פורסם ב״המטען״ יולי 2020
במהלך משבר הקורונה עלו לכותרות לזמן קצר הנוסעים חסרי המזל של אניות הקרוזים, המכונות לעיתים ״אניות תענוגות״ – שהפכו באחת מגן עדן לגיהנום קטן ומבודד. הכל כמובן יחסי: בגיהנום הזה מיזוג האוויר פעל היטב, אבל בכל זאת זה היה לא נעים. הרי מדובר על אוכלוסייה בסיכון, בגלל הגיל, אמנם בדרך כלל אמידה ועתירת משאבים. אם נחזור לרגע 105 שנים לאחור, לתור הזהב של אמות-אמותיהן של האניות הללו, נמצא שם דמוגרפיה שונה למדי וטרגדיות מסוג אחר. טיטאניק מוכרת לכל, אבל נעסוק הפעם בלוסיטניה, אניית הדואר המלכותי שירדה למצולות בחודש מאי של שנת 1915, עם 1198 קורבנות, בהם תינוקות וילדים.
אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהסיפור האמיתי של לוסיטניה התחיל רק אחרי שטבעה, נמשך לאורך יותר ממאה שנה, עם פיתולי עלילה רבים ומפתיעים – וטרם נחתם.
בעת התרחשותו, ושנים רבות לאחר מכן, היה אסון הלוסיטניה אירוע בעל ממדים מיתולוגיים, צרוב בתודעה הקולקטיבית לא פחות, ואולי יותר, מאסון הטיטאניק, שהתרחש כמה שנים קודם, ב-1912. בחלוף העשורים אולי נדחקה הלוסיטניה לשוליים ונשכחה קצת, אבל רבים הם המשוגעים לדבר הממשיכים והופכים בסיפור, מגלים נסתרות וחושפים פרשיות נעלמות הקשורות לטביעה. ב-7 במאי ציינו, כמו בכל שנה, את תאריך הטביעה.
הפרטים העיקריים גלויים ומוכרים – לוסיטניה הייתה אניית קו גדולה ומפוארת של חברת הספנות קונרד, שפעלה לצד דומות לה בקווים שחצו את האטלנטי והובילו נוסעים ומהגרים בין אירופה לאמריקה. לוסיטניה הייתה בין המהירות שבהן – מחזיקת ״הסרט הכחול (״Blue Riband״), כלומר שיאנית חציית האטלנטי. זמני החצייה מפתיעים גם במונחי ימינו: לוסיטניה הייתה הראשונה שחצתה את האוקיינוס בפחות מחמישה ימים והשיגה שיא מהירות של כ-24 קשר.
לצד אחותה מאוריטניה הייתה לוסיטניה הראשונה שעברה את סף ה-30,000 טון קיבולת, ומכיוון שאניות הנוסעים הגדולות היו פאר הטכנולוגיה דאז, היה להן פרופיל תקשורתי גבוה והן עמדו במרכז תשומת הלב הציבורית. כדי להמחיש לאורחים שבאו לטקס ההשקה את גודלה, הניחו להם לנסוע במכוניות דרך ארובות האוניה, שהיו מונחות על הרציף טרם הרכבתן על הגוף. הלוסיטניה הייתה האונייה המהירה והגדולה ביותר בעת השקתה, והראשונה בעלת ארבעה מדחפים שהופעלו ע"י טורבינות. 200 אלף איש זרמו לרציף בו עגנה כדי להתבונן בעליית הנוסעים ובהכנות להפלגת הבכורה. קצת אחר כך הושקה האוניה האחות, מאוריטניה, ובשמונה השנים הבאות התחרו שתי האוניות ביניהן וגברו מדי פעם האחת על רעותה; שתיהן היו מוקד להערצה, וזכו לשמות חיבה: לוסי ומאורי. אנשים קראו לילדים שנולדו על שמן.
