אימה בצפון: תעלומת המשלחת של פרנקלין

ב-2014, לאחר שנים של חיפושים, אותרה הרחק בצפון הארקטי של קנדה אניית הצי המלכותי ״ארבוס״, בעומק 11 מטר. ב-2016 נמצאה האנייה-האחות, ״טרור״, בעומק 24 מטר, שמורה היטב בזכות הטמפרטורות הנמוכות, במרחק כ-75 ק״מ משם. מזג האוויר הארקטי מאפשר למשלחות החוקרות חלון זמן צר למדי, ובמהלכו חושפים ארכיאולוגיים תת ימיים את מה שניתן לחשוף, ומעלים מן הקרקעית ממצאים – מסט צלחות חרסינה של שולחן הקפטן ועד מברשות שיניים וכותפות מצועצעות של קצין ים. משלחות המחקר האלה ממשיכות מסורת בת כמאה ושבעים שנה, שבמהלכן ניסו עשרות אנשים לפתור את תעלומת היעלמותה של משלחת המחקר של ג׳ון פרנקלין, שיצאה לדרכה מבריטניה ב-1849. צריך לומר שגם ההישג המרשים של גילוי האניות לא פותר את התעלומה: מה בדיוק קרה לאנשי המשלחת האבודה. האמת נותרת חמקמקה ושנויה במחלוקת, גם אם אין ספק בדבר אחד: איש מ-130 חברי המשלחת לא נותר לספר את הסיפור.

https://www.pc.gc.ca/en/lhn-nhs/nu/epaveswrecks/culture/archeologie-archeology/explore/2019/ete-summer-2019

גם אם האירוע אינו מוכר מאוד במקומותינו, ההדים שעורר בזמן אמת היו עצומים ובעצם לא דעכו מעולם. כמעט בכל עשור, ועד לימינו אלה, יש המנסים לפתור את התעלומה, ומוצאים עוד פיסה של התצרף, אבל לא משלימים את התמונה כולה. לא פלא שכותבים בעלי דמיון יצירתי אינם מתאפקים ומציעים נרטיב משלהם, מבוסס בחלקו על עובדות וממצאים ובחלקו על דמיון פורה. כך למשל סדרת הטלוויזיה החדשה-יחסית, ״טרור״, שאולי תגיע בקרוב לספק המדיה הסמוך למקום מגוריכם (אם לא, בקשו מהנכד של השכנים שיוריד לכם) מציעה גרסה דרמטית ואפלה של ההתרחשויות, על פי ספר מאת דן סימונס. בעוד שעלילת הסיפור דמיונית ברובה, השחזור הקפדני של החיים על אניות הצי המלכותי נשען על מיטב המומחים, והדמויות המרכזיות המוצגות בסדרה כולן של אנשים אמיתיים, תולדה של תחקיר היסטורי מעמיק. זוהי חוליה אחרונה בשרשרת ארוכה של יצירות – ספרותיות, מז׳ול ורן (״קפטן הטרס״) ועד מרק טווין, מוזיקליות – מבלדות ענוגות ועד רוק כבד – וכן ציורים ופסלים, וכמובן תוכניות תעודה לאין מספר.

בעקבות הקוטב המגנטי

אז מה בדיוק קרה שם? התקופה שלאחר הניצחון הבריטי על נפוליאון בווטרלו הביאה פריחה במסעות מחקר ותגלית שנועדו לבסס את מעמדה של בריטניה כמעצמה גלובלית. המשלחת של פרנקלין הייתה נדבך חשוב במהלך הזה. כבר כתבנו בקצרה על המשלחת ב״המטען״ לפני כמה שנים, בהקשר של מציאת ״המעבר הצפון המערבי״, אותו נתיב ים צפוני משוער ונכסף, המקשר בין האטלנטי והפסיפי, שנועד לקצר דרמטית את מסעות הסחר הימיים. בפועל קיימים כמה נתיבים, והמעבר בהם מוגבל מאוד בהתאם לעונות השנה. (אגב, הקרדיט על גילוי המעבר עדיין שנוי במחלוקת.) שינויי האקלים של המאה הנוכחית הופכים את השימוש במעבר הצפון מערבי לריאלי יותר, אבל לעת עתה ממשיכים רוב המובילים להפליג בנתיבים מסורתיים. אולי חסימת הסואץ תהווה זרז לחלופות מעניינות כאלה?

