אניית המתים

"הדרומית הייתה פריט לאספני עתיקות", מספר בהומור מסויים בספרו "שביתת הימאים" נמרוד אשל, שעליו כתבנו בעבר, עם לכתו לגן העדן של הימאים שבו לא האמין. ״דרומית״ הייתה אחת האניות שבהן התלקחה שביתת הימאים הגדולה של 1951: "החיבה הרבה שרחשתי לה בתקופת שירותי הממושכת עליה הייתה אולי בגלל הדימיון הרב בינה לבין "אניית המתים" של טראוון, ספר שקראתי פעמים רבות." גם ימאים אחרים בני התקופה מזכירים את הספר, שהיה פופולרי מאוד אצל ימאים בעלי תודעה מעמדית, אבל נפוץ ופופולרי גם בקרב הציבור הרחב.

מהי אוניית המתים ומיהו אותו ב. טראוון, מחבר הספר? השאלה פשוטה, אבל לא התשובה. לפניכם הסיפור – או לפחות חלק ממנו.

"אוניית המתים" (Das Totenschiff), היה ספרו השני של הסופר הגרמני ב. טראוון. הוא פורסם ב-1926 בגרמנית, תורגם לכמה שפות ובמהלך השנים עשה לו שם בקרב מליוני קוראים. הוא מספר את קורותיו של מלח פשוט, אמריקאי מניו אורלינס בשם ג'ררד גיילס, (דמות אשר הופיעה גם בספרו הראשון של המחבר, וחזרה וכיכבה גם בספרים אחרים שלו). גיילס מוצא את עצמו בנמל אנטוורפן ללא תעודות. מכיוון שאינו יכול להוכיח את זהותו הוא נעצר, מגורש, ולבסוף מוצא עבודה על אנייה בשם "יוריק". מסתבר שהצוות כולו מורכב מחסרי-מזל וחסרי תעודות כמותו, ולא בכדי. זוהי גרוטאה מתפוררת והמלחים מועסקים בתנאי עבדות ובסיכון חיים יומיומי.

השם אניית המתים – הביטוי האנגלי הוא "coffin ships' – הוא שמן של אניות שערכן לבעליהן גבוה יותר כאשר הן טובעות, כי דמי הביטוח מכניסים להם יותר מאשר האנייה העובדת. האמת הלא נעימה מסתברת בהדרגה לימאים החווים את הסיכון והפרך של עבודה על אנייה שדינה נגזר.

האניות הללו אינן המצאה ספרותית: הן היו חלק מן המציאות של חיי הים במאה ה-20, ומי יודע, יתכן שמשהו מזה עדיין קיים בימינו. המחבר, שחתם בשם ב. טראוון, כתב גירסה נוספת, מעט ארוכה יותר של הספר, באנגלית, וכאשר ביקש ממנו המוציא לאור פרטים ביוגרפיים, ענה לו במכתב: "ההיסטוריה האישית שלי לא תאכזב את הקוראים, אבל היא עניייני הפרטי ואני רוצה לשמור אותה לעצמי. אני אינני חשוב יותר מסדר-הדפוס של הספר, מהכורך, מהאשה שאורזת את הספרים ומזאת שמנקה את המשרד."   

המכתב הזה הוא ראשיתה של תעלומת טראוון, שהולכת ונמשכת עד ימינו. כי הוויכוח על זהותו של המחבר הוא נושא למחקרים רציניים, שאינם מסוגלים להגיע למסקנה חד משמעית וחותכת. טראוון הוא התעלומה הספרותית הגדולה ביותר של המאה ה-20. אחרי שנספר עליה מעט נשאל גם את השאלה המתבקשת – האם היה טראוון ספן, והאם "אניית המתים" מבוססת על חוויותיו האמתיות על פני הים?

האיש שלא היה

טראוון נולד ב– שיקגו? בעיירה הגרמנית שווייבוס, היום בפולין? באיזו שנה? האם נולד בשם אוטו פייג, כפי שגורסת אחת התיאוריות אודותיו? האם היה בנו הבלתי חוקי של הקיסר וילהלם השני? או בנה של שחקנית תיאטרון אנגליה? כל אלה הן רק חלק מן התיאוריות על קורותיו ומוצאותיו של האיש, שבתקופות מסויימות הפכו לאובססיה של העיתונות החוקרת בארה"ב. אבל רק שנים רבות אחרי מותו ב-1969 אפשר היה לבסס סיפור עובדתי, עדיין חלקי מאוד ומלא חורים, של חייו.

