפחידים אבל חביבים בסופו של דבר; הנבלים האמתיים הם אותם קצינים של הצי הבריטי הרודפים אותם ברחבי הים הקריבי. לכך מצטרפת הרוויזיה של דמות הפיראט באקדמיה – מחקרים המוכיחים כי על פי רוב היו הפיראטים בני המעמד הנמוך שנדחקו למשלח היד שלהם בעיקר בגלל דיכוי, התעמרות ופחד מוות שהשיתו עליהם בני המעמד הגבוה, שהוו את שדרת הפיקוד של הצי המלחמתי והמסחרי כאחת. זאת כמובן הכללה המתייחסת בעיקר לתור הזהב של הפיראטים שמוצאם מהאיים הבריטיים, ואולי עוד כמה מדינות אירופיות, באזור הקריבי במאה ה-18.

אבל אין ספק שיש מודלים אחרים, והבולט בהם – אם כי הרבה פחות ידוע וזכור היום – היה הפיראט הנרי אברי, (Henry Every) שבזמן אמת כמעט שינה את מהלך ההיסטוריה והיה בלי ספק הנודע לשמצה מכל הפיראטים בימיו. אברי – שמו מאוית בכמה וריאציות, והיו לו גם כינויים, כמו ״בן הארוך״ – נולד ב-1659 סמוך לעיר פלימות׳ ופעל בעיקר בעשור האחרון של המאה ה-17. הוא זכה לתואר ״מלך הפיראטים״ למרות שפעל כפיראט במשך שלוש שנים בסך הכל, אבל במהלכן ביצע את השוד הרווחי ביותר בהיסטוריה והפך לפושע המבוקש ביותר בעולם, וגם המפורסם שבהם. הוא הווה השראה לפיראטים אחרים, כמו גם ליצירות ספרותיות, בין השאר מאת דניאל דפו, מחברו של רובינזון קרוזו. למרות זאת נותר ברבות הימים בצלם של פיראטים מפורסמים יותר, מ״שחור הזקן״ עד ״קאליקו ג׳ק״, שלא לומר ג׳ק ספרואו, גיבור ׳הפיראטים של הקריביים׳, פרי רוחם של תסריטאי חברת דיסני.

להבדיל מרבים מבני זמנו, קורות חייו מתועדים למדי ומגובים במסמכים בני הזמן. כמו עוד פיראטים, הוא החל דרכו כקצין בצי המלכותי והשתתף בקרבות ימיים, ולאחר שסיים את שירותו החל להפליג על אניות שפעלו בסחר העבדים האטלנטי. לאחר מכן הצטרף לאנייה אנגלית שהייתה חלק מיוזמה מסחרית, ספק-פיראטית ברישיון, אולם האנייה נתקעה בנמל ספרדי, הצוות לא קיבל שכר במשך חודשים, ולבסוף מרד. אברי נבחר ע״י הצוות המורד לקפטן, שילח את הקפטן המקורי לחוף עם כמה מנאמניו, ונמלט הימה. די בקלות שכנע את אנשי צוותו לפתוח בקריירה של פיראטים הרחק באוקיינוס ההודי. שמה של הספינה, שנקראה ״צ׳רלס השני״, שונה ל״פנסי״ – שמובנו אולי חלום או תשוקה – והיא שמה פעמיה לעבר מערב אפריקה. לאחר כמה מעשי שוד קטנים שבמהלכם הצטרפו לצוות עוד מלחים מהספינות שנשבו, הועלתה הספינה לחוף בנין שבאפריקה ועברה שינוי מבני – חלק מהמבנה העילי הוסר, על מנת להפוך אותה מהירה יותר. מסע השוד המשיך: אברי לכד אניות דניות עמוסות זהב ושנהב באוקטובר 1694, ובראשית 1695 חצה את כף התקווה הטובה, ועצר במדגסקר על מנת להעמיס צידה בדרכו ליעד הבא – הודו.

בעת השהות שם כתב מכתב המיועד למפקדי אניות אנגליות באוקיינוס ההודי, והצהיר שלא יתקוף אניות אנגליות. הוא דרש מרבי-החובלים האנגליים להניף דגל קוד על מנת לוודא שלא יותקפו. לא ברור אם המכתב אמתי או שמא היה מעין תרגיל שנועד להרגיע את חברת הודו המזרחית – הכוח הימי המשמעותי באזור, עם אניות רבות וחמושות שהיו ניצנים ראשונים של הנוכחות הבריטית בהודו. ב-1695 הגיעה האנייה למצרי באב-אל-מנדב, ושם חבר אברי לקואליציה אד-הוק של עוד חמש אניות פיראטים. המטרה: לארוב לצי של המוגול הגדול אוראנגזאב, השליט הבלתי מעורער של האימפריה המוגולית ששלטה בתת היבשת ההודית לפני השלטון הבריטי. שיירת אניות קיסריות, בהן אניית אוצר, שהפליגו בין חצי האי ערב לנמל ההודי העיקרי באותו זמן, סוראט, היו המטרה המיועדת.

האוצר של המוגול

כמה מלים על האימפריה המוגולית. היא נוסדה ע״י מוסלמים ממוצא מונגולי ושלטה ברוב תת-היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 כמעט עד למאה ה-19. היא נוסדה על ידי הסולטן באבור, מצאצאי ג'ינגיס חאן. בתקופה הנדונה, תחת שלטונו של הסולטן אוראנגזאב, עדיין הייתה האימפריה בשיא כוחה ועושרה. הדפוס הקולוניאלי האירופי, שאפיין את המאות הבאות, עדיין לא נראה באופק: הפורטוגזים, ההולנדים והאנגלים שהגיעו לאזור רצו רק לנסות ולקבל נתח מן העושר המוגולי האדיר (יש המעריכים שזאת הייתה הממלכה העשירה ביותר בעולם באותה עת) באמצעות הקמת תחנות סחר ושיתוף פעולה מסחרי. האירופים התחרו בעצם על חסדיו של השליט המוגולי והיו כפופים למרותו.

האימפריה המוגולית הייתה אימפריה יבשתית ושם היה עיקר כוחה הצבאי. נקודת התורפה שלה הייתה צי המלחמה הימי: בניגוד לאירופים, המוגולים לא פיתחו זרוע ימית ארוכה וניסיונם הימי היה מצומצם לאזורים הקרובים לחופי הודו ופקיסטן של היום. הם לא ראו בעוצמה הימית גורם חיוני להישרדות האימפריה, ובכל זאת, כדי לנסות ולשפר את המצב, גייסו השליטים המוגולים מומחים אירופיים, בני לאומים שונים, כדי לבנות ספינות צי מתקדמות יותר, בעלות כוח אש משמעותי ולהטמיע טקטיקות חדשות של לוחמה ימית. אניות האימפריה היו מהטיפוס הידוע בשם הגנרי ״דאו״ (dhow), הכולל כלי שיט מסוגים וגדלים שונים.

אחד מנתיבי הים האזוריים המפותחים קישר בין הודו לחצי האי הערב ושירת את התנועה הקבועה של עולי רגל מוסלמים לערים הקדושות מכה ומדינה. בנתיב הזה נעו גם אניות סוחר עמוסות סחורות יקרות ערך ולעתים אוצרות של ממש – פיתוי רב עוצמה לפיראטים, מקומיים ואירופיים כאחת.

כאמור, יש תיעוד רב יחסית למעלליו של אברי, ובמקרה זה לא רק ממקורות אירופיים אלא גם מדיווחים של היסטוריונים הודיים. החוקר סטיבן ג׳ונסון עשה שימוש רב במקורות אלה בספר שיצא לאחרונה, ״אויב המין האנושי״ (Enemy Of All Mankind) שכותרת המשנה הטיפה-מוגזמת שלו היא ״עשר דקות בלתי סבירות ששינו את מהלך ההיסטוריה״. חסרה בכותרת המילה ״כמעט״. הספר מאגד כמעט את כל המקורות הידועים על הנרי אברי והשוד שהקנה לו תהילת נצח מפוקפקת.

אימה על ה״גאנג׳-אי-סוואי״

אברי והספינות הנלוות לו שמו להם למטרה לשדוד את אניית האוצר של המוגול הגדול, אנייה אימתנית מטיפוס גאנג׳ה דאו (dhowGhanjah ) ושמה גאנג׳-אי-סוואי – Ganj-i-sawai, שם שפירושו בערך ״אוצר עצום״, כך שלא יהיה מקום לטעות. היא נשאה שמונים תותחים, כ-400 רובאים, מטען ענק של מטבעות כסף וזהב ואבנים יקרות, כ-600 נוסעים ובהם חבורה של בני אצולה, נשים וגברים, בדרכם חזרה מהעלייה לרגל למכה – בתוכם, כנראה, נשים מחצרו של הסולטן. נלוו אליה עוד כ-25 ספינות חמושות. ג׳ונסון מתאר את האירוע מנקודת המבט של האונייה המותקפת: במרחק יום הפלגה מנמל הבית בסוראט זיהה הצופה על התורן אנייה מהירה מאוד – מהירה בהרבה מהגאנג׳-אי-סוואי – במרחק כחמישה מייל. רב החובל, מוחמד איברהים, לא היה מוטרד במיוחד. הכוח שעמד לרשותו היה עדיף בהרבה. הצוות שלו נערך בעמדות קרב – אבל אז התרחש הראשון בסדרת אירועים שהסתברותם כמעט אפסית: ראשית, אחד התותחים הטעונים על אנייתו התפוצץ – תאונה נדירה וקשה שגרמה להרוגים ופצועים ונזק לאנייה. בזמן שצוות האנייה המוגולית מתאושש מן ההלם התקרבה אנייתו של אברי, נערכה להתקפה – וירתה. כעת התרחש האירוע הבלתי סביר השני: פגיעה מקרית (לתותחים בני הזמן לא הייתה יכולת לכוונון מדויק) בנקודה רגישה במיוחד מוטטה את התורן הראשי של אניית האוצר, מותירה אותה כמעט ללא יכולת תנועה, ואת אנשיה המומים. שריפות פרצו על הסיפון. צוותו של אברי מיהר לנצל את עשן הקרב, לעלות על האנייה ולפתוח בקרב פנים אל פנים עקוב מדם. בתום כמה שעות של לוחמה אכזרית ועשרות הרוגים ופצועים משני הצדדים, נכנעה האנייה האימפריאלית. היסטוריון מוגולי בשם ח׳אפי ח׳אן כתב בפירוט על האירועים, והאשים את רב-החובל של גאנג-אי-סוואי בתבוסה, שניתן היה למנוע אותה לאור הנחיתות הברורה של הפיראטים.

איור מהמאה ה-19 המתאר את הנרי אברי על הגאנג׳-אי-סוואי

כעת נפנה הצוות של אברי לחפש את האוצר – ולבצע את אחד ממעשי הזוועה האכזריים ביותר בתולדות הפיראטיות. במהלך כמה ימים אנסו ורצחו את הנשים שעל הסיפון, ועינו את הגברים כדי שיגלו היכן הסתירו את האוצר, לפני שרצחו גם אותם. לפי חלק מהדיווחים, היו נשים שהתאבדו על מנת לא ליפול קורבן לאונס. אחרות נלקחו אל סיפון אניית הפיראטים לגורל מר ממות. התיאור קשה מאוד לעיכול מנקודת מבט עכשווית – אבל גם בזמן אמת עורר פלצות ואימה אצל כל מי ששמע אודותיו. יותר מכך, הפושעים עצמם הביעו לאחר מעשה זעזוע וחרטה: בווידוי האחרון של אחד ממלחיו של אברי, ג׳והן ספרקס, שנלכד כעבור שנים, אמר: ״היחס הבלתי אנושי והעינויים חסרי הרחמים כלפי ההודים האומללים ונשותיהם עדיין רודפים את נשמתי.״ על היותו פיראט ועל הרכוש ששדד לא התחרט כלל.

השלל הוערך בחצי מיליון סטרלינג ועוד 500,000 מטבעות זהב וכסף (ההערכות משתנות, אבל בסופו של דבר הוגשה תביעת ביטוח על סך 600,000 סטרלינג) שהם, בערכים של ימינו, משהו שבין 100 ל-400 מיליון דולר. ללא תחרות, השוד הגדול ביותר בתולדות הפיראטיות. האנייה הקיסרית – כעת קליפה ריקה, שרופה למחצה, עם מעט ניצולים – חזרה אל נמל הבית שלה לספר את הסיפור. הפיראטים נמלטו אל עבר צור מחצבתם, האיים הקריביים. כך תם סיפור השוד והרצח, אבל סיפור גדול לא פחות רק התחיל.

איור מהמאה ה-20 המתאר את אייברי ונכדתו של המוגול. רומנטיקה בדויה.

חברת הודו המזרחית

כתבנו כאן בעבר על חברת הודו המזרחית, חברת הסחר הבריטית שבשיאה הייתה אימפריה בעלת כוח כה אדיר, שתאגידי הענק הכל-יכולים של ימינו יכולים רק לחלום עליו: לחברה המסחרית הזאת היה צבא משלה, צי אניות מלחמה, רשות להדפיס כסף ולחוקק חוקים, ובקצרה – חופש בלתי מוגבל לעשות ככל העולה על רוחה בתת היבשת ההודית – כמובן, בשם הכתר האנגלי ולכאורה למענו. אבל בשנה שבה תקף אברי את האנייה של המוגול הגדול, כל זה היה עדיין רחוק מאוד. החברה עשתה רווחים נאים מהסחר עם הודו, אבל השתדלה מאוד לרצות את הסולטן, שהכל נעשה בדברו. האירוע המרעיש של השוד, הרצח והאונס של נשות החצר החוזרות מעלייה לרגל למכה – לא יכול היה לעבור ללא תגובה ממלכתית, וזאת אכן ללא אחרה לבוא.