האנייה הלכה מחיל אל חיל, שברה שיאי מהירות ופופולריות, ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. צריך לומר שמראשיתו של דבר היו האניות הללו חלק מהסכסוך המתפתח בין גרמניה לבריטניה. הממשלה הבריטית הייתה מעורבת בבנייתן, כתגובה להתעצמות הכוח הימי של גרמניה והצלחתן של אניות הנוסעים המתקדמות שלה. לא פלא אם כן שכאשר פרצה המלחמה בפועל הפכה לוסיטניה למטרה איכותית. האסון הכה ב-7 במאי 1915 אחר הצהרים, סמוך לחופי אירלנד. הצוללת הגרמנית U-20 שיגרה אליה טורפדו יחיד, ולוסיטניה שקעה תוך 18 דקות, לוקחת עמה למצולות 1198 קורבנות.
דווקא לאחר טביעתה הפכה לוסיטניה לנשק אדיר, שהכריע במידה רבה את גורל המלחמה: את ההלם הציבורי בבריטניה ובארה״ב אפשר להשוות בלי הצטנעות לפרל-הרבור (הוא דחף את ארה״ב להיכנס למלחמה – אמנם התהליך ארך כשנתיים) והאפקט התעמולתי והפסיכולוגי של האירוע היה עצום. הפולמוס על מה קרה בדיוק נמשך יותר ממאה שנה.
פשע מלחמה או à la guerre comme à la guerre ?
הטביעה, שתיאורים מפורטים שלה אפשר למצוא בעשרות מקורות באינטרנט, הייתה מחרידה במיוחד. המהירות העצומה שבה ירדה לוסיטניה למצולות לא הותירה סיכוי לנטישה מסודרת. סיפורים קורעי לב של ניצולים הציפו את העיתונות, והעובדה שאילי-הון וסלבריטאים נודעים, כמו המיליונר אלפרד ונדרבילט, נספו באסון, לצד פעוטות ותינוקות, רק הוסיפה אש לבערה.
הזעקה שהקימו הבריטים והאמריקאים – יותר מ-120 מהנספים היו אמריקאים – והאפקט התודעתי של הטביעה היו כה דרמטיים, עד שהגרמנים חשו מחויבים לתרץ את הפגיעה: הם טענו שהאנייה נשאה מטען סודי של תחמושת ולכן הייתה מטרה לגיטימית. יותר מכך, השגרירות הגרמנית בארה״ב הזהירה מראש את הנוסעים שהם נכנסים לאזור מלחמה ונמצאים בסכנה. בצד השני של המתרס הכחישו בתוקף את הטענות והציגו את הגרמנים כמפלצות שפגעו באנייה אזרחית תמימה וחסרת מגן.
הויכוח בעצם לא הסתיים עד שנת 2012, אז הכריזו חוקרים מהמעבדה הלאומית ״לורנס ליברמור״ שקול נפץ שני, שעל פי עדים נשמע לאחר פגיעת הטורפדו, לא נבע, כפי שטענו הגרמנים, מפיצוץ מטען תחמושת, אלא מפיצוץ דוד קיטור. הטורפדו הבודד שירתה הצוללת הגרמנית הספיק לחסל את לוסיטניה ולהדגים את כוח ההרס העצום של ״עדת הזאבים״, צי הצוללות הגרמני. בפועל, האנייה אכן נשאה מטען תחמושת, אבל בעיקר כדורים לנשק קל. הוא לא תרם לטביעה וככל הנראה לא היווה עילה להתקפה.
בזמן אמת, הפכה הלוסיטניה למקדמת גיוס ראשונה במעלה. כל בחור וטוב נקרא לנשק כדי לנקום את נקמת הלוסיטניה. משרדי התעמולה תבעו ״לזכור את הלוסיטניה״ ולעולם לא לשכוח. התעמולה פנתה אל הרגשות הנעלים ביותר של קהל היעד – הצער על מותם של עוללים חסרי ישע – וגם אל הרגשות הגסים ביותר, עם קריאות גזעניות במופגן לחסל כל ״הוני״ באשר הוא שם.