המשלחת של פרנקלין נחשבת לניסיון הממוסד הרציני ביותר לגלות נתיב ים צפוני וקצר. אלא שמסתבר שהחיפוש הויקטוריאני אחרי המעבר הצפון מערבי, שהפך למשאת נפש עטויה נופך רומנטי ודרמטי, היה במידה רבה רק כותרת למטרות יח״צ, אשר ברבות הימים התקבעה כאמת עובדתית כמעט בכל המקורות העוסקים בנושא. כך לפחות לפי החוקר אנדרו למברט, שכתב ספר על המשלחת: בפועל, הייתה המשלחת של פרנקלין מיזם מדעי ומחקרי חשוב, במימון הצי והכתר, שווה ערך לפרויקטים כמו הקמת המערך שאיפשר את ה-GPS של ימינו. המטרה הייתה להגיע לקוטב המגנטי של כדור הארץ ולערוך סדרת ניסויים מדעיים להבנה מעמיקה של השינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ ושיפור מערכי הניווט של הצי. מציאת המעבר המשוער למזרח הייתה רק תוצאת לוואי רצויה.

הצוות המיומן כלל משום כך קצינים רבים מן הנהוג במשלחות כאלה, שנבחרו על שום היותם נווטים מעולים ומומחים בתחום המדידות המגנטיות. האניות נבחרו גם הן בקפידה. השמות המאיימים שלהן – ״טרור״ ו״ארבוס״ (מיוונית, ׳אפלה׳ או שערי השאול) נבעו מתפקידן המקורי, אניות-הפצצה נושאות מרגמות, שנועדו להפגיז מן הים אתרים על החוף. ב-1840 הפליגו שתי האוניות לקוטב הדרומי, לאחד ממסעות הגילוי החשובים של התקופה, בפיקודו של ג׳יימס רוס. בשובן לאנגליה חוזקו ושופרו האוניות החסונות לקראת המסע לקוטב הצפוני. בשתיהן הותקן מנוע קיטור שנבנה עבור קטרי קו הרכבת לונדון-גריניץ׳, מנוע של 25 כוחות סוס שיכול היה להניע את האנייה במהירות של 4 קשר, עם אספקת פחם ל-12 יום. נשמע קצת מגוחך, אבל זה היה ניסיון טכנולוגי נועז בשיא עידן המפרשים, ויכול היה לתת יתרון משמעותי לאניות בעת צרה.

בראש המשלחת עמד כאמור סר ג׳ון פרנקלין, שהפליג על ה״ארבוס״, ואילו על ה״טרור״ פיקד פרנסיס קרוזיר. סדרת הטלוויזיה ״טרור״ מפליאה לשרטט את דמויותיהם ואת יחסי הגומלין המורכבים בין השניים, בנאמנות רבה למקורות היסטוריים: פרנקלין, בן אצולה שמנמן בן 59, שלאחרונה הפליג לקוטב 27 שנה קודם לכן, היה אדם דתי מאוד, ומפקד אהוד על אנשיו, ולא היה הבחירה הראשונה של האדמירליות לפקד על המשלחת; קרוזיר לעומתו היה אירי קשוח, איש ים משכמו ומעלה, שהישגיו במסעות הגילויים הקודמים שלו זכו להערצתם של אנשי מדע כמו האסטרונום ג׳והן הרשל, והוא נבחר לחבר האקדמיה המלכותית למדעים רבת המוניטין. אם לא די בכך, קרוזיר היה מאוהב עד כלות באחייניתו של פרנקלין, סופי קרקרופט. הוא הציע לה נישואין – אבל פרנקלין התנגד לכך בתוקף ואסר על הקשר ביניהם, כי קרוזיר לא היה שידוך הולם בשל מעמדו החברתי הנמוך. ממש סיפור החברה המעמדית הבריטית בקליפת אגוז. אין ראיות שהיה בכך להשפיע על תפקודם בקוטב, אבל קל לדמיין – ואת זאת בדיוק עשו יוצרי הסדרה.