בסוראט עצר המושל ההודי המקומי, איתמאד חאן, את כל האזרחים והסוחרים האנגליים, שהיו בסכנת לינץ׳ מצד ההמון המקומי עם התפשטות הסיפור. המוגול הגדול, אוראנגזאב, הורה על סגירת ארבע נציגויות של חברת הודו המזרחית, כלא את אנשיה ואיים להוציא אותם להורג. הוא עמד ככל הנראה לצאת למתקפה על העיר בומביי, המעוז הבריטי המרכזי, במטרה לגרש סופית את האנגלים מהודו.

זוהי אותה נקודה שבאה ״כמעט״ השתנה מהלך ההיסטוריה. אין ספק שגורל האימפריה הבריטית שלעתיד-לבוא עמד כאן על כף המאזניים, והאפשרות של חיסול הנוכחות האנגלית בהודו הייתה ממשית מאוד. חברת הודו המזרחית נקטה מהלכי חירום נואשים כמעט על מנת להציל את מה שניתן. ראשית, הציעו לשלם לסולטן אוראנגזאב את מלוא הסכום שנשדד – שאיש לא ידע בדיוק מהו, אבל הוגדר בסופו של דבר כ-600 אלף סטרלינג. החברה ניצלה את מלוא השפעתה הפוליטית כדי שהפרלמנט והכתר יכריזו רשמית על מצוד אחרי הפיראטים ופרס על ראשם. ואכן, הפרלמנט הבריטי הכריז רשמית, בהצהרה פומפוזית אבל משכנעת, כי אברי והפיראטים שלו הם "אויבי המין האנושי״ וקבעו פרס של 500 ליש"ט על ראשו של אברי, פרס שאותו הכפילה חברת הודו המזרחית. כך נפתח המצוד הפלילי הגלובלי הנרחב ביותר של התקופה.

בין אם הייתה זאת הלהיטות הבריטית להוכיח בפומבי את מאמציהם ללכוד ולהעניש את אברי והפיראטים שלו, או החרטה והזעזוע הכנים שהביעו ראשי חברת הודו המזרחית בפני הסולטן, ואולי מאמצים דיפלומטיים ובעיקר הרבה מאוד כסף – המאמץ נשא פרי, בסופו של דבר, והסולטן התיר לאנגלים להישאר בהודו. לא רק זאת, חברת הודו המזרחית קיבלה ממנו זיכיון להפעיל כוח ימי שיגן על אניות הממלכה מפני פיראטים. זאת כבר הייתה ראשיתו של תהליך שבסופו הפכה החברה להיות השליטה האמתית של הודו. אוראנגזאב עמד בראש אימפריה אדירה, חזקה ועשירה, אבל כאן ניבעו בה סדקים ראשונים. מותו ב-1707 סימן את קצה של האימפריה ואת עלייתו של השלטון הבריטי בהודו, שעיצב את האימפריה ואת הגיאופוליטיקה של העולם כולו במהלך שתי מאות לפחות.

אברי עצמו, עשיר כקורח וחסר מעצורים, נראה לאחרונה בג’מייקה, שם שיחד את המושל, ואחר כך ביצע תרגיל העלמות. חלק מאנשיו נתפסו והוצאו להורג. התיאוריות על קורותיו של אברי מפרנסות ספרים ובדיות לרוב. יש סבירות מסוימת לכך שחזר לאיים הבריטיים וסיים בהם את חייו בזהות בדויה, אבל אין שום ראייה חד משמעית לכך. דבר אחד ברור: מעשי הזוועה המבעיתים שנעשו תחת פיקודו נותרו במשך שנים רבות לא יותר מהערת שוליים בסיפור שלו. הוא הפך לדמות פופולרית ואהודה, חלק מהמיתולוגיה העממית של הפיראטים, השראה לרבים שבאו בעקבותיו וניסו, לרוב ללא הצלחה, לשחזר את עלילותיו. אחת האגדות שנפוצו אודותיו – אולי על מנת להרגיע מעט את המצפון הקולקטיבי – גרסה שעל סיפון הג׳אנג-אי-סוואי, שהפכה בפי הבריטים ל״גאנסווי״, פגש אברי את נכדתו של המוגול, השניים התאהבו ונישאו בטקס שערך כהן דת מוסלמי. הם נמלטו לאי בודד, בו הקימו אוטופיה פיראטית שלווה. לסיפור הזה אין שום בסיס במציאות, והוא מצייר את דמותו של אברי בצבעים בהירים וחיוביים. אולי ראוי – כחלק מאותה רוויזיה היסטורית שנזכרה בראשית הדברים – לתת את המשקל הראוי לפשעיו על מנת לקבל תמונה מציאותית יותר של תולדות הפיראטיות, או אולי, כפי שכינה זאת הסופר חורחה לואיס בורחס, ״דברי ימי תועבת עולם״.

בקרוב יגיע הוולרמן

ניחוש מושכל: קוראי "המטען", ברובם המכריע, אינם מכירים מקרוב את אפליקציית ״טיקטוק״, אף שזכתה לכותרות כשהסתכסכה עם הנשיא לשעבר טראמפ. רשת טיקטוק פונה בעיקר לצעירים ולמטה מזה, הצורכים בלהיטות טרנדים שבאים והולכים בקצב גבוה. ולכן מפתיע מאוד שבאמצע מגפת הקורונה העולמית הגיח משום מקום גל ענק ששטף את הרשת וסחף את משתתפיה, ועניינו שירי ימאים מהמאה ה-19, הקרויים שנטי (shanty) – לא לבלבל עם השנטי במובנו הניו-אייג׳י-בודהיסטי. לתופעה ניתן שם: ShantyTok, והיא זכתה לכתבות רבות בעיתונות המודפסת והמשודרת, אולי בשל חוסר הסבירות הקיצוני שלה. נחזור אליה בהמשך, ואף נדגים. אבל ראשית, מעט רקע.

השנטי׳ס – המילה צצה באמצע המאה ה-19 ומקורה האטימולוגי אינו ידוע – היו שירי עבודה שליוו את המטלות המפרכות של ימאי אניות המפרש, בעיקר באיים הבריטיים אבל גם במדינות אירופיות אחרות. המקצב הריתמי של השיר ליווה את מקצב משיכת החבלים, הרמת המפרשים, החתירה, הפעלת המשאבות ושאר עבודות הים. שירי הים הושפעו משירים עממיים, והיו להם מאפיינים מוזיקליים ברורים ופונקציה מוגדרת: סינכרון עבודת הצוות ושיפור מורל הימאים. השירים העניקו אפשרות נרחבת לאלתור  – למשל להאט או להאיץ את הקצב בהתאם לנסיבות – ועל פי רוב התאפיינו בדפוס של קריאה ומענה – זמר מוביל, ״שאנטימן״, שר פראזה, ומקהלת הצוות עונה לו בשירת יחד.

עד כאן פינת המוזיקולוגיה. שירי השנטי נעלמו יחד עם אניות המפרש ושינוי אופי עבודת המלחים עם המעבר לאניות קיטור. כמה מהפופולריים שבהם חלחלו לתרבות העממית הכללית – כולם מכירים את ״מה נעשה במלח השיכור״ – אבל על הגחלת של שירי הים שמרו רק מתי מעט, חוקרים וחובבים שליקטו ושימרו שירים עממיים, לרוב באוספים הנעולים בספריות ואינם מוכרים לקהל רחב. ובכל זאת, פה ושם, פזורים ברחבי העולם, היו תמיד כאלה שהמשיכו לשיר, להאזין, לבצע וגם להקליט ביצועים עכשוויים של שירי ים עתיקים, עבור קהל נישה קטן אך נלהב.

אחד מאותם שירי ים שנאספו ותועדו טרם היעלמותם מגיע מניו-זילנד, מן התקופה שבה פרח בה ציד הלווייתנים, שהיה אחת התעשיות הגלובליות החשובות במאה ה-19. שמו ״Soon May the Wellerman Come״- בקרוב (אולי) יגיע הוולרמן – והוא הפך, בפיתול עלילתי בלתי הגיוני, ללהיט ענק של תקופת הקורונה.

האחים לבית וולר

מבין שבטי הימאים השונים נטלו ימאי אניות ציד-הלווייתנים תשעה קבין של סיכון ופרך. אם לא די בכך, רובנו, אני מניח, מביטים מנקודת המבט של ימינו, ומתוך תחושת עליונות מוסרית, בתיעוב מסוים על הפרקטיקה הזוועתית של ציד הלוויתנים. אבל זאת רק הערת אגב, שאין בה להקטין מסבלם או גבורתם של מלחי האניות הללו. השיר שבו אנו עוסקים נכתב, כמשוער, באמצע המאה ה-19. ניו-זילנד הפכה אז למרכז חשוב של ציד לווייתנים, וב-1831 יסדו שלושה אחים – אדוארד, ג׳ורג׳ וג׳וזף וולר – תחנת לווייתנים סמוך לעיר דנדין Dunedin בדרום ניו זילנד של ימינו. האחים הקימו עסק מצליח שסיפק ציוד ומזון לאניות ציד הלווייתנים. לעובדים שהעסיקו קראו אנשי וולר – ״הוולרמן״. תעשיית הלווייתנים בניו זילנד התייחדה בכך שהמסעות של האניות היו קצרים יחסית, והלווייתנים הניצודים עובדו על החוף ולא על סיפון האנייה. לשם כך הוקמו אותן ״תחנות לווייתנים.״  על אניות הלווייתנים שירתו ימאים מרחבי האימפריה הבריטית לצד ילידים אמריקאיים, פולינזים, אבוריג׳נים וגם מאורים מקומיים, שהשתלבו בתעשייה כיוון שהיא נשענה רבות על כישוריהם;  במפתיע, היא גם הביאה לאינטגרציה חברתית משמעותית – אדוארד וולר נישא פעמיים לנשים מאוריות וקשרי המשפחה של צאצאיו מגשרים עד ימינו בין הקהילות. בשנות השיא הפיקו בתחנה של הוולרים יותר מ-300 טון של שמן לוויתן בשנה, והוקמה רשת של שבע תחנות נוספות. הוולרים הפכו לאימפריה עסקית שהסתעפה לעוד תחומים – כולל ראשים מאורים מקועקעים ומשומרים (מוקומוקאי) שהיו מבוקשים מאוד באוסטרליה.

על פי ההשערה, היה זה נער צעיר על סיפון אנייה לציד לווייתנים בשם ״בילי או׳טי״ שכתב את השיר Soon May the Wellerman Come, אשר הפזמון הקליט שלו מתאר את כמיהתם של אנשי הצוות לבואו של איש האספקה של חברת וולר, שיביא עמו סוכר, רום ותה. בתי השיר הם מעין בלדה על רב-חובל ומאבקו העיקש בלווייתן, שמזכיר אולי את קפטן אחאב ומאבקו בלווייתן הלבן מובי דיק. יתכן שהשיר ליווה את העבודה של ביתור הלווייתן, מלאכה קשה ודוחה למדי.

בשנת 1966 פירסם מורה למוזיקה בשם ניל קולקוהון לקט של שירי עם מניו-זילנד, ובהם השיר שבו אנו עוסקים, אותו קיבל מאדם בשם וודס, שהיה אז בשנות השמונים שלו, ולמד את השיר שנים רבות קודם לכן מדודו. יש הסבורים שהדוד הוא-הוא מחברו המקורי של השיר שלנו, והיה ימאי צעיר באמצע המאה ה-19. חוקרים של מוזיקה עממית התלהבו מהאותנטיות של השיר, המתבטאת בלשון הציורית, בתיאורים של ציד הלוויתן ושל הסכנות האורבות לציידים. השיר התחבב על זמרי-פולק ואוהדי הז׳אנר, והוקלט מספר פעמים בארצות דוברות אנגלית לאורך השנים.

הדוור המזמר וחבריו

ואז נכנס לתמונה נתן אוונס. אוונס הוא צעיר סקוטי חביב – המבטא שלו כל כך סקוטי שבראיונות אתו צריך כתוביות – שעבד כדוור והשתעשע ברשת טיק-טוק בשירת שנטי כהלכתה. אי-אז, בלב מגפת הקורונה, העלה לרשת סרטון ובו ביצוע קצרצר של Soon May the Wellerman come בלווי תיפוף באגרופים ותו-לא.  

הביצוע המקורי של אוונס:

הסרטון הפך ויראלי, וזכה, כנהוג בטיקטוק, לעיבודים על גבי עיבודים, שבהם זמרים ומוזיקאים חובבים מקליטים על גבי הסרטון המקורי את עצמם מלווים את אוונס בקולם ובכליהם – צורה חדשה ועכשווית לחלוטין של שירה בציבור, בזמן שכל אחד מן המשתתפים, דרי כל קצוות תבל, כלואים בביתם בימי הקורונה. אולי להוציא המשתתפים מניו זילנד.

ההתארגנויות הספונטניות הללו יוצרות קהילות של ממש, ויש משהו מלבב בצפייה במקהלת זום ענקית שרה, בהרמוניה מושלמת, בשמחה ובהתלהבות, שיר ימאים עתיק, בימים של סגר וסגריר.

בצוע קולקטיבי – אחד מני רבים – של הוולרמן:

ולא רק חובבים: גם מוזיקאים כמו אנדרו לויד וובר, בריאן מיי, הגיסטריסט האגדי של

להקת קווין, וזמרי אופרה נודעים נתנו קולם בשירת ה״וולרמן״ יחד עם אוונס.

בריאן מיי:

ביצוע אופראי:

חיש קל הופיעו גם ביקורות מהללות: הביצוע של אוונס, כתב מי שכתב, מביע יכולת עמידה סטואית בפני זמנים קשים, וצעירי הטיקטוק, ממש כמו מלחי המאה ה-19, מחכים בערגה לכך שהימים הקשים יחלפו. העניין הפך לשיגעון של ממש ברחבי הרשתות החברתיות. בראיון לבי.בי.סי. בינואר השנה אמר אוונס: ״ביום שישי הייתי דוור. כרגע חתמתי עם חברת התקליטים הגדולה בעולם.״ ואכן חברת המוסיקה הענקית פולידור החליטה לשים עליו – ועל שירי הים הישנים – את יהבה. ״הוא הצית טרנד גלובלי של התעניינות בשירים מהז׳אנר הזה,״ הסביר נציג החברה.

