מצבן של המערכות האקולוגיות על פני כדור הארץ, כמעט בכל מקום, בכי רע. מצב האוקיינוסים, הרחוקים יותר מן העין, חמור במיוחד. תרומתה של הפעילות האנושית למצב הזה גם כן די ברורה, אם כי יש כאלה המתכחשים לכך – אחד מהם יושב בבית הלבן. נבהיר רק שבקרב חוקרים הבקיאים בתחום, ההתכחשות הזאת רצינית בערך כמו האמונה באנשי לטאה החיים בצד האפל של הירח. הראיות מכריעות לגמרי, וההתנגדות נובע משני מקורות – בורות וטמטום מצד אחד, ואינטרסים רבי-עוצמה של קומפלקסים תעשייתיים וחברות ענק מצד שני. למרבה הצער, בשם האיזון התקשורתי, המתנגדים מקבלים לעתים במה נרחבת לומר את דברם. לא מכבר אמר בהקשר זה מדען בריטי שכאשר מסקרים בתקשורת מרוץ יאכטות, לא מעניקים זמן אוויר לחסידי תיאוריית הארץ השטוחה שיזהירו את הימאים מנפילה לתהום שבקצה העולם. לעומת זאת, בדיונים על שינויי אקלים, תמיד יופיע איזה דובר מטעם הלובי של חברות הנפט, במסווה של בעל דעה לגיטימית.
כך או אחרת, בניסיון להבין לעומק את השפעתה של הפעילות האנושית, במיוחד הימית או החופית, על ההידרדרות המתמשכת של האקולוגיה של האוקיינוסים, משתמשים החוקרים במדדים סטטיסטיים רבים. הבעיה של כולם היא חוסר היכולת להשוות את המצב הקיים לתקופות היסטוריות מוקדמות יותר, שבהן לא נערכו מדידות ותצפיות מדעיות בהיקף של ימינו.
וכך אנו מגיעים לנושא האמיתי של רשימה זו – לא מצב הפלנטה, אלא ההבנה, המאוחרת למדי, של כמה חוקרים בולטים, שהזניחו מקור מידע חשוב ואמין: יומנים של שודדי ים מהמאה ה-18, למשל, או דיווחים רשמיים של קונקיסטאדורים ספרדים מהמאה ה-15, שהגיעו לראשונה לחוף המערבי של יבשת אמריקה.
הטענה המנחה את החוקרים הללו היא שההתמקדות בידע בן עשורים בודדים בלבד מביאה להטיה מחקרית: ברור שהמידע מן העשורים האחרונים הוא המדויק והמלא ביותר, אבל אינו נותן תמונה ארוכת טווח, והדבר גורם בין השאר לבניית תוכניות שיקום פגומות. ההבנה הנוכחית של מערכת אקולוגית, שהידרדרה באופן קשה כבר לפני מאות שנים, מתבססת על ידע קצר מועד – ןכתוצאה מכך ניסיונות השימור והשיקום של מאגרי דגה, למשל, מתבססים על הנחות שגויות.
לפני כעשור יצאה לדרך תוכנית אקדמית בשם History of Marine Animal Populations – HMAP – שנועדה לתקן את המצב. אוקיינוגרפים ואקולוגים עוסקים על פי רוב בכימיה ובביולוגיה, צוללים למעמקי הים ועורכים ניסויים במעבדות – לא בדיוק הטיפוסים שיחפרו בארכיונים מאובקים ויפענחו כתבי יד עתיקים. אבל למרות זאת, כמה מהם עשו זאת, ומאז פורסמו לא מעט מאמרי מחקר השופכים אור חדש ומפתיע (לרעה) על מצב הימים. אחד מהם, קאלום רוברטס, חלוץ בקידום שיטות מוצלחות מאוד לשיקום שלל הדגה באזורים שונים בעולם, אומר שהנטייה הכללית הייתה לא להתייחס ברצינות לדיווחים מלפני מאות שנים, בעיקר כאשר הם מתארים עולם שונה כל כך מזה שאנו מכירים. אך התפיסה הזו השתנתה. היום ברור שפיראטים, שנאבקו על קיומם בעולם עוין באזור הקריביים, כתבו דיווחים מפורטים ומדויקים מאוד על מקומות שבהם אפשר למצוא מחסה ובעיקר למצוא מזון וצידה למסעותיהם. היומנים נועדו לרוב לשימוש פנימי ופרקטי, לא כדי לספר אגדות ימיות על פלאים מרהיבים לעכברי יבשה. יותר מכך, במקרים רבים מדובר בדיווחים של אנשים אינטליגנטיים, מעשיים ומיומנים ביותר – חלקם היו שליחים של מלכי אירופה – ולדיווח שלהם הייתה משמעות כלכלית ניכרת.