קרוזיר ופרנקלין

באוגוסט 1845 נראו האניות בבאפין ביי שבסמוך לגרינלנד על ידי ציידי לוויתנים. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה נראו או נוצר עמן קשר. האניות צוידו באספקה לשלוש שנים, כך שכעבור שנתיים, כאשר רעייתו הנמרצת והאנרגטית של פרנקלין, ליידי ג׳יין, החלה להידפק על דלתות האדמירליות בדרישה למשלחת חיפוש וחילוץ, ניסו להרגיע אותה שטרם חלף די זמן ויש להם אמון במשלחת ובראשיה שיחזרו בכוחות עצמם. זאת לא הייתה בהכרח תולדה של שאננות וחוסר אכפתיות. מסתבר שבניגוד למסעות השגרתיים של אניות סוחר בים, שגבו מחיר עצום בחיי אדם, היו אלה דווקא המשלחות האתגריות לקצווי הארץ שנהנו משיעור נפגעים נמוך. ההכנות הקפדניותֿ, המקצוענות והמשמעת של הצי הביאו לרמת בטיחות גבוהה להפתיע ביחס לתקופה. שמירה על חיי הצוות ורווחתו הפכה באותה עת לסטנדרט מחייב של הפיקוד. אבל בסופו של דבר הבינו גם באדמירליות שלא הכל כשורה, ומשלחות החיפוש והחילוץ החלו להתארגן. האנרגיה הבלתי נלאית של ליידי ג׳יין, שהפכה לידוענית בזכות עצמה, הייתה כוח דוחף רב עוצמה. בשלב מאוחר יותר פעלה באותה מידה של שאפתנות להנציח את זכר בעלה כגיבור האומה.

המסמך בתל האבנים

תלי אבנים מעשה ידי אדם, המכונים בגאלית cairns, מוכרים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה, ויש להם מטרות שונות. המשלחות הארקטיות נהגו להותיר מסרים כתובים בתילי אבנים כאלה, כדי לתעד את מסעם ולהותיר מידע חיוני למחלצים. הפרקטיקה הזאת הוכחה יותר מפעם כמוצלחת.
ב-1859 מצא לפטננט ויליאם הובסון, חבר באחת ממשלחות החיפוש הרבות (36 בסך הכל!), מסמך טמון בתל אבנים בחוף אי המלך ויליאם, באתר בשם ׳ויקטורי פוינט׳. באותה עת כבר הניחו שלא נותרו ניצולים, אבל חיפשו עדויות שיסבירו מה התרחש. זה היה טופס סטנדרטי של האדמירליות, המבקש, בכמה שפות, מהמוצא את המסמך להעביר אותו לאדמירליות או לקונסול הבריטי הקרוב. המסר המקורי נכתב במאי 1847, ציין את מיקומן של האניות התקועות בקרח וסיכם במילים "הכל כשורה". בשולי אותו מסמך, כשנה מאוחר יותר, נכתב טקסט נוסף, כמשוער באפריל 1848. הפעם, שום דבר לא היה כשורה. הדיווח הלקוני סיפר שהאניות ננטשו, שפרנקלין, מפקד המשלחת, מת ביוני 1847, ועוד 24 איש איבדו את חייהם. על המסר חתום קפטן קרוזיר, והקפטן השני, פיצ׳גיימס. הוא מציין שהמשלחת תצא למחרת ברגל לעבר בלק פיש ריבר – הנקודה הקרובה ביותר שהייתה ידועה כמיושבת.

זהו התיעוד הכתוב האחרון של המשלחת. הפרטים של כל מה שקרה עד אז – ולאחר מכן – הם במידה רבה ספקולטיביים, אם כי בהדרגה נוסף עוד ועוד מידע, כתוצאה של מחקרים מתחומים רבים ושונים: ארכיאולוגיה, אתנולוגיה והיסטוריה שבעל-פה, רפואה פורנזית ועוד. ניגע בהם בקצרה.

מה אמרו האינואיטים

ילידי האזור, שבטים שכונו אז בפי הבריטים ״אסקימואים״, ביטוי שסר חינו, עקבו מרחוק, בסקרנות מסוימת, אחרי האוניות התקועות בקרח. יש הטוענים כי הבריטים, בהתנשאות מערבית אופיינית, ראו בהם פראים נחותים ולכן לא ביקשו מהם עזרה גם כשהגיע הרע מכל. ככל הנראה, התמונה מורכבת בהרבה. בין חברי המשלחת – בהם קפטן קרוזיר – היו כאלה שגילו עניין באורחות החיים של המקומיים, למדו את שפתם וניסו ליצור עמם קשרי ידידות. כיום, בקרב צאצאי האינואיטים תושבי המקום, המשלחת של פרנקלין נחשבת לאירוע מכונן בתולדותיהם.