״שירי הים נועדו לגבש אנשים, לשיר יחד, לרקוע יחד ברגליים לפי הקצב, למחוא כפיים ולשמור על המורל״, אמר אוונס. ״זה בדיוק מה שאנשים צריכים היום.״

הבשר רקוב והלחם מתולע

מעניין שהשפה הארכאית, התכנים הקשים והמציאות הרחוקה כל כך מחיי היום-יום של ימינו לא רק שאינם מרתיעים את ילדי הטיקטוק, ההיפסטרים והמצטרפים האחרים לטרנד שירי הים. להפך: הם חוקרים את מקור השירים ומתחקים אחרי חיי הימאים באניות המפרש שהולידו את השירים הללו. מתוך כורסת הסלון החמים שלהם, ואולי אחרי ארוחה נחמדה שהגיעה בשירות משלוחים, הם שרים בכוונה רבה: ״הבשר רקוב והלחם מתולע/ עזוב אותה ג׳וני, עזוב אותה/הזקן אמר, תשאב או תטבע/ עזוב אותה ג׳וני, עזוב אותה״. זוהי מובאה מתוך שיר המלחים ״עזוב אותה ג׳וני״, שבו מפצירה המקהלה במלח ג׳וני לעזוב את האנייה, שבה החיים קשים והשכר ירוד, הבעלים נוכלים וסכנת הטביעה תמיד קרובה.

הנה ביצוע בהשתתפות מאות חובבים של שיר המלחים leave her Johny

על פי עדויות שונות, את השיר ״עזוב אותה ג׳וני״, שמקורו בתקופת הרעב האירי הגדול, שרו המלחים רק קרוב מאוד לנמל היעד, זמן מתאים לשחרור קיטור של הצוות, במובן של לקטר, ןלבטא את הטרוניות הרבות שלהם כלפי האנייה והקצונה. מקור אחד מציין ש״לשיר את השיר לפני היום האחרון למסע היה מעשה שווה ערך למרד.״ הגירסאות המושרות ברשת הן מרוככות מאוד ומיועדות לכל המשפחה, אולי כדי לחוס המילניאלז הרגישים. לשיר היו הרבה בתים ש״הנייר אינו סובל״, כמו למשל:

“It's pump or drown,” the old man said,
“It's pump ye whores or we'll all be dead.”

Oh the rats are gone and we the crew,
It's damned high time we left 'er too.

עוד עשרות שירים של ימאי העולם הישן יוצאים מחדש לאור, מאחורי רבים מהם סיפורי ים מרתקים ועדות לתקופה היסטורית שחלפה. האם מדובר בטרנד חולף שיעלם כלעומת שבא? סביר להניח. בכל זאת, מי ששומר בלבו פינה חמה למסורת הימית הארוכה והמרתקת, יכול לשבוע קצת נחת מכל המהומה המוזיקלית הכובשת הזאת.

אימה בצפון: תעלומת המשלחת של פרנקלין

ב-2014, לאחר שנים של חיפושים, אותרה הרחק בצפון הארקטי של קנדה אניית הצי המלכותי ״ארבוס״, בעומק 11 מטר. ב-2016 נמצאה האנייה-האחות, ״טרור״, בעומק 24 מטר, שמורה היטב בזכות הטמפרטורות הנמוכות, במרחק כ-75 ק״מ משם. מזג האוויר הארקטי מאפשר למשלחות החוקרות חלון זמן צר למדי, ובמהלכו חושפים ארכיאולוגיים תת ימיים את מה שניתן לחשוף, ומעלים מן הקרקעית ממצאים – מסט צלחות חרסינה של שולחן הקפטן ועד מברשות שיניים וכותפות מצועצעות של קצין ים. משלחות המחקר האלה ממשיכות מסורת בת כמאה ושבעים שנה, שבמהלכן ניסו עשרות אנשים לפתור את תעלומת היעלמותה של משלחת המחקר של ג׳ון פרנקלין, שיצאה לדרכה מבריטניה ב-1849. צריך לומר שגם ההישג המרשים של גילוי האניות לא פותר את התעלומה: מה בדיוק קרה לאנשי המשלחת האבודה. האמת נותרת חמקמקה ושנויה במחלוקת, גם אם אין ספק בדבר אחד: איש מ-130 חברי המשלחת לא נותר לספר את הסיפור.

https://www.pc.gc.ca/en/lhn-nhs/nu/epaveswrecks/culture/archeologie-archeology/explore/2019/ete-summer-2019

גם אם האירוע אינו מוכר מאוד במקומותינו, ההדים שעורר בזמן אמת היו עצומים ובעצם לא דעכו מעולם. כמעט בכל עשור, ועד לימינו אלה, יש המנסים לפתור את התעלומה, ומוצאים עוד פיסה של התצרף, אבל לא משלימים את התמונה כולה. לא פלא שכותבים בעלי דמיון יצירתי אינם מתאפקים ומציעים נרטיב משלהם, מבוסס בחלקו על עובדות וממצאים ובחלקו על דמיון פורה. כך למשל סדרת הטלוויזיה החדשה-יחסית, ״טרור״, שאולי תגיע בקרוב לספק המדיה הסמוך למקום מגוריכם (אם לא, בקשו מהנכד של השכנים שיוריד לכם) מציעה גרסה דרמטית ואפלה של ההתרחשויות, על פי ספר מאת דן סימונס. בעוד שעלילת הסיפור דמיונית ברובה, השחזור הקפדני של החיים על אניות הצי המלכותי נשען על מיטב המומחים, והדמויות המרכזיות המוצגות בסדרה כולן של אנשים אמיתיים, תולדה של תחקיר היסטורי מעמיק. זוהי חוליה אחרונה בשרשרת ארוכה של יצירות – ספרותיות, מז׳ול ורן (״קפטן הטרס״) ועד מרק טווין, מוזיקליות – מבלדות ענוגות ועד רוק כבד – וכן ציורים ופסלים, וכמובן תוכניות תעודה לאין מספר.

בעקבות הקוטב המגנטי

אז מה בדיוק קרה שם? התקופה שלאחר הניצחון הבריטי על נפוליאון בווטרלו הביאה פריחה במסעות מחקר ותגלית שנועדו לבסס את מעמדה של בריטניה כמעצמה גלובלית. המשלחת של פרנקלין הייתה נדבך חשוב במהלך הזה. כבר כתבנו בקצרה על המשלחת ב״המטען״ לפני כמה שנים, בהקשר של מציאת ״המעבר הצפון המערבי״, אותו נתיב ים צפוני משוער ונכסף, המקשר בין האטלנטי והפסיפי, שנועד לקצר דרמטית את מסעות הסחר הימיים. בפועל קיימים כמה נתיבים, והמעבר בהם מוגבל מאוד בהתאם לעונות השנה. (אגב, הקרדיט על גילוי המעבר עדיין שנוי במחלוקת.) שינויי האקלים של המאה הנוכחית הופכים את השימוש במעבר הצפון מערבי לריאלי יותר, אבל לעת עתה ממשיכים רוב המובילים להפליג בנתיבים מסורתיים. אולי חסימת הסואץ תהווה זרז לחלופות מעניינות כאלה?

המשלחת של פרנקלין נחשבת לניסיון הממוסד הרציני ביותר לגלות נתיב ים צפוני וקצר. אלא שמסתבר שהחיפוש הויקטוריאני אחרי המעבר הצפון מערבי, שהפך למשאת נפש עטויה נופך רומנטי ודרמטי, היה במידה רבה רק כותרת למטרות יח״צ, אשר ברבות הימים התקבעה כאמת עובדתית כמעט בכל המקורות העוסקים בנושא. כך לפחות לפי החוקר אנדרו למברט, שכתב ספר על המשלחת: בפועל, הייתה המשלחת של פרנקלין מיזם מדעי ומחקרי חשוב, במימון הצי והכתר, שווה ערך לפרויקטים כמו הקמת המערך שאיפשר את ה-GPS של ימינו. המטרה הייתה להגיע לקוטב המגנטי של כדור הארץ ולערוך סדרת ניסויים מדעיים להבנה מעמיקה של השינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ ושיפור מערכי הניווט של הצי. מציאת המעבר המשוער למזרח הייתה רק תוצאת לוואי רצויה.

הצוות המיומן כלל משום כך קצינים רבים מן הנהוג במשלחות כאלה, שנבחרו על שום היותם נווטים מעולים ומומחים בתחום המדידות המגנטיות. האניות נבחרו גם הן בקפידה. השמות המאיימים שלהן – ״טרור״ ו״ארבוס״ (מיוונית, ׳אפלה׳ או שערי השאול) נבעו מתפקידן המקורי, אניות-הפצצה נושאות מרגמות, שנועדו להפגיז מן הים אתרים על החוף. ב-1840 הפליגו שתי האוניות לקוטב הדרומי, לאחד ממסעות הגילוי החשובים של התקופה, בפיקודו של ג׳יימס רוס. בשובן לאנגליה חוזקו ושופרו האוניות החסונות לקראת המסע לקוטב הצפוני. בשתיהן הותקן מנוע קיטור שנבנה עבור קטרי קו הרכבת לונדון-גריניץ׳, מנוע של 25 כוחות סוס שיכול היה להניע את האנייה במהירות של 4 קשר, עם אספקת פחם ל-12 יום. נשמע קצת מגוחך, אבל זה היה ניסיון טכנולוגי נועז בשיא עידן המפרשים, ויכול היה לתת יתרון משמעותי לאניות בעת צרה.

בראש המשלחת עמד כאמור סר ג׳ון פרנקלין, שהפליג על ה״ארבוס״, ואילו על ה״טרור״ פיקד פרנסיס קרוזיר. סדרת הטלוויזיה ״טרור״ מפליאה לשרטט את דמויותיהם ואת יחסי הגומלין המורכבים בין השניים, בנאמנות רבה למקורות היסטוריים: פרנקלין, בן אצולה שמנמן בן 59, שלאחרונה הפליג לקוטב 27 שנה קודם לכן, היה אדם דתי מאוד, ומפקד אהוד על אנשיו, ולא היה הבחירה הראשונה של האדמירליות לפקד על המשלחת; קרוזיר לעומתו היה אירי קשוח, איש ים משכמו ומעלה, שהישגיו במסעות הגילויים הקודמים שלו זכו להערצתם של אנשי מדע כמו האסטרונום ג׳והן הרשל, והוא נבחר לחבר האקדמיה המלכותית למדעים רבת המוניטין. אם לא די בכך, קרוזיר היה מאוהב עד כלות באחייניתו של פרנקלין, סופי קרקרופט. הוא הציע לה נישואין – אבל פרנקלין התנגד לכך בתוקף ואסר על הקשר ביניהם, כי קרוזיר לא היה שידוך הולם בשל מעמדו החברתי הנמוך. ממש סיפור החברה המעמדית הבריטית בקליפת אגוז. אין ראיות שהיה בכך להשפיע על תפקודם בקוטב, אבל קל לדמיין – ואת זאת בדיוק עשו יוצרי הסדרה.

קרוזיר ופרנקלין

באוגוסט 1845 נראו האניות בבאפין ביי שבסמוך לגרינלנד על ידי ציידי לוויתנים. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה נראו או נוצר עמן קשר. האניות צוידו באספקה לשלוש שנים, כך שכעבור שנתיים, כאשר רעייתו הנמרצת והאנרגטית של פרנקלין, ליידי ג׳יין, החלה להידפק על דלתות האדמירליות בדרישה למשלחת חיפוש וחילוץ, ניסו להרגיע אותה שטרם חלף די זמן ויש להם אמון במשלחת ובראשיה שיחזרו בכוחות עצמם. זאת לא הייתה בהכרח תולדה של שאננות וחוסר אכפתיות. מסתבר שבניגוד למסעות השגרתיים של אניות סוחר בים, שגבו מחיר עצום בחיי אדם, היו אלה דווקא המשלחות האתגריות לקצווי הארץ שנהנו משיעור נפגעים נמוך. ההכנות הקפדניותֿ, המקצוענות והמשמעת של הצי הביאו לרמת בטיחות גבוהה להפתיע ביחס לתקופה. שמירה על חיי הצוות ורווחתו הפכה באותה עת לסטנדרט מחייב של הפיקוד. אבל בסופו של דבר הבינו גם באדמירליות שלא הכל כשורה, ומשלחות החיפוש והחילוץ החלו להתארגן. האנרגיה הבלתי נלאית של ליידי ג׳יין, שהפכה לידוענית בזכות עצמה, הייתה כוח דוחף רב עוצמה. בשלב מאוחר יותר פעלה באותה מידה של שאפתנות להנציח את זכר בעלה כגיבור האומה.

