מלך הבננות והאנייה עצמאות

דף זה מרבה לעסוק בהיסטוריה של הספנות העברית ובתולדותיה במאה העשרים, אבל ממעט להתמקד באחת הפרשיות הימיות המרכזיות בתולדות האומה, ההעפלה. הסיבה פשוטה – כל כך הרבה כבר נכתב על אניות המעפילים והאנשים שהפעילו אותן, עד שקשה להאיר באור חדש את המפעל הגדול והמפואר הזה. נחרוג הפעם ממנהגנו ונספר מעט על שתי אניות שהחלו את דרכן כאניות מעפילים, אולם סימנו –  אפילו בשמות שהוענקו להן –  את קו התפר שבין תקופת הספנות המחתרתית לבין הקמתו של צי הסוחר הישראלי. אלו הן עצמאות וקוממיות, שנודעו לפני כן בכינוי "הפאנים".

על עלילותיהן של השתיים במסגרת מבצע ההעפלה הגדול ביותר של המוסד לעלייה ב׳, לקראת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נכתבו כבר כמה  ספרים, ולכן נקצר כאן ונתאר רק ממעוף הציפור את קורותיהן במסגרת זו; יש מה לומר על האניות הללו לפני שגויסו למאמץ הלאומי, וכיצד, כאשר נדמה היה שסיימו את תפקידן ההיסטורי, קיבלו חיים חדשים, והפכו מ״בלתי ליגליות״ לאניות הראשונות שהניפו דגל ישראלי. אבל כמו רוב הסיפורים הישראליים, ההתחלה התרחשה הרחק מכאן.

מלך הבננות

אי אז בראשית המאה העשרים נסע צעיר יהודי, "עולה חדש" מרוסיה, אל נמל מובייל שבמדינת אלבמה. משפחתו היגרה לארה״ב מקישינב ב-1891 ולדודו הייתה מכולת בעיר סלמה שבאלבמה. שמו היה שמואל – במולדת החדשה, סם – זמוריי, (Zemurray) והוא היה בחור גבה-קומה, נמרץ ונבון, מהיר תפיסה וחד עין. אחרים יאמרו אולי כריש ממולח בעל שאפתנות חסרת מעצורים. הוא בא לאלבמה כדי לעסוק בעסקי הבננות – פרי טרופי מתוק ששבה אז את חיכם ודמיונם של תושבי ארה״ב ואירופה, והיה מעין סמל לחיים טובים, בריאות ומותרות – מוצר מבוקש, שיצר ענקי סחר רבי עצמה כמו חברת הפרי המאוחדת, United Fruit Company.

סם איתר נישה משלו בסחר השוקק בבננות. הובלת בננות הייתה מאז ומעולם, וכך עד היום, מדע ואמנות. פרי רגיש בעל אורך חיים מוגבל, שחייבים להוביל אותו בתנאים הולמים ולהביא אותו לשוק במהירות. כאשר נפרקו הבננות מהאנייה בנמל מובייל, עמדו שם פקחים שערכו סלקציה: בננות שטרם הבשילו – הועמסו לרכבות; אלה שהיו על סף בשלות נמכרו מיד ובזול לרוכלים מקומיים; והיו גם בננות בשלות, שבגלל אורך החיים הקצר שלהן והסיכוי שיירקבו טרם יגיעו לשוק – הושלכו לערימה שלא היה לה דורש. לסם זמוריי היה רעיון: הוא קנה אותן במחיר אפסי, טיפס לרכבת, ובתחנה הבאה עשה עסקה עם מפעיל הטלגרף, שיודיע לתחנה הבאה בתור על משלוח בננות זול. הירקנים נאספו, והוא מכר להם ברווח את אשכולות הבננות שלו. כך, על פי אחת הביוגרפיות, החלה דרכו אל צמרת אנשי העסקים של ארה״ב.