כבר בשנת 1854, כאשר הגיע לאזור החוקר הסקוטי ג'ון ריי, ניסה לגבות עדויות מציידים אינואיטים באזור, והם אכן העידו. על המפגש האחרון עם המשלחת סיפרו האינואיטים שפגשו בקבוצה של כ-40 לבנים, רובם רזים וחלשים, גוררים מזחלת וסירה. בראשם עמד אדם שתיאורו הולם את קרוזיר, שהילידים כינו ׳אגלוקה׳. הוא קנה מהם מעט בשר כלב ים, אבל לנוכח קשיי התקשורת המשיך כל צד בדרכו. מדברי האינואיטים עולה שכאשר ראו את אנשי המשלחת, מצבם היה כלאחר יאוש, על סף מוות, חולים ותשושים. וידם קצרה מלעזור. כעבור תקופת זמן, כשחזרו דרומה, גילו את גופותיהם של הלבנים, מונחים באהלים. הם מצאו גם סירי בישול ובתוכם עצמות אדם, והסיקו את המתבקש.
ריי, שמצא גם פריטים רבים ששרדו מהמשלחת וקנה את חלקם מהאינואיטים, מסר את הדו״ח המטלטל שלו על סופה העגום של המשלחת לאדמירליות, ולהוותו הוא הודלף לעתונות. הזעזוע היה עצום. ג׳יין פרנקלין סירבה לקבל את הדו"ח, וגייסה ידידים רבי עוצמה – בראשם צ׳רלס דיקנס, באחת משעותיו הפחות יפות – שיצא נגד הדו״ח בשצף קצף והכפיש את ריי, על כך שהאמין לדברי הבלע של פראים נחותים. אולי מיותר לציין שבדיקות פורנזיות במאה העשרים מאשרות את פרשת הקניבליזם.
גם שאר העדויות התבררו לא רק כמהימנות אלא נתמכות בממצאים פיזיים. עוד חוקרים דובבו ורשמו עדויות מפי האינואיטים, וידידנו מייקל פאלין – איש חבורת מונטי פייתון, שכתב ספר בשם ״ארבוס״ בעקבות המשלחת – מסכם לנוחותנו את מה שעולה מהעדויות הללו: אחרי שלוש שנים על הקרח נראה שבריאותם של אנשי הצוות הלכה והידרדרה, וחלקם מתו. באפריל 1848, עשרה חודשים לאחר מותו של סר ג׳ון פרנקלין, הובילו קרוזיר ופיצ׳ג׳יימס את האנשים שנותרו בחיים על שלוש מזחלות ועם סירה אחת אל ויקטורי פוינט, מרחק 15 מייל מהאניות. שם הותירו מסמך בתל האבנים. כדי להקל על המסע, הותירו במקום מטען רב. הם התקדמו כ-50 מייל דרומה, והתפצלו: הכשירים יותר המשיכו דרומה, החולים (בצפדינה, שחפת ועוד מחלות) נותרו במקום. חלק מהם כנראה חזרו לאוניות. שובל של שלדים מפוזר לאורך המסלול דרומה. חלקם זוהו. הנקודה הדרומית שאליה הגיעו כונתה ע״י אחד המחפשים בשם מעורר השראה, starvation cove. אלה ששבו לאוניות נותרו בחיים עוד זמן מה. אינואיטים שיצאו לציד כלבי ים במקום הקרוי אוטג׳וליק ראו אנשים על אחת האוניות, אבל כששבו אליה מאוחר יותר מצאו אותה נטושה. הם עלו אליה ומצאו עליה את גופתו של אדם לבן יחיד, ״גדול מאוד״. הם לקחו מה שיכלו מן האניה. מאוחר יותר העידו שהאוניות שקעו, בגלל נזקי הקרח – אחת מהן במים כה רדודים עד שתרניה בלטו מעל המים.
העדויות של האינואיטים תועדו בקפדנות במאה ה-19 על ידי כמה חוקרים ומחפשים, אבל פערי התרבות והשפה מקשים ליצור מהם סיפור דפיניטיבי. יחד עם זאת הם עמוסים פרטים קונקרטיים רבים מאוד. האינואיטים כינו את קרוזייר ״אנגלוק״, שפירושו ארוך-צעד, אלא שזה היה כינוי גנרי ללבנים רבים, כולל חברי משלחות ארקטיות אחרות. קיימים תיאורים רבים של ילידים שהתארחו על האניות, וגם תיאור של טביעתה של ״טרור״, שהקרח ריסק בשלב כלשהו. הבעיה המרכזית היא התיארוך. ריי כתב שהמקומיים ראו את אחרוני המשלחת ״לפני ארבעה חורפים״, כלומר ב-1850. זה לא מסתדר עם ההנחה שצעדת המוות של שרידי המשלחת נערכה ב-1848. חוקר אחר, דיוויד וודמן, חזר לנתח את עדויות האינואיטים המקוריות, וטוען שעולה מהן בברור שחלק מהשורדים אכן החזיקו מעמד עד 1850 – 5 שנים (!) לאחר שיצאו מאנגליה.
בין בריטניה לקנדה
העניין בקורות המשלחת של פרנקלין לא דעך. עבור קנדים רבים, בני אומה צעירה שלא הייתה קיימת בזמן האירועים, המשלחת הפכה למיתוס מכונן הקשור לזהות לאומית. עוד ועוד קנדים יצאו צפונה, בחיפוש אחר שרידים ועדויות. אחד מהם היה פרופסור לאנתרופולוגיה בשם אוון ביטי. ב-1984 חשף באי המלך ויליאם שלושה קברים של ימאים מהמשלחת. אלה היו השלושה שמתו בין הראשונים, ועל כן זכו לקבורה הולמת ומסודרת, בארונות קבורה, שלא כמו חבריהם ששרדו זמן רב יותר. הגוויות נשתמרו להפליא בקרח-העד: התמונות המבעיתות של המלחים, שנראו כאילו מתו לפני זמן קצר עד כדי כך עד שתווי הפנים שלהן נותרו קלים לזיהוי, הפכו לסנסציה. ביטי לקח דגימות לפני שהחזיר המתים לקברם המקורי. הוא לא הראשון שערך בהם בדיקות פתולוגיות: אחד הימאים נותח מיד לאחר מותו, ככל הנראה בניסיון להבין את סיבת המוות. מחקרו של ביטי מצא רמות עופרת גבוהות שהעלו את החשד שהשימורים שמהם ניזונו באוניה, ואולי גם המים ששתו, הביאו למותם. זה היה הניסיון הראשון לפענח את מה שאירע בכלים מדעיים מודרניים. ספרו של ביטי על הממצאים היה לרב מכר, ואת ההקדמה לספר של כתבה הסופרת הקנדית הנערצת מרגרט אטווד. מאוחר יותר היו שחלקו על מסקנותיו של ביטי, אבל ברור שאנשי הצוות סבלו ממגוון מחלות שהחלישו וקטלו אותם, והפכו את ההתמודדות עם תנאי הסביבה הקיצוניים לחסרת סיכוי.