המסמך בתל האבנים

תלי אבנים מעשה ידי אדם, המכונים בגאלית cairns, מוכרים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה, ויש להם מטרות שונות. המשלחות הארקטיות נהגו להותיר מסרים כתובים בתילי אבנים כאלה, כדי לתעד את מסעם ולהותיר מידע חיוני למחלצים. הפרקטיקה הזאת הוכחה יותר מפעם כמוצלחת.
ב-1859 מצא לפטננט ויליאם הובסון, חבר באחת ממשלחות החיפוש הרבות (36 בסך הכל!), מסמך טמון בתל אבנים בחוף אי המלך ויליאם, באתר בשם ׳ויקטורי פוינט׳. באותה עת כבר הניחו שלא נותרו ניצולים, אבל חיפשו עדויות שיסבירו מה התרחש. זה היה טופס סטנדרטי של האדמירליות, המבקש, בכמה שפות, מהמוצא את המסמך להעביר אותו לאדמירליות או לקונסול הבריטי הקרוב. המסר המקורי נכתב במאי 1847, ציין את מיקומן של האניות התקועות בקרח וסיכם במילים "הכל כשורה". בשולי אותו מסמך, כשנה מאוחר יותר, נכתב טקסט נוסף, כמשוער באפריל 1848. הפעם, שום דבר לא היה כשורה. הדיווח הלקוני סיפר שהאניות ננטשו, שפרנקלין, מפקד המשלחת, מת ביוני 1847, ועוד 24 איש איבדו את חייהם. על המסר חתום קפטן קרוזיר, והקפטן השני, פיצ׳גיימס. הוא מציין שהמשלחת תצא למחרת ברגל לעבר בלק פיש ריבר – הנקודה הקרובה ביותר שהייתה ידועה כמיושבת.

זהו התיעוד הכתוב האחרון של המשלחת. הפרטים של כל מה שקרה עד אז – ולאחר מכן – הם במידה רבה ספקולטיביים, אם כי בהדרגה נוסף עוד ועוד מידע, כתוצאה של מחקרים מתחומים רבים ושונים: ארכיאולוגיה, אתנולוגיה והיסטוריה שבעל-פה, רפואה פורנזית ועוד. ניגע בהם בקצרה.

מה אמרו האינואיטים

ילידי האזור, שבטים שכונו אז בפי הבריטים ״אסקימואים״, ביטוי שסר חינו, עקבו מרחוק, בסקרנות מסוימת, אחרי האוניות התקועות בקרח. יש הטוענים כי הבריטים, בהתנשאות מערבית אופיינית, ראו בהם פראים נחותים ולכן לא ביקשו מהם עזרה גם כשהגיע הרע מכל. ככל הנראה, התמונה מורכבת בהרבה. בין חברי המשלחת – בהם קפטן קרוזיר – היו כאלה שגילו עניין באורחות החיים של המקומיים, למדו את שפתם וניסו ליצור עמם קשרי ידידות. כיום, בקרב צאצאי האינואיטים תושבי המקום, המשלחת של פרנקלין נחשבת לאירוע מכונן בתולדותיהם.

כבר בשנת 1854, כאשר הגיע לאזור החוקר הסקוטי ג'ון ריי, ניסה לגבות עדויות מציידים אינואיטים באזור, והם אכן העידו. על המפגש האחרון עם המשלחת סיפרו האינואיטים שפגשו בקבוצה של כ-40 לבנים, רובם רזים וחלשים, גוררים מזחלת וסירה. בראשם עמד אדם שתיאורו הולם את קרוזיר, שהילידים כינו ׳אגלוקה׳. הוא קנה מהם מעט בשר כלב ים, אבל לנוכח קשיי התקשורת המשיך כל צד בדרכו. מדברי האינואיטים עולה שכאשר ראו את אנשי המשלחת, מצבם היה כלאחר יאוש, על סף מוות, חולים ותשושים. וידם קצרה מלעזור. כעבור תקופת זמן, כשחזרו דרומה, גילו את גופותיהם של הלבנים, מונחים באהלים. הם מצאו גם סירי בישול ובתוכם עצמות אדם, והסיקו את המתבקש.
ריי, שמצא גם פריטים רבים ששרדו מהמשלחת וקנה את חלקם מהאינואיטים, מסר את הדו״ח המטלטל שלו על סופה העגום של המשלחת לאדמירליות, ולהוותו הוא הודלף לעתונות. הזעזוע היה עצום. ג׳יין פרנקלין סירבה לקבל את הדו"ח, וגייסה ידידים רבי עוצמה – בראשם צ׳רלס דיקנס, באחת משעותיו הפחות יפות – שיצא נגד הדו״ח בשצף קצף והכפיש את ריי, על כך שהאמין לדברי הבלע של פראים נחותים. אולי מיותר לציין שבדיקות פורנזיות במאה העשרים מאשרות את פרשת הקניבליזם.
גם שאר העדויות התבררו לא רק כמהימנות אלא נתמכות בממצאים פיזיים. עוד חוקרים דובבו ורשמו עדויות מפי האינואיטים, וידידנו מייקל פאלין – איש חבורת מונטי פייתון, שכתב ספר בשם ״ארבוס״ בעקבות המשלחת – מסכם לנוחותנו את מה שעולה מהעדויות הללו: אחרי שלוש שנים על הקרח נראה שבריאותם של אנשי הצוות הלכה והידרדרה, וחלקם מתו. באפריל 1848, עשרה חודשים לאחר מותו של סר ג׳ון פרנקלין, הובילו קרוזיר ופיצ׳ג׳יימס את האנשים שנותרו בחיים על שלוש מזחלות ועם סירה אחת אל ויקטורי פוינט, מרחק 15 מייל מהאניות. שם הותירו מסמך בתל האבנים. כדי להקל על המסע, הותירו במקום מטען רב. הם התקדמו כ-50 מייל דרומה, והתפצלו: הכשירים יותר המשיכו דרומה, החולים (בצפדינה, שחפת ועוד מחלות) נותרו במקום. חלק מהם כנראה חזרו לאוניות. שובל של שלדים מפוזר לאורך המסלול דרומה. חלקם זוהו. הנקודה הדרומית שאליה הגיעו כונתה ע״י אחד המחפשים בשם מעורר השראה, starvation cove. אלה ששבו לאוניות נותרו בחיים עוד זמן מה. אינואיטים שיצאו לציד כלבי ים במקום הקרוי אוטג׳וליק ראו אנשים על אחת האוניות, אבל כששבו אליה מאוחר יותר מצאו אותה נטושה. הם עלו אליה ומצאו עליה את גופתו של אדם לבן יחיד, ״גדול מאוד״. הם לקחו מה שיכלו מן האניה. מאוחר יותר העידו שהאוניות שקעו, בגלל נזקי הקרח – אחת מהן במים כה רדודים עד שתרניה בלטו מעל המים.
העדויות של האינואיטים תועדו בקפדנות במאה ה-19 על ידי כמה חוקרים ומחפשים, אבל פערי התרבות והשפה מקשים ליצור מהם סיפור דפיניטיבי. יחד עם זאת הם עמוסים פרטים קונקרטיים רבים מאוד. האינואיטים כינו את קרוזייר ״אנגלוק״, שפירושו ארוך-צעד, אלא שזה היה כינוי גנרי ללבנים רבים, כולל חברי משלחות ארקטיות אחרות. קיימים תיאורים רבים של ילידים שהתארחו על האניות, וגם תיאור של טביעתה של ״טרור״, שהקרח ריסק בשלב כלשהו. הבעיה המרכזית היא התיארוך. ריי כתב שהמקומיים ראו את אחרוני המשלחת ״לפני ארבעה חורפים״, כלומר ב-1850. זה לא מסתדר עם ההנחה שצעדת המוות של שרידי המשלחת נערכה ב-1848. חוקר אחר, דיוויד וודמן, חזר לנתח את עדויות האינואיטים המקוריות, וטוען שעולה מהן בברור שחלק מהשורדים אכן החזיקו מעמד עד 1850 – 5 שנים (!) לאחר שיצאו מאנגליה.
בין בריטניה לקנדה
העניין בקורות המשלחת של פרנקלין לא דעך. עבור קנדים רבים, בני אומה צעירה שלא הייתה קיימת בזמן האירועים, המשלחת הפכה למיתוס מכונן הקשור לזהות לאומית. עוד ועוד קנדים יצאו צפונה, בחיפוש אחר שרידים ועדויות. אחד מהם היה פרופסור לאנתרופולוגיה בשם אוון ביטי. ב-1984 חשף באי המלך ויליאם שלושה קברים של ימאים מהמשלחת. אלה היו השלושה שמתו בין הראשונים, ועל כן זכו לקבורה הולמת ומסודרת, בארונות קבורה, שלא כמו חבריהם ששרדו זמן רב יותר. הגוויות נשתמרו להפליא בקרח-העד: התמונות המבעיתות של המלחים, שנראו כאילו מתו לפני זמן קצר עד כדי כך עד שתווי הפנים שלהן נותרו קלים לזיהוי, הפכו לסנסציה. ביטי לקח דגימות לפני שהחזיר המתים לקברם המקורי. הוא לא הראשון שערך בהם בדיקות פתולוגיות: אחד הימאים נותח מיד לאחר מותו, ככל הנראה בניסיון להבין את סיבת המוות. מחקרו של ביטי מצא רמות עופרת גבוהות שהעלו את החשד שהשימורים שמהם ניזונו באוניה, ואולי גם המים ששתו, הביאו למותם. זה היה הניסיון הראשון לפענח את מה שאירע בכלים מדעיים מודרניים. ספרו של ביטי על הממצאים היה לרב מכר, ואת ההקדמה לספר של כתבה הסופרת הקנדית הנערצת מרגרט אטווד. מאוחר יותר היו שחלקו על מסקנותיו של ביטי, אבל ברור שאנשי הצוות סבלו ממגוון מחלות שהחלישו וקטלו אותם, והפכו את ההתמודדות עם תנאי הסביבה הקיצוניים לחסרת סיכוי.

ממשלת קנדה, באמצעות גוף בשם parks canada, פרשה את חסותה על החיפושים המודרניים. השיקולים היו בין השאר פוליטיים – הדגשת הריבונות הקנדית על המרחב הארקטי שבתחומה. קנדה ובריטניה חתמו על הסכם המסדיר את הבעלות הממצאים העתידיים, שרובם ישארו בידי קנדה. כאמור בפתיחה, בשנים האחרונות נמצא האוצר העיקרי עם איתורן של שתי האוניות, בשיתוף פעולה הדוק ומודגש עם קהילות האינואיטים המקומיות. ללא המסורות שבעל פה, מצהירים שם, לא היה סיכוי להגיע להישג המרשים הזה. צילומי וידאו מבטן הארבוס מגלים מגרות חתומות וארגזים נעולים בחדריהם של קציני האנייה. המחפשים מאמינים שיש סיכוי טוב למצוא בהם מסמכים חדשים, שישפכו אור על קורות המשלחת. שנת הקורונה עצרה את המחקר, והוא יתחדש בקרוב. יש למה לצפות. בינתיים, תוכלו להנות משירו של זמר העם הקנדי סטן רוג׳רס, ״המעבר הצפון מערבי״, הפותח במלים: ״רק עוד פעם אבחר בנתיב הצפון מערבי, למצוא את ידיו של פרנקלין מושטות אל ים בופור״.

אניית הרפאים, מרי סלסט

עם בוא הסתיו מבשילות הדלעות, ובעולם המערבי חוגגים פורים קטן, או שמא גדול – הלואין. מה שהיה פעם מין ערב הווי אמריקאי משעשע התפשט לכל העולם, וחיסון אין. ילדים ברומניה ובשוודיה, שלא לומר ישראל ויפן, חובשים מסיכות מבעיתות ושואבים סיפוק והנאה מהפחדה הדדית ומעיסוק מרנין בשדים ורוחות. אלה, יש לומר, מלווים את האנושות מראשית דרכה (כבר התרבות השומרית, הראשונה שהמציאה כתב, עסקה רבות בענייני רוחות רפאים) אבל אחת מתקופות הזוהר של העיסוק ברוחות ובעל-הטבעי הייתה דווקא המאה ה-19, ובמיוחד באנגליה הויקטוריאנית. ולכן נקדיש הפעם את המדור לסיפורה של מרי סלסט – אוניית הרפאים המפורסמת ביותר.

״האניה נסחפה ללא מנוחה בין כיפות הקצף של הגלים, כמו נשמה אבודה בין מצבות״ – כך נפתח אחד מעשרות הספרים שנכתבו אודות מרי סלסט (Mary Celeste), אניית מפרש מטיפוס בריגנטין שהילכה בקביעות בסחר האטלנטי והייתה מוכרת למדי בקרב הברנז׳ה המקצועית של אנשי צי הסוחר של התקופה. מוכרת עד כדי כך שכאשר זיהה אותה מרחוק רב החובל של האניה "דאי גרציה״ (Dei Gratia) דיוויד מורהאוס, התפלא מאוד, כי הכיר את רב החובל של המרי סלסט, בנג'מין בריגס, כימאי מקצועי ואף קפדן, שלא יאפשר לאנייתו להיסחף בצורה חסרת שליטה ולהתעלם מאיתותים שנשלחו אליו, אלמלא קרה משהו יוצא דופן.

קפטן בנג׳מין בריגס

מרי סלסט יצאה בשביעי בנובמבר 1872 מניו-יורק בדרכה לגנואה. על סיפונה היו רב החובל בריגס, רעייתו שרה ובתם סופיה בת השנתיים, ועוד שמונה אנשי צוות. המטען כלל 1700 חביות אלכוהול גולמי. כשגילתה אותה ה"דאי גרציה" ברביעי בדצמבר, כ-400 מייל ימי מזרחית לאיים האזוריים, שלחה אליה סירה וצוות מלחים. מה שגילו בעלותם לסיפון המרי סלסט די היה בו לעורר צמרמורת של אימה שהדיה נמשכים והולכים עד ימינו: אונייה ללא נפש חיה על סיפונה, מפרשיה מדולדלים וגלגל ההגה נע על צירו באין הגאי; ללא סימנים מובהקים של נטישה חפוזה, תקלה או אסון שהתרגש על הצוות והנוסעים; במחסניה הייתה אספקה לחודשים אחדים. על מזרון לח באחד התאים ראו בבירור שקע שהוטבעה בו תבנית גופו של ילד ישן. הפסנתר של אשת הקפטן נותר יבש ותקין. המטען במחסנים נותר ללא פגע. חסרו רק סירת הצלה, הכרונומטר והסקסטנט של הקפטן ומסמכי האנייה. אנשי הצוות הותירו מאחור את חפציהם האישיים, כולל מעילי הסערה ואפילו המקטרות שלהם. הרישום האחרון ביומן האונייה היה רישום שגרתי מסוף נובמבר, עשרה ימים קודם לכן. האנייה נסחפה, לכאורה, מאות מיילים ימיים כשהיא ריקה מאדם.

