מבעד לקרקעית השקופה או: קולומבוס לא היה יהודי

לפני כמה עשורים התנהל בארץ פולמוס רעיוני בין שתי אסכולות: האחת טענה שהעם היהודי תמיד היה רחוק מן הים, שוכן יבשה שאניות היו עבורו לא יותר מאשר אמצעי להגירה מגולה לגולה, ובסופו של דבר בחזרה אל החוף המקווה של הארץ המובטחת. השנייה טענה שיהודים היו יורדי ים ומגלי עולם, ובארץ ישראל של הציונות צריך היה רק להקים לתחייה את המסורת המפוארת הזאת ולבנות ״ספנות עברית״ איתנה על היסודות שהניחו כבר אבותינו הרחוקים. לא שהדיון הזה עמד בראש סדר היום של ההוגים והאידיאולוגים הגדולים שכאן, רחוק מאוד מכך: זה היה ויכוח אזוטרי, ולא במפתיע משני צדי המתרס נצבו ברי-פלוגתא שהסתדרו בהתאם למפתח מפלגתי מוכר.

במבט מרחוק, הוויכוח נדמה עקר למדי, שלא לומר משעשע. ״העם היהודי״ הוא הגדרה רחבה ומעורפלת כל כך עד שכל אחד יכול היה לבנות טיעון שמתאים לצרכיו – ברור שיהודי השטייטל של מזרח אירופה לא התמקצעו על פי רוב בענפי הספנות המעשית, אבל יהודי חצי האיברי הם סיפור אחר לגמרי.

כך או אחרת, בעוד הפולמוס הזה נזנח ונשכח בין דפים מצהיבים, הנה יצא כעת לאור ספר שעשוי להחזירו לתודעה, למרות שזאת בהחלט אינה כוונת המחבר. ״מבעד לקרקעית השקופה״ (עם עובד, ספריה לעם, 2021) הוא הרומן החדש של יובל שמעוני, וזהו רומן היסטורי מאז׳ורי המתרחש מיד לאחר מסעותיו של קולומבוס, המכונה כאן ״האדמירל״, רובו באיים הקריביים שאליהם הגיעו הספרדים ראשונה. כמו כל יצירה ספרותית ההולכת בגדולות, העיקר כאן טמון בבניית עולם, בטוויית העלילה ובעיקר בעולמן הפנימי של הדמויות. אבל הרקע ההיסטורי המתואר בספר בצבעים חיים ועזים, על כל הברוטליות והאכזריות הבלתי נתפסת לעתים של ראשית הקולוניאליזם האירופי, ממחיש היטב, כבדרך אגב, שה״יהודים״ אינם עשויים מקשה אחת וקשה לקבוע מסמרות לגביהם, או לגבי היותם ״עם ימי״, תהא משמעות הביטוי אשר תהא. בכל זאת, יהודים ומומרים לקחו חלק בהרפתקה הימית הגדולה ביותר אי פעם.  

אבל נתמקד בספר, שהוא כאמור יצירה ספרותית רבת היקף, מרשימה ושאפתנית, העושה שימוש בכל כליו של סופר מיומן ומעמיק. יובל שמעוני קנה לו שם כבר עם צאת ספריו הראשונים, מעוף היונה וחדר, וביסס את מקומו עם צאת הרומן רחב-ההיקף שלו, קו המלח, ב-2014. ביצירה הנוכחית, המורכבת משני חלקים, שתי דמויות מרכזיות: טוביאס קאסארס, נער יהודי שנמלט מביתו ויצא כנער סיפון להפלגתו הראשונה של קולומבוס, בחלק הראשון; והאדמירל קולומבוס עצמו, בסדרת מכתבים שאבדו, לכאורה, המגוללים את פרשת חייו ומסעותיו, במטרה לצאת למסע אחד נוסף – לירושלים.

