מחוכים ומפרשים

הכותב על נושאי ספנות וים מוצא את עצמו מוטה מבחינה מגדרית, גם אם שואף שוויון הוא: זהו עולם שנשלט היסטורית ע"י גברים דומיננטיים, ובתקופות רבות ומקומות רבים לא הותרה לנשים שום דריסת רגל בתחומו. טוב לכן לקפוץ על כל הזדמנות לספר על נשים בולטות שהותירו את חותמן בשדה פעילות גברי כל כך. אחת מהן הייתה הנרייטה דיאמונד, ששמה מוכר בעיקר לחבריו של מועדון אקסקלוסיבי – חברי האגודה הימית זבולון בעבר ואולי גם בהווה.

הנרייטה דיאמונד הייתה גבירה יהודיה נכבדת ואמידה מן העיר הבריטית לידס, שבשנות השלושים של המאה העשרים החלה לתמוך ביוזמות לפיתוח הימאות העברית. איך זה קרה? האמת, זה לא לגמרי ברור. אבל עבור כמה מהדמויות היותר אזוטריות שפעלו לקידום "התחייה הימית" הייתה הנרייטה דיאמונד התגשמות של חלום, דמות נערצת שהופיעה משום מקום, קרן שפע שבאה לתרום בלי לקבל תמורה למפעלים הנשגבים שראו בחזונם. ותיכף נפרט מעט. אבל קודם משהו על תולדותיה של גברת דיאמונד.

חזנות וביזנס

הנרייטה דיאמונד ובנה השופט בטקס חנוכת 'בית הסירות' בירקון שנקרא על שמה, 1934. מתוך וויקיפדיה.

שמה המקורי, מספרת לנו וויקיפדיה, היה בקרמן, והיא הייתה ילידת פרנקפורט שבגרמניה. בשנת 1896, בהיותה בת 20, נישאה לסלומון סיגיסמונד, יליד אודסה. בקרמן קיבלה את שמו, הוסיפה עליו את השם דיאמונד, ושינתה את שמה הפרטי להנרייטה. נראה שכבר אז הייתה לה מודעות לענייני יח"צ. בשנות העשרים לחייהם עברו בני הזוג לחיות באנגליה. בעלה של בקרמן קיבל משרה של חזן בבית הכנסת של הקהילה היהודית בעיר לידס – קהילה קטנה  ופריפרית יחסית, אבל מאורגנת ומלוכדת. רוב חבריה היו עניים – כך רוב המהגרים היהודים לבריטניה דאז – ודוברי אידיש; עם זאת רבים מתוכם היו חדורי שאפתנות ורצון עז להתקדם ולהצליח במולדתם החדשה, האימפריה שהשמש לא שוקעת בה. חזנות הייתה אמנם משרה מכובדת אבל בקרמן, כעת הנרייטה דיאמונד, חדורה באותה אמביציה נמרצת וככל הנראה מידה ניכרת של כישרון וחריצות, פיתחה עסק שייצר מחוכים, אותו פריט לבוש ויקטוריאני מקולל שגרם לנשים להתעלף לעתים מחוסר חמצן. החנות הקטנה שניהלה הפכה למפעל וההצלחה לא אחרה לבוא. משפחתה של דיאמונד הפכה אמידה מאוד והנרייטה הייתה למובילה חברתית בקהילתה ודי מהר גם מחוצה לה. רוחות הציונות כבר נשבו בקרב יהודי אירופה ודיאמונד ייסדה את ארגון הנשים היהודית הראשון בבריטניה,"אגודת הנשים הציוניות של לידס" (Leeds Ladies Zionist Association) ואחר כך אגודה כלל-בריטית, שהפכה לארגון ויצו.

די מעט אפשר למצוא על אודות דמותה של דיאמונד, אבל הצילום שלה העלה בדעתי את הגברת בוקה, גיבורת הסדרה הקומית שנקראה בארץ "מה יגידו השכנים": אשה דומיננטית, קצת מטילת מורא, בעלת רצון עז להתחכך במעמדות הגבוהים בחברה הבריטית המרובדת. והיא הצליחה. בין ידידיה הקרובים נמנו כמה משועי הארץ, ברונים ואצילים אחרים.    

ועדת המים

איך מגיעים מכל אלה לנושאי ספנות וים? כמו כל נדבן, חיפשה לה דיאמונד נושאים ומטרות שבהם תוכל להתבלט ולהשאיר את חותמה; בשנת 1930 באה לבקר בארץ ישראל המנדטורית, ודי באקראי מצאה את שחיפשה. דיאמונד נכחה בארועי "יום הים" שבו הוצגו לראווה הישגי האגודות הימיות השונות שפעלו בארץ, במין פסטיבל עממי שכלל הרבה דגלים מתנופפים ותצוגות ימיות. האירוע הזה הותיר עליה מן הסתם רושם עז. היא ראתה נערים ארץ ישראליים חותרים בסירות, מניפים מפרשים ומדגלים דגלים. היא פגשה את מאיר גורביץ', שהקים עוד בראשית שנות העשרים את "ועדת המים", גוף עצמאי, נעדר הכרה רשמית, עתיר יוזמות שלא התממשו. גורביץ היה אחד מאותם פעילים בלתי נלאים בנושא חינוך ימי ומפעלים ימיים שונים; היא פגשה גם את המהנדס עמנואל טובים, איש ה"חבל הימי", גם הוא פעיל וותיק ונואם כריזמטי בכל אירוע ימי. שניהם היו קשורים לאגודה הימית זבולון, והנרייטה דיאמונד מצאה את ייעודה הפילנטרופי: הם העניקו לה מטרות ויעד, משנה אידיאולוגית סדורה ואת כל הכבוד הראוי.   