ולכן ראוי שניתן אמון בדיווח כמו: "המיקום הוא קו רוחב 22 מעלות 45 דקות וקו אורך 110. הים כעת מכוסה כולו בצבי ים". זהו תיאור של חופי באחה קליפורניה שבמערב מקסיקו של ימינו, אולם צבים בהמוניהם איכלסו בעיקר את האזור הקריבי, שבו נמצאים האיים שקולומבוס קרא על שמם, ״טורטוגה״ (היום איי קיימן). צבי ים היו מקור חשוב לתזונתם של יורדי ים, ותרמו גם למניעת צפדינה. הם נאספו בקלות רבה מהים או מהחופים, נעדרי יכולת להגן על עצמם. ואם לא די במשפט הברור והמדהים הזה, "הים מכוסה כולו בצבים" – נוסיף את תיאורו של פיראט צרפתי, אלכסנדר אקסקמלין Exquemelin)), שפעל באזור הקריבי במאה ה-17: ״פעמים רבות, ספינות שאיבדו את קו הרוחב שלהן (כלומר לא ידעו מה מיקומן בים) בלילה או במזג אוויר גרוע, ניווטו את עצמן רק בעזרת קולותיהם של צבי הים השוחים באזור, וכך הגיעו לאיים".
הפיראט דמפייר וצבי הים
ןיליאם דמפייר, פיראט לא טיפוסי, ואחד מאיוריו
צבי ים הם כיום זן נדיר. איש בימינו מעולם לא נתקל בשפע כה בלתי מתקבל על הדעת של צבים, ולכן היו רבים שהתייחסו אל התיאורים הללו של ידידינו הפיראטים – שבשאר שעות היממה עסקו בשוד, רצח ועוד תחביבים מעין אלה – כהפרזה דמיונית. אבל אם מוסיפים לכך רישומי יומן כמו זה של אדוארד קוק מ-1712 – ״אספנו 100 צבים בלילה אחד, חלקם במשקל 400 פאונד״ – ותיאורים של תעשיות שלמות המבוססות על שריון צבי ים; ואם נזכור שמרק צבי ים היה מעדן נפוץ בתקופה הוויקטוריאנית, מצטיירת תמונה עגומה. צבי הים היו אחד היצורים הנפוצים והדומיננטיים ביותר בים; שפע אדיר של צבים שחה באזור הקריבי וסמוך לחופי מערב אמריקה – ומכל זה לא נותר כמעט דבר בימינו, עד כדי כך שההנחה הטבעית היא שהתיאורים הללו דמיוניים או מוגזמים. בפועל, נערכה כאן השמדה שיטתית, מעשה ידי אדם, של אחד היצורים הנפוצים בטבע. באותה רוח נקראו תיאורים על שפע עצום של דגה בנהרות אמריקה. כאשר מישהו כותב ש״הנהרות הפכו את כיוון זרימתם בגלל לחצם של אינספור הדגים ששחו במעלה הזרם״, אנו מניחים שזאת הגזמה פואטית, אבל כאשר כמה וכמה מקורות חוזרים על התיאור הזה, עלינו לחשוב פעמיים – כך כותב רוברטס.
מחסן הבשר של אלוהים
פוחלץ של אלקה גדולה.