למלחמת התעמולה הזאת יש אפילו פן מקומי, אם כי אין בידינו ראיות חד משמעיות לכך. רב החובל אריך הירשפלד, איש צי יהודי-גרמני ולימים מחלוצי הספנות בארץ, פעל ככל הנראה כסוכן גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. לטענת חוקר אחד, הירשפלד היה הסוכן שסיפק לפיקוד הגרמני ולממשלה הגרמנית ראיות לכך שהלוסיטניה אכן נשאה נשק, כך שיוכלו להשתמש באמתלה הזאת להצדקת הפעולה, כפי שאכן עשו שוב ושוב. האם היה הירשפלד מעורב? מכיוון שהוא הכחיש בפומבי שהיה אי פעם סוכן גרמני, נותרנו ללא ראיות חותכות – אבל האמריקאים היו כנראה משוכנעים בכך: הוא עבד בניו יורק עם הנספח הימי הגרמני בוושינגטון, והמודיעין האמריקאי עקב אחריו, בגלל היותו מומחה בתחום המיקוש הימי; על פי מסמכי מודיעין שנחשפו – האמריקאים סברו (בצדק או לא) שהוא במידה רבה היה אחראי ישיר לטביעתה של לוזיטניה – לא פחות! ואולם, כפי שכתבנו כבר במאמר שהוקדש לו (״ימיו הסוערים של קפטן הירשפלד״) לא נרשיע את האיש ללא ראיות.
הדי האירוע הגיעו לכל מקום, גם לעיתונות העברית שהייתה אז בחיתוליה. אולי מפתיע שהעיתון ״חירות״ נתן ביטוי נרחב בעיקר לצד הגרמני, וציטט בהרחבה את העיתונות גרמנית התוקפת את הצד הבריטי-אמריקאי:
״כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.
ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“
תיאוריות הקונספירציה
כמו כל אירוע מכונן, גם טביעת הלוסיטניה אפופה תיאוריות קונספירציה, משכנעות יותר או פחות. סדרה שלמה של תיאוריות כאלה טוענת שהבריטים רצו בהטבעתה ואפילו פעלו לקדם את האסון, כדי להשיג בדיוק מה שאכן הושג, כניסת ארה״ב למלחמת העולם הראשונה. הראיות לכאורה רבות ומגוונות. אחת התיאוריות הוצגה בספר שתורגם לא מכבר לעברית, ״שובל המוות״ של אריק לארסון, הטוען ש״חדר 40״, אגף מודיעין בריטי סודי, פענח את התשדורות הגרמניות (כפי שנעשה בפועל במלחמת העולם השנייה) וידע על המתקפה הצפויה, אבל נמנע מלהזהיר את לוסיטניה. מסתבר שעד עצם היום הזה יש מסמכים הקשורים לאירוע – תשדורות של האדמירליות עם האנייה – שנותרו חסויים.
תיאוריות אחרות טוענות שהאנייה נשאה כמות לא מוצהרת וגדולה מאוד של תחמושת. יש טענות שבמהלך מלחמת העולם השנייה, שנים רבות לאחר האירוע, טרח הצי הבריטי להטיל כמות אדירה של פצצות עומק על גוויית הלוסיטניה שבמעמקים, מן הסתם על מנת להסתיר ראיות כלשהן.
לשברי האנייה המונחים בעומק 93 מטר יש בעלים: גרג במיס, שרכש אותה לפני שנים מבעליה הקודמים תמורת מחיר סימלי, אבל הוציא מיליונים על מאבקים משפטיים כדי לממש את זכותו עליה. אגב, בניגוד לטיטאניק שנשמרה היטב בעומק כ-3700 מטר, לוסיטניה הטרופה במצב גרוע ועל סף התפוררות. יש הרוצים להפוך אותה לאתר מורשת עולמית, והממשלה האירית הכריזה על שברי האנייה כעל אתר מורשת לאומי, ורצתה לאסור על במיס לצלול אליה. בסופו של הליך משפטי ארוך ניתנה הרשאה לצלול אל האונייה ולהוציא ממנה חפצים. השלל עד כה היה מועט ולא מרשים. עם זאת יש טענות לפיהן ציורים קלאסיים רבי ערך של רמברנדט ואחרים, בבעלותו של אספן בשם יו ליין, נשמרו בעומק הים בתוך ארגזי עופרת. במיס ממשיך לדווח מדי פעם על תכניותיו לעתיד הלוסיטניה ולקדם תיאוריות קונספירציה נוספות. נראה שהסיפור שלה טרם נחתם.
אותו הים 