בגיל 21 כבר היו לו מאה אלף דולר בבנק. זמוריי היה איש סגור ומסתורי, שהיו שהשוו אותו להווארד יוז. הוא הקים אימפריה עסקית, הפיל והכתיר ממשלות בדרום אמריקה, – מכאן הביטוי "רפובליקת בננות" –  וב-1930 מכר את החברה שלו, Cuyamel, לחברת הענק United Fruit Company, תמורת מליונים. אבל האחרונה נקלעה לצרות בעת המשבר הפיננסי הגדול – וסם זמוריי נקרא לעמוד בראשה ולהציל אותה. מנהלי החברה, שמושבה בבוסטון, היו בוגרי מינהל עסקים מאוניברסטאות ליגת-הקיסוס, שחצנים ונגועים באנטישמיות (כשחיפש בית מגורים בבוסטון, סירבו למכור לו בשל יהדותו). כשהגיע לראשונה לישיבת דירקטוריון של החברה, לעגו למבטא שלו: ״לא מבינים מילה ממה שאתה אומר!״. זמוריי יצא בסערה מהחדר לצהלת הנוכחים,  שחשבו שנפטרו ממנו. כעבור זמן קצר חזר לחדר עמוס ניירות: ״נראה אם תבינו את זה,״ אמר – ״כולכם מפוטרים.״ כך הפך לאחד הטייקונים האמריקאים הבולטים ורבי-ההשפעה, שידו בכל. הניו יורק טיימס הספיד אותו, כאשר מת ב-1961, בכותרת ״הדג שבלע לוויתן.״

קישור להרצאתו של ריק כהן שכתב ספר בשם זה על סם זמוריי

(מעניינים במיוחד דבריו על השינוי התדמיתי שהפך את ״יונייטד פרוט קומפני״ לתמנון המפלצתי מאמריקה המדכא המונים; על הסופר זוכה פרס נובל גבריאל גרסייה מרקס שגדל בעיירת בננות בבעלות חברות הבננות, וספרו הענק ״מאה שנים של בדידות״ מתרחש בה; ועוד כהנה וכהנה.

ואיך מתקשר כל העניין הזה לתקומת ישראל? פשוט. את הבננות מובילים באניות, וזמוריי חלש בין השאר גם על צי של אניות משא. אניות מיוחדות, בעלות מערכת איוורור טובה. איוורור טוב גם לאנשים. מישהו – ייתכן שהיה זה זאב שינד, מראשי המוסד לעלייה ב'  – חשב שהן יתאימו להעברת מעפילים. כעת צריך היה לבצע עסקה. שורשיו הרוסיים-יהודיים של סם זמוריי, וגם ידיד משותף בשם חיים וייצמן, היו מצע מצוין לפנייתם החשאית של אנשי המוסד לעלייה ב'.

איננו יודעים הרבה על הקשר בין שינד, איש המפתח של המוסד לעלייה ב', לימים מנכ"ל-בפועל של צים ומנכ"ל משרד הביטחון, שמותו הפתאומי ב-1953 זעזע את אמות הספים של הממסד הישראלי הצעיר, לבין סם זמוריי. הייתה להם כנראה שפה משותפת – רוסית או אידיש; הם נפגשו ב-1946 בניו אורלינס, בחווילתו המפוארת של זמוריי. שינד הציג בפניו את המצב: מאות אלפי ניצולי שואה מחפשים דרך הביתה. סם זמוריי הקשיב. אחר כך מזג ויסקי וסיפר, כך אומרים, לשינד, על חייו ועסקיו, על בנו הבכור, שנהרג כחייל במלחמת העולם, ועל עלילותיו בדרום אמריקה. ואז שאל איך יוכל לעזור. היה לו תנאי  אחד – שמירה על חשאיות מוחלטת. זה כמובן התאים בהחלט לאופיו המחתרתי של המוסד לעלייה ב'.

