מיכל מלא, בבקשה

המונח "משבר הדלק" נולד בשנת 1973, בתום  מלחמת יום כיפור. למרבה ההפתעה, הישראלים הושפעו באופן מתון למדי מן המשבר בהשוואה לשאר העולם המערבי. וויקיפדיה, למשל, מספרת לנו כי "מדינות רבות בעולם המערבי סבלו ממחסור חמור בנפט, לונדון הוחשכה ובתחנות הדלק בארה"ב השתרכו תורי ענק, [אבל] דוקא בישראל לא הורגש מחסור כלל." והכל, צריך לומר, בזכות ידידה גדולה וותיקה של ישראל. הכוונה כמובן לאיראן.

אספקת נפט סדירה הייתה אינטרס לאומי ראשון במעלה בעיני ראשי המדינה מרגע הקמתה, ובמהלך השנים נעשו אינספור פעולות, סמויות וגלויות, על מנת להבטיח זרימה של הזהב השחור ארצה. ונפט מובל כידוע לכל באוניות יעודיות – מיכליות דלק. סיפורן של מיכליות הדלק והצוותים הישראליים שאיישו אותן הוא מורכב, סבוך, ובחלקו נסתר – וגם ריחות שחיתות ועסקים מפוקפקים עולים ממנו. ניגע כאן רק באפס-קצהו של הסיפור הזה, ובכמה אנקדוטות הקשורות אליו.

קרן הילס ופריצת המצור

בשנת 1948 ניסתה מדינת ישראל לקנות נפט ברומניה. האפיזודה הזאת משמעותית רק מכיוון שהיא שכנעה את קרטל הנפט הגלובלי, שנודע בשם "שבע האחיות", למצוא פתרון לצרכי הנפט של ישראל, פן תגיע לפתרונות לא-קונבנציונליים שיאתגרו את שליטתן המוחלטת בשוק העולמי. חברת "של" חזרה ראשונה לספק נפט לישראל ב-1950, ובעקבותיה חזרו שאר חברות הנפט שפעלו טרם קום המדינה. הכל נעשה תחת לחץ ערבי מתגבר למנוע אספקת נפט מישראל.

המיכליות הראשונות שהגיעו לחיפה היו שש מכליות מקטאר שהפליגו סביב אפריקה, וחזרו ריקות דרך הסואץ. הכל נעשה תחת איפול, והמסמכים העידו שיעד המיכליות הוא קייפטאון. כאן נקבע דפוס של חשאיות והונאה, שיאפיין עוד שנים רבות את הובלת הדלק ארצה.

המיכליות הראשונות שהגיעו לחיפה היו שש מכליות מקטאר שהפליגו סביב אפריקה, וחזרו ריקות דרך הסואץ. הכל נעשה תחת איפול, והמסמכים העידו שיעד המיכליות הוא קייפטאון. כאן נקבע דפוס של חשאיות והונאה, שיאפיין עוד שנים רבות את הובלת הדלק ארצה.

פרוייקט קו צינור הנפט מאילת היה תולדה של מלחמת סיני ב-1956 והפסקת אספקת נפט סובייטי לארץ. את הנפט לצינור הייתה אמורה לספק חברת הנפט הלאומית האיראנית, אלא שהדבר היה כרוך בסכנות ובבעיות רבות, ובראשן היעדר מכליות להובלת הדלק מאיראן לאילת. את הפתרון המקווה הביאה בכנפיה מיכלית ישנה בשם "קרן הילס", בת 16,000 טון, שיצאה מאיראן ב-26 במרץ  ובמסמכיה צוין שיעדה הוא נמל עדן, שם תקבל "הוראות נוספות". כשעגנה באילת, נשמו רבים בצמרת המדינית של ישראל לרווחה. "קרן הילס" הייתה תחילתו של רומן ארוך שנים עם השאח הפרסי, וסימנה את הפתרון לחרם הערבי: נפט איראני.