על ילדותו המוקדמת ומוצאו אין שום מידע בדוק או תיעוד רשמי. כשנעצר ע"י משטרת לונדון ב-1923 ונחקר, טען שנולד בסן פרנסיקו ב-1882. זאת הייתה בדיחה אופיינית של האיש: הוא ידע שכל הרישומים הפומביים נהרסו בשריפה שפרצה בעקבות רעידת האדמה הגדולה בסן פרנסיסקו ב-1906, כך שלא ניתן היה לאמת את דבריו. באותה חקירה סיפר גם שהפליג על אניות שונות מאז שהיה בן עשר, אבל כעת החליט לחיות חיים מסודרים וישרים. הבריטים לא השתכנעו, ולאחר שבילה תקופה בכלא בריקסטון, גורש מבריטניה והגיע בסופו של דבר למקסיקו, הארץ שבה בילה את רוב חייו. כשיצא למסעותיו החדשים השתמש לעתים בשם רט מארוט.

השם הזה – רט מארוט – היה ידוע למדי בגרמניה של ראשית המאה העשרים. רט מארוט היה שם העט והבמה של שחקן תיאטרון, עיתונאי, מחזאי, ופוליטיקאי אנרכיסט רדיקלי. ב-1919 נערך בגרמניה מעין נסיון קצר מועד למהפכה קומוניסטית, ובמינכן הוקמה "רפובליקה סובייטית באווארית". היא החזיקה מעמד בערך שבוע, ורט מארוט הנ"ל היה שר התעמולה שלה. בחודש מאי דוכא הניסיון הפוליטי הזה ורט מארוט ידידנו נלקח, כבול בידיו, במשאית אל אתר הוצאה להורג; על פי אחד הסיפורים, קפץ מן המשאית וברח. זאת הסיבה, אומרת אחת התיאוריות, שנמלט מגרמניה לבריטניה וטען שהוא אמריקאי – כיוון שגזר דין מוות ריחף מעל ראשו בגרמניה. הגיוני? אולי, אבל החוקרים לא מסכימים על שום פרט, ולא משתכנעים מראיות כגון צלקת עמוקה שעיטרה את ידיו, על פי עדות מאוחרת של ידיד – מזכרת מבריחתו הנועזת מן המשאית שהובילה אותו אל כתת הירי.

traven_b

טראוון, פוטו רצח של הסקוטלנד יארד

איננו יודעים אילו עוד הרפתקאות עבר ברחבי אירופה וכיצד הגיע בסופו של דבר ללונדון. אין עוררין על כך שהגיע בסופו של דבר למקסיקו, התיישב בה – והחל לכתוב סדרה של ספרים שאפשר לכנותם "ספרי הרפתקאות פוליטיים". הם עסקו בקורותיהם של הרפתקנים בני מעמד הפועלים, אנשים עניים ונואשים הנאבקים במערכת אכזרית, מנצלת ועושקת. הם זכו להצלחה רבה, מסחרית וביקורתית, תחת שם העט ב. טראוון.  

 

 

האוצר של סיירה מאדרה ועוד סיפורים

קצת אחרי שהתיישב במקסיקו בראשית שנות ה-30 שלח טראוון למוציא לאור ידוע, קנופף, שלושה ספרים פרי עטו, הפעם באנגלית. חלקם כבר פורסמו בגרמנית, אולם לטענתו נכתבו במקור באנגלית. הגירסאות האנגליות היו ארוכות יותר. אחד מהשלושה, "האוצר של סיירה מאדרה", פורסם בארה"ב ב-1935 וזכה להצלחה גדולה, והאחים וורנר רכשו את הזכויות להפיק סרט על בסיס הספר, עם אחד הבמאים הגדולים של הוליווד, ג'ון יוסטון. מלחמת העולם השנייה עיכבה את הצילומים, והסרט צולם בסופו של דבר ב-1946, בכיכובו של האמפרי בוגארט. לאתר הצילומים הגיע אדם מסתורי שהזדהה בשם האל קרובס, וטען שהוא נציגו ומיופה כוחו של הסופר טראוון; הוא ליווה את הפקת הסרט, שצולם במקסיקו, כיועץ טכני.

כשיצא הסרט לאקרנים בהצלחה עצומה, ואף זכה בכמה אוסקרים, התעוררה בארה"ב קדחת טראוון רצינית. האולפנים עודדו אותה כמובן, נכתבו מאמרים ארוכים על אודות איש המיסתורין שכתב את הספר; אנשי צוות ההסרטה חשדו בדיעבד שאותו יועץ מסתורי שליווה את ההפקה לא היה אלא טראוון עצמו, בשם בדוי. התיאוריות פרחו, אבל לא הייתה שום דרך לאמת אותן. עיתונאים שטסו למקסיקו על מנת לאתר את אותו האל קרובס חזרו בידיים ריקות. טראוון נותר דמות מסתורית וחמקמקה גם אחרי שהפך לכוכב מדיה. איש לא פגש בו ולאיש לא היה מושג מי הוא באמת.    