צריך לומר שקולומבוס של שמעוני הוא נוצרי מאמין, לא יהודי או יהודי-אנוס, כפי שניסו לטעון כמה וכמה חובבי היסטוריה יהודים נלהבים. הללו שאפו לגייר את קולומבוס על מנת לנכס את תהילתו והישגיו לעם היהודי. אחד הנודעים שבהם היה שמואל טולקובסקי, שבספרו ״יהודים יורדי ים״ – מתנת בר-מצווה נפוצה בשנות השישים – תמצת את התאוריה הזאת בכל הדרה, כולל ניתוח חתימתו המסתורית של קולומבוס, שלפי אחת הפרשנויות הייתה ראשי תיבות של המילים העבריות ״קדוש קדוש קדוש אדוני צבאות״, וכיוצא בזה. לכך נוספה סוללה שלמה של טיעונים וראיות היסטוריות המתבססות על מכתביו של קולומבוס, של אחרים שכתבו עליו ועוד ראיות היסטוריות-לכאורה רבות מספור. אפילו תערוכה נודדת, שהתארחה במוזיאון הימי בחיפה, ריכזה ממצאים ועדויות באותו עניין, משכנעת את המשוכנעים. הנה מאמר המסכם את התפישה הזאת, מתוך כתב העת ״זמנים״. 

אלא מה? שינויי האקלים הדרמטיים בכל האמור באופן בו נתפסים היום קולומבוס עצמו, והקולוניאליזם האירופי בכלל, יגרום לכל מי שעיניו בראשו להצניע ולהעלים את התיאוריה היפה והמפוקפקת הזאת ולנער את חוצנו ממנה: קולומבוס נחשב היום פחות למגלה ארצות ויותר למחריב ארצות. די ברור שגילוי העולם החדש לא היה איזה שיא של רעיונות הנאורות, הקדמה וההומניזם שמקורם ברנסנס, אלא מסע של ג׳נוסייד וביזה שהונע על ידי תאווה לזהב, שהוסוותה בקושי על ידי פנאטיות דתית רצחנית.

לשינוי הגדול הזה יש ביטוי נרחב בספרו של שמעוני, ומתוך כך אין ספק שזהו רומן עכשווי במידה רבה, שכן, כמו שאמר ההיסטוריון והפילוסוף האיטלקי קרוצ׳ה (Croce) ״כל היסטוריה היא היסטוריה בת-זמננו״, כלומר נכתבת מנקודת ההשקפה של ההווה – ומה שנכון למחקר היסטורי נכון גם ליצירה ספרותית. קולומבוס של שמעוני הוא דמות מורכבת, אדם שיודע להבחין היטב בין טוב לרע, אבל בוחר לא אחת ברע מתוך אנוכיות, פחד, חמדנות, או אמונה דתית. הנה למשל סיוט שחוזר וטורף את שנתו: אירוע בו ניצל מטביעה כשנאחז במשוט כשספינתו טבעה במהלך קרב ימי, כשהיה ימאי פשוט. בן חסותו, טוביאס היהודי, ״כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו״ – האם ניסה להציל ימאי נוסף, או להפך – הדף אותו מן המשוט על מנת שיוכל להינצל בעצמו? האם האמין באמת שהאל בחר להציל אותו ממוות כדי שיגשים את רצון האל?

אפילו ההגעה הדרמטית אל העולם החדש, בגרסתו של שמעוני, מוכתמת בקטנוניות כמעט ילדותית: כידוע עמדו אנשי צוותו של קולומבוס על סף מרד, ותבעו לחזור לאחור הביתה. האדמירל מצליח להרגיע את הרוחות ואחר כך בודה, כנראה, מראה רחוק של להבה בוערת על יבשה באופק. איש מהאחרים לא מצליח לראות אותה. אבל זמן קצר לאחר מכן מבחין מלח המשמרת מראש התורן ביבשה האמיתית. האדמירל מסרב להעניק לו את הפרס המובטח בטענה הכוזבת שהוא עצמו ראה את היבשה ראשון.

החלק הראשון פורש כאמור את סיפורו של טוביאס, נער יהודי שנטש את אמונתו ומשפחתו עם ההכרזה על גירוש יהודי ספרד, הצטרף למסע ההיסטורי של קולומבוס והפך לאיש סודו, העריץ אותו וגם התפכח מהערצתו, ואחר כך בילה את שארית חייו באיים עם אישה אינדיאנית מקומית, שניצלה בנס מסאגת התעללות סיוטית על סיפון אנייה ספרדית. העלילה של החלק זה ברומן מרתקת אבל אינה קלה לקריאה – הזוועות והאכזריות הבלתי נתפסים של הפולשים הספרדים הופכים את הקריאה לחוויה מטלטלת.