הגודל קובע

בין מלחמת העולם השניה ושנות השבעים צמחה כלכלת העולם, ועימה צריכת הדלק, בקפיצות נחשוניות. בשנות החמישים נבנו מיכליות בנות 25,000 טון, והן כונו "סופרטנקרים". פחות משלושה עשורים אחר כך, זה נשמע מצחיק: אוניות גדולות פי עשר ויותר שלטו בשוק, ובסוף שנות השבעים נבנו מפלצות כמו Seawise Giant, שהחליפה כמה שמות אבל הייתה ונותרה האוניה הארוכה ביותר והכבדה ביותר שנבנתה אי פעם  – למעשה, החפץ הממונע הגדול ביותר מעשה ידי אדם. אורכה היה 458 מטר והקיבולת שלה 657,019 טון.

אם נחזור למימדים שלנו, ה"סופרטנקר" – במרכאות כפולות ומכופלות – הישראלית הראשונה הייתה המיכלית "חיפה" של חברת צים, שנבנתה ב-1957 בכספי השילומים מגרמניה: מיכלית חדישה לאותם ימים, בנפח של 30,000 טון. בסוף שנות החמישים הוזמנו במספנות "אוראגה" ביפן מיכליות נוספות – אורורה ופאטריה. פאטריה הוזמנה ע"י צים, ואורורה ע"י חברת סומרפין – אפיזודה קטנה ומדיפה ניחוחות לא-נעימים בתולדות הספנות הישראלית. שתיהן היו בנות 46,000 טון, ושושבין העיסקה היה תושב טוקיו בשם שאול אייזנברג, לימים בעל המניות העיקרי בחברה לישראל ובצים. קצת אחר כך הצטרפו ה"סמסון" וה"נבו" של חברת אל-ים. אימפריית מיכליות הדלק של ישראל קרמה עור וגידים. היא הלכה וגדלה בהתמדה, ומידותיהן של המיכליות צמחו גם הם לממדים מסחררים.

המכלית

המכלית "פטריה" באילת

בניגוד לענפים אחרים, צים לא הייתה חזות הכל בתחום המיכליות. חברת "שירותי טנקרים", שהוקמה ב-1957 בעקבות מסעה המוצלח של "קרן הילס", שמה לה למטרה לחכור אוניות ב"time charter", בניגוד ל-voyage charter". הרעיון היה פשוט – חברות הספנות השונות יקנו אוניות ויחכירו אותן לחברה הממשלתית-ברובה "שרותי טנקרים", בתנאי "קוסט פלוס", וכולם יהיו מאושרים. וכך כותבים אליהו סלפטר ויובל אליצור בספרם "עלילות נפט" ("זמורה ביתן, 1999): "ההערכה המיוחדת שפיתחו [אשכול וספיר] לנפט, והחשש מהפסקת זרימתו לעורקי המשק הישראלי, מסבירה אולי גם את יחסם הסלחני של השניים למתעשרים מעסקי הנפט. הם ידעו היטב ששיטת הקוסט פלוס, ששלטה עשרות שנים בענף הנפט, משחיתה מעצם מהותה בעודדה את הגדלת ה"קוסט" (וממילא גם את ה"פלוס", הגדל במקביל ל"קוסט") ואף על פי כן כמעט שלא עשו דבר להתגבר על עיוותי השיטה. הסודיות המירבית שנכפתה על המערכת היטיבה עם חברות הנפט שידעו שקל יותר להסתדר עם…ביורוקאטים עייפים מאשר עם תקשורת חטטנית".

החברה להובלת פרי ומנחם-מענדל

פרשיית סומרפין שהוזכרה לעיל קשורה לאיש עסקים בשם מאיר הלוי, תושב שוויץ. הלה גילה את אזנם של אשכול וספיר כי העיסקה שבה תיווך שאול אייזנברג ובמסגרתה נרכשה המיכלית פאטריה, הייתה מפוקפקת, ונכלללו בה חשבונות מנופחים ותרגילים אחרים. אשכול וספיר שמעו, אולי כבר ידעו, נזפו במעורבים, אולם כדי למנוע פירסום ואי נעימות דאגו לכך שהלוי, והחברה שלו, סומרפין, יקבלו את חוזה החכירה על מיכלית נוספת. ובלי דמי תיווך לאייזנברג.