לא היה שום הסבר מתקבל על הדעת להעדרם של נוסעי האונייה, ותעלומות כאלה, מטבע ברייתן, מעוררות פחד מפני הלא נודע ומזמינות הסברים, פרשנויות ותיאוריות מכל קצווי הקשת של הדמיון האנושי. מרי סלסט לא הייתה האירוע הראשון – וגם לא האחרון – של כלי שיט שנמצאו ריקים מאדם ונסחפים על פני הים, אבל על פי רוב נמצא מיד הסבר הגיוני וסביר לאירוע: התקפת פיראטים, נטישה מוקדמת מדי של אנייה שחישבה לטבוע, וכדומה. הפעם נוספו עוד ועוד פרטים שלא היה בהם להסביר דבר.

קפטן מורהאוס שלח כמה אנשים מן הצוות שלו לאייש את המרי סלסט ושתי האוניות הגיעו בתום מסע מפרך לגיברלטר. המטרה הייתה לקבל את דמי ההנצלה עבור האנייה הנטושה. לשם כך צריך היה להיערך שימוע בבית הדין שיוחד לעניינים כאלה. את השימוע ערך התובע הכללי של גיברלטר, אחד פרדריק סולי-פלאד, אדם ש״יהירותו ונפיחותו עמדו ביחס הפוך למנת המשכל שלו,״ לפי עדותו של אחד ממתעדי הפרשה. פלאד דבק מן ההתחלה בהנחה שמדובר בפשע, וחשדו נפל על רב החובל מורהאוס, שעמד לקבל חלק נאה בשלל. אבל הוא נאלץ לנטוש את ההנחה הזאת בהעדר ראיות. במפתיע, פלאד המשך לעסוק בפרשה, וניירותיו, שלא פורסמו בזמן אמת, סיפקו בהמשך ראיות חדשות לניסיון מודרני לפתור את התעלומה.

מרי סלסט בגיברלטר לאחר הנצלתה – צילום מתוך סרט התעודה ״הסיפור האמתי של מרי סלסט״

אחד ההסברים המקצועיים והמתקבלים ביותר על הדעת הוצעו ע״י הקצין הראשון של ה״דאי גרציה״, אוליבר דבו. בין השאר מצא דבו על הסיפון מוט שנועד לבדיקת גובה המים בשיפולי האנייה, מנותק ממקומו. הוא הציע את האפשרות שקריאה מוטעית של גובה מי השיפוליים גרמה לקפטן לחשוב שהאונייה מתמלאת מים במהירות – ולהורות על נטישה. אבל כמי שעמד לזכות בתביעת רכוש משמעותית, ההסבר שלו התקבל בחשד. בסופו של דבר הורה בית המשפט לשלם למנצילים סכום קטן בהרבה ממה שציפו לו, ויש הטוענים שהסיבה לכך היא החשד שלא התפוגג שמדובר במעשה פשע, ואולי אפילו תרמית ביטוח, שבה עשו יד אחת רב-החובל הנעדר של מרי סלסט ורב החובל של הדאי גרציה. לחשדות הללו לא היה כל בסיס, כמובן.

בינתיים החלה הפרשה להתפרסם ולעשות לה כנפיים, פורטת על נימים סמויים בלבם של מיליוני קוראי עיתונים. כל מי שיכול היה נידב הסבר לפרשה. עיתון ״החבצלת״, למשל, בגיליונו מחודש מאי 1873, כתב ש״השערה היא כי המלחים ומשרתי האנייה התפרצו מפני אדוניהם ויפשעו ברב החובל, ואותו ואת אשתו ובנו הרגו או הוליכו שבי, והפושעים עזבו את האניה כאשר היא להמלט על נפשם אל מקום שאין מכירים אותם, חרב אחת מגואלה בדם נמצאה על ספון האניה״. (אכן נמצאה חרב,אבל הכתמים עליה היו חלודה, לא דם) ואילו העיתון העברי ״היום״ דיווח, באיחור אופנתי של יותר מעשור, על התיאוריה לפיה טבח האנייה רצה להתנקם ברב החובל, ״וישם מות בסיר האוכל ובכן מתו כל האנשים אשר היו באניה והוא השליך את פגריהם הימה, אחרי כן החל הנוחם לענותו וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי על עשותו המזמתה ויטל נפשו המימה.״ באותה נשימה הוא מציין כי השערה זו, כמו אחרות, הופרכה. רוב הפירסומים בעיתונות האמריקאית והבריטית היו בלתי מדויקים, בלשון המעטה, אבל הצליחו לעורר סקרנות ואימה.

אולם מה שהפך את המרי סלסט ל״אונייה המפורסמת ביותר מאז המייפלאואר״, כדברי ההיסטוריון ג׳ורג׳ בריאן, היה ככל הנראה סיפור קצר מאת רופא אנייה צעיר, שהיה עדיין בראשית דרכו הספרותית: ארתור קונאן דויל, אביו הרוחני של שרלוק הולמס. לא פלא שתעלומה כזאת משכה את תשומת לבו. במפתיע או לא, קונאן-דויל היה, כמו הרבה ויקטוריאנים אקסצנטריים, מאמין גדול בתופעות על-טבעיות, מספיריטואליזם ועד פיות, למרות שברוב סיפוריו מנצחים השכל וההיגיון הישר את הפחד הקמאי מפני עולם הרוחות. הסיפור שלו – ״הצהרתו של ג׳יי. חבקוק ג׳פסון״ – התבסס על אירועי המרי סלסט, וסיפק עלילה בדויה המסבירה את השתלשלות האירועים. לאנייה בסיפור היה אותו שם, בשינוי קל של האיות. מעבר לכך, כמעט הכל היה בדוי – אבל הסיפור, שראה אור ב-1884 הגיע לקהל עצום בגודלו, שהיה משוכנע שהסיפור אמתי. העיתון המכובד בוסטון הראלד אף פרסם את הסיפור כדיווח אותנטי, לתדהמתו של קונאן דויל.

הסברים טבעיים ועל-טבעיים הוסיפו לצוץ בקצב מהיר כדי להסביר את היעלמותם של אנשי המרי סלסט: מדיונון ענק שתקף את סירת ההצלה עד קשר עקיף למשולש ברמודה ויבשת אטלנטיס, וגם חוצנים שחטפו את הצוות, כמובן – לצד הסברים רציונליים ומדעיים. אלה כבר לא שינו הרבה: מרי סלסט הפכה להיות בתודעה הקולקטיבית ל״אניית רפאים״, מוכרת לפחות כמו אנייתו של ההולנדי המעופף, והיא היוותה השראה לספרים ומחזות שנים לאחר האירוע, הרחק אל תוך המאה העשרים. בשנות השלושים שודרו שני תסכית רדיו שעסקו בה וזכו להצלחה רבה. ב-1935 הופק סרט בריטי בשם ״תעלומת המרי סלסט״ בכיכובו של בלה לוגוזי, מגדולי הכוכבים של סרטי אימה נודעים, מפרנקשטיין עד דרקולה. הוא שיחק מלח מטורף שגורם לאובדנם של נוסעי האנייה. העלילה מתבססת על אחת משלל התיאוריות, לפיהן שני מלחים-אחים, ילידי גרמניה, אחרים לאירועים על האנייה. צאצאיהם מוחים היום על הוצאת הדיבה הזאת על שני ימאים פשוטים הגונים. עוד סרט קצר הופק ב-1938, עם דגש על אירועים על טבעיים.

הפרשה המסתורית המשיכה ועדיין ממשיכה להטריד את מחשבתם של רבים וטובים, המנסים למצוא עדויות וראיות חדשות ולהציע הסברים מקוריים לפרשה. אולי ראוי לסיים בניסיון העדכני ביותר – ואולי המבוסס ביותר – למצוא הסבר למסתורין המפחיד של מרי סלסט. הערוץ התעודי של מוזיאון הסמית׳סוניאן הפיק סרט שבו גייס את מיטב המומחים והשתמש בראיות חדשות בניסיון להציג פתרון אולטימטיבי לפרשה.

בין השאר מסתמך הסרט על רישומים של התובע הכללי של גיברלטר, פרדריק סולי-פלאד, שהושמץ למעלה על ידי אחד ההיסטוריונים של הפרשה. מסתבר שבכתביו שנתגלו לאחרונה יש פרטים רבים מתוך העדויות שלא נותרו בפרוטוקולים הרשמיים, ועולה מהם בין השאר שמרי סלסט פגשה בדרכה סדרה של סערות קשות, ויתכן שטעתה בניווט. הסרט מעלה את התיאוריה לפיה הכרונומטר היחיד על הסיפון היה מקולקל – והובילו לטעות מצטברת בניווט. קפטן בריגס גילה זאת במאוחר, ואז שינה את מסלול האנייה כדי להגיע ליבשה הקרובה. מסתבר גם שאחת המשאבות של האנייה לא פעלה. לפי התיאוריה הזאת, בריגס נטש את האנייה, שהוא היה משוכנע שעומדת לטבוע, מתוך כוונה להגיע בסירת הצלה לאי קרוב, סנטה מריה שבאיים האזוריים. הסירה הוכרעה על ידי הים הסוער וטבעה, אבל האנייה הייתה רחוקה מלטבוע, והיא נסחפה ברוחות ובזרמים עוד מאות מיילים, עד פגישתה הגורלית עם ה״דאי גרציה.״

דגם וירטואלי של המרי סלסט ומטענה – מתוך הסרט ״הסיפור האמתי של מרי סלסט״

האם ההסבר הזה סותם את הגולל אחת ולתמיד על פרשת המרי סלסט? כמובן שלא. מרי סלסט ואוניות רפאים אחרות ימשיכו לרדוף את עולמנו, כי אין כנראה דבר מושך ומלהיב יותר מאשר הפחד מפני הלא נודע והעל טבעי.

המוזיאון הימי של סן דייגו מז מין ילדים לחגוג הלואין על סיפון המרי סלסט

לוסיטניה

_{פורסם ב״המטען״ יולי 2020}

במהלך משבר הקורונה עלו לכותרות לזמן קצר הנוסעים חסרי המזל של אניות הקרוזים, המכונות לעיתים ״אניות תענוגות״ – שהפכו באחת מגן עדן לגיהנום קטן ומבודד. הכל כמובן יחסי: בגיהנום הזה מיזוג האוויר פעל היטב, אבל בכל זאת זה היה לא נעים. הרי מדובר על אוכלוסייה בסיכון, בגלל הגיל, אמנם בדרך כלל אמידה ועתירת משאבים. אם נחזור לרגע 105 שנים לאחור, לתור הזהב של אמות-אמותיהן של האניות הללו, נמצא שם דמוגרפיה שונה למדי וטרגדיות מסוג אחר. טיטאניק מוכרת לכל, אבל נעסוק הפעם בלוסיטניה, אניית הדואר המלכותי שירדה למצולות בחודש מאי של שנת 1915, עם 1198 קורבנות, בהם תינוקות וילדים. 

אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהסיפור האמיתי של לוסיטניה התחיל רק אחרי שטבעה, נמשך לאורך יותר ממאה שנה, עם פיתולי עלילה רבים ומפתיעים – וטרם נחתם.

בעת התרחשותו, ושנים רבות לאחר מכן, היה אסון הלוסיטניה אירוע בעל ממדים מיתולוגיים, צרוב בתודעה הקולקטיבית לא פחות, ואולי יותר, מאסון הטיטאניק, שהתרחש כמה שנים קודם, ב-1912. בחלוף העשורים אולי נדחקה הלוסיטניה לשוליים ונשכחה קצת, אבל רבים הם המשוגעים לדבר הממשיכים והופכים בסיפור, מגלים נסתרות וחושפים פרשיות נעלמות הקשורות לטביעה. ב-7 במאי ציינו, כמו בכל שנה, את תאריך הטביעה.  

הפרטים העיקריים גלויים ומוכרים – לוסיטניה הייתה אניית קו גדולה ומפוארת של חברת הספנות קונרד, שפעלה לצד דומות לה בקווים שחצו את האטלנטי והובילו נוסעים ומהגרים בין אירופה לאמריקה. לוסיטניה הייתה בין המהירות שבהן – מחזיקת ״הסרט הכחול (״Blue Riband״), כלומר שיאנית חציית האטלנטי. זמני החצייה מפתיעים גם במונחי ימינו: לוסיטניה הייתה הראשונה שחצתה את האוקיינוס בפחות מחמישה ימים והשיגה שיא מהירות של כ-24 קשר.

לצד אחותה מאוריטניה הייתה לוסיטניה הראשונה שעברה את סף ה-30,000 טון קיבולת, ומכיוון שאניות הנוסעים הגדולות היו פאר הטכנולוגיה דאז, היה להן פרופיל תקשורתי גבוה והן עמדו במרכז תשומת הלב הציבורית. כדי להמחיש לאורחים שבאו לטקס ההשקה את גודלה, הניחו להם לנסוע במכוניות דרך ארובות האוניה, שהיו מונחות על הרציף טרם הרכבתן על הגוף. הלוסיטניה הייתה האונייה המהירה והגדולה ביותר בעת השקתה, והראשונה בעלת ארבעה מדחפים שהופעלו ע"י טורבינות. 200 אלף איש זרמו לרציף בו עגנה כדי להתבונן בעליית הנוסעים ובהכנות להפלגת הבכורה. קצת אחר כך הושקה האוניה האחות, מאוריטניה, ובשמונה השנים הבאות התחרו שתי האוניות ביניהן וגברו מדי פעם האחת על רעותה; שתיהן היו מוקד להערצה, וזכו לשמות חיבה: לוסי ומאורי. אנשים קראו לילדים שנולדו על שמן.