החלק השני של הספר מורכב מאגרות של כריסטופר קולון עצמו, באחרית ימיו ובאחת משעותיו הקשות. האגרות נכתבות למלך ספרד, ויש בהן, לצד תיאור מפורט של מסעותיו בים וקורותיו ביבשה, ונקודת מבטו על האירועים שעמד במרכזם, ואשר שינו את פני העולם, גם דיוקן פסיכולוגי דק המתבהר מתוך הדברים. יש באגרות הללו יהירות ומגלומניה לצד תחושת שליחות, והרבה אפולוגטיקה, חרטה והכאה על חטא, ומעל הכל מרחפת אמונה דתית עמוקה המצדיקה את התועבות האיומות ביותר. המונולוג הכתוב הזה נשען מן הסתם על עובדות היסטוריות אבל הוא בעיקר מעשה מחשבת ספרותי – ניסיון לרדת לחקר מעמקי הנפש של אחת הדמויות המשפיעות והמרכזיות בהיסטוריה של העולם. בו בזמן הוא מתאר בציוריות חיה את התלאות והטלטלות של אחד המסעות הימיים המפרכים והקשים בהיסטוריה. קולומבוס של של שמעוני עסוק, כמעט באובססיביות, במענה למקטרגיו, אויביו ומשמיציו, ובהאדרת ההישגים שהשיג. דבר אחד מוסכם בכל זאת על כולם, כולל השונאים והקנאים: לא היה נווט מוכשר ממנו בעולם כולו. הוציאו דיבתו רעה ולעגו לו, ״ג׳נובזי מטורף״ שהכריז על איי הודו באמצע האוקיינוס וגילה את גן העדן הרחק מכל נהרותיו הידועים מכתבי הקודש, אבל ״במפותיי לא היססו להשתמש, ובנתיביי הפליגו, וברגל קלה עלו חופים אשר לולא אני לא היה איש יודע על קיומם;״ בספר מבקש קולומבוס מהמלך תמיכה בעוד מסע, אחרון, צנוע – מסע מזרחה, לירושלים, אליה הוא עורג ממש כמו יהודה הלוי, להבדיל, שלבו במזרח אבל הוא בסוף מערב.

קולומבוס האמיתי היה ידוע חולי ואכן עמל קשות, כנגד יריבים רבים, לנסות לשמור את מורשתו, תאריו ורכושו עבור ילדיו, לא תמיד בהצלחה. כאמור, העולם עובר היום מהפך בהתיחסותו לקולומבוס. זה איננו המהפך הראשון. רק במאה ה-19 החלה להתפשט בארה״ב ההערצה לקולומבוס כמגלה עולם והפיכתו לאייקון המבשר על עלייתה של אמריקה. במאה ה-21, לעומת זאת, אף שיש לו סנגורים, מחזיקים רבים בדעה לפיה היה אחראי ראשי למעגל דמים של רצח, אלימות ושעבוד. בעת המחאות בעקבות רצח ג׳ורג פלויד ב-2020, הוסרו עשרות פסלים ואתרים הנצחה לקולומבוס רחבי ארה״ב.

בכל אלה, אי אפשר שלא להתפעם לנוכח הלשון המרהיבה של שמעוני, המתאר את הנחיתה הראשונה בחופי העולם החדש:

״את הצלילים שבהם מתגלה עולם חדש לא ישכח לעולם…לא תרועת חצוצרות הכריזה על כך, לא רעם מתגלגל מאופק עד אופק, לא שירת מלאכים במרומים; רק קול המשוטים המוטבלים במים וחותרים מימין ומשמאל לסירה, צלילי השכשוך והתנשפויות החותרים, הנפנוף העז של הדגל הרוקע את הצלב באווירו של האי, התחככות הגחון בקרקעית החולית עד לעצירתו; ואחר כך הדממה הגדולה המקבלת את פניהם מן היבשה וכולם נדרכים לקראתה, וכמה לאט עובר הזמן עד שמסתמנים ועולים מתוכה קולות ציפורים וחרקים וחיות שהם לא שמעו מימיהם״.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s