600full-the-treasure-of-the-sierra-madre-photo

למרות שהאוצר של סיירה מאדרה היה שיא מסויים בקריירה שלו, טראוון המשיך לכתוב ובהצלחה נכרת. הוא פרסם כתריסר רומנים ואחר כך כתב בעיקר סיפורים קצרים. ב-1959 הוסרט גם "אניית המתים." ספריו האחרים לא עסקו בנושאים ימיים, גם כאשר הופיע בהם הגיבור רב-התלאות שלו, המלח ג'ררד גיילס.

טראוון מת ב-1969, והותיר בעזבונו עוד חומר ספרותי שלא פורסם – גם מסמכים וחפצים אשר הובילו, בסופו של דבר, לפתרון חלקי של תעלומת חייו, או לפחות לבניית תיאוריה מתקבלת על הדעת המוסכמת על החוקרים. רובם מקבלים כיום את הטענה ש"רט מארוט", "ב. טראוון" ו"האל קרובס" הם אותו אדם עצמו, שהיה לו לפחות עוד שם בדוי אחד נוסף ברישומי משטרת ההגירה של מקסיקו. הוא נישא לאשה מקסיקנית המנהלת את עזבונו, ואשר שיחררה – לאט ובקמצנות – עוד קצת עובדות על חייו.   

טראוון באניית המתים

נחזור לאנית המתים, ספר שהיה כאמור חומר קריאה פופולרי בקרב ימאים ישראליים, וימאים בכלל, והטביע חותם מיוחד על רבים וטובים מהם.

שנים לאחר מותו אמרה אלמנתו – ודבריה מקובלים על רוב חוקרי טראוון – שטראוון יצא מבריטניה ב-1924 על אחת מאותן "אניות מתים" – ראשית לנורווגיה, משם הפליג לאפריקה, ולבסוף הגיע כאיש צוות על סיפון אנייה הולנדית לטמפיקו שבמקסיקו, בקיץ 1924. ההפלגות הללו, טענה האלמנה, הן שהיוו את הבסיס לספר אניית המתים; ואכן, אחד השמות שבהם השתמש – רט מארוט – מופיע ברשימת הצוות של ספינה נורווגית בשם HEGRE שיצאה מלונדון אל האיים הקנריים באפריל 1924. זהו אחד המקרים הבודדים בהם מסמך נפרד ועצמאי מאשר איזשהו פרט מתולדותיו של טראוון, אם כי גם הוא שנוי במחלוקת.

את הספר, המתאר בפרוטרוט את החיים על אניות הקיטור הרעועות של אותו זמן, יש המשווים ל"קומדיה האלוהית" של דאנטה אליגיירי, היצירה הגדולה המתארת את ייסורי הגיהנום: הסקת דוודי הקיטור באניה היא אלגוריה ברורה לאותה תופת. אבל בהמשך מתברר לקוראים כי תיאוריו הקיצוניים של הדובר, המלח גיילס, על אימי הדוודים הקטלניים באנייה יוריק, כמו גם אנשיה, אינם אלא הכנה לאניית המתים האמתית, "קיסרית מדגסקר": "בהשוואה אליה, הייתה היוריק גברת קשישה וכבודה, עם כריות-בניחוח לוונדר במגרותיה. יוריק לא העמידה פנים שאינננה מי שהיא. אני מוצא את עצמי מתאהב בה." כי "הקיסרית", אליה נחטפים גיילס וחברו, היא אניית מתים של ממש: רב-החובל שלה עומד להטביע אותה בזדון, ולימאים לא נותר אלא לנסות ולתכנן את הישרדותם, כנגד כל הסיכויים.

האם טראוון ואנית המתים שלו עדיין רלוונטיים כיום? זה תלוי. לא מפתיע שכותבים רדיקליים עדיין רואים בו סופר חשוב המתאר את מוראות הקפיטליזם הברוטלי המוביל לפשעים איומים – וכל אלה עדיין, להשקפתם, רלוונטיים; אבל מפתיע שיש הטוענים כי דגלי הנוחות הפופולריים כל כך בספנות של ימינו הם התגלמויות מודרניות של אניות המתים: "ימאים מן העולם השלישי המפליגים על אניות בדגלי נוחות, המאפשרים לבעלים להתעלם מכללי בטיחות והגנה על הסביבה…" – כותבת בלהט רדיקלית אוסטרלית המסקרת את ספרו של טראוון, והיא איננה היחידה. אבל גם בלי אידיאולוגיה, אניית המתים הוא סיפור הרפתקאות ימי ראוי לקריאה. וצפו בהזדמנות גם באוצר של סיירה מאדרה עם האמפרי בוגארט. הנאה מובטחת.

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת על “אניית המתים

  1. פינגבק: דב ברסלר, ימי בראשית | אותו הים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s