סם זמוריי, מלך הבננות ותומך חשאי במבצע ההעפלה

זמוריי הסביר לשינד שהוא משלם סכומי עתק לממשלה הבריטית תמורת זיכיונות מסחריים, והפנה אותו לאיש-קשר (שמו נותר עלום) שיסדר את עניין רכישת האניות. הוא המשיך והסביר לשינד שאחד ממקבלי המשכורות שלו היה קצין המודיעין של הצי הבריטי בארה"ב; מעורבותו בעסקה תעלים כל חשד שעשוי להתעורר. יום יבוא – אמר סם לשינד – ונצחק יחד על כל העניין, בעיקר על הבריטים. אבל יש גרסה נוספת לסיפור, על פיה סם זמוריי טלפן לאיזה גנרל שעמד בראשה של רפובליקת בננות, אמר לו שמחיר הבננות יורד בגלל בעיה ביורוקרטית עם רישום אניות בדגל זר, וכך הסדיר את רישומן של האניות. זמוריי גם הסביר לשינד למי לשלם שוחד, ובאיזה סכומים בדיוק, כדי לשחרר אניות בדרכן לים התיכון מנמל פילדלפיה. בקצרה, הסיוע של זמוריי לאנשי המוסד לעלייה היה חיוני וחסר תחליף, אבל דומה שפרטים רבים אודותיו לא תועדו מעולם. כך או אחרת, העיסקה שבה אנו מדברים הייתה לגיטימית לגמרי – שתי אניות, פאן יורק ופאן קרסנט, (Pan York,  Pan Cresent) שנבנו במספנות המפורסמות של וירג׳יניה, ניופורט ניוז, בשנת 1901, שאורכן 110 מטר ותפוסתן 4579 טון, והפליגו בשירות סחר הבננות שנים רבות, נמכרו על ידי בעליה, יונייטד פרוט קומפני, תמורת כ-25,000 דולר האחת לחברת ספנות פלמונית בשם FB Shipping. אם מישהו היה טורח לשאול, ראשי התיבות הללו ציינו את המילים ״Fuck Britain״. נציג  הקונים היה קצין ים אמריקאי בשם פול שולמן, לימים מפקד חיל הים הראשון של ישראל.

במאמר מוסגר נציין שבכך לא הסתכמה תרומתו של סם זמוריי. הוא פעל להציל וליישב פליטי מלחמה יהודיים באמצעות קשריו, למשל ברפובליקה הדומיניקנית; ובהצבעה המפורסמת באו״מ על הקמת המדינה נזקפות לזכותו הצבעותיהן של מדינות כמו קוסטה ריקה, אקוודור, גואטמלה ופנמה – שהכריעו את הכף בעד הצעת החלוקה שהובילה להכרזת העצמאות. שמונה אניות מעפילים – בהן "אקסודוס" – שנרכשו בארה"ב, הניפו דגלים של מדינות דרום אמריקאיות. ה״פאנים״ היו הגדולות שבכולן. הן יצאו אם כן למסען הארוך בראשית 1947, מסע שתקצר היריעה הנוכחית מלפרוש אותו על כל פרטיו  – אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

המסע הארוך, בקיצור

הימים היו ימי שיאו של המאבק הבריטי נגד ההעפלה, והבריטים גייסו מאמץ מודיעיני וחשאי ניכר למנוע את פעולות המוסד לעלייה ב׳. כאמצעי הטעייה המשיכו האניות, שהניפו דגל פנמי,  להוביל מטענים בקוויהן הרגילים, מאוישות בצוות אמריקאי. הראשונה שחצתה את האוקיינוס הייתה פאן קרסנט, והיא עגנה בוונציה באפריל 1947. הבריטים התנכלו לה בכל דרך – ביורוקרטית, וגם ישירה יותר: במהלך עבודות שנעשו עליה על מנת להכשירה להובלת מעפילים אירע פיצוץ תת ימי והאנייה ״התיישבה״ על קרקעית הנמל, ונזקקה לתיקון מסיבי. האנייה השנייה, פאן יורק הגיעה למרסיי במאי 1947, עם צוות אמריקאי, שהוחלף ע"י צוות ספרדי בראשות קפטיין סטיב (עליו כתבנו בעבר בהרחבה.) באוקטובר 1947 נפגשו שתי האניות בנמל קונסטנצה, שם הושלמו השיפוצים במבנה שלהן, שהכשירו אותן לשאת 7500 מעפילים, רובם ככולם פליטי שואה, אשר כבר המתינו בקוצר רוח להפלגה. בספינות הותקנו דרגשים רבים מתחת לסיפון, וכן חדרי חולים, מתקני שירותים ומטבחים. אותרו רופאים ואחיות לטיפול בנוסעים שיזדקקו לכך. צריך לומר שסירות ההצלה באנייה יכלו לשאת לכל היותר כמה מאות אנשים, הרבה מתחת לנדרש, אבל הזמנים היו זמני חירום. הפעילות התפעולית והימית לוותה בפעילות פוליטית קדחתנית מול שלטונות רומניה, בולגריה, ארה"ב ועוד. הזמן היה קריטי –  ב-29 בנובמבר, כזכור, התקבלה ההחלטה ההיסטורית של האו"ם שהביאה להכרזת העצמאות. עדיין נדרש אישור של מועצת הביטחון. הנהגת היישוב, היא הממשלה שבדרך, לא רצתה להתגרות בגורל והחליטה על דחיית ההפלגה של האניות. אנשי המוסד לעלייה התנגדו להחלטה – ופעלו על דעת עצמם. האניות הפליגו בדצמבר מקונסטנצה לבורגס שבבולגריה, ומשם, ב-27 בדצמבר 1947, כשעל סיפונן למעלה מ-15,000 מעפילים, יצאו לדרכן. התנאים היו כמעט בלתי אפשריים, הצפיפות בלתי נסבלת, אבל רוח הקרב ועוצמת הנחישות של המעפילים, הצוותים והמלווים הייתה בלתי ניתנת לעצירה.