הספנים של המאות הקודמות, פיראטים או לא, היו בני זמנם, ואת כל השפע הפראי והמופלא הזה ראו בעיקר כ״מחסן הבשר של אלוהים הכל יכול״. דגים, עופות ויונקים בעולם החדש, שלא פיתחו אסטרטגיות הגנה אבולוציוניות מפני בני האדם והטכנולוגיה שלהם, ניצודו בכמויות אדירות עד שנכחדו, כמו למשל האלקה הגדולה (Great Auk) – עוף דמוי פינגווין, חסר יכולת לעוף, שלהקות אדירות שלו כיסו את האיים בצפון האוקיינוס האטלנטי. כשימאים נחתו באיים הללו, הם אספו את העופות בידיים – הם היו איטיים מדי ולא יכלו להימלט – ודחפו אותם למחסני האונייה כאספקה. כך במשך מאות שנים, עד שהידלדלו ונהפכו נדירים כל כך, שחוקי שימור הטבע הראשונים באירופה נחקקו בניסיון נואש למנוע את היעלמותם. אך כל זה היה לשווא: במאה ה-19 נותרו עופות מעטים, ודווקא העניין המדעי שעוררו גרם למוזיאונים לחפש ולצוד את העופות שנותרו כדי להציגם כפוחלצים. וכך נותר בידינו, באופן נדיר מאוד, התיאור המפורט, כולל תאריך מדויק (3 ביוני 1844), ושמות שלושת הימאים שחיסלו את הזוג האחרון בעולם של אלקות גדולות, בשליחותו של סוחר שחמד את עורותיהן.
פרת-הים על שם שטלר
דומות לכך הן קורותיה של פרת-הים על שם שטלר, חוקר טבע גרמני שהתלווה למסעו של רב-החובל ויטוס ברינג – זה שעל שמו קרויים ים ברינג ומיצר ברינג. בתום מסע אימים, בשליחותו של פטר הגדול, במימי הצפון, נסחפה האונייה לאי לא ידוע, סמוך לקמצ׳טקה. אנשי הצוות היו ברובם על סף מוות מצפדינה ותשישות. שטלר, שניצל מהצפדינה בזכות ירקות שאסף בחופים, סייע לצוות להקים מחנה בשיטות שלמד אצל ילידי קמצ׳טקה ולצוד לוטרות, שלא הכירו בני אדם ולכן לא נמלטו מהם. חלק מאנשי הצוות התאוששו, והחליטו להישאר באי עד האביב ולנסות לתקן את ספינתם. אבל הלוטרות נאכלו כולן די מהר, והם נאלצו להקדיש את רוב זמנם כדי לנסות לצוד בשר אחר במטרה לשרוד. ואז גילה שטלר את בעל החיים הענק – בין שבעה לתשעה מטרים אורכו – פרת הים הקרויה על שמו. התיאורים שהשאיר מפורטים מאוד, כולל טעם הבשר והשומן, שאותו תיאר בהתלהבות, אולי כי היה רעב כל כך. סוף דבר, הצוות נחלץ וסיפר על כל פלאות האי – שכעת נקרא ברינג, על שם מפקד המשלחת שנפח שם את נשמתו – לילידי קמצ׳טקה. בתוך שנים ספורות הכחידו הציידים המקומיים את פרות הים העדינות, ולא נותרו אלא כמה שלדים במוזיאונים. שטלר עצמו מת גם הוא בנסיבות אומללות – אבל יומני המסע שלו נותרו, ובהם עדות יחידה במינה על עולם הטבע השוקק חיים של האיים הקפואים ההם.
הקריסה של דגי הקוד
רוברטס, שכבר נזכר לעיל, כתב את ספרו ״ההיסטוריה הבלתי טבעית של הים״, The Unnatural History of the Sea – ובו הוא נסמך על עדויות רבות של פיראטים ומגלי עולם. בספרו יש עוד מובאות רבות ומדהימות למדי על השפע והמגוון של החיים בים לפני מאות שנים; הנה טעימה קטנה:
אפריל, 1540, סמוך לקאבו סן לוקס. ״אף שהפלגנו מהר, הופיעו מאחורינו כ-500 לווייתנים בשתיים או שלוש להקות בתוך שעה אחת, והם היו כה ענקיים עד שהוכינו בתדהמה, וחלקם התקרבו לספינה ושחו מתחתיה, עד שחששנו שיגרמו לה נזק. אבל הרוח הייתה ערה והאונייה הפליגה מהר, כך שהם לא יכלו לפגוע בה, אף שנגעו בה וליטפו אותה".