חדורת תחושת מטרה חזרה הנרייטה דיאמונד הביתה, והחלה לגייס – כסף ואנשים, במתכונת בריטית מוכרת של אגודות צדקה וגיוס כספים למען מטרות שונות. היא הפיקה כנסים וירידי התרמה ברחבי בריטניה ואירלנד, והקימה ועמדה בראש קרן תרומות עבור הקמת צי עברי בארץ ישראל בשם 'קרן זבולון' (Zebulun Fund). דיאמונד ייסדה כמפעל שנתי קבוע את 'בזאר פלשתינה', יריד למכירת חפצים למטרת תרומה שפעל במשך שנים לטובת התרחבות האגודה הימית זבולון בארץ. היא מונתה, או אולי מינתה את עצמה, לנשיאת זבולון העולמית.

דיאמונד הייתה מעורבת באפיזודה קטנה שבמהלכה הגיעה לבריטניה בדצמבר 1933 ספינת סוחר רעועה בפיקודו של אריה גרבנוב, עם צוות יהודי מארץ ישראל. בין שאר הרפתקאותיו שאף גרבנוב, חניך אגודת זבולון, להיות מפקדה של הספינה הראשונה שהניפה דגל ארץ-ישראלי, שלא היה קיים אז. וגרבנוב טרח וייצר אותו בעצמו, בלי לקבל אסמכתא כלשהי מן הרשויות. האנייה ובעיקר דיגלה גרמו התרגשות ניכרת אצל יהודי אנגליה, ומכיוון שבאחד העיתונים נכתב שהדגל הוא בן אלפיים שנה, הבין זאת מישהו כפשוטו, סבר שהוא עתיק ורב ערך וגנב אותו. גרבנוב היה כאמור חניך של זבולון, ודיאמונד סייעה להערך לביקורו ואף ניסתה לקדם את הרעיון שלו, לפיו הבריטים יכירו ב"צי עברי" נספח לצי הסוחר הבריטי. הניסיון נכשל, והספינה עמנואל אבדה זמן קצר אחר כך בדרכה ארצה – כתבנו על הפרשה הזאת בהרחבה בעבר, וחקר אותה לפרטיה רב חובל אברהם אריאל.

תקוות גדולות

שיאה של הפעילות של דיאמונד לטובת הימאות העברית המתחדשת התרחש קצת מאוחר יותר, לקראת אמצע שנות השלושים של המאה העשרים, תקופה שבה התרחשה גם מיני פריחה של הספנות בארץ ישראל המנדטורית, עם הקמתן של חברות כמו ״לויד ימי ארץ ישראלי״ ו״עתיד״. גורמים רבים עשו אז מאמץ ניכר לאייש את האוניות הללו בצוותים יהודים מארץ ישראל, וזה לא היה פשוט.

דיאמונד התגייסה כאמור בכל מאודה למען המטרה שהציבה לעצמה ועשתה זאת כפי שהיה נהוג בסביבה החברתית הבריטית שבה פעלה ושבתוכה שאפה להצטיין. ההון שלה לצד כישורי הנטוורקיג המרשימים שלה גייסו נכבדים ועשירים שהעניקו את שמם ותוארם כתומכים, תורמים ומעודדים. האגודה פירסמה חוברות, פמפמלטים ודוחו"ת שנתיים באנגלית מהודרת. בין שלל השמות המופיעים בהן יש כמה מוכרים – מהצד שלנו, דב הוז שנודע דווקא כאחד מחלוצי התעופה בארץ, רב חובל זאב הים, ישראל רוקח שהיה לימים ראש עיריית תל אביב, ואברהם קריניצי הקולגה מרמת גן. מהצד הבריטי הייתה נשיאות הכבוד של אחת מנשות האצולה המוכרות והנכבדות בבריטניה, המרקיזה מרדינג, פעילה נמרצת למען מטרות ושונות שזכתה להערכה ציבורית גדולה בעיקר בימי המלחמה, ועוד אדונים וגבירות – וגם לוסי בורכארד הזכורה לטוב, עוד אשה שרשמה פרק מרשים בהיסטוריה של הספנות בהקשר המקומי.

עלון של אגודת זבולון מ-1936. דיאמונד, משמאל, סוקרת מסדר של חניכי זבולון בחיפה.