לוסיטניה מגיעה לראשונה לניו-יורק. מקור כאן

האנייה הלכה מחיל אל חיל, שברה שיאי מהירות ופופולריות, ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. צריך לומר שמראשיתו של דבר היו האניות הללו חלק מהסכסוך המתפתח בין גרמניה לבריטניה. הממשלה הבריטית הייתה מעורבת בבנייתן, כתגובה להתעצמות הכוח הימי של גרמניה והצלחתן של אניות הנוסעים המתקדמות שלה. לא פלא אם כן שכאשר פרצה המלחמה בפועל הפכה לוסיטניה למטרה איכותית. האסון הכה ב-7 במאי 1915 אחר הצהרים, סמוך לחופי אירלנד. הצוללת הגרמנית  U-20 שיגרה אליה טורפדו יחיד, ולוסיטניה שקעה תוך 18 דקות, לוקחת עמה למצולות 1198 קורבנות.

דווקא לאחר טביעתה הפכה לוסיטניה לנשק אדיר, שהכריע במידה רבה את גורל המלחמה: את ההלם הציבורי בבריטניה ובארה״ב אפשר להשוות בלי הצטנעות לפרל-הרבור (הוא דחף את ארה״ב להיכנס למלחמה – אמנם התהליך ארך כשנתיים)  והאפקט התעמולתי והפסיכולוגי של האירוע היה עצום. הפולמוס על מה קרה בדיוק נמשך יותר ממאה שנה.

פשע מלחמה או à la guerre comme à la guerre ?

הטביעה, שתיאורים מפורטים שלה אפשר למצוא בעשרות מקורות באינטרנט, הייתה מחרידה במיוחד. המהירות העצומה שבה ירדה לוסיטניה למצולות לא הותירה סיכוי לנטישה מסודרת. סיפורים קורעי לב של ניצולים הציפו את העיתונות, והעובדה שאילי-הון וסלבריטאים נודעים, כמו המיליונר אלפרד ונדרבילט, נספו באסון, לצד פעוטות ותינוקות, רק הוסיפה אש לבערה.    

הזעקה שהקימו הבריטים והאמריקאים – יותר מ-120 מהנספים היו אמריקאים – והאפקט התודעתי של הטביעה היו כה דרמטיים, עד שהגרמנים חשו מחויבים לתרץ את הפגיעה: הם טענו שהאנייה נשאה מטען סודי של תחמושת ולכן הייתה מטרה לגיטימית. יותר מכך, השגרירות הגרמנית בארה״ב הזהירה מראש את הנוסעים שהם נכנסים לאזור מלחמה ונמצאים בסכנה. בצד השני של המתרס הכחישו בתוקף את הטענות והציגו את הגרמנים כמפלצות שפגעו באנייה אזרחית תמימה וחסרת מגן.

הויכוח בעצם לא הסתיים עד שנת 2012, אז הכריזו  חוקרים מהמעבדה הלאומית ״לורנס ליברמור״ שקול נפץ שני, שעל פי עדים נשמע לאחר פגיעת הטורפדו, לא נבע, כפי שטענו הגרמנים, מפיצוץ מטען תחמושת, אלא  מפיצוץ דוד קיטור. הטורפדו הבודד שירתה הצוללת הגרמנית הספיק לחסל את לוסיטניה ולהדגים את כוח ההרס העצום של ״עדת הזאבים״, צי הצוללות הגרמני. בפועל, האנייה אכן נשאה מטען תחמושת, אבל בעיקר כדורים לנשק קל. הוא לא תרם לטביעה וככל הנראה לא היווה עילה להתקפה.

בזמן אמת, הפכה הלוסיטניה למקדמת גיוס ראשונה במעלה. כל בחור וטוב נקרא לנשק כדי לנקום את נקמת הלוסיטניה. משרדי התעמולה תבעו ״לזכור את הלוסיטניה״ ולעולם לא לשכוח. התעמולה פנתה אל הרגשות הנעלים ביותר של קהל היעד – הצער על מותם של עוללים חסרי ישע – וגם אל הרגשות הגסים ביותר, עם קריאות גזעניות במופגן לחסל כל ״הוני״ באשר הוא שם. 

למלחמת התעמולה הזאת יש אפילו פן מקומי, אם כי אין בידינו ראיות חד משמעיות לכך. רב החובל אריך הירשפלד, איש צי יהודי-גרמני ולימים מחלוצי הספנות בארץ, פעל ככל הנראה כסוכן גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. לטענת חוקר אחד, הירשפלד היה הסוכן שסיפק לפיקוד הגרמני ולממשלה הגרמנית ראיות לכך שהלוסיטניה אכן נשאה נשק, כך שיוכלו להשתמש באמתלה הזאת להצדקת הפעולה, כפי שאכן עשו שוב ושוב. האם היה הירשפלד מעורב? מכיוון שהוא הכחיש בפומבי שהיה אי פעם סוכן גרמני, נותרנו ללא ראיות חותכות – אבל האמריקאים היו כנראה משוכנעים בכך: הוא עבד בניו יורק עם הנספח הימי הגרמני בוושינגטון, והמודיעין האמריקאי עקב אחריו, בגלל היותו מומחה בתחום המיקוש הימי; על פי מסמכי מודיעין שנחשפו – האמריקאים סברו (בצדק או לא) שהוא במידה רבה היה אחראי ישיר לטביעתה של לוזיטניה – לא פחות! ואולם, כפי שכתבנו כבר במאמר שהוקדש לו (״ימיו הסוערים של קפטן הירשפלד״) לא נרשיע את האיש ללא ראיות.

הדי האירוע הגיעו לכל מקום, גם לעיתונות העברית שהייתה אז בחיתוליה. אולי מפתיע שהעיתון ״חירות״ נתן ביטוי נרחב בעיקר לצד הגרמני, וציטט בהרחבה את העיתונות גרמנית התוקפת את הצד הבריטי-אמריקאי:

״כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.

ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“

תיאוריות הקונספירציה

כמו כל אירוע מכונן, גם טביעת הלוסיטניה אפופה תיאוריות קונספירציה, משכנעות יותר או פחות. סדרה שלמה של תיאוריות כאלה טוענת שהבריטים רצו בהטבעתה ואפילו פעלו לקדם את האסון, כדי להשיג בדיוק מה שאכן הושג, כניסת ארה״ב למלחמת העולם הראשונה. הראיות לכאורה רבות ומגוונות. אחת התיאוריות הוצגה בספר שתורגם לא מכבר לעברית, ״שובל המוות״ של אריק לארסון, הטוען ש״חדר 40״, אגף מודיעין בריטי סודי, פענח את התשדורות הגרמניות (כפי שנעשה בפועל במלחמת העולם השנייה) וידע על המתקפה הצפויה, אבל נמנע מלהזהיר את לוסיטניה. מסתבר שעד עצם היום הזה יש מסמכים הקשורים לאירוע – תשדורות של האדמירליות עם האנייה – שנותרו חסויים.

תיאוריות אחרות טוענות שהאנייה נשאה כמות לא מוצהרת וגדולה מאוד של תחמושת. יש טענות שבמהלך מלחמת העולם השנייה, שנים רבות לאחר האירוע, טרח הצי הבריטי להטיל כמות אדירה של פצצות עומק על גוויית הלוסיטניה שבמעמקים, מן הסתם על מנת להסתיר ראיות כלשהן.

לשברי האנייה המונחים בעומק 93 מטר יש בעלים: גרג במיס, שרכש אותה לפני שנים מבעליה הקודמים תמורת מחיר סימלי, אבל הוציא מיליונים על מאבקים משפטיים כדי לממש את זכותו עליה. אגב, בניגוד לטיטאניק שנשמרה היטב בעומק כ-3700 מטר, לוסיטניה הטרופה במצב גרוע ועל סף התפוררות. יש הרוצים להפוך אותה לאתר מורשת עולמית, והממשלה האירית הכריזה על שברי האנייה כעל אתר מורשת לאומי, ורצתה לאסור על במיס לצלול אליה. בסופו של הליך משפטי ארוך ניתנה הרשאה לצלול אל האונייה ולהוציא ממנה חפצים. השלל עד כה היה מועט ולא מרשים. עם זאת יש טענות לפיהן ציורים קלאסיים רבי ערך של רמברנדט ואחרים, בבעלותו של אספן בשם יו ליין, נשמרו בעומק הים בתוך ארגזי עופרת. במיס ממשיך לדווח מדי פעם על תכניותיו לעתיד הלוסיטניה ולקדם תיאוריות קונספירציה נוספות. נראה שהסיפור שלה טרם נחתם.

המסע האחרון של פונג סו

פורסם ב״המטען״, יוני 2020

נרחיק הפעם את עדותנו לסיפור שאינו מכאן (אירופה ואמריקה) ואינו מעכשיו (התרחש לפני כמעט עשרים שנה; לפני הקורונה). פודקסט, ובעברית הֶסְכֵּת, מאוסטרליה, שלכד את תשומת לבו של האיש המכונה ״המטען״, החזיר לתשומת הלב הציבורית פרשייה ותיקה ומורכבת שהגיעה לזמן קצר לכותרות ונעלמה – פרשת האנייה פונג סו.

חברת ספנות צפון קוריאנית?

בלב הפרשה עומדת אוניית משא ישנה שנבנתה במקור ביפן ותוכננה להובלת בולי עץ, מן הסתם מאפריקה ליפן, סחר פורח באותם ימים. אורכה היה כ-100 מטר והמעמס שלה 3,743 טון. האנייה נרשמה, אם אפשר לקרוא לזה כך, כשייכת לחברת ספנות פרטית שמושבה בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה. ההגדרה הזאת לבדה די בה להדליק נורות אדומות, כי אין חיה כזאת, חברה פרטית בצפון קוריאה. כל הפעילות הכלכלית שייכת למפלגה ולשושלת של משפחת קים. אי אז ב-2003 הגיעה האנייה המסתורית הזאת לחופי אוסטרליה, הרחק הרחק מנתיבי הסחר הרגילים. מדוע, ומה עלה בגורלה, על כך בתקציר שלפניכם, שהוא ניסיון לבור את הבר מתוך אינספור עובדות ופרשיות נלוות ופיתולי עלילה רבים.

ראשית הפרשה במבצע משטרתי, יבשתי לגמרי, של מעקב אחר חשודים בסחר בסמים. מידע שהגיע למשטרה האוסטרלית הביא למבצע של האזנה ומעקב אחר שלושה גברים מאסיה. המשטרה קיוותה לסכל הברחת סמים גדולה, אולם לא היה להם מושג מנין יגיעו הסמים ולאן יגיעו. הגברים עשו דרכם במכונית לעיירה נידחת בשם בוגלי קריק (Boggaley Creek). קשה להדגיש ולבאר עד כמה המילה ״נידחת״ לא מתקרבת אפילו לתיאור הולם של העיירונת הזאת. קשה למצוא אותה בגוגל. היא נמצאת כ-150 ק״מ דרומית למלבורן, מעל מיצר באס, המפריד בין אוסטרליה לטסמניה. מול העיירה המנומנמת שאליה הגיעו שלושת הנעקבים, הופיעה אניית המשא הישנה, קרובה מאוד לחוף, ואז הפליגה לאיטה הלוך ושוב במשך כמה ימים, מטלטלת בים סוער, לעיני כמה תושבים אדישים למדי.

המעקב המשטרתי בעקבות החשודים נמשך ימים, ובראשיתו של דבר השוטרים כלל לא קישרו בין האונייה לחשודים שבחוף. באחד הלילות – עדיין בסערה קשה – הורידה האנייה סירת גומי עם שני אנשים ומטען של כ-125 קילוגרם הרואין, שה-״street value״ שלו, כלומר ערכו לסוחרי הסמים, הוערך ב-160 מיליון דולר. במאמר מוסגר נזכיר סרט אירי חביב, ״שומר חוק״ (The Guard) העוסק בפרשה דומה של הברחת סמים, ובה הגיבור, השחקן האירי ברנדן גליסון, המשחק שוטר פרובינציאלי, מטיל ספק בסכומים האדירים הנזרקים לאוויר כדי רק להאדיר את המשטרה. המבצע בבוגלי קריק נתקל בקשיים בשל הסערה הקיצונית: הסירה התהפכה, אחד מנוסעיה טבע והשני הגיע בקושי לחוף, עם חלק מההרואין. 50 ק״ג נאספו על ידי השלושה שבחוף, ואלה נתפסו כמעט מיד על ידי השוטרים. האדם השני שהיה בסירה הסתתר על החוף עם ציוד הישרדות וחלק מההרואין, שאותו הסתיר. לחזור לא לאנייה לא יכול היה. כעבור יומיים נלכד על ידי השוטרים, וברשותו חפיץ נדיר לשנת 2003, GPS. בעזרתו הגיעו השוטרים להרואין שהחביא, לצד דרכונים וציוד נוסף.

המשטרה האוסטרלית, ולצורך העניין גם חיל הים האוסטרלי והכוחות מיוחדים שלו, מצטיירים כאן ממש בהתאם לסטראוטיפים שיש לכולנו על האוסטרלים: אנשים נינוחים עד אדישים, שקשה להוציאם משלוותם, לא מאוד חדים וזריזים ולא מורגלים במצבי חירום. אפשר בכלל לדמיין מצב שבו אנייה אלמונית תסתובב לה ימים מול חוף נחשולים או פלמ״חים מבלי שיוזנקו אליה השייטת, הסיירת, המשטרה, זק״א והרבנות הצבאית בליווי כל ערוצי התקשורת, ומבלי שיוקמו חמ״ל עם מל״ל ועוד ראשי-תיבות מסתוריים כדי לרכז את המאמץ ולהשתלט עליה? מצד שני, אורך החוף האוסטרלי הוא 25,760  ק״מ בהשוואה לפחות מ-300 אצלנו.