הקפטנים של האניות היו אייק אהרונוביץ (סייע לצדו רב-חובל איטלקי) וגד הילב, אבל מטעם המוסד היה בכל אנייה גם "מלווה", מעין מפקד עליון: דב מגן ברצ'יק בפאן קרסנט וניסן לויתן בפאן יורק; מפקד המבצע הימי כולו היה יוסי הראל. בכל אנייה היו שני "גדעונים" – אלחוטנים: חיים גלדיס וגד ליפשיץ, ראובן אורן ויואש צידון. לצד המלווים היו עוד מלחים – אמריקאים, איטלקים וספרדים. כולם ידעו לאיזו הרפתקה הם נכנסים.

מראש היה ברור שהבריטים, שעדיין היו השליטים הנומינליים של ארץ ישראל, לא יאפשרו את הגעתן לארץ, והושגה מעין פשרה או הסכמה בלתי רשמית – האניות יפליגו לכיוון קפריסין, הקשר לסוכנות היהודית, כלומר הממשלה שעמדה או-טו-טו לקום – הוכחש; האניות ישמרו על שמן המקורי ויצייתו להנחיות הבריטים. בהתאם להסכמות הבלתי רשמיות עלו אנשי הצי הבריטי לאניות ב-31 בדצמבר, והפליגו לפמגוסטה שבקפריסין, לשם הגיעו ב-1 בינואר 1948. במהלך ימי ההפלגה האחרונים הגיע לאניות מברק המורה על שינוי שמותיהן. את השמות החדשים העניק להן בן גוריון עצמו: פאן קרשנט הפכה לעצמאות ופאן יורק לקיבוץ גלויות. כך זכו סוף סוף הספינות להכרה בדיעבד מטעם המוסדות הלאומיים. אחרי עוד פיתולים בעלילה, המעפילים ירדו מהאניות והובלו למחנות המעצר הבריטיים, והצוותים ניהלו מו"מ עז-פנים, בחוצפה ישראלית מובהקת, עם השלטונות הבריטיים, והשיגו את מבוקשם – שמירה על האניות מתודלקות ובמצב כשיר לשייט.

חשוב לציין שצוותי האניות הפגינו מחשבה מרחיקת ראות יותר מגופי הממסד בארץ, שעבורם הסתיים תפקידן של האניות ברגע שהגיעו ליעדן; רק התעקשותם של אנשי הצוות הביאה לכך שב-14 במאי 1948, עם הכרזת העצמאות, הניפו האניות את דגל ישראל; לפני כן נשלל מהן הדגל הפנמי בלחץ בריטי, והיו אלה שר המשפטים הראשון של ישראל, יעקב שמשון שפירא, עורך הדין סולי פרידמן וידיד ישראל הקפריסאי, פאפאואסיליו, שטיפלו בהליך הביורוקרטי הסבוך שהפך את שתי האניות העצורות לאניות ישראליות לכל דבר – ולכך שהקריירה הארוכה שלהן לא תסתיים במעגן קפריסאי נידח. עוד נכונו להן עלילות. שמותיהן החדשים צבעו על הדופן – משום מה שונה שמה של קיבוץ גלויות בשנית, הפעם לקוממיות. מישהו החליט כנראה שכך נאה יותר. בירכתיים צוין שמו של נמל הבית החדש, חיפה.