לא כל התקוות שתלו בה התגשמו. מאיר גורביץ' שנזכר לעיל, בכתבה בעיתון ״דבר״ שסיכמה את מסכת הניסיונות והמאמצים שהנהיג, כותב באכזבה מסויימת על הבטחות שלא התממשו במלואן, בעיקר בכל האמור בהקמת בית ספר ימי שעליו חלם; ויחד עם זאת, אם קוראים את החוברות הנאות שהנפיקה אגודת זבולון העולמית בשנות השלושים, באנגלית מלכותית וברוב הדר, אי אפשר שלא להתרשם מרוחב הפעילות שבראשה עמדה הנרייטה דיאמונד ומהיקפה.

הנה דוגמה ליוזמה מעשית שלה להכשרת קציני ים מבני היישוב היהודי בארץ: "הנרייטה דיאמונד דיווחה עוד לאגודה כי במהלך הפלגתה על האונייה "תל אביב" מחיפה לטרייסט, דנה עם רב-החובל הנס רוזנטל בנושא ההכשרה הימית. הוא ציין בפניה כי יש מקומות לכעשרים מתמחים, בנוסף לצוות, והוא הציע לבעלי האוניה שתשמש גם כאוניית לימודים והעלויות יתחלקו בין הבעלים לבין אגודת זבולון. כרגע משרתים על האונייה 8 צעירים, וחברת הספנות מימנה באדיבותה את הכשרתם." נזכיר כי "תל אביב" הייתה אוניית נוסעים  איטלקית שבעליה כיוונו אל השוק היהודי והארץ ישראלי. גם רב החובל הירשפלד מהאונייה ״הר ציון״ הביע תמיכה באגודה ומטרותיה, וטיפח חניכים שלה על אונייתו.

בדו"ח השנתי של 1936 של האגודה נכתב על "סיור תעמולה" – היום אולי היינו אומרים "קמפיין" – שאותו סיכמה הנרייטה דיאמונד בהרצאה שנשאה במסגרת קבלת פנים שערכה לכבודה ידידתה, הרוזנת מרדינג, עם שובה מסיור בארץ ובאירופה. "במהלך סיורה של גברת דיאמונד באירופה בשם האגודה, ביקרה ונשאה הרצאות בערים דנציג, גדיניה, וורשה, קרקוב, לבוב, ביאליץ, קטוביץ ווינה. הרצאותיה התקבלו בהתלהבות רבה והנוכחות הערה בהן היא עדות למודעות הגוברת לחשיבות הרבה של בניית צי ימי מסחרי בדגל ארץ ישראלי." 

הרשימה הזאת בעצם מדכאת מאוד, משום שמדובר בקהילות יהודיות תוססות שנחרבו והיו לאפר בתקופת השואה. פעלתנותה של דיאמונד אולי הייתה יוצרת תנופה ומייסדת פעילות משמעותית יותר באיזה יקום מקביל שבו לא היו נאצים. בפועל, עם פרוץ המלחמה, כל הפעילות הזאת שבתה ונעלמה, באופן טבעי. מה שנותר בכל זאת לאנשי אגודת זבולון ולדיאמונד עצמה הייתה בעיקר הגאווה היתרה בחניכיה, שיצאו לשרת בחילות הים ובצי הסוחר של בנות הברית. הפמפלטים של זבולון העלו על נס את המשמעת, המוטיבציה והמקצועיות שאיפיינו את הימאים חניכי זבולון, ואשר לוו ברקורד מרשים של שירות מצויין בשירות ציי המלחמה וצי הסוחר של בנות הברית. כתבנו לא מכבר על אחד מבוגרי זבולון, רב החובל ציון צברי, שזכה לאותות הצטיינות על גבורתו בעת שירותו על אונייה אמריקאית בימי המלחמה.

 

בשנת 1949, לאחר קום המדינה, דיאמונד ״עשתה עלייה״, לפחות באופן רשמי. היא רכשה בית שזכה לכינוי ״וילה זבולון״ בנחלת יצחק על גבול תל אביב גבעתיים. מרכז חייה אמנם היה ונותר בבריטניה, אבל המשיכה להיות דמות  משמעותית בכל האמור בטיפוח האגודה הימית של זבולון. היא תרמה לאגודה את בניין "סי פלס" בבת ים, שבו כבר פעלה תחנת סירות גדולה של האגודה. בניינים הוקמו בנתניה ובערים נוספות במימונה. בשנת 1958 הלכה לעולמה, והובאה לקבורה בארץ, בבית העלמין בנחלת בנימין. היו לה ילדים מוצלחים, אחד שופט בבית המשפט העליון של בריטניה והשני בכיר במנהל הציבורי בבריטניה. ויקיפדיה מציינת שבנה המשיך בדרכה ותרם גם הוא לאגודת זבולון. אבל למרות הרצון הטוב שמה של הנרייטה דיאמונד אינו מוכר כיום במקומותינו וחבל. מישהו בדף הפייסבוק ״רחוב משלה״ אמנם כתב לא מכבר שצריך שיקראו רחוב על שמה. אין ספק שמוקירי הספנות בארץ צריכים להצטרף לקריאה.