האוסטרלים עשו הכל בקצב אוסטרלי. כאשר, בשלב מאוחר יחסית, החלה הפונג-סו לנוע בהחלטיות לכיוון ניו זילנד ולהתרחק מנקודת האירוע – כלומר נואשו מהסיכוי שהאנשים שירדו לחוף יחזרו – יצאה בעקבותיה סירת משטרה מטסמניה. בים קשה מאוד המשיכו אנשי השיטור הימי במרדף, שכן החוק הבינלאומי קובע כי ניתן לעצור כלי שייט גם מחוץ למים הטריטוריאליים, בתנאי שהדבר נעשה תוך כדי מרדף רצוף. האוסטרלים בהחלט מקפידים על קלה כחמורה בעניין נהלים וחוקים, כפי שנראה גם בהמשך. הוזנקה פריגטה של הצי המלכותי האוסטרלי (הם עדיין איכשהו בחבר העמים הבריטי, מסתבר, ואוהבים את המלכה) ומסוק ובו כוח קומנדו אוסטרלי השתלט על האוניה הצפון קוריאנית. כאן התרחשה ההתנגשות הבין תרבותית במלוא עוזה, והאוסטרלים התחילו להבין עם מי יש להם עסק.

המנהיג האהוב

רב-החובל הצפון קוריאני, מאסטר סאן, שבהמשך זכה לשבחים על היותו איש מקצוע מצויין, מתון וטוב מזג ובעל השפעה טובה על אנשיו, קיבל ככל הנראה התקף לב קל בעת הפשיטה. האוסטרלים לקחו אותו לגשר כדי לקבל טיפול ראשוני מידי החובש הצבאי. מתברר שאנשי הצוות, שהופרדו ממנו ולא ידעו מילה אנגלית, הניחו, באופן טבעי לחלוטין, שהאוסטרלים לקחו אותו על מנת לחסל אותו בירייה, פשוט כי אלה הנהלים במקום שממנו באו.

קצת אחר כך, כשערכו חיפוש בתאים ועל אנשי הצוות במטרה למצוא סמים או עדויות להברחה – כל ראייה כמובן הושמדה בקפדנות רבה בשלושת ימי המרדף האיטי – התרחש עוד מחזה מוזר. לכל איש צוות הייתה סיכת-דש עם דיוקנו של ״המנהיג האהוב״ של צפון-קוריאה, קים ג׳ונג איל (אביו של הקים הנוכחי.) הסיכות נלקחו מהם והונחו כלאחר יד על השולחן. אנשי הצוות הנרעשים כמעט יצאו מדעתם: הסיכות הונחו עם הפנים כלפי מטה, השפלה איומה וכמובן מסכנת חיים בצפון קוריאה. לקח לאוסטרלים זמן להבין את הרגישות המיוחדת של הצוות, תוצר של האינדוקטרינציה הקטלנית של המשטר.

מחיצות של שפה ותרבות הוסיפו לחצוץ בין האוסטרלים לקוריאנים לאורך כל חקירת הפרשה. בעמדת האלחוט המיושנת של הפונג סו ניצב מכשיר שפלט אותות מורס ללא הרף. איש צי אוסטרלי ותיק, שעדיין זכר משהו מימיו כאלחוטאי עשרות שנים קודם לכן, התבקש לנסות לפענח מה שודר: לשווא. פתק אחד מחדר האלחוט פוענח: ״האויב תוקף את האונייה״, מסר אחרון המעיד על האופן בו תפסו את עצמם הקוריאנים – חיילים בקרב. לצוות עצמו היו שלושה ימים לשנן את סיפור הכיסוי שלהם, בהנחייתו של הפוליטרוק, אותו פטנט סובייטי ישן – איש מפלגה הנמצא בכל מקום שבו מקובצים יותר משלושה או ארבעה צפון קוריאנים. הפוליטרוק, או הקצין הפוליטי, משליט משמעת מפלגתית ומאיים בעצם נוכחותו על חייו של כל איש צוות שיחרוג מההוראות. כתוצאה מכך, אנשי הצוות לא ידעו, לא שמעו ולא ראו דבר שקשור להברחת סמים או לסירת גומי עמוסה שהורדה לחוף, או אפילו על שני אנשי צוות נעדרים, שאחד מהם כזכור טבע. לאנייה היה דגל נוחות של איי טובאלו, שאליו הועברה במהלך המסע דרומה. הסיפור שלהם היה: תקלה במנוע ומזג אוויר סוער אילצו את האנייה להישאר כמה ימים באזור. הם לא יודעים דבר וחצי דבר מעבר לכך. הסיפור הזה החזיק מעמד לאורך חודשים ושנים.

האנייה נגררה לנמל סידני ואנשי צוותה נכלאו בבתי מעצר אוסטרליים והועמדו למשפט. זה היה הליך משפטי  מוזר, בלשון המעטה. למערכת החקירה והמשפט האוסטרלית חסרו כלים להתמודד עם השתיקה, ההכחשה המוחלטת, העדר תיעוד והעדר תגובות מהרשויות של צפון קוריאה או השגרירות שלה. כל אלה היו חומה שקשה היה לעבור. הסנגורים הפרובינציאליים שמונו להתמודד מול התובעים האוסטרלים מהבירה עשו את עבודתם היטב: אי אפשר היה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שאנשי הצוות של האנייה, כולל הקצין הפוליטי, היו מעורבים בהברחת ההרואין. האוסטרלים הגיעו למבוי סתום בניסיונות לברר את זהותם האמתית של שלושת האנשים בחוף, ושל אלה שהגיעו בסירה – עד היום אין לאיש מושג מה שמו של האיש שטבע. כולם טענו שהם חפים מפשע ולא קשורים להרואין. בשלב ראשון זוכו 27 אנשי הצוות, הועברו למתקן גירוש ונשלחו מאוסטרליה ב-2004. הקפטן סאן, שני מכונאים והקצין הפוליטי עמדו למשפט – וזוכו בסופו של דבר, ב-2006. רק אלה שנתפסו על חם עם ההרואין בחוף נשלחו למאסר ממושך. כולם הכחישו כל קשר לאנייה עצמה.

מה לגבי אנשי הצוות שהוחזרו לארצם? כמה מומחים שנשאלו על כך אמרו שלדעתם יש סבירות גבוהה שהשלטונות יראו את הפרשה ככישלון – גם באובדן הכנסה וגם בחשיפה שלילית – ולאנשי צוות שנכשלו במשימה שאליה נשלחו יש רק עונש אחד, מוות. אבל במפתיע, כמה שנים מאוחר יותר, הצליח אחד האוסטרלים שהיו מעורבים בהליך המשפטי להשיג ביקור נדיר בצפון קוריאה, ולפגוש את קפטן סאן החביב, שאמר לו שהוא בגמלאות ומבלה בחיק המשפחה ונכדיו הרבים. שנים רבות לאחר מעשה, לקראת שחרורם מהכלא של המעורבים האחרים – שזהותם לא נחשפה מעולם, ואיש אינו יודע מה שמם האמתי או ארץ מוצאם – הנפיקה להם צפון קוריאה כמעט בחשאי דרכונים, לאפשר את חזרתם למולדת. השמות שהופיעו בהם לא היו דומים לשמות שבהם הציגו את עצמם עד אז. סביר שגם השמות החדשים היו מפוברקים.

הפלגה לממלכת הרשע

פרשת פונג סו, שהחלה כאירוע פלילי מקומי, תפשה חיש מהר תאוצה והפכה למוקד של סערה פוליטית גלובלית. הממשלה האוסטרלית התערבה ודרשה הסברים מצפון קוריאה, שמשכה כתפיים והכחישה כל קשר לפרשה. זמן קצר לאחר האירוע הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאואל כי תקרית הפונג-סו היא עוד עדות לכך שהמשטר בצפון קוריאה עוסק בהברחת סמים ופעילות פלילית אחרת, על מנת לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות ולהבטיח תזרים מזומנים שוטף ונדיב למשפחת קים ולמעגל התומכים והמקורבים. על פי כל העדויות, פרשת הפונג סו הייתה טבילת אצבע במים – ניסיון לפתח אפיק הכנסה נוסף לצד עוד רבים כמותו. בעקבת הפרשה התחזק המאמץ הבינלאומי להדק את הסנקציות על המשטר. נראה שההצלחה עד כה מועטה.

רשת הפשע הבינלאומית של משפחת קים ומפלגת השלטון, משתפת דרך שגרה פעולה עם ה״טריאדות״, הקרטלים האסיאתיים מטילי האימה העוסקים בכל תחומי הפשע. וכמובן גם עם משטרים אפלים אחרים, כמו איראן. מדור המכונה בפי מומחים במערב ״חדר 39״ מרכז את מבצעי הפשע מניבי-המזומנים של צפון קוריאה. אלה כוללים כל תועבה שאפשר להעלות על הדעת, כולל סחר בבני אדם – לתעשיית המין וכפועלי כפייה, לצד סחר בנשק, תרופות מזוייפות, ואפילו הברחת בעלי חיים נדירים וקרני קרנף על ידי דיפלומטים מצפון קוריאה. הפעילות הזאת נסמכת לא מעט על ספנות ״שחורה״ שחומקת מאכיפה בינלאומית. פאנל מומחים של האו״ם שחקר את הנושא גילה עשרות טכניקות של זיוף וגניבה: למשל, העברת מטענים של נפט ופחם בלב ים, מאנייה לאנייה, תוך שימוש במסמכים מזויפים. במאי 2019 עצרה ארה״ב אונית משא צפון קוריאנית עמוסה פחם, בטענה להפרת הסנקציות. זהו כמובן רק קצה הקרחון.

התחקירן האוסטרלי ריצ׳רד בייקר שערך את התחקיר המקיף – שזכה בפרס – לא מסתיר את רגשות החמלה שלו כלפי אנשי צוות הפונג סו ורב החובל שלהם: הוא רואה בהם קורבנות של משטר רשע אפל שמעטים דוגמתו. הם היו ימאים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית, וכל ניסיון מצדם לפעול בניגוד לפקודות, או להתוודות, היה גורר עונשים חמורים להם ולמשפחותיהם שבבית. כדאי להתגבר על המבטא האוסטרלי הכבד של המרואיינים ולהאזין לפודקסט המרתק הזה. 

קטעי וידאו של המשטרה האוסטרלית:

https://www.watoday.com.au/national/watch-the-pong-su-tapes-20191126-p53e86.html

Pong Su Stock Pictures, Royalty-free Photos & Images – Getty …

https://www.gettyimages.com/photos/pong-su?family=editorial&phrase=pong%20su&sort=mostpopular

בודד על אי

_{פורסם ב״המטען״ באפריל 2020}

כבר היה מי שהשווה את המצב האנושי בימי סגר הקורונה למצבו של רובינזון קרוזו באי הבודד שלו, לבדו, מנותק מחברת אדם. אמנם לרובינזון לא היו משלוחים, מרשתת ומרפסת להקל על ימי הבדידות הקשים מנשוא, והניתוק שנכפה עליו היה קצת חמור יותר מזה שנכפה על אזרחי חלק ממדינות העולם .

רומן המופת של דניאל דפו, שהפך שם נרדף לריחוק חברתי, נכתב כידוע בהשראת סיפורו האמתי של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שבילה לבדו יותר מארבע שנים על אי בודד (היום קוראים לו ״אי רובינזון קרוזו״) 450 מייל ימי מערבית לחופי צ׳ילה של ימינו, אחד מקבוצת איים זעירה בשם חואן פרננדז. נדמה שהכל מכירים את עיקרי הסיפור – של רובינזון קרוזו, לא של סלקירק. דפו קיבל השראה מסלקירק ואולי גם הכיר אותו, אבל לקח לעצמו חירות יצירה. הסיפור המקורי מרשים לכשעצמו, וניתן לומר שגם הוא מעלה, ללא המעטפת הספרותית הגאונית, את שאלות היסוד הפילוסופיות, הפסיכולוגיות והסוציולוגיות העולות מסיפורו של אדם שנגזרה עליו באחת בדידות גמורה.

נצנוץ רחוק בלילה

סלקירק נולד ב-1676, ירד הימה, וכמו רבים מבני דורו היה לחילופין ׳פרייבטיר׳, כלומר שודד ים עם רישיון מהכתר, וימאי בצי המלכותי. ב-1704, במהלך מלחמת הירושה הספרדית, שירת על אוניה בשם ״סינק פורטס״ (Cinque Ports) שהפליגה אל דרום הפסיפי, כחלק ממשלחת בת שתי אוניות בפיקודו של ויליאם דמפייר, אחד ממגלי העולם החשובים של התקופה ואדם רב-כשרונות, כולל כשרון ספרותי מרשים. הקברניטים נשאו רישיון מלכותי לתקוף ולקחת שלל כל אוניה ספרדית או צרפתית שיתקלו בה. ״סינק פורטס״, שנפרדה מאנייתו של דמפייר, עגנה סמוך לאי חואן פרננדז על מנת להצטייד במים, פירות, או ציד אם יימצא.

האי חואן פרננדז, תמונה עדכנית

סלקירק – שמאוחר יותר תיאר את עצמו כקברניט האונייה – לא היה כנראה אפילו קצין, אלא שירת בתפקיד Foremastaman, שהוא מלח מן השורה. הוא היה בשיאו של סכסוך עם רב החובל תומאס סטרדלינג, קצין צעיר, בן 21 בלבד, שזכה בתפקיד לאחר שרב-החובל המקורי מת מצפדינה. הסכסוך נסב בעיקר על חלוקת השלל, אבל בנוסף לכך סלקירק טען – בצדק רב, מסתבר בדיעבד – שהאונייה במצב ירוד ואינה כשירה לשיט. והוסיף ואמר, בכעסו, שהוא מסרב להפליג עליה, ומעדיף להישאר על האי. כשהתחרט על כך, כבר היה מאוחר מדי: הוא ננטש על האי לבדו, עם ציוד ומזון שיספיקו אולי לפיקניק אביבי בכפר ולא הרבה יותר מכך. השאירו לו גם כמה עזים.