כאמור, זהו רק סיכום טלגרפי של מהלך האירועים האינטנסיבי והמרתק. הסיפור נפרש במלואו במקורות רבים ושונים, כמו למשל הספר "אניות או מדינה: קורות אניות המעפילים ״פאן יורק״ ו״פאן קרשנט״", מאת אחד ממלווי האניה, זאב וניה הדרי (לימים ממקימי הכור האטומי בדימונה) וההיסטוריון פרופ' זאב צחור.

לעת בלותן

שתי האניות הותיקות, כמעט חמישים שנה על פני הימים, יכולות היו להסתפק בתהילת העולם של המסע הגדול לקפריסין, שזכה להדים רבים בתקשורת העולמית, שני רק לסיפורה של אקסודוס. אבל היוזמה שהפגינו שני הקפטנים הצעירים הניבה פירות משובחים. ראשית חכמה, המדינה הצעירה והצי הרעוע שלה, המשווע לאניות, יכלו לעשות שימוש מצוין בשתי האניות: הן נקראו לדגל כדי להוביל את אותם פליטים שהגיעו על סיפונן מאירופה לקפריסין אל נמל היעד הסופי חיפה. כאשר נערכה ביוני 1948 הערכה של שווי הספינות ששימשו להעפלה, והסיכוי להשמישן לשירות, הוערכו שתי הפאנים בסכום של 35,000 לא"י, והיו בין היחידות שמצבן תקין.

אחרי גל העלייה הגדול בימים הסוערים שמיד לאחר קום המדינה, ועם כניסתן לשירות של אניות הנוסעים הראשונות, שאפו בצים להחזיר את שתי האניות לייעודן המקורי, הובלת מטענים. אלא שבפועל, השטף הבלתי פוסק של עלייה מאירופה, ותקלות חוזרות ונשנות בצי האניות הקטן והמיושן, חייבו את הגורמים האחראים להמשיך ולהעסיק את עצמאות וקוממיות בהובלת עולים. קוממיות פעלה בעיקר בקו שבין טריפולי, איטליה וישראל. עשרות אלפי ישראלים הגיעו ארצה על סיפונן של שתי הגברות הקשישות. זה לא היה מסע תענוגות, מן הסתם, אבל ההתלהבות וסערת הרגש ודאי חיפו על הכל. כאשר שכך מעט גל העלייה הגדול חזרו האוניות להוביל משאות, אולם כעת כבר היו בסוף דרכן. ראשונה הלכה בדרך כל אניה העצמאות, היא פאן קרסנט. היא נמחקה מן הרישום הישראלי ביוני 1951 ונמכרה לגרוטאות. קוממיות המשיכה לפעול עד סוף 1952, ונגרטה גם היא. במדינות מתוקנות ועשירות יותר, אולי היו הופכות למוזיאון ימי.

אפילוג

הפרידה כנראה הייתה קשה, כי ב-1953 נרכשה אניית משא שנייה שנקראה באותו שם. העצמאות השנייה נשלחה לכבוש יעד חדש וידידותי: יהדות דרום אפריקה. הקהילה שם הייתה תומכת נלהבת בחבל הימי לישראל ובספנות הישראלית הצעירה; הם תרמו והתעניינו, ולא פלא לכן שכאשר הגיעה "עצמאות לנמל קייפטאון התקבלה בהתלהבות עצומה. זה קרה בעוד מקומות ולעוד אניות, לישראלים צעירים ששירתו על האניות הראשונות כאנשי צוות, ונשטפו באהבה והערצה מצד יהודי המקום. אבל נדמה שקבלת הפנים שנערכה ל"עצמאות" בקייפטאון עלתה על כולן. עצמאות השנייה החזיקה מעמד בצי הסוחר הישראלי רק שלוש שנים. אנייה שלישית באותו שם פעלה בין השנים 1960 ל-1969 בחברת עתיד.