ממשלת קנדה, באמצעות גוף בשם parks canada, פרשה את חסותה על החיפושים המודרניים. השיקולים היו בין השאר פוליטיים – הדגשת הריבונות הקנדית על המרחב הארקטי שבתחומה. קנדה ובריטניה חתמו על הסכם המסדיר את הבעלות הממצאים העתידיים, שרובם ישארו בידי קנדה. כאמור בפתיחה, בשנים האחרונות נמצא האוצר העיקרי עם איתורן של שתי האוניות, בשיתוף פעולה הדוק ומודגש עם קהילות האינואיטים המקומיות. ללא המסורות שבעל פה, מצהירים שם, לא היה סיכוי להגיע להישג המרשים הזה. צילומי וידאו מבטן הארבוס מגלים מגרות חתומות וארגזים נעולים בחדריהם של קציני האנייה. המחפשים מאמינים שיש סיכוי טוב למצוא בהם מסמכים חדשים, שישפכו אור על קורות המשלחת. שנת הקורונה עצרה את המחקר, והוא יתחדש בקרוב. יש למה לצפות. בינתיים, תוכלו להנות משירו של זמר העם הקנדי סטן רוג׳רס, ״המעבר הצפון מערבי״, הפותח במלים: ״רק עוד פעם אבחר בנתיב הצפון מערבי, למצוא את ידיו של פרנקלין מושטות אל ים בופור״.