ארבע שנים וארבעה חודשים מאוחר, המצב הגיאופוליטי נותר בעינו. שתי אוניות אנגליות, הדוכס והדוכסית, (Duke and Dutches), הגיעו בתום מסע ארוך אל האי חואן פרננדז. התוכנית הייתה לעגון באי, לאפשר לצוות לנפוש מעט ולהצטייד במזון טרי, לפני שימשיכו לפשוט על מושבות ספרדיות לחופי צ׳ילה. הרוח הייתה נגדית והזמן לנקודת העגינה התארך. הורידו סירה, לבקשת הנוסע חסר הסבלנות תומס דובר, שהיה אחד מבעלי ההון שמימנו את המסע. אבל הלילה ירד לפני שהסירה הגיעה לחוף. בעודם טרודים באשר לגורלה של הסירה ומנסים לאותת לה בפנסים על מנת שלא תאבד את דרכה חזרה, הבחינו אנשי הצוות בנצנוץ רפה על אחת הפסגות באי. הם היו מוטרדים מאוד: האי אמור להיות ריק מאדם, ואם יש עליו יחידה צבאית ספרדית, הסכנה רבה: אם יפלו האנגלים שבי, הספרדים ידרשו עבורם כופר נפש עצום, או במקרה הנפוץ יותר יהפכו לאסירים בתנאי עבדות, או יוצאו להורג. חיל-מצב ספרדי, אם אכן הוצב על האי והבחין בהם, אולי כבר שלח מסר למושבות הספרדיות בחוף, והפושטים יאבדו כך את אלמנט ההפתעה. גם חיל מצב צרפתי היה אפשרות. מצד שני, חלק מאנשי הצוות כבר חלה בצפדינה, והירידה לחוף הייתה חיונית לחידוש מלאי מזון טרי והחלמה.

הקפטן החליט לרדת לחוף, אבל להיערך לקרב. על אחת האוניות נכח ויליאם דמפייר עצמו, בתפקיד נווט. הוא היה באי בעבר והכיר את הנקודות הנוחות לעגינה ונחיתה. בעלות השחר הפליגו האניות באיטיות סביב האי לעבר המעגן הצפוני, וכולם חיפשו בדאגה סימני חיים; הם לא ראו דבר. שום סימן לסירות, מגורים, עשן – האי נראה כאילו לא דרך בו אדם מימי בראשית.

אותו תומס דובר, איש חסר סבלנות, יצא בסירה הראשונה, וכאשר התקרבו אל קו החוף נגלה לעיניהם יצור שעיר, בודד, מנופף להם בהתלהבות חסרת שליטה, מצביע על נקודה נוחה לנחיתה בחוף. ככל שהתקרבו ראו אותו ברור יותר – רגליו חשופות, חלק גופו העליון מכוסה עורות ומעין מקטורן תפור בגסות מעור. על ראשו חבש מעין כובע גס מעור. החותרים, שגבם לחוף, הציצו מעבר לכתפיהם במחזה המוזר. ברגע שהסירה התקרבה דיה לחוף פרץ היצור בריצה, הגיע אליהם וחיבק אותם בעוז, חנוק מהתרגשות. הם עצמם חשו חנוקים מהתרגשות, וגם מהסירחון העז שעלה ממנו, שכן סלקירק – זה היה האיש, כמובן – לא ידע לעבד את עורות העיזים שלו כראוי.

מסתבר שסלקירק נערך לרגע הזה משך זמן רב: הוא הכין עצי בערה כדי לאותת לאוניות שיגיעו לאי, ולא עלה על דעתו שהאש עלולה להרתיע אותם. הוא צלה עבורם בשר עז, והיה בטוח שימאים יגעים אחרי מסע ארוך יעריכו את קבלת הפנים הזאת. אבל הדרך אל המחבוא שלו, בערך מייל מן החוף, הייתה כה סבוכה וצפופת-צמחיה עד שרק הקצין השני רוברט פריי נלווה אליו. המחבוא שלו היה מעין בור מכוסה עורות עם גג של ענפים ועשב. ארגז הימאים שלו היה מונח שם לצד סיר בישול, סכין מאולתר, רובה מוסקט בלי אבק שריפה, כמה ספרי ניווט ותנ״ך. במחסה נפרד היה המטבח.

הם חזרו לחוף. בינתיים נשלחה סירה נוספת לבדוק מה קרה, ועליה הוחזר הניצול אל האנייה. הקפטן רוג׳רס הציע לו משקה, והוא סירב. קשה היה להבין את דבריו, כי לא דיבר עם אדם במשך שנים. הוא הציג את עצמו: אלכסנדר סלקירק, ימאי סקוטי, בן שלושים ושלוש. בפעם האחרונה שראה פנים ידידותיות היה בן עשרים ותשע.

איור של סלקירק עם חילוצו מהאי ע״י האנייה הבריטית ״דיוק״.

הוא המשיך וסיפר שאוניות כבר הפליגו בעבר סמוך לאי. לרוב רק חלפו והמשיכו לדרכן, והוא נמנע מלאותת להן כי היו ספרדיות, והוא חשש לחייו. באחת הפעמים הבחינו בו, הורידו צוות לחוף וניסו ללכוד אותו. הוא נמלט לסבך וטיפס על עץ. רודפיו עמדו ליד העץ שעליו טיפס, אחד מהם אפילו השתין על הגזע, אבל הם לא גילו אותו, וויתרו.

בינתיים הגיע ויליאם דמפייר, שהכיר אותו מהמסע המקורי ואישר את זהותו. הוא גם החמיא לו על כך שהיה הימאי הטוב ביותר על ה״סינק פורטס״ המנוחה. סלקירק, לימים, לא גמל לו באותו מטבע.

הקברניט רוג׳רס התרשם, וראה גם הזדמנות: הוא הבין שהניצול הפלאי מכיר היטב את חופי דרום אמריקה ויוכל להיות להם לעזר רב בהמשך מסע. כמעט מיד הציע לסלקירק תפקיד כקצין ניווט על האנייה. אבל ראשית חוכמה שלח אותו לעזור לצוותים שעל החוף, להראות להם היכן לאסוף לפת-בר ועשבי מאכל כדי להילחם בצפדינה: החולים שוכנו באוהל בין העצים על החוף עד שיחלימו. יחד יצאו לצוד את עיזי הבר שפרו ורבו ורעו ברחבי האי – להערכתו של סלקירק מנה העדר כ-400 עיזים, שהיו רכיב מרכזי בהישרדותו. האנשים התפלאו לגלות שבשנותיו על האי הפך סלקירק חזק, גמיש ומהיר כל כך, עד שצד את העיזים בריצה ובידיים חשופות, והשיג את הכלב שהביאו אותם.

בתוך כעשרה ימים החלימו אנשי הצוות שהצפדינה כמעט חיסלה אותם, מלבד שני קורבנות – הישג מרשים בעיני הקפטן רוג׳רס. את התיאורים שלעיל כתב רוג׳רס בקפדנות ביומן האנייה. בהמשך ציין שלא קל היה לסלקירק לחזור ולהסתגל לחברת אדם ולחיים על הסיפון. רגליו התנפחו כשנעל נעליים ושה היה לו לאכול את מזון הימאים. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם בשר מומלח. לדבריו, בראשית ימיו באי אכל כמויות גדולות של סרטנים, שקל מאוד לאסוף אותם לאורך החוף, עד שנמאסו עליו לחלוטין.

האוניות האנגליות המשיכו כעת במסען, עם סלקירק על הסיפון. בניגוד למסעו הקודם, זה היה מסע רצוף הצלחות – ערי חוף וספינות ספרדיות נבזזו והשלל היה רב.

פסל של תומס לואי ברנט מ-1885 המתאר את אלכסנר סלקירק על האי. הפסל ניצב בעיירת הולדתו של סלקירק בסקוטלנד.

רב-המכר

עם חזרתן של שתי הספינות, הדוכס והדוכסית, ללונדון באוקטובר 1711, לאחר מסע מסביב לעולם, קיבל סלקירק את חלקו בשלל – לפי הערכות, כ-800 פאונד, סכום עצום. הוא נעדר מהבית יותר משמונה שנים, כולל הזמן על האי הבודד. חזרתן של הספינות עוררה סנסציה ועניין עצום – אבל בתחילה לא בגלל סלקירק, אלא בשל סיפורי הקרבות, השלל הרב, וגם תיאורים מרתקים של ארצות לא נודעות ושבטים רחוקים. חיש מהר פירסמו שני רבי-החובלים ספרים על עלילותיהם – ושניהם תיארו בפירוט את הצלתו של סלקירק. הוא הפך לסנסציה וסלבריטי. כבר ב-1713 פורסם ראיון אתו, מאת כותב בשם סטיל. לא ברור אם אכן פגש בו, אבל תיאוריו היו משכנעים מאוד. ״מבטו רציני אך רגוע, ויש בו מעין אדישות כלפי הדברים השגרתיים שסביבו, כמי ששרוי במחשבות עמוקות.״  סטיל טען גם שסלקירק בכלל לא רצה להינצל, אלא רק לעזור לימאים בני ארצו בצרה, ולא היה מאושר לחזור לאנגליה. פייק ניוז, אולי. אבל סלקריק לא באמת מצא את מקומו. הוא חזר לעיירתו בסקוטלנד, בילה שם שנתיים עד שרוב כספו אזל.

ב-1717 חזר ללונדון, שם נשא אשה בשם סופיה ברוס. שם שהה, ככל הידוע, כאשר התפרסם ב-1719 רומן חדש, שעל כריכתו ציור של דמות דומה להפליא לתיאור של סלקירק על האי.

שמו של דניאל דפו, המחבר, נעדר מהמדורה הראשונה. דפו היה אדם חשאי למדי, ומעולם לא הכחיש ולא אישר שסלקירק היווה השראה לספר. ״רובינזון קרוזו״ היה לתופעה חסרת תקדים בעולם ההוצאה לאור: אנשים עמדו בתור לקנות את הספר, ומהדורה שנייה הודפסה בתוך שבועיים, ושלישית כעבור חודש. המוציא לאור לא עמד בביקוש ושכר קבלני משנה שידפיסו עבורו עותקים. מיד אחר כך הגיעו העותקים הלא חוקיים. דניאל דפו נחשף כמעט מיד כמחבר, וגם פרסם ספר המשך, שבו חוזר רובינזון קרוזו לאי, שהפך למושבה משגשגת, וממשיך במסעות סביב העולם. רק הספר הראשון נותר פופולרי במידה עצומה וזכה לחיי נצח. רובינזון קרוזו גם פירנס צבא של פרשנים והוגים שניתחו כל תג בספר, ומצאו בו עומק אוקייאני, סמליות, רמזים תיאולוגיים, ניתוח דק של נפש האדם, ועוד ועוד. יש לרובינזון קרוזו פרשנויות קולוניאליסטיות (ששת, כמובן, היליד המצטרף לקרוזו, מסמל את ראשית הקולוניאליזם), מרכסיסטיות, פרוטסטנטיות, שפע עצום. הפרשנים לא הצליחו לפגוע בפופולריות של הספר – אם כי, כמו יצירות מופת קלאסיות אחרות, ברבות הימים זכה לאינספור עיבודים רדודים לילדים.

לצד יומני האונייה של רוג׳רס וכמה וכמה ספרים שנכתבו על סלקירק, נשמר בארכיונים מסמך משפטי מ- 1713, כחלק מתביעה משפטית נגד ויליאם דמפייר. סלקירק נחקר על ידי עורכי דין ודבריו הובאו כלשונם, עם חתימתו על כל עמוד. יש לשער שהמבטא הסקוטי שלו הקשה על התמלול, נראה שבקונטקסט של התשאול, דיבר בזהירות ואיפוק. השאלות היו טכניות (בקשר לתחזוקת האוניות) נועדו להפליל את דמפייר, שכזכור ערב לסלקירק כאשר חולץ מן האי שלו. מאחורי העדות הזאת וההליך המשפטי מסתתר סיפור הון-שלטון מורכב ופתלתל, שסלקירק נגרר אליו, אולי על כורחו. מאמר ספקולטיבי מעניין טוען שמאחורי העדות כולה עמד לא אחר מאשר דניאל דפו עצמו, שראה בדמפייר יריב ספרותי, לא פחות – זכרונותיו של דמפייר היו גם כן הצלחה מסחררת בעולם ההוצאה לאור. לצד גורמים פוליטיים ופיננסיים גם הוא רצה להכפיש את שמו של דמפייר, אלא שזה הלך לעולמו בטרם מוצה ההליך. הוא הותיר בעיקר חובות.         

סלקירק מת ב-1721, בגיל 47. המהדורה החמישית של רובינזון קרוזו יצאה אז לאור, ועל הכריכה אותה דמות מוכרת ואיקונית של גבר מגודל שיער וזקן, מכוסה עורות עיזים וכובע מאולתר על ראשו. קרוזו – זה נרמז גם משמו – הוא דמות של אדם ירא שמים, צנוע ועניו, מלא כוונות טובות. הוא מייצג את המיטב של תרבות אירופה. סלקירק, על פי הביוגרפיות שלו, היה טיפוס די בלתי נסבל – רמאי, בריון שאהב תגרות ידיים ומחפש צרות באופן כללי. הוא נטש את אשתו ונשא אחרת מבלי להתגרש. כאשר מת, הגיעו שתי נשים לדרוש את מה שהותיר – טבעות זהב, קופסת טבק מכסף, מקל הליכה עם ראש מוזהב, פמוטות מזהב – וחרב. לשתיהן היו צוואות שבהן הותיר את כל רכושו לאשתו היחידה.