עולם מיכליות הדלק נגוע בכל סוג של שחיתות, נהנתנות ורווחי-סרק דימיוניים שאפשר להעלות על הדעת. זכרונותיו של מאיר גירון, שהיה מנכ"ל בתי זיקוק ומנכ"ל צים, מאירים מעט מן העולם הזה. גירון נחת היישר מן השירות הציבורי בעולם המופלא והנינוח של העסקים הפרטיים בחברה של יעקב מרידור ומילה ברנר, המלא ניחוחות של בישול צרפתי עילי וסוויטות של מלונות אירופיים מובחרים

וכל זאת רק בתחילת הדרך. עולם מיכליות הדלק ראוי להרבה רומנים על עסקים חובקי-עולם הנגועים בכל סוג של שחיתות, נהנתנות ורווחי-סרק דימיוניים שאפשר להעלות על הדעת. זה קרה גם בהקשר הישראלי. זכרונותיו של מאיר גירון, שהיה מנכ"ל בתי זיקוק ומנכ"ל צים, ופרש ממנה בגלל סכסוך עם היו"ר מיכאל צור (שאחר כך ישב בכלא, כאחד מעברייני הצווארון הלבן הבכירים של ישראל), מאירים מעט מן העולם הזה. גירון נחת היישר מן השירות הציבורי בעולם המופלא והנינוח של העסקים הפרטיים בחברה של יעקב מרידור ומילה ברנר, המלא ניחוחות של בישול צרפתי עילי וסוויטות של מלונות אירופיים מובחרים. למרבה ההפתעה, התבקש לעסוק בעיקר במיכליות דלק, ולא באוניות קרור מובילות פרי, שלשמן הוקמה החברה של השניים. החברה הימית להובלת פרי רכשה חוזי בנייה של מיכליות, אבל סכסוכים בינה להנהלת חברת צינור הנפט, שאמורה הייתה לחכור את המיכליות, גרמו בעיות שאותן נתבקש גירון המנוסה לפתור. אחר כך נגרמה לו עוגמת נפש כאשר כמה עיסקאות קוסמות בתחום נפלו בגלל מה שהוא ראה כהתנהלות כושלת של בעלי החברה. ולמרות זאת, הוא כותב, "כמעט בלי להרגיש בדבר וודאי ללא מאמץ פיננסי מיוחד נהפכה החברה הימית, באמצעות 4 חברות בת בשליטתה, לבעלים של 4 מיכליות במעמס כללי של 233,000 טון…בחוזי זמן רווחיים". ועוד הוא כותב: "ידעתי ממתווכים אותם הכרתי אישית על תרגילים שונים בשוק המיכליות שהכניסו רווחים גדולים. בזמן שמחירי המיכליות היו בעלייה מתמדת, היה מספיק לחברת ספנות מוכרת לאשר בטלקס כי "קנתה" מיכלית מסוימת במחיר שהוצע לה, ולאחר ימים מספר "למכור" אותה ברווח גדול. לפעמים הוצאו לפועל עיסקות דומות מבלי שמבצעיהם השקיעו מכספם – שילמו בעבור מיכלית בכספים שאותם קיבלו ממכירתה – עיסקות של מנחם מענדל ממש!"   