מפרץ קליפורניה, 1602. "במפות ישנות מכונה המקום הזה מפרץ הלווייתנים, מכיוון שלאורך החוף ועד כף מנדוצ׳ינו הם מרובים כל כך, עד שבלתי אפשרי לספור אותם ואי אפשר להאמין למראה העיניים".
האי מאס פוארה, 500 מייל מערבית לצ׳ילה, 1712. ״בכל מקום היו המוני אריות ים וכלבי ים, עד שלא יכולנו לדרוך על החוף ונאלצנו להניס אותם בכוח… הקולות שהשמיעו, דומים לפעיות של כבשים או יללות כלב או זאב, נשמעו במרחק מייל מהחוף״.
סדרת תיאורים נוספת, שמקורם ביומני אניה, תיאורים של פיראטים וימאים אחרים, מצןטטת כאן.
מרבצים אדירי ממדים של צדפות פנינה, מרחבי ים שוקקים מיליוני אריות ים, לוטרות ודגי ענק – את השפע האדיר של החיים הימיים במאה ה-15 קשה אפילו לדמיין בימינו. ההנחה שלפיה רק בעולם המודרני המוכר לנו החלה ההשפעה הממשית של האדם על הטבע היא מוטעית, אומר רוברטס. גם הסברה שלפיה לפני עידן התיעוש היו האוקיינוסים טבעיים ולא מושחתים אינה אלא אשליה. השינויים הגדולים באוכלוסיות בעלי החיים הימיים כתוצאה מדיג וציד אנושיים התרחשו פעמים רבות בעבר – וממשיכים להתרחש בימינו.
האירוע הקרוב ביותר של הכחדה המונית התרחש לא מכבר, ממש בימי חיינו, בשנות התשעים של המאה העשרים: זוהי הקריסה של אוכלוסיית דגי הקוד (בישראל הם ידועים בעיקר בשם בקלה, ועוד כמה שמות כמו הייק ומרלוזה). להקות הדגים האינסופיות פרנסו קהילות גדולות בצפון האטלנטי, בעיקר בקנדה, ונידוגו במיליוני טון בכל שנה. מי שהתריע נגד הדיג הבלתי מבוקר הזה זכה להתעלמות, כעס או זלזול מצד הדייגים ומצד המערך המסחרי הגדול שנבנה סביב הדייג. ואז, ב-1992, נגמרו פתאום הדגים, וענף בן 500 שנה הגיע פחות או יותר אל קצו. הקריסה הייתה תהליך אקולוגי קצת מורכב – ונבע בעיקר מטכנולוגיות דיג חדישות ומשיבוש המנגנון האקולוגי כולו – אבל התוצאה הייתה ברורה לגמרי גם לכל המתכחשים: בים נותר בערך 1% בודד בהשוואה לאוכלוסיית הדגים בעבר. עשרות אלפים איבדו את פרנסתם וקהילות שלמות התמוטטו. ניסיונות לשקם את הדגה אינם ממש עובדים. גם קהילות הדיג במפרץ מיין באזור בוסטון נמצאות כיום במצב דומה.
כל המאמץ המחקרי הזה נועד להוכיח שהשפעת האדם על סביבתו היא ארוכת טווח, היסטורית ולרוב הרסנית. פה ושם יש נקודות אור: מינים שסברו כי נכחדו שבו והופיעו, ואוכלוסיות מתאוששות בעקבות יוזמות שונות. אבל הגרף בכללותו ממשיך לרדת. מה יהיה הסוף ? אולי לא נצטרך להמתין עוד הרבה כדי לדעת.
החברה גדלה וצמחה וכיום צי האוניות שלה מסוגל להניף מטענים עד 3000 טון משקל ליחידה, להציב מתקנים כבדים בעומק הים של למעלה מ-2 ק"מ, בדיוק של 40 ס"מ. החברה של קאהן יכולה לקחת על עצמה אתגרים בקנה מידה עצום ולעמוד בהם במקצוענות ללא דופי. אפשר לקבל רושם, ולו ראשוני בלבד, מסרטים המתעדים פרוייקטים של החברה ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=hpw-cifz73w
אותו הים 