ועוד לא דיברנו על הובלת נפט ערבי לאירופה, הרבה לפני הסכמי שלום עם איזו שהיא מדינה ערבית, ועל מי יודע אילו עוד עסקאות אפלוליות, שנרקמו בצל הסודיות הבטחונית-לאומית. אפילו היסטוריון הספנות העברית צבי הרמן, איש אנין נפש ואולי קצת תמים, ומכל מקום חדור אמונה נלהבת בצדקת הדרך, כותב כך בעניין מיכליות הנפט: "הענינים סבוכים ומבולבלים. חוטים נמשכים לכל הצדדים. נושאים ונותנים בסתר ובגלוי. תככים, תימרונים, כפי שכתוב ברומנים."

סודות גלויים

כמעט משעשע לראות את הצנזורה העצמית – או שמא הוטלה מלמעלה – שבולטת בחלק מן התיעוד הכתוב על המיכליות. השקתה של מיכלית הענק הראשונה של צים, שהוזמנה בשוודיה, מופיעה על שער של בטאון צים, כמו גם נאום ההשקה של המנכ"ל גירון. שמה של המיכלית אינו מוזכר, רק הנפח שלה, 122,000 טון, ומכך אפשר להסיק שהכוונה ל-Nivi. קשה להסתיר לוויתן שאורכו 300 או 400 מטר, אבל הים הוא רחב. מאמרים שפורסמו במגזין הבית של חברת צים העלימו את שמות המיכליות, למרות שהיו חלק מן השיח היומיומי במסדרונות. פורסם למשל מאמר של ר/ח זאב הים בנושא דמי הנצלה, המספר על אירוע (ידוע למדי בחוגים הרלוונטיים) שבו עלה צוות מיכלית ישראלי על מיכלית אחרת שפרצה בה אש, לאחר שהתנגשה באוניה רוסית בשם "סווטלוגורסק". הצוות הישראלי כיבה את האש על המיכלית הנטושה וגרר אותה מהמים הרדודים. כעבור שנתיים פסק בית משפט בלונדון תשלום של 1.2 מליון דולר ל-28 ימאי המיכלית המצילה ובעליה. כל הפרטים ידועים אם כן, ולמאמר מתלווה צילום של רב החובל אורי סבירסקי על סיפון המיכלית הגוררת, כשברקע המיכלית הפגועה, (שמה של המצילה, לפי מקורות זרים, "טאורוס" של צים, שגררה את ה"אקוואריוס" – שגם היא הייתה שייכת לחברת צינור הנפט…) את כל השמות מחק אז הצנזור.

במאמר אחר, על "החיים במיכלית ענק" קובל המחבר (מ.ר. – מנחם ריבלין, כנראה) על חיי התרבות הדלים במיכלית – הספריה לא ממלאת את תפקידה, חדר התחביבים ריק מתוכן והפעילות התרבותית צולעת. הוא מראיין כמה מן הימאים – גדעון מטרסו שרוצה לעבור קו כדי לא להיות מסוגר במשך כל ההפלגה; אורי בכור שמפליג עם המשפחה; ברוך בולנסקי המכונאי הראשי ואחרים. אבל שם אונייתם נותר חסוי.  

המכלית

המכלית "רוניז", בכיתוב מהופך – צינור

המיכליות זכו בשמות מוזרים, מוצפנים, שרירותיים יותר או פחות, ונרשמו תחת חברות-קש ששמותיהן נבדו מראשם של העסקנים ועורכי הדין החרוצים שעמלו על הסדרת הניירת האפורה שלהן. לתהילה מיוחדת ראויה בלי ספק המיכלית "רוניז", שם אקזוטי, אולי של נסיכה פרסית מסתורית – אבל אם תהפכו את האותיות הלטיניות roniz, תקבלו "צינור" – ולכך בדיוק הכוונה:  צינור הנפט אילת אשקלון, שהיה הסיבה העיקרית למסיבה. רב-חובל צבי מריאנסקי, שהיה המפקח הימי הראשי של צים ושירת שנים ארוכות על מיכליות החברה, סיפר פעם בראיון שעל ארובת המיכלית סטרומה התנוסס סמל בעיצובו, שכלל את האותיות "צ" ו"מ". בצים חשבו שמדובר ב"מיכל וצובר", שמו של האגף שטיפל במיכליות, אבל הקפטן השובב התכוון דווקא ל"צבי מריאנסקי". נראה שעוד רבים השתעשעו בעצוב גרפי של סמלים על ארובות ובמתן שמות יצירתיים לאוניות ולחברות הקש שהפעילו אותן. הנה רשימה חלקית לדוגמה: 

 אקילה – Flamingo Shipping Corp.  Ltd ("צים")

ארס – ("צים") Ares Navigation Corp

אריאלה ("אל ים")‏ Capricorn Tankers

ליברה – ("צים") Illy Tankers Corp

ניבי (טאורוס) –  ("צים") – Sidar Tankers Corp.

פגסוס – ("צים") Pelican Shipping Comp

רוניז – Roniz Tankers Corp.  ("צים")

קוראל סי – Darius Tanker Corp ("אל ים")

כלובי זהב מסוכנים

מיכליות המודרניות נודעו בתנאי מגורים נוחים במיוחד לצוות. לא פלא. הבעייה העיקרית של צוותי המיכליות היא העובדה שאין חופשות נמל, מפני שאין בעצם נמל. מפליגים מקצה אחד לקצה אחר של צינור, ממדבר למדבר, ובדרך רק ים ושמיים. לא קניות, לא ברים, ולא חיי ימאים כתיקונם.

מעבר לכך, היו סיכונים מיוחדים. תקנות הבטיחות במיכליות, מדרך הטבע, היו חמורות וקפדניות – בעיקר בנושאי עישון: "אסור בתכלית האיסור לעשן מחוץ לכתלי התאים…האיסור הזה הזה כה חדר למוח ולשגרה עד כי אינסטיקטיבית מכבה ברוך את הסיגריה גם כשהוא עוזב בית כלשהו בחוף", כך באותו מאמר שצוטט לעיל. אבל ההקשר הפוליטי והבטחוני גם הוא היה גורם שאין להתעלם ממנו. שני מקרים זכו לכותרות – האחת של המיכלית קוראל סי, שהפליגה בין המפרץ הפרסי ואילת וביוני 1971 הותקפה במצרי באב־אל־מאנדב על ידי סירת מחבלים של ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין". המחבלים ירו עשר פצצות בזוקה לעבר המיכלית, ואש פרצה בה. רב החובל, היה יווני בשם מרכוס מוסקוס, (Markos Moschos) ופעולתו הנועזת והמקצועית הצילה את האנייה. הוא זכה ב"עיטור המופת" מטעם ממשלת ישראל והיה בכך האזרח הלא-ישראלי הראשון והיחיד שזכה לכך. שמה של האנייה אגב הוחלף ל"Sea Valiant" ("אמיץ הים").

סיריס טובעת, 1973

טביעת הסיריס היה אירוע מכונן נוסף. המיכלית, בפיקוד רב החובל הצעיר דן נקדימון, עלתה על מוקש שלושה ימים לאחר ההכרזה על הפסקת אש בתום מלחמת יום הכיפורים. מסוקי חילוץ של חיל האוויר הוזעקו אליה וחילצו את אנשי הצוות.  

למרות כל אלה, העשור של שנות השבעים היה עשור של פריחה למיכליות, שהיו לחלק חשוב ומרכזי בעולם הספנות הישראלי. והכל נגמר כמעט בבת אחת עם עלייתו של חומייני ב-1979. מיכליות נפט הישראליות שעגנו באי הנפט ח'ארק עוד יכלו להציע חילוץ לישראלים ששהו באיראן והחלו להתפנות משם בבהילות עם נפילת השאח. בתוך פרק זמן קצר הסתיים עידן המיכליות בצי הסוחר הישראלי.

ביוטיוב אפשר לראות סרט פרידה מהמיכלית האחרונה של צים, וירגו. נימה של נוסטלגיה ניכרת באנשי הצוות המדברים על האונייה הענקית. צפו והיזכרו.  

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s